תגית: חינוך

שבועיים לפני תום שנת הלימודים. מאבק הכוחות שבין המורים לתלמידים להמשיך במסגרת חינוכית ראויה ומכבדת, מגיע לרף גבוה וכמעט בלתי אפשרי לשליטה. ברור לנו שהגישה הפשוטה ביותר לסמכות, היא תיאור של מאבק כוחות בין גורמים שונים על שימור כוחם, וצבירת כוח בידי גורם מסוים. במקרה זה, במסגרת החינוכית המורים עושים הכל לשמר את כוחם הסמכותי בעוד התלמידים מצידם צוברים כוח אל מול אותם מורים. מבחינה זו, הסמכות פועלת מתוקף שיקולי עלות-תועלת של כל אחד מהצדדים ועוצמתה נקבעת בהתאם לנסיבות אלו.
הציות מהווה תנאי לקיומה של הסמכות. ענישה ועידוד, כאמור, הן הפעולות לאכיפת הסמכות בפועל. ציות הוא הכלל, ואילו אי ציות הוא הפרה של הסמכות והתנגדות לכוח המופעל. הפרת הסמכות אמורה לפי כל תקנון התנהגותי להביא לחיזוק שלילי או ענישה, המוטלת על ידי בעל הסמכות. חומרת הסנקציה והאיום אותו היא מהווה, תלויים בסיטואציה החברתית המסוימת וביחסי הכוחות.
רוברט פול וולף דוחה את גישת הציות כמאבק כוחות. לשיטתו, כאשר מושא הסמכות מציית לסמכות מתוך שקילת שיקולי עלות תועלת, לא מדובר בסמכות אלא בריצוי הסמכות. במקרה שלנו הילדים יודעים שהם מתוגמלים בציון בתעודה. אלא שהם גם יודעים שהציונים ניתנים לפחות שלושה שבועות לפני סיום שנת הלימודים. כך שעד לתקופה זו שלפני החופש, התלמיד בוחר "האם לבצע פעולה", הוא שוקל שיקולים בעד ושיקולים נגד, ומאזן ביניהם. בשלב זה, לפי הפילוסוף יוסף רז, הסמכות אינה מהווה טעם בפני עצמה לשיקול באופן ההתנהגות. כך שאם מורה אומרת לתלמיד "תכנס עם הציוד הנדרש לכיתה", הציווי לא חל על שיקולים כמו הציון בתעודה או שיחת נזיפה בשיחות הורים.
מכיוון שסמכות מורית היא יכולת של המורה להכפיף דפוסי התנהגות מסוימים על תלמיד. סמכות נחשבת לאחד מיסודות החברה האנושית, ועומדת כנגד שיתוף פעולה. אימוץ דפוסי פעולה כתוצאה מסמכות מכונה ציות, והסמכות כמושג מקיפה את רוב מקרי ההנהגה. שהרי אם נשווה לאדם הדתי המאמין בסמכות האלוהית. אין מצב שהציות יתחם לתקופה, שהרי הסנקציות הן לכל החיים, לכל הגלגולים ואתה אף פעם לא תדע מה ההשלכות של המעשה הלא מוסרי שעשית.
האם לזה נקרא יראת כבוד. שהרי אנו יראים עוד לפני שאנחנו מכבדים. האם כוח הסמכות עשוי להיות ממשי ואם לא אז אין סמכות? מתברר שכוח הסמכות נקבע על שום השימוש האפשרי בסנקציה: פעולה הפוגעת באדם שאינו מציית לסמכות. ומי מאיתנו מעוניין להיות צייתן לסמכות המאיימת עלינו בכאב (ציונים שליליים)? כשהמצב כזה ואכן משתחרר שלושה שבועות לפני תום השנה זה הזמן לשחרור כל הכבלים.
אם נחכים ונדע להביא את הסמכות מלכתחילה כמתכון לרוגע, שלווה, הצלחה, חוויות משמעותיות. לא תהא התרופפות במשמעת לסמכות. אם ידעו הילדים שהתנהגותם נבחנת עד ליום האחרון ללמודים. פרס משמעותי יינתן רק אם המשמעות לא תתרופף – ספק יוותרו על הפרס. הגמול חייב להיות לכלל השכבה כדי שתהא מחוייבות חברתית. אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. בעל הסמכות, המורה, יזכה בפרס ביחד עם התלמידים. הסמכות תהא המאמן שמנצח ביחד עם הקבוצה במשחק. ובא לציון גואל.

השבוע הזמנתי הורים להגיע לבית הספר לשיחה. יומיים אחרי הדרישה הגיעו ההורים לשיחה. ההורים בשיחה שהתקיימה הבינו שכשביקשתי שיגיעו, השיחה הייתה צריכה להתקיים בבוקר שלמחרת הסיבה להזמנה. לא דוחים. להצלחת התלמידים בבית הספר יש התניה ברורה במעורבות הורית ועבודה משותפת של בית ובית הספר.

הנוכחות המתבקשת בבית הספר, היא של התלמיד והוריו. ילד הוא חבילה אחת עם הוריו. ברגע שנבין שחובת ההכרה בהיות הילד חלק משמעותי מאישיות ההורים וההתנהלות הביתית ממנה הוא מגיע, דרכנו להצלחת חינוך הילד תהא סלולה ובטוחה. בספר שלי "גלגולו של חינוך", אני כותבת "יחסים פונקציונליים הם הדבר המשמעותי ביותר במחקר מדעי, בהקשר שבין התנהגות לבין קביעת משתנה מכריע. קיים הקשר בין התנהגות לבין המשתנים השולטים בה. המניעים שלנו להתנהגות תלויים במוטיבציה שלנו להשיג את המחזק בנקודת הזמן הספציפית" והדגש על נקודת זמן ספציפית. לזמן יש משמעות כבדת משקל בכלל בכל תחום בחיים ובמיוחד בהשפעה לשינוי התנהגות. תנאי נוסף הכרחי להצלחת הילד לשינוי התנהגות, הוא השיתוף פעולה עם ההורים. ההורים חייבים להרגיש מחוייבים למסגרת החינוכית בה הילד נמצא. הילד חייב לראות בהורים ובמורים שלו גוף אחד שרוצה בטובתו. שאם לא כך, הילד לא יהיה בעל מוטיבציה מירבית לשינוי התנהגותו כשהוא חדור אמונה שאכן ההתנהגות הלא רצויה אינה מטיבה איתו.

בספרי, אני מספרת סיפור על תהליך של שינוי התנהגות תלמיד, תוך הבניית תוכנית התערבות בה מתקיימת ברית של שיתוף פעולה עם הבית ומוכיחה עד כמה שיתוף פעולה זה מהווה תנאי מקדים והכרחי להצלחת התוכנית. "יצירת קשר ואמון בין בית הספר להורים מאפשרת לתעל את הכוחות לכיוון של עזרה לתלמיד ומעצימה את תחושת המסוגלות של ההורים בהשפעה על חינוך הילד." הילד חייב להרגיש את האינטרס המשותף של ההורים והמורים בהצלחתו.

התנהגות הילד היא המראה למצבו המנטלי ולצורך ענייננו גם מצבו האקדמי. ילד שמתנהג לא נכון, דורש "תראו אותי". במקום שכזה, מן הראוי בזמן אמת שהמורה ישקף להורה את שקרה ושההורה יגיע לשיחה למען שיקוף המצב לילד ומציאת דרך נכונה למיטביות. הבניית הדרך חייבת להיות אותנטית למצבו של הילד והמסוגלות שלו ולכן חשוב מאוד לשמוע את ההורים בזמן אמת ולתאם ציפיות ועמדות להתנהלות בהמשך. ההורים מכירים את הילד שלהם ואת עצמם. ההורים חייבים לקחת אחריות בשיתוף פעולה ומעורבות בחיי הילד במסגרת החינוכית ועל כך אני מרחיבה בספר "הרוח בחינוך". המורה המחנך, המורה מקצועי וכל הצוות החינוכי שנפגש עם הילד בבית הספר, משלים את החינוך שקיבל הילד 7 שנים לפני שהגיע לבית הספר ועושה הכל לשדרג ולהטיב. אבל, אבל גדול, המורה לא יכול לעשות את עבודת החינוך לבד ללא מעורבות מלאה של ההורים.

הורה התקשר אלי שמח ומאושר ושאל אותי: "מה את עושה שהילד שלי בגיל ההתבגרות מגיע הביתה ומהרגע שהתיישב לאכול מספר לי על שיעור מתמטיקה ועל המשימות שיש לו במתמטיקה וכמה חשוב לו לעשות אותן, לפני שחבר זה או אחר יקרא לו לצאת לשחק במגרש הכדורסל?"

אספר לכם בקצרה שמדובר בהרבה אהבה. המפגש בכיתה הוא מפגש אהבה. מפגש חברתי. כשהמפגש הוא בבסיסו מלא באכפתיות והתייחסות לרוח התלמיד, לנשמה שלו והכרה במה שקורה לו ברגע זה, הילד מרגיש והוא שם בשביל לעשות את מה שאתה המבוגר האחראי מבקש ממנו. זה נכון לא רק לכיתה, גם בבית. הילדים באים לעולם כדי ללמוד. הם מגיעים עם דחף חיקוי. המתודה להצלחת הלמידה מתחילה בהכרות עם הנתון שעומד מולנו. גם רופאים לא ניגשים לנתח אדם, עד שלא למדו את ההיסטוריה הרפואית שלו: למה הוא אלרגי? למה הוא רגיש? וכמובן מכירים את הסביבה התומכת, מי שם בשבילו? רק כשאנחנו יודעים מה החומר שמולנו, אנחנו יודעים אם ניתן לעסות אותו וכיצד נצליח ליצור את היצירה הכי מופלאה.

השראה ללמידה היא פעולה במסגרתה חווה ההשראה (התלמיד) מקבל קלט כלשהו, בדרך כלל מאחד מחמישה חושים (ראיה, שמיעה, ריח, מישוש וטעם), בעזרתו הוא מצליח לבצע פעולה הנובעת ממצב תודעה גבוהה יותר (אני מאמינה שלכל אדם יש).

חשוב מאוד שמורה שנכנס לכיתה ייתן דעתו על התדמית החיצונית שלו. תלמידים מגיל קטן מאוד בוחנים את ניראות המורה. האם השקיע והגיע לכיתה בלבוש מכבד? תחילת השיעור היא הרגעה.  כולם נכנסים למצב שקט. הילדים חוזרים מהפסקה מאוד נסערים. מעבר בין שיעורים, אנרגיה של פעילות גופנית ושכלית. יש להירגע. עדיף להספיק פחות חומר לימוד, אבל לדעת שמה שילמד יופנם. חשוב מאוד לפתוח חלון ולדאוג שהריח בכיתה יהיה נעים ומרגיע. כשהמצעים נעימים למגע אפשר להתחיל בעבודת ההוראה. חשוב מאוד ליצור מצב של נוכחות קרובה לתלמידים. לא חייב מגע. אם כי מצאתי שגם לבנים וגם לבנות חשוב מאוד אנרגיה מקרבת, תקשורת מקרבת. מניסיון, זה לא פוגם בכבוד ובקבלת הסמכות. רק אחרי שאני מרגישה שיש מקום ואווירת למידה, מתחילים.

ישנם חוקים מאוד ברורים בהתנהלות השיעור. הכבוד הוא הדדי. הילדים מרגישים שאני אוהבת אותם ואני מלמדת אותם כי אני אוהבת אותם. הם קולטים בעזרת כל החושים והאנרגיות עד כמה ההצלחה שלהם חשובה לי. הם יודעים שאני לא אוותר להם, כי אני לא אוותר עליהם. אני אהיה בשבילם לא רק בשאלות מתמטיקה, הם יודעים שאני שם בשבילם בכל דילמה חברתית ואפילו משפחתית.

רבים מבתי הספר דוגלים בתורתו של קורצ'אק. קורצ'אק היה קודם כל אבא של הילדים שחינך. סמכות, כבוד, אהבה, הכלה ועם זאת מחנך. התלמידים שלי (גם בכתות צעירות יותר, גם בחטיבת הביניים) לומדים שהצלחתם תלויה בעשייה שלהם. אני אלווה אותם, אתן יד, אוביל, אני לא יכולה לעשות את העבודה במקומם. בכל הזדמנות אני מספרת להם עד כמה אני עושה כדי להצליח. כמה שנים השקעתי בלמידה, הראיונות ברדיו שתמיד מהווים בית ספר ללמידה, גם עבורי ואני משתפת אותם כל פעם במשהו חדש, שלמדתי ממרואיין זה או אחר. הכתבות בעיתונות וכתיבת הספרים שהם הילדים מהווים השראה עבורי בכתיבתם. ההשראה מגיע כשאתה מאמין ביכולות של עצמך, כי רק אז אתה מחפש מודל חיקוי שייתן לך השראה להצלחתך שלך. העצמת הילדים ואהבתם מאפשרת להם להאמין בעצמם.

נפגשתי בקליניקה עם אמא יחידנית ולה שני ילדים משני אבות שונים. האם הגיעה נסערת מאוד. הבן הבכור (24), ביקש לחזור לגור בבית אחרי שירותו הצבאי. הבת הצעירה (15) לומדת בבית ספר לחינוך מיוחד. לאחר שסיפרה האמא שהיא מאוד חוששת. "אני באמת לא יודעת הרבה על איפה בילה הבן הבכור אחרי הצבא ואני באמת לא יודעת מה לעשות?". אכן הדילמה קשה מאוד. הקונפליקט שעומד הורה במצב כזה הוא באמת קשה ועם זאת בלתי נמנע – לקבל את הילד בזרועות פתוחות או לסרב. אי אפשר לברוח מלהכיר שקיים חוסר הסכמה או חוסר התאמה בין שני צדדים וחשוב להשכיל ולבחון כיצד מקיימים את הקונפליקט.

להיות הורה זה תפקיד מאוד חשוב ומשמעותי. לתפקיד הזה אף אחד לא הכשיר אותנו. כשאנחנו הופכים להורים לרוב אנחנו מאמצים את צורת הגידול של ההורים שלנו (אני מרחיבה על כך בספרי "גלגולו של חינוך"), לפעמים בצורה מנוגדת לצורת הגידול של הורינו, כי לנו הייתה חוויה לא טובה ואנחנו רוצים לעשות חוויה מתקנת ולפעמים אנחנו פועלים לפי אינטואיציה. הדרכת הורים עשויה להיות התשובה לכל הורה שמרגיש שדרך הפעולה שלו לא עובדת או כמו במקרה שלנו חושש שיבחר בדרך שלא תהי מיטבית לו ולבני ביתו.

במהלך החיים אנו נתקלים בקשיים שונים בגידול הילדים. עסוקים בדילמות, מתחבטים בשאלות רבות ולא תמיד בטוחים בדרך שאנחנו מתנהלים עם ילדינו. כשאנחנו חווים קושי עם הילד והיחסים ביננו לבין הילד מתערערים אנחנו שואלים את עצמנו "מה עשינו לא נכון? איפה טעינו? לפי ראיון קצר שערכתי עם האם, נחשפתי למערכת יחסים שהייתה בין האם לבן, כשגר בבית לפני הצבא. סמכות הורית לא הייתה שם, האם חששה שהחלטותיה לגבי חינוך הדוגל בגבולות יערער את יחסיה עם הילד והילד נהג באי ציות באופן קבוע, הן בבית וכמובן בבית הספר. העובדה שתמיד ריצתה אותו ומעולם לא שמה גבולות רק חיזק את אי הציות. לא פעם הושעה על אלימות פיזית, חוסר כבוד למורה וסיפרה האם שאף נכתב טופס דיווח לרווחה על נשירה מהלימודים.

כדי לקבל את התשובות לשאלות שאנו מתחבטים בנושא הורות, ניתן להגיע לאיש מקצוע אשר נקרא מנחה/ת הורים. זה, מלווה את ההורה שלב אחרי שלב עד למציאת הפתרון לקושי. אי ציות הוא אור אדום להתנהגות לא מיטבית שמתבטא בפגיעה עצמית ו/או פגיעה בסביבה. אי קבלת סמכות הורית/מורית מהווה אור אדום להתנהלות לא מיטבית בצבא ובעבודה בעתיד. אל תחכו ותחשבו שהדברים יסתדרו. קחו אחריות ופנו לעזרה.פנייה למנתח התנהגות, יאפשר להבנות תוכנית ההתערבות למען שינויי דפוסי ההתנהגות בבית והנחייה ברורה ליישום התוכנית בליווי צמוד.

בתום הפגישה עם האם הוחלט שהאם תתנה את השארות הילד בבית רק אם יסכים לשיחות משותפות בקליניקה לתאום ציפיות ובניית הסכם ברור לחיים משותפים. חשוב לברר שילד בן 24 עובד במסגרת מכובדת שהאם יודעת היכן. הילד בן ה24 שחוזר הביתה, חוזר למסגרת ביתית בה ההורה מוביל את ההתנהלות בבית וילד מתחייב לכבד את החוקים בבית ואת בני הבית.

זיהוי המקומות שבהם ההורים מתנהלים בצורה שיכולה להזין את הבעיה או את הקושי מאפשר להדריך אותם כיצד להתנהל בצורה שונה ממה שהם רגילים להתנהל. הפגישה עם הילד והאם יביאו למצב של קבלת כיוון לעבודה משותפת לשינוי דפוסי התנהגות שמהווים מכשול לחיים משותפים בבית. במידה ולא תצליח האם להביא את הילד לפגישה ננסה לתת דגשים ונציע אפשרויות נוספות להתנהלות עם הילד. הילד ידע בברור שיש התנייה למגורים משותפים בבית. קבלת הילד חזרה הביתה איננה חובה. מדובר בילד בוגר ואחראי. זוהי זכות ויש להכיר בכך ולדרוש את הכבוד המגיע.

כיועצת חינוכית אני מלווה מורים, הורים וילדים שמרגישים שמושא החינוך לא בדיוק מובן להם. מי מחנך? מתי מתרחש חינוך? והשאלה איך מתקיים חינוך? החינוך מתקיים פיזית בכל מקום שבו אנו נוכחים מהרגע בו נולדנו. מהרגע שבאנו במגע עם אדם וסביבה שהיוותה בעבורנו מודל חיקוי או קול מכוון.

חִנּוּךְ  הוא תהליך מתמשך של למידה שבו האדם רוכש ידע, מיומנות, ערכים או עמדות. החינוך הינו מצבור של פעולות מכוונות המשפיעות על התנהגות האדם ועל עיצוב אישיותו. המחנך יכול להיות הילד ולאו דווקא הבוגר האחראי, אותן פעולות מכוונות של ילד הצעיר יכולות להשפיע על התנהגותנו ואישיותנו. המודעות לשליטה במי המחנך ומי הוא המוביל להתנהגות הרצויה ונכונה לסביבת החיים, תלוית תרבות וחברה, היא שמאפשרת שליטה מלאה על החינוך במסגרת בה אנו שואפים לחנך. אני מדגישה שאין מדובר רק במסגרת החינוכית בה ישנם אנשי מקצוע שלמדו כיצד לנהוג באופן שמצבור הפעולות שלהם ישפיעו על התנהגות החונכים.

החינוך מתקיים הלכה למעשה בעצם הפעולות שאנו עושים אל מול הילדים שלנו ואלה העוסקים בחינוך אל מול התלמידים שלהם. יצר החיקוי הוא אחד היצרים החזקים ביותר באדם והוא מתקיים באופן אוטומטי וכמעט בלתי נשלט. הרחבתי בספרי "גלגולו של חינוך", עד כמה אנחנו מחקים את הורינו, גם אם לעיתים קיימת התעוררות ובה אנחנו מצליחים לשלוט ולשנות תגובה זו או אחרת. אנחנו יודעים שההורים שלנו לא היו מושלמים ובכל זאת אנו באופן גנטי מורישים מורשת חינוך מבית ההורים.

היות וכולנו מאמינים שרצוי לתפוס יותר זבובים באמצעות דבש מאשר באמצעות חומץ, אני ממליצה לכולנו להכיר את הדבש שאותו חשוב לנו לייצר, להטמיע בתוכנו את ההתנהגות הרצויה, ממש חינוך עצמי ולנהוג כך. למשל: להקדים  זה "להגיע בזמן", כשלהגיע בזמן זה "להגיע באיחור" ולאחר – זה "לא להיות". בבית, אל תצפו מילדכם לשבת לשולחן כשקוראים להם לאכול, כשאתם לא מוכנים לעזוב את הטלוויזיה כי עוד חמש דקות נגמרות החדשות. בבית ספר, אל תצפו שהתלמידים יגיעו לכיתה עם הצלצול, כשלכם חשוב לסיים את הקפה שהכנתם בהפסקה. מודל החיקוי נמצא בכל מקום וזמן. כשחשוב לכם שהילדים שלכם ידברו בנימוס ולא יקללו, אל תשרבטו קללה כשהזבוב מציק לכם. ובכיתה, אל תטרקו את הדלת גם אם מאוד הכעיסו אתכם התלמידים המאחרים. כבוד  של אדם הוא הערך שאותו מעריך האדם את עצמו או את סובביו, ופועל על פיו. כבוד הוא חלק ממערכת חליפין חברתית. הסוציולוג פיטר ברגר הגדיר הבחנה בין "כבוד" לבין "כבוד האדם"; "כבוד" במובן הקלאסי מבוסס על הקשרים חברתיים, ובמקרים רבים מבוסס על הקשרים מוסדיים או תרבותיים ואף על הקשרים מעמדיים. בהנגדה לכך "כבוד האדם" מבוסס חשיבותו של האדם מעצם היותו "אדם" במנותק מכל הקשר חברתי, מוסדיי, תרבותי ומעמדי.כערך היסוד הבסיסי אשר מכוננת את כבוד האדם כערך מוחלט ואוניברסלי, כלומר – ערך המחייב תמיד, בכל מקום, ללא יוצא מן הכלל וללא תלות באף נסיבה. מתן כבוד אינו תלוי גיל. המכבד יכובד.

כמנתחת התנהגות הגעתי למשפחה בגליל המערבי. ארבעה ילדים במשפחה (16,14,11,9). ההורים מאוד עסוקים ביישום קריירה. במקביל משקיעים בחינוך, העשרה חוגים להנאתם וחופשות בארץ ובחו"ל. ההורים היו בטוחים שהכל מתנהל נהדר. הילדים תלמידים מצטיינים במסגרות החינוך, תפקוד מלא ונהדר בבית. הבכור לאורך השנים, קיבל תפקיד ראשי בהובלת האחים "דאג שישמעו כל מה שהמטפלת מבקשת ויעשו כל מה שההורים ביקשו", עכשיו מבקש להמשיך ולהיות הסולן.

סולן הוא חבר בלהקה ששר את החלק העיקרי של השיר. הסולן בלהקה לעיתים נקרא האיש בחזית (Frontman). מונח זה מתייחס לתפקידים של המוזיקאי המוביל בקרב חברי הלהקה, כחבר עם התרומה המשמעותית ביותר לתדמית הלהקה בתקשורת לרבות דובר הלהקה בראיונות ובפני הציבור. האחים גדלו ורוצים גם הם לקחת אחריות על התנהלות החיים שלהם. בן ה16 לא רק שמעוניין להמשיך ולשאת בתפקיד הסולן, הוא מבקש להכתיב את ההתנהלות בבית.

בפגישה עם כל המשפחה. ביקשתי לשמוע את הצעיר. שהתקשה מאוד לדבר, כי הוא תמיד צריך לשמוע לחמישה, שכולם מרגישים צורך להיות אחראים לחינוך שלו. הבחור הצעיר נתן את הטון ואמר: "אני מבולבל. כי תמיד יש משהו שאני לא בדיוק עושה נכון ואז כועסים עלי". האמצעיים טענו, שלא מתאים להם יותר לשמוע הוראות תפעול מהאח. ההורים ביקשו שנעשה ביחד סדר. הבן הבכור שבמשך 12 שנים מהווה הדמות המשמעותית שמוביל את האחים גם במפגשים חברתיים במסגרת מפגשי ההורים עם החברה הגבוהה וגם בכל מפגש משפחתי, לא הבין מה בדיוק קורה. הרי תמיד היה בתפקיד הראשי אז כיצד זה אינו יכול לכתוב עכשיו את הסינפונייה.

בימי הביניים הגדירו בשם סינפוניה כל צירוף של צלילים – וכן חיבור ווקאלי רב-קולי.מיוונית: "סינ-" = יחד, ו"פון" = צליל. האמון שילד קיבל עד כה הביא אותו למקום של שליטה מלאה בכל שמתנהל בבית, גם אם המצע היה תכתיב מההורים. הילדים לא קיבלו את ההוראות מההורים אלא מהמטפלת ומהאח הבכור. עכשיו אומרים לו הוריו : "דע את מקומך, אתה הילד כאן ואנחנו ההורים".

חשוב מאוד שהילדים יכירו בהורים כגוף סמכותי, האחראי לחינוכם. חשוב לשבת עם הילדים להיות היד המכוונת והמנחה לחינוך נכון והתנהלות במסגרת הבית, וזה לא פחות חשוב מדאגה לחינוך במסגרות החינוך והצלחתם האקדמית. הקשר בין האחים, התקשורת בין האחים, החוויות המשותפות של כל בני המשפחה מהווים כולם ביחד וכל אחד מהם בנפרד אבן דרך להצלחה בחיים. ההרמוניה שבתזמורת היא המשמעותית ולא לתת לאף אחד במשפחה תפקיד ראשי, רק החיבור בין הצלילים והניקיון שבצליל, מביאים את ההצלחה של המוזיקה הנשמעת.

_{תקופה זו של קורונה נתנה לכל העוסקים בחינוך את המסוגלות להביא לקדמת הבמה את נפשו של הילד. חשיבה יתרה על חוסן נפשי. מהו חוסן נפשי וכיצד ניתן לעשות על מנת לחזק ולתת כלים להתמודדות מול מצב של מצוקה אישית וחברתית. יתרה מכך, משרד החינוך יצא בפרוייקט ליזמות חברתית מעצימה למען מיקוד עשייה בחוסנו הנפשי של הילד.}

_{מאידך, מגיעה אלי לקליניקה בחורה צעירה שהגיעה למצב בו ביקשה פגישה עם פסיכולוג. באבחון מצא הפסיכולוג שלילדה יש נגיעה בהפרעת אישיות נרקסיסטית. האם? לא כולנו מתבקשים בימים אלו ובכלל להיות על רצף הנרקסיזם?}

_{הבחורה מספרת לי שבתקופה האחרונה היא מרגישה שלא סופרים אותה, שאף אחד לא רואה את העשייה שלה את העבודה שעשתה עד כה. הילדה הגיעה לתיכון, לאחר שמונה שנים של למידה ביסודי. בבית הספר היסודי הייתה חלק מועדות שונות, השתתפה בפסטיבל, הייתה במועצת התלמידים. הגיעה לתיכון וכל ניסיונותיה לקחת חלק לא צלחו. האם מדובר בהפרעה נרקיסיסטית? האם יש כאן אנוכיות, יהירות, או שחצנות? נרקסיזם הוא רצף.}

_{הנרקיסיזם הבריא מתייחס להיבט הבריא של האהבה העצמית הטבעית באדם. נהוג להבדיל בין הפרעה נרקיסיסטית לבין נרקיסיזם בריא בכך שבהפרעה הנרקיסיסטית האדם חסר אמפתיה כלפי אחרים ועסוק אך ורק בעצמו לעומת הנרקיסיזם הבריא שמאפייניו הם אהבה בריאה של האדם כלפי עצמו, תחושה או "ידיעה" טבעית שהוא טוב מטבעו, אהוב ובעל ערך, ומתוך כך גם רואה באחרים את האנושי, הראוי להערכה להקשבה ולאמפתיה.}

_{במקרה שלנו, מדובר בילדה מדהימה שרוצה לתת מעצמה, מהיכולות ומהחוזקות שלה לקבוצה. חשוב מאוד לחזק ולתת כלים לכל אדם להכיר כערך מוביל בחייו את היותו "שווה". כן כן. מדעי ההתנהגות הוכיחו שאדם מגביר התנהגות חיובית ע"י חיזוקים חיוביים. זה יהיה שיקרי להאמין שאדם יהיה טוב ומיטיב לסביבה רק מכך שיאמין שהוא עושה טוב למען הרגשה טובה שלו. כולנו רוצים אהבה. כולנו מבקשים הוקרה לעשייה שלנו. לבקש אהדה, לבקש שיראו אותנו ואת העשייה שלנו איננה הפרעה אישיותית. אנחנו צריכים ללמוד לדרוש הכרה בעשייה שלנו כמנוף לעשייה עתידית. שאם לא כן, מדוע מבקשים שנות ניסיון ומכתבי המלצה בבואנו למקום עבודה חדש?}

_{לקראת חשבון הנפש שאנו עושים בימים אלו חשוב שנוקיר את עצמנו. כן, לבדוק מה עשינו בעבור עצמנו ומה עשינו בעבור הסובבים אותנו? וברמה זו או אחרת לדרוש הוקרה והכרה בעשייה שלנו. מגיע לנו. שתהא לכם שנה טובה ומוצלחת. שנה של עשייה משמעותית ואהבה אין סופית.}

"שנא את הרבנות", אמרה בפני עצמה שאנחנו שומעים לאו דווקא מהחילוניים. ילדים, בחורי ישיבה מבקשים לאמר שהשררה שמתנהלת בבתי המדרש קשה מנשוא. "יראת הכבוד" שהייתה אבן יסוד בחינוך הדתי הפכה למצב של שיכרון שררה, שמביא קשיים גדולים מאוד לבחורי הישיבה ולרבנים עצמם.

השבוע הגיעו לקליניקה מספר בחורי ישיבה שאין להם קשר חברי או משפחתי והם גם לא לומדים באותה ישיבה. הטרוניות, כמעט כולן מרוכזות בסמכות שמקבל המורה אל מול תלמידיו. השיחות שהתנהלו בקליניקה וסבבו בדילמה "לאן פניי?" הביאו אותי לשקף בפני אותם בעלי תשובה, את החוויה שהייתה לי בקייטנה. הפעם בחרתי להיות מדריכה בקייטנה. לא פעם במשך שנותיי שמחנכת, נאמר עלי שאני מורה קשוחה. מורה לא קלה. האם גם אני אשת שררה? ולו כי אני מנהלת שיעור ועלי להביא את הילדים מנקודה A לנקודה B, בזמן מוגבל. ישנם כללי התנהגות שנועדו לסייע במילוי המשימה.

כשנאמר "עשה לך רב", זה אומר שכדי להכיר ולדעת כיצד להתקדם, מן הראוי שלכל אדם יהיה דמות שתוביל אותו לעשייה. ה"רבנות" מתפרשת כשררה ולכן אשליך זאת ש"עשה לך רב", מדובר בעובדה שאדם חייב סמכות שתהא מעליו. סמכות שתדע לנווט את דרכיהם של תלמידיה, למען יצליחו במילוי משימתם הלימודית.

להיות בעל שררה, זה לקבל את הזכות לשליטה בהתנהלות האדם שתחתיי. ניתן להיות רודן מושחת, כמו פרעה מלך מצרים, חירם מלך צור. או להיות כמו נח, שהיה שליט גדול. ניהל תיבה על כל הברואים שנכנסו בה ודאג לכל מחסורם. נוח לא השתכר מן השלטון האדיר שבידו ולא איבד את היחס הנכון לערכו שלו ואת היחס הנכון לערכם של בני חסותו הנתונים לשליטתו המוחלטת.

הרעיון החשוב ביותר הוא לקבל את הסמכות כמשרה לשרות הצבור ברמה נעלה. לחדור אל ליבו של הציבור. ומהו הציבור? צדיקים, בני טובים ורשעים. כך גם ניתן לראות את הילדים במסגרת החינוכית. את הצדיקים ובני הטובים נחזק בחיזוקים חיוביים ונגביר את דפוסי ההתנהגות הטובים והמיטביים, איתם ועם הסביבה. ועם הרשעים, נעשה שכשיצאו מידנו לחייהם שלהם, ישנו את דפוסי התנהגותם ויהיו לבני טובים. הכל תלוי בנו המורים וההורים. בעלי הסמכות.

המקבלים את הזכות להיות מובילים, בעלי סמכות, בעלי שררה, חייבים לדעת לשלוט נכון ביצר השליטה ולהכיר ביכולות להצליח בחינוך הילדים, תוך הכרה משמעותית ברוח החינוכית. הרוח המבקשת להכיר באדם העומד מולך כשווה ערך בעצם הבריאה. הסמכות ניתנה כי אתה בעל הידע, כי אתה האדם שנבחרת להיות מודל חיקוי. כדי שהילדים יחושו את אותה יראת כבוד, עליכם להקפיד להוכיח שאתם בעלי כבוד. שנבראתם בצלם ויש בכם את האורה להיות מחנכים. גבשו בקרבכם רגשות דחייה קיצוניים לשררה שבתפקיד וקבלו את הסמכות שמהווה קרן אור לתלמיד שירצה לסמוך עליכם ולכבד את מילותכם.

הזכרתי את הקייטנה. חינוך בלתי פורמלי. גם בו יש כללים מאוד ברורים: הגעה בזמן, הקשבה למדריך ולחברים, כבוד לכל המדריכים החיצוניים ולכל הנוכחים במסגרת. גם בקייטנה יש כללים. מצליחים להעביר את כל ימיי הכיף הבלתי שגרתיים בזכות הכללים והתנהלות נכונה תחת סמכות מובילה. ואם זה אפשרי בחינוך בלתי פורמלי. ברור שזה אפשרי גם בישיבות, שבם ישנם רק צדיקים ובני טובים. שחונכו במשך שנים להתנהגות מכבדת והם כולם עם ערכים מבית יהודי טוב. גמרא ותלמוד הם תחומים חשובים מאוד ללמוד. בין היתר, מדובר בנשמות. ילדים שעוברים גם דברים אישיים, חשוב לעצור מדי פעם לשיחות עם הרב. שיחות נפש. תנו להם להרגיש שהם יצירת בריאה מיוחדת במינה. גם בורא עולם זקוק לחיזוקים על היצירה המופלאה שלו וזה המקום שלכם. כשאתם אומרים לילדים שהם מופלאים, אתם משבחים את היצירה של אלוקים.

בית ספר של החופש הגדול. קייטנה. מגיעים ילדים לשלושה שבועות של חוויה. משרד החינוך אומר: שלבו למידה משמעותית במסגרת החוויה הבלתי פורמלית. ברמת הגולן בחרו בנושא שיר ישראלי. חוברת שמלמדת את מפת ארץ ישראל באמצעות השירה העברית, מבוסס על תוכנית הלימודים שלי "שיר עברי" ובחוברת משימות ליישום הבנה המשלבות תפזורות, תשבצים, חידונים ופעילויות מאתגרות נוספות.

בעיות המשמעת שמלוות ילד זה או אחר בבית הספר, אינן מתאדות עם בוא החופש הגדול ובטח לא במסגרת בלתי פורמלית. להזכירכם, הסביבה הלימודית נשארת אותה סביבה. מדריכות רבות ימהרו להשתמש בענישה על מנת לגרום להפחתה בתדירות של אותה תגובה לא רצויה. למשל: ילדה "עצבנה" ילדה אחרת וזו זרקה עליה עפרון. לרוב, לא כועסים על הילדה ש"עצבנה", אלא מיד מענישים את הילדה שזרקה את העיפרון. ניתן להפחית התנהגות בדרך אחרת מענישה.

חשוב לציין שזריקת העיפרון היא תגובה אלימה ואימפולסיבית וחשוב להפחיתה. עם זאת חשוב לתת מקום להבין את הנסיבות לתגובה, כדי למנוע את הישנות התגובה. חשוב לתת מקום לפוגע ולנפגע. השיחה להבנת הסיטואציה כולה, תהווה הליך להפחתת ההתנהגות. חשוב לזהות את הפונקציה של ההתנהגות. זיהוי הפונקציה יסייע לנו בבחירת התנהגות נאותה אחרת שיכולה לשמש את אותה פונקציה.

ברגע שבשיחה נתנו הוראה אלטרנטיבית, ציידנו את שתי הבנות בארגז כלים להתנהגות נאותה גם כשרגש (עצבנו אותם) מופיע. אם לא נעשה זאת, אחרי כמה זמן נראה התנהגויות לא נאותות אחרות מופיעות. חובה למצוא פונקציה לקבלת אותו רווח שזכה בו קודם. הילדה ש"עיצבנה" חייבת להבין שיש דרך להתבטא וכיצד מתבטאים כך שלא מעצבנים. אומרים את מה שרוצים להגיד בדרך מכבדת ונכונה למקשיב . והילדה שזרקה את העיפרון תקבל כלים התנהגותיים, כיצד מגיבים כשמשהו מאוד מעצבן אותי (אין להתעלם מעובדת היות הרגש קיים, וחוויה זו שאנשים גורמים לנו לרגש הזה, גם היא אינה חד פעמית ולא רק מילד זה).

ההגדרה לענישה היא מאוד סובייקטיבית, בדיוק כמו שנדבר על חיזוקים חיוביים. לאחד, ענישה יכולה להיות מבט נוזף ולאחר רק אם מדובר בפגיעה פיזית (כמו שפעם משכו לילד באוזן כשהפריע בכיתה). לכן אם מחליטים להשתמש בתנאים אוורסיבים לשם הפחתת התנהגות, צריך להתאים את הענישה לילד ולמקרה. ברור לנו שגם סקינר מאוד מחה כנגד שימוש בהליך אוורסיבי לשינוי התנהגות. הילדים היום, הם ילדים מאוד נבונים, שיחה שבה נבטא באופן אסרטיבי ולא משתמע לשני פנים את ההסתייגות שלנו מההתנהגות, ונסביר גם למה אנחנו מסתייגים מההתנהגות, הילדים יבינו ונהיה עדים להפחתת ההתנהגות הלא נאותה. אם והיה ופעם אחת של שיחה משמעותית לא עזרה, ניתן  למנוע מהילד מלהשתתף בפעילות שהוא מאוד מאוד רצה. הענישה צריכה להיות שקולת תפקוד.

אנחנו חייבים להבין שגם רגש הוא ביטוי התנהגותי. גם את הרגש, שמהווה תוצאה לגורם, כמו "עצבן אותי שאמרה שאני לא טובה בכדורסל", הרגש נגרם מכיוון שנגעו בנקודה רגישה. יצירת סביבה מוגנת ואכפתית בה כל ילד יוכל לחוש ביטחון, לפרוח ולשגשג, היא באחריות המבוגר האחראי.  הענישה היא ההליך האחרון בו נשתמש לשינוי התנהגות. נעשה הכל להגביר התנהגות נאותה על ידי חיזוקים חיוביים בכל שלב ושלב, בכל יום ובכל שעה. ואהבה אהבה, כל הזמן.

השבוע הוזעקתי ע"י הורים מודאגים שצפו בבתם בת השנתיים וחצי משתוללת על הריצפה ובועטת בספה, בכיסאות שסביבה. ההורים מספרים שתופעה זו של התנהגות החלה לפני יומיים והם לא מכירים את ההתנהגות הזו. האמא: "מדובר בילדה מאוד רגועה, ורבלית, יודעת להביע ולדרוש כל מה שהיא חפצה בו". האבא: "בכי, רק כשבאמת נפצעה או כאב לה משהו".

הוזמנתי לפגישה כמנתחת התנהגות. ג'ון ב. ווטסון (1878-1958) היה האיש שביסס את מעמד הביהביוריזם בעולם. ביהביוריזם, או הגישה ההתנהגותית היא תאוריית למידה מרכזית בפסיכולוגיה, הקוראת להתמקדות בחקר ההתנהגות הגלויה של האורגניזם, ובדרך לעצבה. מקור השם "ביהביוריזם" הוא מהמילה behavior שפירושה התנהגות. הביהביוריסטים שאפו להפוך את הפסיכולוגיה למדע מדויק, ההתנהגות ולמידתה. הביהביוריזם של ווטסון ידוע בשם פסיכולוגיית גירוי – תגובה   Stimulus-Response Behaviorism פסיכולוגיית S-R מתמקדת בהתנהגות נצפית ולא בעמדות או תהליכים רגשיים.

ההורים הזמינו אותי כמנתחת התנהגותABA   (Applied Behavior Analysis). תחום מדעי אשר עוסק בהבנה ובשיפור התנהגות אנושית.  גישה מדעית לגילוי משתנים סביבתיים המשפיעים על התנהגות בעלת משמעות חברתית, ובהתאם לכך – יישום טכניקות לשינוי התנהגות. קשר פונקציונאלי בין התנהגות לבין אירועים המתרחשים בסביבה בה פועל המתנהג.

מטרות הפגישה הייתה  זיהוי והגדרת התנהגות (או התנהגויות) המטרה לשינוי. זיהוי המשתנים המשפיעים על התנהגות המטרה. ומשם לצאת לניתוח התנהגות כשאני אוספת מידע על סביבתו של המטופל (משאבים, אחרים משמעותיים, תליות מתחרות ועוד) ועל מחזקים / מענישים פוטנציאליים בהם ניתן יהיה להשתמש בבניית תוכנית התערבות.

כשאנחנו רוצים לשנות התנהגות אנחנו למעשה מביאים את המתנהג להתעמת עם הדחף שלו להתנהגות שאנחנו המבוגרים יודעים שמזיקה לו ולסביבה למען החינוך שבו אנו חפצים. כשילד מתנהג משתולל בסלון ומפריע לנו לנהל שיחה, אנחנו שולחים אותו לחדרו. הילד בוכה, הילד מאוכזב מאיתנו ולעיתים גם צועק "אני שונא אותך", למרות זאת אנחנו עיקשים במטרה לחנך את הילד להתנהג יפה ולכן אנחנו רואים בשלב זה של העימות בין הדחף של הילד להתנהגות לא נאותה לבין החינוך בו אנו חפצים, שלב הכרחי ואנחנו עיקשים במטרה.

לשינוי התנהגות ישנם פרוצדורות (תהליכים) שונים. מנתח ההתנהגות יודע לבחור את הפרוצדורות שיביאו לשינוי ההתנהגות בדרך הנכונה ביותר לאישיות הילד/ה. בזמן ניתוח ההתנהגות, בזמן שמנתח ההתנהגות בוחן את ההתנהגות ועוקב מתי מתבצעת ההתנהגות (מה קורה לפני ההתנהגות? מה קורה אחרי ההתנהגות?), אייך מתבצעת ההתנהגות (מה קורה לילד בזמן ההתנהגות, האם הוא פוגע בעצמו, בסביבה? האם משתמש בחפצים או רק באברי גופו?) וכמה פעמים ביום? בשבוע?

את כל השאלות שרשמתי למעלה אני שואלת את ההורים. למחרת הגעתי לגן לראיין את הגננת. וגם צפיתי בילדה בזמן ששחקה בפינות המשחק השונות בגן. מדובר בילדה מאוד חברתית. בזמן הצפייה שמעתי ילדה אחרת בפינה אחרת בוכה.  אותה ילדה נשכבה על הריצפה והחלה לבעוט במיטת הבובה בפינת הבובות. הגננת מהרה אליה, הרימה אותה מהרצפה ואמרה לה: "אני יודעת מה את רוצה, אני אתן לך סוכריה על מקל, נכון? אל תתנהגי ככה, הנה את נרגעת". כל הילדים בגן, לא רק הילדה שבאתי לצפות בה התבוננו במקרה. חלקם הפסיקו את המשחק ששיחקו בו והתיישבו בעצב על הריצפה. עקבו אחר הגננת שהולכת לתת לילדה סוכריה על מקל.

עוד באותו יום חזרתי לבית ההורים. שאלתי אותם: "כשהילדה שלכם נזרקת ככה כמו שתארתם על הריצפה, בוכה ובועטת, היא מבקשת משהו? מה בכל זאת מרגיע אותה?" האמא מיד שלפה: "היא כל הזמן מבקשת סוכריה על מקל, זה משהו שאני לא אתן לה, זה מסוכן".

הכינותי מראש סוכריה על מקל בתיק. ביקשתי מההורים לקרוא לילדה לשיחה קצרה משותפת. כתבתי לאמא לשאול את הילדה "איזה ממתק את הכי רוצה בעולם?" הילדה אמרה: "סוכריה על מקל". צחקתי ואמרתי: "יש לי סוכריה על מקל בתיק, אני יודעת שזה מסוכן לילדים קטנים" (כי ידיעתי שזה מה שחשוב להורים לשקף לילדה). הוצאתי את הסוכריה וביקשתי מהאם להסביר לילדה, מדוע סוכריה על מקל לדעתה מסוכנת בגיל זה. האם הסבירה שבזמן מציצת הסוכריה לפעמים הסוכריה כשהיא עדיין גדולה ניתקת מהמקל וילד קטן יכול לבלוע סוכריה שגדולה מקנה הבליעה של ילד בגילה. זה בכלל לא משנה אם כאדם אני מאמינה במה שהאם חוששת ממנו או לא. מה שחשוב שהילדה הבינה שבגיל ארבע ליום ההולדת שלה היא תקבל שקית של סוכריות על מקל. שאין צורך להיזרק על הריצפה על מנת לקבל סוכריה על מקל. ובטח לא לבעוט בחפצים. מקרה שלנו הכל עבר מושלם. אבל גם אם הילד לא כל כך מקבל, ההורה חייב להיות עיקש במה שהוא מאמין בו, הוא המבוגר האחראי ולקבל ולהכיל את שלב העימות שחווה הילד, עד לחינוך המתבקש.

ההתנהגות של הילדים שלנו, היא התנהגות נלמדת. מנתח התנהגות, מגיע על מנת לאבחן את מקור ההתנהגות, הגורם. שינוי הגורם להתנהגות, משנה את תוצאת ההתנהגות. חשוב מאוד לא להשאיר חלל ריק. למלא את הצורך שמהווה גורם להתנהגות בגירוי חיובי וממלא. הילדה יודעת שהיא תקבל את הממתק בגיל מאוחר יותר. ואם היה מדובר בממתק שאסור בתכלית האיסור, ניתן לשכנע את הילד להחליף בממתק אחר. שיחת הבהרה, כשאנחנו מבינים מה הגורם להתנהגות, מסייעת לשנות התנהגות.