תגית: התנהגות

רבים עוסקים בתקשורת נקייה. תקשורת שהיא ללא רבב. יושרה, כבוד לזולת באמירת האמת כמו שהיא. חשוב לתת את הדעת גם על  נתינה נקייה שבאה ממקום אמיתי של: "אני רוצה לתת כדי לשמח את האחר ולא על מנת להרוויח משהו לעצמי". חשוב להכיר את הגורם לנתינה. בכדי שתוצאת הנתינה תהא מושתת על אהבה אמיתית ולא נובעת מפחדים. פחד שמא אאבד משהו אם לא אתן, משהו בשגרה שלי ישתנה ולא אדע אייך להתמודד. האם הנתינה בנויה על אהבה, על מנת לשמח את האחר בלבד כי אכפת לי ממנו?

לדוגמא: אם אתם עסוקים במשהו שמאוד מעניין אתכם והאחר מבקש אתכם דווקא ברגע זה, אל תתביישו לומר "כרגע אני לא פנוי, כשאתפנה אעשה זאת בשבילך", גם אם זה אדם שאתם מאוד מעוניינים בקרבתו ובנתינתו.כאשר אתם נותנים, חשוב לא להיות מרוכזים במה אתם יכולים לקחת מהאחר, אלא במה אתם יכולים לתת לו. חשוב לראות את מידת הנתינה כמשמעותית בעבור זוגיות מכבדת והדדית.

נתינה שבאה ממקום של ריצוי האחר, לא תוערך כלל על ידי המקבל. ולכן, לא תתקיים הדדיות ברמה נאותה והולמת.  התמקדו בנתינה נקייה וגם שימו לב בתשומת לב מרבית, מה אתם מקבלים מהאחר, תעריכו את זה ותנו חיזוק חיובי (חיוך, תודה אמיתית). כשהנתינה שלכם תבוא ממקום נקי, גם הקבלה שלכם תהא ממקום מעריך ומכבד את ההשקעה בעצם פעולת הנתינה של האחר כלפיכם. כשאנחנו ממוקדים במשהו ומעריכים אותו הוא מתעצם וגדל. ככל שתחזקו את הנתינה של האחר כלפיכם, כך תעצימו את דפוס הנתינה שלו.

זוגיות נבנית בהכרה בנתינה ההדדית. נתינה אינה נמדדת בכמות הפרחים, כמות המתנות שמקבלים, מדובר בנתינה מכילה ואוהבת. אמפתיה ואכפתיות. הקשבה וכבוד הדדי. אין נתינה שבאה ממקום: שאני נותן, כדי לקבל. אני נותן ומצפה. לעיתים האחר אינו מסוגל לתת ברמה שבן הזוג מסוגל לתת. גם נתינה היא מסוגלות. כדי שנמלא כוס מים, עלינו למלא את כד המים במים. אדם שלא הועשר במשך כל חייו באהבה, הכלה, אמפתיה והקשבה, יתקשה מאוד להעניק לאחר. חשוב לדבר בתקשורת נקייה, על אותה מסוגלות. לכמת עשייה של נתינה. כל זוג שישב ויכתוב כיצד לפי הנכון להם, ניתן לבטא נתינה? מה כל אחד מבני הזוג מסוגל לעשות שמתפרש עבור האחר כנתינה.

ממקום נקי ואמיתי, לאמר אחד לשני, מה מסוגלים ומה לא. אם הנתינה אינה באה ממקום נקי, תמיד תשארו מאוכזבים, כי הנתינה מתפרשת כמניפולציה וניסיון לשליטה בהתנהלות האחר. אותה שליטה יוצרת מצב שגם האחר ירצה אתכם. ריצוי מבטא פחד וחוסר ביטחון במערכת הזוגית ובטח שאינו מבטא אהבה. עשו הכל על מנת שהמערכת הזוגית תהא בעבורכם מסגרת בטוחה ומכילה. שתהיו מסופקים ואהובים. ככאלה, תהיו מלאים ככד המים ותוכלו לתת את מלא האהבה כמתבקש.

לכל נשמה יש מה לתת. כל נשמה מגיעה לעולם הזה, כדי לתת. היו נכונים ללמוד כיצד לתת. היו קשובים למסוגלות של האחר. האיש שאותו בחרתם לאהוב ולהוקיר. הוקירו באהבה גדולה את הנתינה שבאה ממקום נקי ולא ממקום של ריצוי. היו האחד בשביל השני להעצמה וביטחון. היו במקום של כבוד וצניעות.

השבוע הגיעו אלי לקליניקה שני הורים כעוסים, מבולבלים ומאוד חסרי ביטחון ביחס להתנהלות מול הילדים שלהם. האבא טוען שהאמא יותר מדי מכילה. יותר מדי מוותרת והילדים מטפסים לה על הראש. היא לעומתו, טוענת הוא כל הזמן אגרסיבי איתם. הילדים ממש מפחדים לזוז לידו. מבקשים רק ממני לצאת לחברים או להדליק טלוויזיה. נראה לך? היא פונה אלי בדרישה לתשובה חד משמעית ומהירה.

אין כאן תשובה אחת ובטח לא נוכל לאמר שההתנהלות צריכה להיות מכילה או נובעת מהכוונה לחינוך תוך יראת כבוד להורים. זה לא זה, או זה. הקניית החינוך לילדים חייבת להיות משלבת. הכלה ואהבה לצד חינוך לערכים, לעצמאות ואחריות אישית. הורה אסרטיבי, הוא קודם כל אדם שמקשיב לעצמו. שעוצר רגע לפני שפנה אל הילד/ה ושואל את עצמו מה הוא רוצה, מה המטרה שלו, לאן הוא מכוון. רק ברגע שאדם קשוב לעצמו הוא יכול לחשוב מה הוא עושה עם זה. התנהלות כזו מול הילד תלמד גם אותו מהי אסרטיביות. אגרסיה איננה פעולה המשקפת חוזקה. אגרסיה זו התנהגות "בריחה" של ההורה, מהמתבקש בנקודת הזמן בה הילד מבטא התנהגות לא נאותה, לא הולמת לחינוך אותו חשוב להורה להקנות לילד.

הורה אסרטיבי, יודע במפורש מה מטרת החינוך שלו. אסרטיביות כוללת את היכולת להביע את דעתך בפני הילד/ה ואז להסכים להתדיין עליה או לנהל משא ומתן, אם מתברר כי לאדם השני יש דעה או רצון שונים משלנו, אפשר להביע. משא ומתן הוא תהליך לא פשוט עבור אנשים הסובלים מביטחון עצמי נמוך. הורה בעל ביטחון עצמי מסוגל לעמוד מול הילד/ה ולאמר : "אני מבין שכרגע אתה לא מבין למה הטלוויזיה צריכה להסגר, אתה עכשיו תסגור ומבטיח שנשב ונדבר". נכון שלעיתים ילדים לא בדיוק מבינים את השיקול דעת החינוכי שמאחורי הדרישות של ההורים וגם זה בסדר. כל עוד לא מדובר בפגיעה פיזית או נפשית, כמובן. כן חשוב מאוד להביע ולשקף בפני הילדים את הרציונאל שמאחורי הדרישה. "בזמן האוכל הטלוויזיה נסגרת כי זה לא נכון לגוף פזיולוגית לצפות בטלוויזיה ולאכול. זה לא נכון למוח ועוד". במיוחד שיש זמן מוגבל לטלוויזיה נקבע את הזמנים לפני ואחרי האוכל.

אסרטיביות היא סגנון תקשורת המוגדר במילון כ"יכולת לבטא את דעתך ורגשותיך בבהירות ובנחישות, כך שאנשים יקשיבו לך ויענו לרצונותיך". הגדרה רחבה יותר של המונח מתייחסת לארבעה רכיבים משמעותיים:היכולת לעמוד על זכויותיך כהורה, מבלי לפגוע בזכויותיהם של הילדים, היכולת להביע בקלות את העדפותיך ואת רצונותיך בלי לפגוע בצרכיו הבסיסיים של ילדך, היכולת לסרב באופן נינוח ונעים לילד שכרגע מעוניין בסיפוק מיידי להעדפותיו והיכולת לדבר על עצמך בנינוחות כשאתה מאמין בצדקת דברייך.

ולכן, אין כל התרסה בין להכיל ולאהוב את ילדייך ובמקביל להיות אסרטיבי בחינוך נכון לערכים והתנהגות נאותה, שתטיב עם הילדים לטווח הארוך. הורה חייב להכיל את השלם המרכיב את ילדו. להיות אמפתי לצרכיו. הכרה בצרכיי הילד שלך, היא הכרה בצרכייך שלך. אם ואב המביעים אמפתיה לילדיהם מיום היוולדו, עד כדי ויתור על שינה/ארוכה בזמן ואפילו הליכה לשירותים בזמן, כי כרגע התינוק צריך אותי, לא יכולים שלא להיות אמפתיים, מכילים ואוהבים כשילד בוגר. ההתנהלות מול הילד חייבת להמשיך מאותו מקום של אמפתיה לצרכיו ולאישיותו. יחד עם זאת חובה עלינו ההורים להיות אסרטיביים. להאמין בדרך החינוך אותה בחרנו לחנך את ילדנו. לראות קדימה לאן בכוונתנו להוביל את האדם הצעיר שהבאנו אנחנו לעולם. זו אחריות גדולה מאוד שלקחנו על עצמנו ולכן חובה עלינו לחשב צעדנו.

ביקשתי מהאם שהגיעה כל כך נסערת שתתן לי דוגמה לאגרסיביות של האב. הדוגמה הייתה שהאב דורש לכבות את הטלוויזיה בזמן ארוחת הערב. האב הסביר שהוא מגיע אחרי יום עבודה. ארוחת הערב היא הזמן  שבו הוא רואה את כל ילדיו וחשוב לו לשאול אותם איך עבר היום, לשמוע מהם חוויות מהיום שחלף ולהיות קשוב לצרכיהם. הוא הדגיש שמיד אחרי האוכל, הוא מתגייס למקלחות ולהשכבה. שם יש הרבה זמן של חיבוקים ואהבה. האב דמע בזמן שהוא פונה אל האם ואמר: "את באמת חושבת שאני לא אוהב את ילדיי"? ומה אתם חושבים?

אמפתיה משמעה להכיר ברגשות ובמחשבות העצמאיות של האחר כשלב ראשון ואז לנסות ולמקם את עצמנו בתוך עולמו הפנימי של האחר ולהזדהות עם החוויה הפנימית שלו. לנסות לחוש את מה שהוא חש ומרגיש, לנסות לחשוב את המחשבות שעוברות בראשו, לנסות להתבונן על העולם מנקודת-המבט שלו. אמפתיה מגייסת אותנו לפעול באופן מיטיב כלפי האחר.

התינוק לומד אמפתיה מהי, מהתנהגות האם כלפיו מרגע היוולדו. במידה והכל מתנהל כשורה תחילת הקשר  בין האם והתינוק מתאפיינת במושקעות אמפתית בצורתה הקיצונית ביותר – כלומר, בהפיכתם של השניים לאחד. האם מוותרת באופן לא-מודע על הסובייקטיביות שלה ומבטלת אותה למען ההשקעה בהתפתחות הסובייקטיביות של התינוק. בכל פעם שהיא מוותרת על שעת שינה שלה בכדי להזין/להרדים/לחמם את תינוקה היא מעמידה את צרכיו לפני צרכיה, או במילים אחרות מעמידה את הסובייקטיביות שלו בעדיפות גבוהה יותר מהסובייקטיביות שלה. כאשר דבר זה מתרחש לאורך זמן, נבנית אצל התינוק תחושה פנימית של עצמי מגובש ומלוכד.

אותו עצמי מגובש ומלוכד ממשיך את חייו ובונה זוגיות בכל מסגרת בה הוא נמצא. האמון באדם העומד מולנו ושנוכחותו חשובה ויקרה לנו, מביאה אותנו להאמין באמונה שלמה שאותו אדם יהיה מוכן לוותר על צרכיו למעננו. האמונה הזו אינה מתהווה ברמה מנטלית בלבד. קיים מוקד אמפתיה מוחי שמאפשר לנו כאדם חי להתנהל נכון ברמה הישרדותית/פיזיולוגית. קליפת המוח המוטורית והתחושתית מופעלים בתגובה לקשת רחבה של מצבים רגשיים אישיים כדוגמת כעס ופחד, וכן בתגובה לצפייה באנשים אחרים שחווים רגשות אלו.  על ידי שיקוף פיזיולוגי של האחר, זוכה האדם להבנה גופנית, ולא רק שכלית, של מצבו הפנימי. כלומר, שיקוף זה מתווך את תחושת האמפתיה הרגשית שאנו חווים כלפי כאב פיזי ופסיכולוגי של אנשים בסביבתנו.

שיקוף זה של מצבו הפיזי ו/או המנטלי של הזולת, מהווה עבורנו כלי להתמודדות מול מצבים פיזיים ומנטליים שונים. יכולת הבעת אמפתיה מערבת יכולות של הסקת מסקנות על מצבים רגשיים, פסיכולוגים ומנטליים של האחר. המעורבות של מערכת זו בהתבוננות עצמית הופך אותה לחשובה ביכולת להבחין בין המצבים המנטליים של העצמי ושל האחר.

ההכרה ויישום אמפתיה בזוגיות מאפשרת לנו לייצר מנגנוני הגנה, קניית כלים לכישורי החיים שלנו עצמנו ושל המתבוננים באמפתיה, שבאה לידי ביטוי במעשים התנהגותיים מדידים. הקשבה לרגשות האחר הבאות לידי ביטוי באכזבה, עלבון, כעס ועוד. הבעת אמפתיה בחיבוק ואהבה, מהווים עבורנו  כלי אימוני להטיב את חיינו שלנו ושל האהובים עלינו.

תחושת האמפתיה היא ההפך המוחלט מתחושת השיפוטיות. הבעת האמפתיה היא ההפך המוחלט מהבעת ביקורת. אמפתיה פרושה להיות קשוב לסיטואציות המהוות קושי בהתנהלות ובהתנהגות של האדם שמולנו. הכרה ברגשותיו של בן הזוג והקשבה לנסיבות שהביאו אותו להגיע למצב הרגשי, בו הוא נתון, יאפשרו לנו להביא אותו ואותי למקום  מבטחים. בדיוק כמו תחושת האם האמפתית לכל צרכי התינוק שהביאה לחייה באהבה, לחיים שלמים ומיטביים לשניהם. והרי זו מטרת הזוגיות, להביא את שני בני הזוג למקום בו העצמי שלו ושלה מגובשים ומלוכדים. היהדות מלמדת אותנו שכל סיטואציה שבה אנו נתקלים, יש בה למידה משמעותית לחיינו שלנו. היו קשובים לבן הזוג, למענו ולמענכם.

הגיעו אלי לקליניקה זוג הורים. ביקשו דחוף להיפגש. הילד איבד כל רסן ואנחנו אובדי עצות. אנחנו מנסים בכל דרך לחנך את הילד שלנו ליראת כבוד, אין. לא בבית ולא בבית ספר. אנחנו חוזרים כרגע מבית הספר והמורה מאשימה אותנו שאין לילד חינוך. הוא חוצפן, מדבר מאוד לא יפה וסרבן ברמה שלא מאפשרת להביא אותו לידי שינוי התנהגות. מה לעשות?

יראת כבוד מגיעה מהַעֲרצה, הערכה והוקרה. הילד חייב להרגיש שהמבוגר שעומד מולו, הוא הדמות הנכונה להביא אותו להצלחה. "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו" (ויקרא, י"ט, ג'). גם בתורה המשפט המחייב הזה, לא נאמר אלא אחרי שאלוהים הוכיח את עצמו והוציא את בני ישראל מעבדות לחרות. כדי לדרוש כבוד, כדי לדרוש עשייה שמתורגמת לכבוד, חובת ההוכחה על הדורש. מורא אב ואם היא מצווה בתורה, שמחייבת התנהגות של יראת כבוד כלפי האב והאםולא לעבור על דבריהם. זהו ערך שאינו ניתן לערער עליו במסגרת האמונה והדת היהודית. המצווה מטילה חובה על הצאצא (בן או בת) שלא לבזות אותם, לא לזלזל בהם, לא לסתור את דבריהם בפומבי ולא לגרום להם צער. "איזה הוא מורא, ואיזה הוא כבוד: מורא–לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא  מכריע את דבריו, ולא יקרא לו בשמו לא בחייו ולא במותו משנה את שמם". (הרמב"ם, הלכות ממרים פרק ו הלכה ג). כך שאין מקום לדיון בעניין הכבוד להורים.

לעומת זאת, כשמדברים על כבוד שבין התלמיד למורה, מחוייב המחנך לכבוש את נפש החניך וכמובן שאין מדובר בפעולה חינוכית. הכיבוש יתקיים מתוך אהבה ולא מתוך כפייה. הנוער בגיל החינוך הוא "מרדני", ולפיכך, יש לבוא מתוך אהבה. הילד חייב להרגיש ולהפנים בכל דרך אפשרית שהמחנך מהווה מבוגר אחראי שרוצה את טובתו. מבוגר שאוהב אותו באמת וחשוב לו שיצליח. יש לראות כיסוד הדינמי האמיתי של החינוך לא את החוויה המשעשעת אלא את יראת הכבוד. יראת הכבוד, הבאה מתוך הערצה, הערכה והוקרה לעשייתו של המחנך,  היא הנותנת את הכוח ללמוד לימוד של ממש, להשקיע בלמידה ולעשות הכל על מנת להתחייב לה ולהצליח בה.

המושג יראת כבוד כולל בתוכו את ההתנהגות המצופה (מתן כבוד ) ורומז על הסיבה להפגנת התנהגות מכבדת, משני הצדדים, המחנך והתלמיד. הסכם התנהגות בין שני הצדדים מחייב כבוד הדדי. התנהגות שמטיבה לשני הצדדים. הסכם שמבוסס על הבנה של מהות המסגרת המפגישה את השניים (המחנך והתלמיד) ומחוייבות להצלחה במסגרת החינוכית.

תוכנית ההתערבות במקרה של חוסר יראת כבוד בין תלמיד למחנך, שואפת להעצים את החוסן הרגשי של התלמידים ולפתחבהם יכולת לוויסות רגשי ולניהול עצמי מתוך בחירה ושיקולי דעת, כשהם מודעים להצלחה המתאפשרת, אם ינהגו ביראת כבוד כלפי המחנך. קיימת השפעה ההדדית בין תהליך הלמידה לבין החוויה הרגשית שחווה הילד במסגרת החינוכית. אין ילד שלא נותן כבוד למי שהוא מרגיש שמכבד אותו. חשוב להכיר את הילד ולהבין איזו התנהגות התפרשה אצלו כחוסר כבוד. אם הפרשנות לא הייתה נכונה, זה הזמן להסביר לו. לשקף לילד אילו מעשים נעשו שניתן למדוד אותם כעשייה מכבדת, מלאת אהבה ויראה להצלחתו שלו.

ילדים בני 8 מסגלים לעצמם התנהגויות, כמו ילדים בני 5 וכמו ילדים בני 10. הורים ומורים ישתוממו כשיראו ילד שיסרב להוראת מבוגר, או ילד שכשלא יענו לדרישתו, יזרוק את עצמו על הריצפה ויהדוף כל חפץ שיהיה בקירבתו. ההשתוממות לא תשאר ללא מילים. מיד יאמר: "מאיפה הוא למד את זה?"

פסיכולוגים שעסקו בחקר אישיות האדם,  קידמו את המושג שכל ההתנהגויות "נלמדות ", הם התחילו את דרכם בניסויים שעשו על בעלי חיים  , ונתנו להם ללמוד התנהגות תוך כדי תהליך למידה ע"י חשיפתם לגירוי מסוים, וכתגובה לגירוי זה מחזקים את ההתנהגות ע"י חיזוק  חיובי או מדכים התנהגות באמצעות חיזוק שלילי. ולפי כך תהליך הלמידה יהיה : גירוי גורם לתגובה , תגובה אשר מחזקים אותה כל פעם עם חיזוק חיובי  (כמו מחמאות שוקולד וכו.. ) מגבירים את סיכויי הופעתה ובכך לומד האדם התנהגות. התנאי של הופעת החיזוק אחרי התגובה , מחזק את חזרתה של ההתנהגות שוב ושוב.

מדעי ההתנהגות יאשרו שאכן לסביבה השפעה על התנהגות האדם ויוסיפו מימד נוסף הגנטיקה. ההתנהגות של אדם נלמדת גם מהמורשת הגנטית שלו. סקינר, שנחשב לאבי מדעי ההתנהגות טוען שלכל אדם מניעים נפשיים שאינם תלויים בסביבה. אותם מניעים נפשיים יתוארו ע"י פסיכולוגים כמניעים מגרים שנמצאים בתת מודע של האדם ומיסטיקנים יאמרו המניעים מגיעים עם הנשמה מגלגולים קודמים. מה ששגור בפינו ותמיד נאמר: "הילדים הם מראה של הוריהם".

כולם מסכימים שההתנהגות של הילד נלמדת בסביבת החיים בה הוא גדל. אם מדובר בהורים ובמשפחה הקרובה שמקנה כללי התנהגות במסגרת הביתית ואם מדובר במורים שמקנים כללי התנהגות במסגרת החינוכית. למי השפעה גדולה יותר על הילד?

בספרי "גלגולו של חינוך", אני פורשת את העשייה של הוריי וכיצד אני כילדה חזרתי על התנהלות שנהגו הוריי בילדותם. ברור שאני כילדה לא ידעתי מה עשו הורי בצעירותם. כשבני בגיל 22 שיפץ בית לבד, לי היה ברור שהידע, ההבנה וכוח העשייה הם בגנים. כי אני ידעתי שאבא שלי עבד בבניין. הבן שלי גם ידע שסבו עבד בבניין, אבל מעולם לא ראה אותו עובד.  העשייה שלנו כהורים, היא העשייה שננחיל לילדנו בגנים.

ילדים סופגים התנהגות גם אם אינם צופים בה. הירושה שילד מקבל בגנים מקבלת חיזוק גם ללא מילים. השאלה: איפה למדת להתנהג ככה? היא שאלה רטורית. המקום הנכון לשינוי התנהגות לא הולמת, היא למצוא את הסיבה שהביאה להתנהגות ומנקודה זו להוביל לשינוי התנהגות בכל המסגרות (הביתית והחינוכית). לעשות הכל לצפות את אותו גירוי שהווה סיבה להתנהגות וללמד את הילד כיצד מתנהגים כשאותו גורם התנהגותי מתרחש. אם אמא אמרה לא כשמאוד רצית במבה, אתה לא נזרק על הריצפה והודף כל חפץ, כי אם זה יקרה שוב, אמא לא תקנה במבה במשך חודש. אם הורה/מורה מבקש ממך לצאת מהחדר. אתה יוצא. סרבנות אינה באה בחשבון. ילד מחוייב ללמוד סמכות הורית/מורית. קבלת סמכות היא תכונה שאדם חייב לרכוש להצלחה בחיים. קבלת הסמכות אינה אומרת צייתנות עיוורת, מדובר בהתנהגות הולמת למצב קיים. ישנה אפשרות לעירעור על הסמכות בתקשורת מכבדת. התנהגות אכן נלמדת ויש לתת את הדעת על התכונות הגנטיות שעוברות בירושה מהתנהגות ההורים ואותן התנהגויות הנרכשות מהסביבה בה הילד נמצא.

התנהגות נאותה, היא התנהגות כפי שמקובל; הולמת; מתאימה למסגרת חינוכית, למסגרת מקום העבודה או לחברה בה האדם מתנהל.  נכתב במקורותינו: "דרך ארץ קדמה לתורה". (תנא דבי אליהו רבה פ"א). גם נאמר בפרקי אבות: "אם אין דרך ארץ אין תורה".

קיימת הקבלה בין המושג המקובל במדעי ההתנהגות "התנהגות נאותה",  לבין המושג המקובל ביהדות "דרך ארץ".  אם אנחנו רואים את ההתנהלות ב"דרך ארץ" ברמה שגבוהה מלמידת התורה, הרי ברור לנו שהתנהגות נאותה מהווה תנאי הכרחי להצלחה בלימודים ולתחושת הצלחה בכלל.

התנהגות תמיד מתרחשת בהקשר סביבתי כלשהו, היא לא מתקיימת בריק. ההתנהגות היא תוצאה של יחסי גומלין מורכבים בין כל דבר חי המסוגל להתקיים ולהתרבות בכוחות עצמו ולבצע חילוף חומרים לסביבת החיים בה הוא חי, והאפיון העיקרי של אותה מערכת יחסי הגומלין, הוא השינוי הסביבתי אותו היא מחוללת. להתנהגות יש צורה, גוף –  ניתן לתאר אותה באמצעות מדדים פיזיים, ועל פי מדע ההתנהגות היא נחשבת לתלויה באופן חד משמעי להשפעות הסביבתיות.

מדעני ההתנהגות כיום נוטים לחלק את ההתנהגות לשני סוגים: 1) התנהגות תגובתית (רספונדנדטית) – זוהי תגובתו של האדם כלפי הסביבה. היא נגרמת על ידי גירוי שמצוי בסביבה ונשלטת על ידי תפקוד אישי בלתי תלוי בסביבה, ו-2) התנהגות אופרנטית – זוהי פעולה של האדם כלפי הסביבה. היא מתרחשת (יותר מאשר נגרמת) ונשלטת על ידי מערכת העצבים המרכזית.המערכת מהווה את הבסיס הביולוגי לתפקודים הקוגניטיביים של היצור החי ואת הבסיס הביולוגי לחוויה המודעת.

ההסבר המדעי מאפשר לנו להבין שיש שתי השפעות מובהקות על ההתנהגות: גנטיקה וסביבה. מכיוון שהנשמה מגיעה לעולם עם משקעים, מהיסטוריה עתיקת שנים, ישנן התנהגויות שמלוות אותה. אלו אותן התנהגויות שנמצאות בתת מודע. הסביבה העכשווית היא זו שאחראית באופן חד משמעי לחנך ולהוביל להתנהגות נאותה, התנהגות שמקובלת והולמת למסגרת העכשווית של הנשמה. זו הסיבה שיאמרו המיסטיקנים, שהנשמה בוחרת את הוריה. הנשמה יודעת שאפשר לסמוך על ההורים שיאפשרו למידה נכונה ויסייעו בהכוונה נכונה לתיקון בעולם הזה.

הסביבה היא המחזקת התנהגות זו או אחרת של האדם. התנהגות נאותה ומקובלת על המסגרת היא זו שמאפשרת הליכה בטוחה ומשמעותית לכיוון ההצלחה. כל אדם חייב לדעת מה הם כללי ההתנהגות המקובלים באותה מסגרת בה הוא חי, עובד, לומד ולקבל משוב על התנהגות נאותה. המשוב יכול להגיע במילה טובה, בתעודה או פרס (החיזוק שהכי נכון לאדם ולהתנהגות הזוכה למשוב חיובי). המשוב להתנהגות נאותה, הוא שמחזק את אותה ההתנהגות נאותה והופך אותה למשמעותית (ראויה ומוקרת על ידי הסביבה).

הורים יקרים, חשוב מאוד לשבת במסגרת ביתית עם הילדים ולחדד שוב ושוב את כללי ההתנהגות בבית, כפי שנכון לכם כמשפחה. הבניית הכללים במסגרת הביתית נכתבים בהתאם למהות החיים שאותם אתם מאחלים לעצמכם ולילדכם. ביום יום כל ילד/ה מקבלים משוב מיידי (עד כמה שאפשר) ובסעודת שישי, מהללים ומשבחים את הילדים על התנהגות נאותה בפני כל הנוכחים. זה הזמן להבין שהתנהגות ילדכם במסגרות החינוך ובמסגרות החברה בהם הם נמצאים, תלויות בתגובה שלכם. מידת הערנות שלכם ההורים להתנהגות נאותה של ילדכם במסגרות השונות והתייחסותכם, היא שתכריע את הכף ותוביל להתנהגות נאותה משמעותית של ילדכם.

הברכה בימי הולדת: "שתזכה למעשים טובים ומשמעותיים בחייך". ברכה שלכל הדעות משמעותית, כי כולנו מבינים שעשייה משמעותית מביאה לאושר גדול, לחווית הצלחה, מקפצה לעשייה נוספת, מוטיבציה להמשכיות בעשייה חיובית ועוד.
הברכות והאיחולים ביום ההולדת נועדו לזרוע אנרגיות חיוביות. לאחרונה אנו מקבלים הנחייה לא לברך בדרך השלילה. לא לאמר: שרק תצליח להתגבר על הקשיים, או שלעולם לא תחלה, או שלעולם לא יפטרו אותך. האיחולים לא יזכירו שלילה. ברור שדרך זו הגיעה לאחר חשיבה יתרה שאם נעסוק בשלילה, השלילה תגיע בדלת האחורית, כפי שנאמר "כאשר יגורתי". כך שאנחנו מסכימים שתמיד צריכה להיות חשיבה במה אנו עוסקים ובמה אנו מעסיקים את מחשבותינו.
הגיעו אלי מטופלים שעסוקים מאוד בארוע זה או אחר שחוו במהלך חייהם. הארוע התרחש בילדותם, בבגרותם, בנקודות זמן שונות בחייהם. כתבתי את כל המקרים וניתחתי את הסיטואציות ברמה המעוגנת במדעי ההתנהגות. מצאתי שלכל המקרים נקודות תואמות : מתי, אייך וכמה. הסיטואציה (הארוע הטראומטי) מהווה גורם התנהגותי מעכב לכאן ועכשיו.
מדעי ההתנהגות מנתחים ארוע התנהגותי באבחון הסיבה הגורמת לתוצאת ההתנהגות. מה הביא אותי לנהוג באופן שבו נהגתי. מה שאומר באופן חד משמעי ולא משתמע לשני פנים, שאם נהגתי באופן זה או אחר, הסיבה להתנהגותי המעשית, שאותה ניתן לכמת בערכים נאותים או לא נאותים, תלויים בגורם שאני ורק אני נתתי לו להשפיע עלי ברמה שיגרום לי לנהוג כפי שנהגתי.
ואם כך המדע אומר, מי אנחנו שנאמר אחרת. זה אומר שעל מעשיי שלי, עלי להלקות את עצמי ונשמתי שגרמה לאותו "גורם מובחן" להיות לי מנתב להתנהגות זו או אחרת. להביא עצמי לרמת דיכאון של הלקאה עצמית. שנאה גדולה לנשמה שהביאה אותי ליישם מעשה נוראי.
הרוחניות, שכל מטרתה העצמת הנשמה ולא דישה ב"למה זה קרה לי", תתמקד בגורם המוטיבציוני שגרם לאותו גורם מאבחן להשפיע עלי ולהביאני לידיי מעשה. שוב דישה ב"למה" .
רבותיי זה לא רלוונטי. אנחנו צריכים להבין ש"לא בוכים על חלב שנשפך", או יגידו בערבית "אילי פת – מת." ~ מה שעבר – מת, מה שהיה – היה. המבט תמיד קדימה. אני צומח. אני מוצא את האור ואליו אני מכוון את הצמיחה העתידית שלי. אני מוצא את סביבת החיים הנכונה שלי כפרח לפרוח. מוצא את הגנן הנכון שידע לתת לי את המינון הנכון של הדשן והמים להם אני זקוק. אדם אחד שיאמין בי, שילך איתי יד ביד אל האור.
ואם נעזוב את הבוטניקה לרגע ונחזור להיותנו בני אדם. חקר האישיות (הפסיגולוגיה החברתית) וחקר ההתנהגות (מדעי ההתנהגות) טוענים שאנחנו מחוזקים מהסביבה. הסביבה היא שמעודדת אותנו למעשים ולחוויות. כשאנחנו מוצאים את עצמנו סביב מספר גדול של אנשים שיאמרו לנו שהמקרה שחווינו בחיים נוראי. שיעצימו את המקרה ויגידו "על זה אני לא הייתי מוותר" – ככל שנשמע את העצמת החושך לממימדים ש"איך אתה חיי עם זה"? = לא נחייה! נכנס עמוק יותר למקרה וכך גם ייחרט המקרה יותר בנשמתנו. העצמת המקרה הלא טוב שעבר חברנו, אדם שאנחנו אוהבים חייב לקבל פרופורציות של הישרדות, של "עברנו את פרעה נעבור גם את זה".

הלאה!
צריך ללכת הלאה,
לטפס למעלה,
ולא להרתע.
הלאה!
עוד ללכת הלאה,
רק ללכת הלאה,
ולא להכנע. (קובי לוריא)

בכל מקרה לגופו. חשוב שימצא האשם שהיה שם ועודד אותנו לעשות את המעשה הלא נאות. אבל ואבל גדול, את האשם ימצאו העושים במלאכה. אנחנו מיד צריכים למען יקירנו לחפש את האור, לצמוח ולהתפתח הלאה. ללא דישה באשם ובחייו. הוא את שלו יקבל, אם אנו מאמינים בבורא עולם, בורא עולם ידאג לעשות צדק בדרך שלו. אם נאמין באנשי הצדק והאחראים על ביטחוננו, הם ידאגו. תפקידנו להעצים את עצמנו ואם הנפגע הוא בן, בת, חבר, חברה, מיד להיות 100% שם בפרופורציות והמשך חיים נורמטיביים ומיטיבים. מציאת האדם שגרם לשקית החלב להישפך על הרצפה לא תאפשר לנו למזוג לכוס הקפה הבא את קמצוץ החלב המתבקש. כן כולנו ננסה ללמוד להבא אייך ננהג אחרת שנמנע משקית החלב להשפך.
עברתי בחיי לא מעט. הדישה בחושך לא מסייעת להרים ראש ואף גורמת לנפש הפגועה לפתח מחלות פיזיולוגיות. צאו מזה. כמה שיותר מהר. הרימו ראש. נר קטן מאיר חשכה גדולה. זה תפקידכם בעולם – להאיר ולכוון לטוב.

המודל הפסיכוסקסואלי הוא מודל התפתחותי פסיכואנליטי שהוצג על ידי זיגמונד פרויד. המודל מתאר את התפתחות הילד כתהליך המורכב משלבים עוקבים, כאשר בכל שלב קיים אזור ארוגני שבו מרוכז הליבידו (האנרגיה המינית) של הילד. אחד משני הכוחות המניעים את הנפש. הליבידו איננו יצר המין כפשוטו, אלא מכלול גורמים המשפיעים על עיצוב האגו, ושמקורם בדחפים מיניים מולדים ונרכשים כאחד.
הפרשנות למילה לִיבִּידוֹ אינה מסתפקת ביִצרה. תשוקה, תאווה, יֵצר המין.
התוספת לפרשנות היא בכלל האֵנֶרגיות הנפשיות שבאדם.
כמו כן, ידוע לנו שעל פי מודל זה, כל שלב מאופיין בהתנהגויות ובקונפליקטים, שאם לא יבואו על פתרונם הראוי לא יאפשרו לילד להמשיך את התפתחותו כראוי וייצרו קבעון (פיקסציה).
כמובן שאנו עוסקים בהתפתחותו הנפשית של הילד. העיסוק בפסיכולוגיה יכול להיות מדעי, אם נבחין בשכפול. שדבר אחד קורה בשלב מסויים יכול להופיע שווה בשווה במקרה אחר – ילד אחר. השאלה שנשאלת האם האופק שאני רואה הוא אותו אופק שאתה רואה? האם כל דבר נראה נתון למדידה ולכמות. האם האנרגיות הנפשיות של האדם הן מדידות ברמה שמדד פרוייד את ההתנהגויות המיניות של הילד מאז נולד?
נתייחס למדעי ההתנהגות שהם מדידים. יש אפשרות לראות באופן ברור ביותר כיצד מועצמת התנהגות לא נאותה ע"י חיזוקים מהסביבה. בלא אותו ניתוח התנהגות מדיד לא היה זה מאובחן כשלב במדעי ההתנהגות. ביהביוריזם (אנגלית. Behaviour – התנהגות) זוהי גישה מערכתית לחקר התנהגות האדם ובעלי החיים. היא טוענת שכל ההתנהגות מורכבת מרפלקסים (תגובות לגירויים מסוימים מהסביבה החיצונית או הפנימית), ואופרנטים (סוגי התנהגות שמתרחשים באופן ספונטני בתנאים כלשהם וגם כן – נשלטים על ידי גירויים מהסביבה החיצונית ואו הפנימית). הביהביוריסטים מקבלים את חלקה החשוב של התורשה הגנטית בהתנהגות, אך הם מתמקדים בעיקר בגורמים הסביבתיים.
נתמקד ברשותכם באופרנטים ובאנרגיות. האם אותם סוגי התנהגות שמתרחשים באופן ספונטני נגרמים ע"י הסביבה בלבד או שהם גם "גנטיים" כי האנרגיה היא המניע שמביא את הגורם- הסיבה לתוצאת ההתנהגות להראות אחרת לי ולך, ולכן גם תוצאת ההתנהגות תהא אחרת.
לפי הפיזיקה, האנרגיה על צורותיה השונות סובבת אותנו, היא המקור לכח המניע גופים, היא החום, היא מה שיוצר את הזרם החשמלי, את זרם המים, את אור השמש ועוד. אבל אין אחד מאיתנו שלא מדבר היום על
"אנרגיות חיוביות" / "אנרגיות שליליות". משמע שאנחנו באופן כל כך ברור לקחנו מושג מדעי – מדיד ויצרנו אשלייה? המונח רוחניות הוא שם כולל למספר גישות לפיהן העולם אינו מסתכם רק באנרגיה, חומר, ותודעה, וכי קיימים מאפיינים נוספים לקיום כגון תכלית, נשמה, גמול, שכר ועונש, קארמה, גורל, רוחות (spirits).
המונחים נפש (mind) ותודעה (consciousness) נזכרים לעיתים בחיבורים הקשורים במושג הרוחניות וזוכים שם לפרשנויות מגוונות, אם כי הם נחקרים מאד גם בשיח המדעי (בפרט בתחומים מדעי המוח ונוירופסיכולוגיה).
כך שהנפש שלנו, כשהיא נמצאת במודעות, יש בה אנרגיות חיוביות. אותן אנרגיות המניעות אותנו לראות בסיבות או נכון יותר בנסיבות גורם להתנהגות מיטבית או לצערנו התנהגות שאינה מיטבית להצלחתנו.
אז כשפרוייד טען בפסיכואנליזה שמדובר בכלל האֵנֶרגיות הנפשיות שבאדם. וסקינר טען שהמניע הוא זה שמביא אותנו להתייחסות שונה לנסיבות… הם שניהם דיברו על אותה אנרגיה (רוח האדם – הנשמה הנצחית) שמהווה גורם מכריע בהגיענו לכל סיטואציה שנקראת בחיינו. ואם כך העניין זה הזמן לקרוא את הספר שלי "גלגולו של חינוך" ולהבין את מקומה המשמעותי של הנשמה שלנו בחיינו. ההבנה כיצד לעבר של הנשמה, שהיא המקור לכח המניע גופים, היא החום, היא מה שיוצר את הזרם החשמלי, את זרם המים, את אור השמש בעולמנו, יש השפעה כל כך גדולה על ההתנהגות שלנו. אותה התנהגות שמביאה אותנו להישגים שלנו או לאי הצלחה שלנו בהגשמת חלומותינו.