תגית: חינוך

השבוע נפגשתי עם מורה בכיתה רגילה, בבית ספר יסודי בגליל העליון. בכיתה ישנם שלושה ילדים שמאוד מאתגרים, הן בפן הלימודי והן בהתנהגותי. מספרת המורה ששלושת הילדים הושעו מבית הספר זו הפעם השנייה מתחילת השנה, בעקבות התנהגות אלימה ולא מכבדת כלפי חבריהם וכלפי צוות המורים. חשוב שנבין שכל עוד ישנה בעיית התנהגות אין מקום להעלות לדיון את הפן הלימודי. המסגרת החינוכית מחובתה להעצים את ההכוונה לכישורי התנהגות מיטביים שיובילו את הילד להצלחה חברתית ומשם יגזרו שאר תחומי החיים. התנהגות בחברה מתורבתת היא הבסיס להצלחה והישגיות לימודית, כלכלית ועוד.

הילדים, צריכים להאמין שיש להם מקום בעולם, מקום שרוצה בקרבתם, שמקבל ואוהב וייתן בעבור הצלחתם. בית הספר צריך להיות המקום שלהם בעולם ההפכפך והמאיים שאנחנו הבאנו אותם אליו. תפקידנו לגרום להם להרגיש שיש להם מקום בטוח ויציב.

כפי שבבית, במסגרת הביתית, הילדים הביולוגיים שלנו תמיד הילדים שלנו, כך בבית הספר, במסגרת החינוכית, התלמידים שלנו הם שלנו. לא "ילדנו אותם", נכון. הגנים שלהם הם לא שלנו המורים, אך אחריות השפעת הסביבה על עיצוב התנהגותם שלנו, באחוזים גבוהים מאוד. חשוב לדרוש ולקבל שיתוף פעולה מהבית, אך חשוב שנזכור שלא כל בית מסוגל לתת לנו את אותו שיתוף פעולה. לעיתים מדובר בבתים מפורקים. הורים קשיי יום. לא מזמינים הורים למפגש עם הילד לפני ששוחחנו עם ההורים והרגענו אותם. כבר ראינו הורים שהגיעו לבית הספר והיכו את הילד ליד המורה, כי כך הם מאמינים שהמורה יראה שהם סמכותיים. הורים שאמרו לילדיהם מילים שאף ילד לא צריך לשמוע. לכן, המחוייבות המקצועית של המורה לתת לילד את האמונה "אני לא מוותר עליך". תלמיד שהגיע לידנו, הגיע אלינו משמיים. יש הכוונה מלמעלה ואנחנו ננתח את ההתנהגות ונבין מה מחזק התנהגות אלימה או כל התנהגות שאינה מטיבה איתו ועם הסביבה ונעשה למען שינוי ההתנהגות.

"הרוח ממלאת את הפרצות" אמר ישראל גלילי. לתלמידים יש חוסרים וקשיים (כמו לכולנו), אך רוחם הגדולה ממלאת את החסר. תפקידנו להאמין שהרוח והנשמה של הילדים מחפשת אהבה והכלה. המסגרת החינוכית שמגדירה את הקשר בין המורה לתלמיד ואת מבנה העבודה וההיכרות – אינה נפרצת. "בדרך שבין התפיסה הצודקת והמילים היפות וההגיוניות והחכמות והנבונות כל כך לבין התלמיד המרוסק הניצב מולנו – מתרחשים דברים רבים, שמחויבים תפיסה מעט יותר מורכבת" (חילי טרופר). כוחה האדיר של האהבה להושיע אדם שאין לו דבר בעולם. כשילד מושעה מבית ספר, הוא מבין שכרגע לאף אחד לא אכפת ממנו "אני לא חסר לאף אחד הכל מתנהל שם כרגיל בלעדיי. שקט להם שם כשאני לא נמצא. אני לא נחוץ". התחושה המתלווה ומתיישבת אני לא שייך. תפקידנו המורים להיות שם ולאמר "חסרת מאוד" "אתה חשוב לנו".

לחפש בציציות, איפה הילד הקטן הזה כן תורם, איפה הוא מיוחד (ואין מצב שלא נמצא בכל ילד את הניצוץ). "אשרי המלאכים המתבוננים לעד באהבה אל הוד ותפארת אין קץ "(פראנקל ). ילד שמשחק כדורסל, להבנות טורניר כדי שניתן לו את המקום. ואם יושעה מהלימודים בכיתה, יקבל השעיה מהטורינר, נוכל לאמר: "המחיר להתנהגות הלא טובה, לא תוכל להשתתף בטורניר, תשב על הספסל". ילד שרוקד ושר, נבנה פסטיבל, רק בהתנהגות טובה תוכל להיות שותף.

חובה עלינו המבוגרים לשמוע את ציוץ הציפורים בסביבת החיים שלנו, להקשיב להמיית היונים, להבין את השפה ההתנהגותית של הילדים ורק אז לצייר שביל אמיתי לפתרון הבעיה. לתת לילדים מקום אחד בטוח בו הם מזהים את האפשרות לצמוח ולהצליח. שיתוף ההורים יבוא לאחר חשיבה והבנת הסיטואציה, לאחר שיחה מקצועית עם התלמיד. מתוך אמונה בילד. אף ילד לא רוצה להיות ילד רע. הילדים רוצים להיות אהובים, מקובלים, רצויים. תפקידנו לתת להם את הכלים הנכונים להשגת מטרות אלו, אם אינם יודעים איך. ואהבה, אהבה כל הזמן.

בכל יום פגשתי הורים ומורים בשביליי הישוב, בסופר, בחדר המורים, בקליניקה הפרטית וכולם שואלים אותי: "מה יהיה נצליח לחזור ללימודים רגילים? לחיים נורמלים?" אפשר לשבת ולנתח מהם לימודים רגילים ומה הם חיים נורמלים, לא בזה נעסוק, מה שחשוב הוא האם נתחדש ונצליח להטיב דרכינו מחוויה זו או אחרת בחיינו, שבאה עלינו כגל, כנחשול וערערה את שיגרת יומנו?

אספר לכם על "עוף החול". עוף החול (ביוונית עתיקה: Φοῖνιξ, פוינִיקְס) הוא ציפור האש הקדושה במיתולוגיה המצרית, ביוונית ובמיתולוגיות אחרות. על פי המיתולוגיה עוף החול מת בשריפה וקם לתחייה מתוך האפר באופן מחזורי.  המחזוריות היא סוד הקבלה המבקשת מאיתנו להבין שהחיים שלנו הם מחזוריים. פעם למטה פעם למעלה, כמו בשירו של אריס סאן. אנחנו כל הזמן יודעים שהחיים מביאים אותנו לתקופות טובות יותר בהן אנו מתמלאים באנרגיות ובחוסן נפשי, כי מגיעות גם תקופות קשות, בהן עלינו ללמוד כיצד להטיב דרכנו ולעשות למען תיקון (שזו המהות של הווייתנו כאן ביקום).

ביהדות, על פי מדרש בראשית רבה (פרשה יט, ה), עוף זה נקרא חול. המדרש מפרש את הפסוק מספר איוב (פרק כ"ט, פסוק י"ח): "כחול ארבה ימים" כהתייחסות לעוף החול – "עוף ושמו חול ולא נקנסה (=נגזרה) עליו מיתה, שלא טעם מעץ הדעת ולבסוף אלף שנה מתחדש וחוזר לנערותו". ואני אקח את ה"חול" לימות החול. אנחנו בשבתות וחגים נחים. בימי החול, אנחנו עמלים, לומדים, מתמודדים עם המציאות. ימי החול שלנו לא קלים ובתקופות שאנחנו מכנים כקשות, אותם ימים מטלטלים אותנו, האש בוערת, שורפת, זה הזמן לדמות את עוף החול שלנו ולהחיותו מחדש. צאו מהבתים אל הטבע המרהיב ביופיו בארץ ישראל שלנו. נשמו את האוויר הצח, הנקי והטהור אל תוך הריאות, מלאו אותם באור ואהבה ובכוחות מחודשים וקומו לתחייה מחודשת.

התלמוד הבבלי (סנהדרין דף ק"ח: ורש"י שם) מבאר שעוף החול זכה לחיי נצח על ידי ברכתו של נוח, כשכר על כך שלא ביקש מנוח מזון בתיבה משום שראה שהוא טרוד בהאכלת שאר החיות. הדרישה שלנו שמשהו אחר יעשה בשבילנו את העבודה, היא אינה נכונה ואינה מביאה אותנו לתובנות שיטיבו את דרכינו. המסוגלות שלכם כהורים לחזק ולהביא את ילדכם שלכם לאמונה שהכל תלוי בהם. שגרה היא מתווה של הכוונה לעשייה משמעותית. הרגיל והנורמלי, הם מושגים שאנחנו מבנים למען השקט הנפשי שלנו. קבלו באהבה שינויים שמוכתבים ומצאו את הדרך להשתלב חזרה, אחרי תקופה לא קלה, בחברה, בלימודים ובעבודה. המודל שאתם תתנו לילדכם על החזרה לאותה עשייה משמעותית, היא שתעצים ותוביל את ילדכם לחזור ולהתקדם באופן שיביא אותם להצלחה. בכוחות משותפים נעשה ונצליח.

הגיעו לקליניקה זוג הורים מאוד חוששים. מפוחדים. מה יהיה? מה יקרה? איך הילדים יחזרו למסגרת החינוכית? האם יצליחו להשלים את הפער? בספר איוב נאמר "אֲשֶׁר יָגֹרְתִּי – יָבֹא לִי (איוב ג כה), מה שחששתי ממנו – יקרה לי. הפועל יגורתי דומה בצורתו לפועל יכולתי. שגם אותו אנו מוצאים בתנ"ך, "וַתִּיבַשׁ יָדוֹ אֲשֶׁר שָׁלַח עָלָיו, וְלֹא יָכֹל לַהֲשִׁיבָהּ אֵלָיו" (מלכים א, יג ד), או בלשון החיוב "נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם-אֲחֹתִי–גַּם-יָכֹלְתִּי" (בראשית ל ח).

הנטייה לדבר בלשון השלילה הושרשה בשגרת הלשון, כי אם בחרנו להביע חיובי, תמיד בא הלגלוג "אשרי המאמין", "אשליות". אני רוצה להיעזר בספר "הסוד", שמבקש לשנות גישה. אל תדחו את החלום. הפכו את החלום למציאות. הילדים שלנו חזקים. הילדים שלנו מסוגלים להשלים את הפערים. יש לתת להם את הכלים הפרקטים ובמקביל ללא לאות להוריש באהבה ובאמונה את הכוח שיאמינו שהם מסוגלים. חשוב לראות את המדרגה הראשונה, לפסוע ולעלות עליה, להרים את כל משקל גופנו ולתפס למדרגה השנייה. ללא תנופה ודחף הרצון לעלות את המדרגה, לא נצליח להרים את כל משקל גופנו.

בכל שלב ושלב של התקדמות, להוקיר תודה. להיות אסירי תודה על הכוח שסייע לנו לבצע משימה ראשונה. להאמין שהילדים שלנו מסוגלים ושאנחנו המבוגרים האחראים לשקף את הכוח לדחוף ולהניף אותם קדימה. ביום שאנחנו המבוגרים נהיה מודל חיקוי לעשייה משמעותית, לאמונה שחלומות מתגשמים, שדמיון יוצר מציאות (איינשטיין), אנחנו נוריש את האנרגיה הממגנטת להצלחה וצמיחה.

כל ילד יכול לכתוב את סיפור חייו שלו. היכולות שלנו הן בלתי מוגבלות. החיים שלכם ושל ילדכם יהיו מה שאתם יוצרים ומה שאתם מלמדים אותם ליצור. "עקבו אחר האושר והיקום יפתח את דלתותיו בפניכם במקומות שקודם היו בהם רק קירות" (ג'וזף קמפבל).

הפחד והחשש משתק אותנו. האמונה וההרגשה השלמה שהכל בכף ידנו, הם שמניעים אותנו לצעוד בבטחה להגשמת כל שרק נחפוץ. התחילו בכתיבת המטרה והיעד. ציינו תאריכים. בנו תוכנית עבודה ב"מדרגות" להגיע לאותה הצלחה שאתם שואפים אליה. דמיינו את עצמכם אוחזים באותה הצלחה. אנחנו ממגנטים את האנרגיות החיוביות, את הכוח להצליח, כשאנחנו מאמינים באמונה שלמה שאנחנו מסוגלים, ההצלחה בכף ידנו.

הפחד והחשש ממגנטים כשלון, אכזבה, חוסר אנרגיה לעשייה. אל תכניסו את הרגשות הללו הביתה. בבית שדרו בטחון שהכל יהיה טוב. התקופה הלא קלה, היא תקופה. היא תחלוף ויבואו ימים טובים של הרמוניה, אהבה, הצלחה והמון שמחת חיים. הוקירו את הדברים הטובים שקורים גם בתקופות קשות, כי משם אנחנו נבנים לטוב יותר. באותן תקופות קשות, אנחנו לומדים מה חשוב שנעשה כדי שיהיה לנו טוב יותר. שיהיה לכולנו בהצלחה.

האדם מטבעו הינו יצור חברתי, ואחד מצרכיו הנפשיים הבסיסיים הוא להשתלב בחברה ולפעול בקירבה. כל אדם משתדל להשתלב בחברה שתתאים לרוחו כדי שיחוש בה בנוח ולא ירגיש בודד. רעיון זה שנחקר לא מעט, בנה את המסגרות החינוכיות.

התורה העידה על צדקותו ועל תמימותו של נח, שממנו נבנה העולם לאחר המבול. אולם החברה המושחתת, שהיתה באותו הדור, מנעה מנח להעפיל לרמה הרוחנית שאליה היה מסוגל להגיע בחברה מתוקנת.אמנם למרות רשעתם המופלגת של בני דורו, דבק נח בצדקתו ומצא חן בעיני ה', אולם גם הוא היה עלול להענש עימם. זו הסיבה שבגינה הצטווה נח לבנות את התיבה, כדי ליצור תנאים להינצל משטף המים הזידונים. לבטח הרבה צורות הצלה היו לפני ה' להציל את נח, ומה צורך היה בתיבה? אכן, תיבה זו שמשה להפרדה בין נח לבין בני דורו. רק כך יכול היה להיות בטוח שמצוותיו ומעשיו הטובים יגנו עליו ועל החוסים בצילו.

הקורונה יצרה מצב שכל משפחה נכנסה לתיבה שלה, לביתה שלה. שימו לב ש"תיבה" ו"ביתה", בנויות מאותן אותיות. המטרה כרגע היא להבנות לחברה טובה יותר. מיטבית ככל שאפשר. אחד התכנים להגיע לאותו הקשר, רב מימדים, הוא החינוך. במסגרת החינוכית נעשים מגוון חוויות לימודיות שאכן משמעותיות לילדים. מעט מאוד מושם הדגש על למידה עצמאית. ב"אני מאמין" של משרד החינוך נכתב להביא את הילד להיות לומד עצמאי, לקבל כלים ללמידה עצמית ועצמאית. המצב הנוכחי יצר מצב שאין מנוס מלמידה עצמית. הדרך שלנו כהורים וכמחנכים להעצים וליישם נכונה מהלך זה, היא קודם כל להאמין שאכן יש סיבה לכל דבר. אין גזירה שבורא עולם "יפיל" עלינו שלא נוכל לעמוד בה. רק ללמוד.

השליטה שלכם בחינוך הילדים מותנת באמונה שלמה שלכם בדרך החינוך ובמטרת החינוך. זה ממש לא משנה כרגע מה לומדים. אתם צריכים ל"מכור" לילדכם את האמונה שלכם בכך שהכי נכון ללמד את הילד להיות עצמאי. להביא את הילד להאמין שזה נכון לו להיות נוכח וחלק מהלמידה, ודרך הלמידה שמועברת כרגע יש בה מטרה מושכלת ויש בה מעבר למה שחווים כרגע במהלך הלמידה.

הלבטים, הדחיינות, התרצת הנפוצה וכל מה שמעכב אותנו מלהיות שותפים לתהליך, מהווה מכשול להצלחת המשימה. ואם לא כרגע, יהיו לכך השלכות. חברת הילדים גם היא כרגע שותפה בלמידה מרחוק. החוויות המשותפות של הקבוצה הם שמבנות אותה להיות אחת. מגובשת ומיטבית לצמיחה משותפת. הנאמנות שננחיל לילדנו למסגרת בכלל, למסגרת החברתית, למסגרת החינוך ועוד, היא שתביא לאמונה שתהליכים התנהגותיים מהווים חלק יקר וחשוב בהבניית האישיות. בהבניית החוסן הנפשי של הילד ובחיזוק הערך של קבלת סמכות למען השתלבות נכונה ומיטבית בחברה.

אפלטון בספרו "מדינה" מבקש להבנות משהו חדש. משהו אחר מהקיים. אותה התארגנות מחדש, המתבקשת מכל הורה בימים אלו, מהותה באמונה שכל אחד ואחד מכם יכול לשנות. בכל בית, הבניית המשפחה, דומה להבניית מדינה קטנה. אינשטיין טען שאי שפיות, זה לעשות אותו דבר, פעם אחר פעם ולצפות שהתוצאה תשתנה.

מפסיקים את ה"תרצת" (אין עבודה, הסגר לא במקום ועוד) והדחיינות (אחרי הסגר נחזור לתלם, אחרי הסגר נחזור נחזור לעבודה). עצרו התרוצים לא עוזרים, הדחיינות גם היא לא. שבו ותעלו ביחד את הקשיים בבית תכנסו לפרטים הקטנים, בכלכלה ובחינוך הילדים. מה נדרש מכם, כדי להביא את הבית להתנהלות נכונה בכל מצב. חלוקת תפקידים יומיים או שבועיים, כל משפחה בהתחשב בתרבות, במסורת, בדת ובכל הפרמטרים שמשפיעים על התוכנית.

לאותה התארגנות מחדש, אקרא אחריות.  חייבת להיות החלטה משותפת של המבוגרים האחראים ולהיות All in"". באופן לא מפתיע, אותם שלבים שמתוכננים אם יש בכוונתנו להצליח בזוגיות, התנהלות משפחתית נורמטיבית ועוד.

ההורים משמשים מודל חיקוי להתנהגות נאותה. אל תהיו מודל חיקוי לתרוצים, צדקנות ודחיינות. הילדים לומדים מכם שיש אפשרות לקחת פסק זמן מלהיות ילדים של…, הם יכולים להחליט ולשנות את החוקים בבית, ולאו דווקא בתחומים שיהיה נכון לכם כהורים לוותר שם. ואז, מתחילות הצעקות, הילדים מבינים שאתם מאבדים שליטה. הילדים מצליחים גם להביא את ההורים לאי הסכמה. היו חזקים. הילדים צריכים אתכם חזקים. הקול האסרטיבי והתקיף בא ממקום של ביטחון עצמי ושליטה, איתו ההורים מצליחים לשלוט באופן בריא ומיטבי בכל התנהלות הבית.

מצאו רגע שקט ושקפו מה המסוגלות שלכם כהורים, מצב כלכלי, מצב מנטלי כזוג  (ספירת מלאי) ואז תרשו לעצמכם לחלום. כיצד הייתם רוצים לראות ולהראות כמשפחה בעוד עשר שנים מהיום. מה האופוריה? אותה אופוריה שתחלמו עליה, תתגשם בעתיד כאוטופיה משפחתית, ומן הסתם תהיה תוצאת אותו חינוך אוטופי שתנחילו לילדכם. אתם ההורים האחראים באופן מלא ומוחלט על חינוך ילדכם. הסביבה שכוללת את המורים, הסבים, החברים, האחים, הם מתגברים את קו החינוך שלכם. אתם בוחרים גם את הסביבה בה חשוב לכם לגדל את ילדכם. להנחייה והכוונה אתם תמיד יכולים להתייעץ עם איש מקצוע, כמו יועץ זוגי/חינוכי או מנתח התנהגות.

הנחישות להצלחה באותה הבניה אוטופית, משמשת כמודל חיקוי לילדכם, שזה אפשרי ומי שמאמין ומתמיד בלקיחת אחריות גם מצליח. חשוב מאוד למען הצלחת המשימה להאציל סמכויות במיוחד על ילדים בוגרים. לאפשר להם להיות שותפים בחלוקת התפקידים. לחלק בין כל הילדים עשייה למען ההצלחה. מדובר בהצלחה משפחתית. מפגש משפחתי שבועי שמאפשר שיקוף הנעשה עד כה, העלאת הקשיים, מתן רעיונות לפתרון הבעיות ושוב הגדרות עשייה ברורות לעתיד. כל התחלת שינוי, מתחילה בהחלטה. ללמוד את העשייה, לבחון את היכולות ולצאת לדרך. בהצלחה

 

הילדים בבית והמצב הנוכחי דורש התארגנות מחדש. להבדיל מספרו "מדינה" של אפלטון, בו הוא מבקש להבנות משהו חדש. משהו אחר מהקיים, כשאין מצב נתון של כאן ועכשיו. אותה התארגנות מחדש, המתבקשת מכל הורה בימים אלו, מהותה באמונה שכל אחד ואחד מכם יכול לשנות. אינשטיין טען שאי שפיות, זה לעשות אותו דבר, פעם אחר פעם ולצפות שהתוצאה תשתנה.

לאותה התארגנות מחדש, בהבנה שכרגע אין מנוס מלקחת אחריות על חינוך הילדים, חייבת להיות החלטה משותפת של המבוגרים האחראים ולהיות All in"". באופן לא מפתיע, אותם שלבים שמתוכננים אם יש בכוונתנו להצליח בזוגיות, התנהלות משפחתית נורמטיבית ועוד.

ההורים משמשים מודל חיקוי להתנהגות נאותה. ברגע שההורים מאפשרים לעצמם לקחת פסק זמן מתפקידם, מבינים הילדים שיש אפשרות לקחת פסק זמן מלהיות ילדים של…, הם יכולים להחליט ולשנות את החוקים בבית, ולאו דווקא בתחומים שיהיה נכון לכם כהורים לוותר שם. ואז, מתחילות הצעקות, כי מאבדים שליטה. הקול האסרטיבי והתקיף בא ממקום של ביטחון עצמי ושליטה, איתו ההורים מצליחים לשלוט באופן בריא ומיטבי בכל התנהלות הבית.

מפסיקים את ה"תרצת" (המורים לא יודעים לעשות את העבודה, הסגר לא במקום ועוד) והדחיינות (אחרי הסגר הילדים יחזרו לתלם, אחרי הסגר נחזור לתפקד נורמלי). עצרו. שבו כהורים ותעלו ביחד את הקשיים בבית. מה נדרש כרגע מהילדים ומה נדרש מכם. חשבו על התנהלות נכונה בכל מצב. חלוקת תפקידים יומיים או שבועיים, כל משפחה בהתחשב בתרבות, במסורת, בדת ובכל הפרמטרים שמשפיעים על התוכנית.

מה המסוגלות שלכם כהורים, מצב כלכלי, מצב מנטלי כזוג  וכמובן מה החלום שלכם? כיצד הייתם רוצים לראות ולהראות כמשפחה בעוד עשר שנים מהיום. מה האופוריה? אותה אופוריה שתחלמו עליה, תתגשם בעתיד כאוטופיה משפחתית, ומן הסתם תהיה תוצאת אותו חינוך אוטופי שתנחילו לילדכם. אתם ההורים האחראים באופן מלא ומוחלט על חינוך ילדכם. הסביבה שכוללת את המורים, הסבים, החברים, האחים, הם מתגברים את קו החינוך שלכם. אתם בוחרים גם את הסביבה בה חשוב לכם לגדל את ילדכם. להנחייה והכוונה אתם תמיד יכולים להתייעץ עם איש מקצוע, כמו יועץ חינוכי או מנתח התנהגות.

הנחישות להצלחה באותה הבניה אוטופית, משמשת כמודל חיקוי לילדכם, שזה אפשרי ומי שמאמין ומתמיד בלקיחת אחריות גם מצליח. חשוב מאוד למען הצלחת המשימה להאציל סמכויות במיוחד על ילדים בוגרים. לחלק בין כל הילדים עשייה למען ההצלחה. מדובר בהצלחה משפחתית. מפגש משפחתי שבועי שמאפשר שיקוף הנעשה עד כה, העלאת הקשיים, מתן רעיונות לפתרון הבעיות ושוב הגדרות עשייה ברורות לעתיד. כל התחלת שינוי, מתחילה בהחלטה. ללמוד את העשייה, לבחון את היכולות ולצאת לדרך. בהצלחה.

הטלפון צלצל בשעת בוקר מוקדמת. ימים של סגר ופגישות בזום שמתחילות לקראת הצהרים. מעבר לקו, אמא לארבעה ילדים "אני קוראת קבוע של הטור שלך בעיתון כוכב הצפון, אני רוצה להגיד לך שהחלום שלך שנצליח לשנות את החינוך ואת החברה, לא יתגשם. להורים היום אין כל יכולת להשפיע על הלמידה של הילדים ובטח לא לעשות שנצא ביחד לריצה. ההורים היום בסגר מוצאים את עצמם נותנים מענה בתחומים אחרים כמו אוכל, לבוש (ההכנסות קטנו) או כעסים בתוך הבית. אני לא רואה את ההורים מסוגלים לתעל את החינוך לכיוון שאת כותבת עליו."

אוטופיה, מתייחסת לחברה מושלמת היפותטית. התואר "אוטופי" משמש כיום לעיתים קרובות לתיאור מצב שנתפס על ידי הוגיו כרעיון טוב אך בלתי-ישים מבחינה חברתית, כלכלית או פוליטית, או שיישומו כרוך בשינויים חברתיים שרוב האנשים יתקשו לקבלם.

אפלטון, פילוסוף יווני, תלמידו של סוקרטס, כתב את הספר "מדינה". המדינה מציגה תמונה של המדינה האידיאלית – המדינה הטובה בתכלית. במובן זה יש לפרש את דברי אפלטון כאוטופיה. עבור אפלטון, הייתה המדינה מצע לרפורמה מעשית. קל לנו להציג את הקשיים הנערמים לפני כל מהפכה המבקשת להשכין עלי אדמות את "המדינה השמימית". אומר לכם קטן עלינו.

העם הנבחר. הוכחנו שלא רק ששרדנו את השואה, הצלחנו להקים מדינה. ולא סתם מדינה. אנחנו מהמדינות המתפתחות ביותר בעולם. המדע שלנו משגשג ומוביל. יש לנו את היכולת לקחת את הקשיים שהסגר והמגפה מביאה עלינו ולעשות מהלימון לימונדה.

אחד ההמצאות הגדולות שלנו בהיסטוריה של מדינת ישראל, הייתה הבניית הקיבוץ. מעבר לרעיון ההתיישבותי נבנה הקיבוץ על  ערכים סוציאליסטיים – שוויון בין בני האדם ושיתוף כלכלי ורעיוני.כל החלטה של האספה הכללית מחייבת את כל השותפים בקיבוץ. השיתוף היה מגיל הגן ועד בכלל. כל אחד ותפקידו. מי האמין אז, שרעיון הקיבוץ יהיה ישים? עיינו במקורות מאז שה"קיבוץ" הראשון הוקם בתקופת העלייה השלישית, בעין חרוד. כמה קיבוצים קמו בארץ ושרדו באופן יוצא מן הכלל?

חינוך ביתי בשילוב החינוך הפורמלי, עם הסיוע העצום והמובנה של מערכת החינוך בישראל, הוא אינו היפותטי. זו לא תאוריה שלא ניתנת ליישום. הכל תלוי באמונה שלנו בהצלחתו. אמונה בהבנייה לתהליך של שינוי תפיסה. הלימודים של הילדים שלנו הם האחריות שלנו כהורים. הלימודים הם העצמת התודעה. ראשי התיבות של דת, דעת התודעה. הדת היהודית דורשת הכרה מלאה במסוגלות שלנו ליצור ולעשות למען מיטביות. העובדה שהחינוך חזר לידי ההורים, אינה גזירה שההורים אינם יכולים לעמוד בה. זו חובתו של כל הורה. מי שזקוק לעזרה, יכול לקבל מיועצת בית הספר או מכל גורם מקצועי אחר. היו מודל חיקוי לילדכם, קחו אחריות. קבצו את הילדים לאסיפה, לפחות פעם בשבוע, לימדו את הקשיים ומצאו פתרונות, כך שהילדים ילמדו ערכים סוציאליסטים (חברתיים), אקדמיים ועוד. התנהלות נכונה מביאה איתה תוצאות לעתיד. אל תמעיטו בערככם כהורים.

חינוך ביתי הוא לא עניין פשוט ולא מתאים לכל אחד (הורה ו/או ילד). כמו בתחומים רבים, רק כשזורקים אבן לתוך הבאר אפשר לאמוד את עומקה. ישנה הבחנה יסודית בין שתי הגישות העיקריות שמפלגות את עולם ההום-סקולינג: הגישה הראשונה רואה בחינוך ביתי הזדמנות להקים בית ספר בבית. הורים שמאמצים את הגישה הזו מאמינים שחינוך פורמלי הוא דבר חשוב מאוד, ולמעשה הוא חשוב מכדי להשאיר אותו בידי מערכת החינוך בלבד. והגישה השנייה דוחה את התפיסה המובילה את תשתית הלמידה בחינוך הפורמלי. אני מבקשת להשתלב בגישה הראשונה.

הקורונה מלמדת אותנו את הגישה הראשונה. השילוב הנכון ביותר שבין הבית ובית הספר. ההורה המלווה את הילד גם בתחום החינוך והלמידה האקדמית. הורה שיכיר את הילד שלו טוב יותר. ילד שנמצא בחינוך הפורמלי זוכה להכיר את עצמו ברגעים מאתגרים. הילד לומד חוסן נפשי ומאתגר עצמו אקדמית. החינוך הביתי המשלב את החינוך הפורמלי מאפשר לילדים ולהורים לצאת מאזור הנוחות, בו הלימודים והמסגרת הלימודית על כל תחומיה, החברתיים והלימודיים, מתנהלים רחוק מהבית, שבדרך שיגרה מהווה מקום למנוחה טוטלית של הגוף והנפש. הבית שבו אין הרבה מאתגר, יש מסכים למשחק וצפייה בסרטים ושיחות על ענייני משפחה בלבד.

בחינוך הביתי המתבקש, מתבקשים ההורים והילדים לדון גם בענייני הלמידה, לשלב בסדר היום הביתי את הלמידה מרחוק. אותה למידה מרחוק שמתקיימת עם המורה ומסגרת הלמידה, מתקיימת מקרוב מאוד בבית עם ההורים, שנדרשים לחינוך ביתי. ומה מתבקש במצב שכזה? הרי אנחנו יודעים שבהיסטוריה רק הילדים שהיו ברמה סוציו-אקונומית גבוהה זכו לחינוך ביתי. ולמה? כי ההורים האמינו שהם מסוגלים לתת לילדיהם חינוך טוב יותר מאשר במסגרות החינוכיות. ולכן, חשוב שנקבל באהבה את האתגר להעצים ולהביא את הלמידה של ילדנו למצב טוב יותר ממה שניתן במסגרת הלימודית. מעורבות ההורים בחינוך הילדים, מביאה את הילד למצב שהוא מקבל יותר זמן איכות עם ההורה, זמן לקבל חיזוק מיידי על העשייה הלימודית שלו מההורה.

בחינוך הביתי יש להקפיד על סדר היום הקלאסי שבנוי מזמנים וטקסים מובנים וברורים לכל בני הבית. חשוב לצאת החוצה וללכת ולרוץ, ביחד עם הילדים (כשמסיימים את המפגשים בזום עם המורה ואת המשימות). לשמור על שני מטר. חשוב לשמור על ההבדל בין ארוע מאתגר לאירוע טראומטי. אל תכנסו לחרדה ואל תכניסו את הילדים לחרדה. חשוב לעשות פעולות שיסיעו בהרגעה. בריאות נפשית היא היכולת לחיות עם המערערי שיגרה. שלבו את הילדים בהכנת ארוחות ובניקיון הבית, כולם בשביל כולם.

היו מודל חיקוי לילדים להתמודדות. קחו כל הזדמנות של שינוי להכיר במיטביות של הסיטואציה. החינוך הביתי המתקיים כרגע, המשלב את התפיסה ושיטות הלמידה הפורמלית, מאפשרים צמיחה והגדלת ראש של ההורים בחינוך ילדיהם לעשייה לימודית משמעותית ומחזקים את התא המשפחתי.

השבוע התקשרה אלי אחת האמהות בכעס גדול "אז מה אם הבת שלי לא הביאה חוברת, למה כל כך לכעוס?". כעס הוא רגש משני, תגובה נפשית וגופנית לתסכול. בפסיכולוגיה טוענים שכעס הוא תופעת לוואי לאיבוד ביטחון. כשאני עם ביטחון והכל מתנהל כשורה, אני שמח וטוב לב. הכעס מגיע כשמשהו משתבש. לא מתנהל כפי שרוצים שיקרה.

בכל מסגרת חינוכית, חברתית או עבודה, מתבקש ציוד לתפקוד ולתפוקה נאותה. כשאנחנו עוסקים בספורט, האם יחשוב מאמן הכדורסל שניתן לנהל אימון ללא כדור סל? שהשחקנים יגיעו למגרש ללא נעלי ספורט, תלבושת שמתאימה לאימון הכדורסל. גם המורה שמתפקידה ללמד את התלמידים את חומר הלימוד, מגיעה לשיעור עם כל הציוד הנדרש ללמד ומצפה שהתלמידים יגיעו עם הציוד הנדרש כדי ללמוד.

בכל בית ספר כתוב בתקנון בית הספר ובתקנון הכיתה שבאחריות התלמיד, בראש וראשונה עם קבלת המורה בתחילת השיעור – "התלמידים ישבו במקומם כאשר הציוד הנדרש לשיעור מונח בפינת השולחן". וסעיף נוסף , יש להקפיד על תפקוד לימודי – "הבאת ציוד, הקשבה ולמידה, השתתפות בשיעור ברשות המורה ובאופן מכבד, מילוי מטלות בכיתה ובבית".

אם הילד חסר בציוד, בשיעור אחד (קורה), ניתן לתת דף עבודה בתחום הלמידה (חזרה על החומר שהילד כבר שולט), אפשר לתת משימות במחברת על חומר עבר. קשה לקדם תלמיד ללא ציוד, במיוחד כשמדובר בשיעור הנדסה שהילד מגיע ללא ערכת הסרגלים וללא החוברת. התסכול של המורה, שלמעשה בא מאחריות, אכפתיות ומקצועיות, גרם לה לכעוס. הכעס הוא על הסיטואציה. המורה חסרת אונים ובטח אם מדובר בילד שלא הביא ציוד כבר שלושה חודשים.  הכאב הוא לראות את הילד שחווה את התסכול, שכל חבריו בלמידה משמעותית, מדידה ושרטוט ולו אין ציוד.

במקום לכעוס על המורה שכעסה, קחו אחריות כהורים. תהיו במעקב אחר מערכת הלימודים של הילדים שלכם, קראו את המיסרונים של המורים בקבוצות הוואטצאפ, היו קשובים לילדים שחוזרים מבית ספר, איך עבר היום? האם הכל יתנהל כמו שחשבת? (חברתית ולימודית). אחרי רוטינת הערב, הילדים במיטות, בדקו את הילקוטים של הילד, האם כל המערכת בתיק? מה מצב הקלמר, האם פסולת החידודים עדיין בקלמר? האם ישנם שלושה עפרונות מחודדים?

גם אתם דואגים לקחת איתכם לעבודה את כל הציוד הנדרש לתפוקה מלאה במסגרת העבודה שלכם, היו מודל חיקוי. אתם לא נכנסים להכין חביתה בלי מחבת ובטח שאתם דואגים לקנות את הביצים בזמן, כדי שיהיה לכם אותם לארוחת הערב. ההכרה בחשיבות הציוד הנדרש מלווה אותנו בכל תחומי החיים. בית הספר היסודי, כשמו כן הוא, יסודות החינוך להתנהלות נכונה בהמשך החיים. עזרו לילדכם ולמורים לקיים את תהליך הלמידה ולהביא את תוצר באהבה וברוגע, ללא כעסים מיותרים.

שיחות חולין, שיחות של בני חכמים ושיחות אנשי חינוך, סובבים סביב מי יוצא דופן ומה עושים עם יוצאי הדופן. האם שאלתם את עצמכם, את מי מאבחנים כיוצא דופן ולמה? ובכן ההלכה טוענת  שזהו כינוי תלמודי למי שנולד בניתוח המוכר כיום בשם 'ניתוח קיסרי', שבו מוציאים את העובר והשליה מהאם דרך דופן הרחם, ולא כפי הדרך הרגילה בלידה נרתיקית, ומכאן שמו התלמודי "יוצא דופן". בשגרת ההתנהלות התקשורתית, בחרו לבחון כל דבר שחריג מהשגור והמקובל כיוצא דופן. בין החיות נראה שבכל קבוצה מסתתר יוצא דופן אחד שאינו שייך לאותו בית גידול.

אנחנו כחברה מחליטים שהילד הזה יוצא דופן בכיתה, כי אינו משתלב עם כל הילדים. הרעיון שאינו כמותם. כפי שכתוב בתורה ”יְרָא-אֶת-יְהוָה בְּנִי וָמֶלֶךְ עִם-שׁוֹנִים אַל-תִּתְעָרָב.“ (משלי כד, פסוק כא). והשאלה שלנו צריכה להיות האם תמיד אני מחויב להיות כמו כולם. האם להיות יוצא דופן, גוזר עלי להיות מורחק מן השאר, שונה; לא משותף?

השבוע נערכו בבתי הספר מבחני המחוננים, גם הם יוצאי דופן. להיות חריג זה להיות שונה מאחרים, שהשתייכותו אחרת.שיוצא מגבולות המקובל. ומי החליט שהמקובל הוא הנכון תמיד? האם, אם כל הילדים יצאו ביום גשם לגן השעשועים ויתפלשו בבוץ וילד יחליט שהוא לא רוצה, כי הוא רואה שזה לא נכון לעשות כך, הוא החריג? התנהגותו היא השונה, אך היותו חריג מביאה לחשיבה שהתנהגותו חריגה? האם תלמיד חכם וחרוץ הוא יוצא דופן שיש לשנות את התנהגותו כדי שישתלב עם בני כיתתו העצלה?

כן, קצת מבלבל מה בעצם חשוב לנו להדגיש כשאנחנו דנים באדם זה או אחר כיוצא דופן. מהו אותו דופן? באיזו מסגרת אנחנו רואים את הדופן ממנה יוצאים אותם ילדים, שאותם אנחנו מאבחנים כיוצאי דופן? מי החליט שלהיות יוצא דופן, זה משהו לא טוב?  מתי נכון שיש לעשות הכל כדי להחזירו אל פנים הדופן?

חשוב לי שנתייחס בכובד ראש לאבחונים וכותרות שאנחנו נותנים לבני אנוש, ילדים וגדולים כאחד. האם אנחנו עושים מעשה שהוא נוגד כל התנהגות חברתית הנדרשת? לא רק על פי הקבלה והתלמוד. אני מקווה באמת שכל אחד ואחד שקורא  את הפרשנות ליוצא דופן מבין שאנחנו כולנו קורצנו מאותו חומר. כן כל אחד מאתנו קיבל חינוך אחר, כל אחד מאיתנו בעל תכונות אופי שונות, כל אחד מאתנו בעל היסטוריית למידה אחרת הן בתחום הרגשי והן בתחום האקדמי, אבל כולנו בני אדם עם רגשות. כל עוד אנחנו מתנהגים במסגרת הנורמות החברתיות והחוק, אין סיבה לתת לאדם להרגיש חריג, שונה ובעל מוגבלות שאיננה תלויה בדבר.

כול אחד ואחד מאתנו מבקש להיות אהוב ומקובל. חלק מחברה. חלק מהעשייה המשמעותית למען החברה והמשפחה. ערבות ומעורבות הדדית, הם שם המשחק בחיים השוטפים ואין דופן לצאת ממקום זה. קבלה, הכלה, אמפטיה וכבוד הם אבני היסוד לחברה מתוקנת ונורמטיבית. היו עם אחד עם לב אחד.