תגית: חינוך

"תתני לדודה לתת לך נשיקה, מה אכפת לך?" אמרה אמי כשהייתי ילדה קטנה, כשהדודה הקשישה הגיעה לביקור. נבוכה לחשתי לאמי: "אבל אני רוצה".  עמדתי שם, מול הציפיות, כשאני שוקלת שוב ושוב אם להמשיך ולסרב, האם להביך את אמא שלי שאני כל כך אוהבת, או לעמוד על כך שלא בא לי לקבל את הנשיקה. כבר אז הבנתי שלחנך ילד שידע לומר "לא" – זו לא חולשה, זו מתנה.

כמה פעמים שמעתם את הילד שלכם אומר "לא" וחשבתם מיד שצריך "ליישר" אותו? להגיד בתקיפות, אפילו קצת להיעלב? אנחנו רגילים לראות ב"לא" סוג של חוצפה, התנגדות – אולי אפילו כישלון חינוכי. אבל רגע לפני שאנחנו משתיקים את ה"לא", חשוב לעצור ולחשוב: אולי דווקא כאן מתחיל חינוך טוב?

להבין את כוחו של הסירוב, היכולת לומר "לא" אינה מרד – היא גבול. זהו כישרון חשוב שילדים צריכים ללמוד ולהתאמן מהגיל הרך. בעולם שבו לחצים חברתיים, רצון לרצות אחרים, ופחד מאכזבה שזורים בכל שלב בחיים – מי שלא לומד להגיד "לא", עלול לאבד את עצמו.

כשהורה נותן לילד מקום להביע סירוב, הוא לא מוותר על הסמכות – הוא מחזק את תחושת הביטחון של הילד בעצמו. הוא מלמד אותו להקשיב לתחושות שלו, להבין מה מתאים לו – ולומר את זה בביטחון. ילד שיודע להגיד "לא" יהיה מתבגר  שיודע להציב גבולות חברתיים, ויהיה מבוגר שמכבד את עצמו ואת סביבתו.

איך עושים זאת? לאפשר בחירה אמיתית: לפעמים במקום להכתיב – הציעו אופציות: "רוצה להתקלח עכשיו או בעוד רבע שעה"? לשבח על גבול בריא: כשילד אומר "לא" בצורה מכבדת – שימו לב לזה, ואפילו עודדו אותו "אני רואה שידעת לעמוד על שלך – כל הכבוד". לדבר על רגשות: שאלו "מה גרם לך לרצות להגיד "לא"? – כך תלמדו אותו לזהות תחושות ולהתבטא.

להגיד "לא" זה לא חוסר חינוך, זו עצמאות. הורים רבים חוששים שיותר מדי "לא" יהפוך את הילד לבעייתי או מרדן, אבל האמת הפוכה – ילד שמרגיש רואים אותו, שמכבדים את תחושת ה"לא" שלו, לא צריך לצעוק או למרוד. הוא לומד שהקול שלו חשוב. שהוא שווה גם כשהוא לא מסכים – והוא גדל להיות אדם שמסוגל לבחור, להגן על עצמו, ולכבד אחרים. אז בפעם הבאה שהילד אומר "לא", נסו לא לדחות את זה מיד אולי זה רגע חינוכי יקר ערך – אולי – זה שיעור חשוב, גם לנו.

בעידן שבו הורים ואנשי חינוך מתמודדים עם אתגרים הולכים ומתרחבים, הולכת ומתחדדת ההבנה כי לא די בטכניקות טיפוליות או בשיטות חינוכיות פורמליות. לב ליבה של כל הצלחה טמונה בהכרה בערכים האנושיים הבסיסיים ביותר: כבוד הערכה ותחושת שייכות.

כאשר ערכים אלה מונחים בבסיס הקשר בין מטפל למטופל, בין הורה לילד ובין מורה לתלמיד, נוצרת קרקע פורייה לצמיחה, שינוי והתפתחות. טיפול קוגניטיבי שמבוסס על הכרה אמיתית בצרכים הרגשיים של הילד ושל ההורה כאחד, מאפשר פריצת דרך– הן ברמה האישית והן במסגרת המשפחתית והחינוכית.

תחושת שייכות מעניקה לילד ביטחון לבטא את עצמו. כבוד הדדי מאפשר תקשורת פתוחה ובריאה, . הערכה אותנטית מחזקת מוטיבציה ומגבירה תחושת מסוגלות. כל אלה יחד יוצרים אווירה רגועה, מכילה ויציבה – סביבה אידאלית לחינוך מיטבי ולחיים משפחתיים הרמוניים.

יותר ויותר אנשי מקצוע והורים מגלים כי ברגע שמשנים את נקודת המבט – וממקמים את הערכים האנושיים במרכז – מתחוללת טרנספורמציה. הקשיים מפנים מקום להבנה, ההתנהגויות נמסות בתוך הקשבה והיחסים הופכים לקרקע של צמיחה הדדית.

ההכרה בכבוד, בהערכה ובשייכות אינה מותרות – היא הבסיס שעליו נבנה העתיד. הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי הפך לשיטה המועדפת לטיפול – לא רק בגלל שהוא מקל במהרה על המטופלים ומקדם אותם לקראת מצב בו דפוסי התנהגות שאינם מטיבים נעלמים, אלא גם בגלל שהוא עוזר להם להישאר רגועים.

הגישה פועלת במגוון דרכים בשאיפה ליצור שינוי קוגניטיבי – שינוי בחשיבה ובמערכת האמונות של האדם – על מנת להביא לשינוי רגשי והתנהגותי מתמיד. ההנחה שבבסיס המודל הקוגניטיבי היא שלכל המעכבים הפסיכולוגים יש מאפיין משותף: חשיבה לקויה שמשפיעה על מצב רוחו והתנהגותו של האדם.

הטיפול הקוגנטיבי התנהגותי מסייע למטופלים במספר מישורים ובהם: פתרון בעיות, הפעלה התנהגותית, זיהוי החשיבה האוטומטית ובמיוחד מחשבותיהם השליליות לגבי עצמם, לגבי עולמותיהם ולגבי עתידם: הערכת מחשבות אלה והגבה עליהן. הדרכת הורים המבוססת על הגישה הקוגניטיבית התנהגותית מסייעת להורים לשנות את קו התקשורת עם עצמם, בינם לבין עצמם ובינם לבין הילדים. כשאדם מאמין בכבוד עצמי, ילמד לתת כבוד. אדם שיודע להעריך באופן אותנטי את העשייה שלו, ללא ביקורת, אלא ממקום של למידה, כך ינהג כלפי הסובבים אותו ונסכם שאדם המאמין שהוא שייך למשפחה ולמסגרת שמאמינה בו ואוהבת אותו, הוא יתנהל ממקום של חוסן נפשי ולא ממקום של ריצוי. יתנהל ממקום של שאיפה לסיפוק הצרכים האישיים ואיתם מילוי צרכי הסביבה.

מערכות היחסים שלנו עם בני הזוג, הילדים שלנו וההורים ובכלל, הן הנכסים היקרים ביותר שיש לנו. במערכות יחסים כל מה שאתה רוצה לקבל – תן! (אלון אולמן). ההשקעה הרגשית במשפחה ובמי שיקר לנו היא מההשקעות החכמות והמניבות שנשקיע בימי חיינו.

מערכות יחסים מבקשות מאיתנו לנהל את מערכות היחסים בחרות תקשורתית. חרות תקשורתית בפן האישי היא בעצם היכולת והזכות של אדם לבטא את עצמו בחופשיות, להקשיב לאחרים ולהיות חלק מדיאלוג אמיתי בלי פחד משיפוט. זו חרות להיות כנה עם עצמך ועם הסביבה – להביע רגשות, מחשבות, דעות.

להיות בעל חרות תקשורתית אמיתית פירושו לדעת מתי ואיך לתקשר – לא רק לדבר, אלא גם להקשיב. זה היכולת לנהל שיח מכבד, להציב גבולות וגם להתמודד עם חוסר הסכמה מבלי לאבד את עצמך. מבחינה אישית, חרות תקשורתית קשורה לביטחון עצמי, לאסרטיביות וליכולת של האדם להיות נאמן לעצמו בלי להתכופף ללחצים חברתיים. זה מרחב פנימי שבו אתה מרשה לעצמך להכיר אותך מקרוב.

תקשורת חופשית בין הורים לילדים היא אחד היסודות הכי חשובים לבניית קשר בטוח, בריא ומכיל  – והיא הרבה מעבר ל"לדבר יפה" או "להקשיב".  מה המשמעות של חרות תקשורתית בין הורים לילדים?

שהילד ירגיש בטוח להביע את עצמו. כשהילד יודע שהוא יכול לשתף במה שהוא באמת מרגיש, בלי לחשוש מתגובה שיפוטית, זלזול או כעס – נוצר חיבור רגשי עמוק. זה מרחב שבו מותר להגיד "אני פוחד", "כואב לי" "אני כועס עליך" מבלי לאבד את האהבה או הביטחון בקשר.

שההורה שומר על סמכות תוך פתיחות. חרות תקשורתית לא אומרת שאין גבולו, אלא שהגבולות ברורים, אבל התקשורת מלווה בהקשבה ואמפתיה.  ההורה מאפשר שיח , שואל, מסביר, משתף  – ולא רק מכתיב.

שהשיח מכיר בלגיטימיות של רגשות. ילד שומע לא רק את המילים, אלא את איך שאומרים אותן. אם הוא כועס ומקבל תגובה כמו "מה אתה בוכה, שטויות", אז התקשורת נסגרת, לעומת זאת אם ההורה אומר "אני רואה שקשה לך עכשיו, בוא נדבר על זה" – זו חרות במיטבה.

דוגמה אישית. כשילד רואה הורה שמדבר בכנות, מודה בטעות, או משתף ברגש, הוא לומד שזה לגיטימי, זו למידה עמוקה בלי מילים. יכולת לאמר "לא" משני הצדדים. גם הילד וגם ההורה צריכים להרגיש השהם יכולים להציב גבולות. ילד שיודע לומר "לא נעים לי" בלי לחשוש, והורה שמציב גבולות ברגישות – יוצרים ביניהם מערכת יחסים של כבוד הדדי.

תחילה אנחנו יוצרים את ההרגלים שלנו, אחר כך הם יוצרים אותנו (ג'ון דריידר, משורר ומחזאי בריטי). ההרגלים הם פעולה שחוזרת על עצמה. דפוס התנהגות. כהורים עלינו לסגל לעצמנו הרגלים שלא היו לפני שהפכנו להורים. הרגלים שלא הכרנו קודם והם יוצרים אדם אחר משהיה קודם לכן.

מסתבר שלא העובדות משפיעות עלינו אלא הדעה שלנו עליהן. הדעה היא היסוד להשקפת העולם, היא שקובעת את החשיבה, את הרגש, את הרצון ואת פעולות האדם (אלפרד אדלר). ההורות, שלמעשה יצרה אדם אחר, דורשת תכנון מסלול מחדש. הפעולה היא הגשר להגשמה. להפיכת מחשבה ורצון להישג בעולם הפיזי, הממשי.

יעד ראוי הוא יעד שהתשוקה להשגתו פנימית, טבועה ומובנת. איזה ילד/ה אנחנו רוצים לראות בעוד 18 שנים? כשאנחנו מגיעים למצב שאנו יושבים ושואלים שאלות במהלך היותנו הורים, חשוב שנכיר שלושה שלבים. שלב ראשון, הן אותן מטרות שאנחנו יודעים שאנחנו יכולים להשיג. כמו להכיר בעובדה שאנחנו אחראים לקורת גג, לבוש ותזונה לילד שלנו. שלב שני, מטרות שאנחנו חושבים שאנחנו יכולים להשיג. כמו ילד מחונך על פי הנורמות והערכים שבחרנו והחלטנו כהורים ואנו משקפים אותם באופן ברור וחד משמעי לילדים. שלב שלישי, רמת תודעה גבוהה יותר – מה אנחנו באמת רוצים? שלב זה, רמה זו, מרגשת, מפחידה ואין באמת תוכנית להשיג אותה. במצב שכזה רצוי להיעזר ביד מכוונת, שתאפשר תחזית עתידית מגובשת לכם כהורים בעבור הצלחה בהגשמת החלום אותו חלמתם ביחד.

עלינו לזכור שכל הסיפורים הפנימיים והמחשבות שלנו שייכים לעולם המנטאלי שלנו. העולם המנטלי מתייחס למחשבות שלנו, לכל מה שיעבור לנו בראש. וויל סמית' כתב שאין בעיה אחת שיש לכם שלא הייתה בעבר למישהו שכבר פתר אותה וכתב על זה ספר. קראו בספרים. יש טיפים פרקטים להורים. הכנסו לתהליך בהדרכת הורים.  בפודקסט שראיינתי את עורך הדין אברהם סופר, שמתמחה בסוגיות נוער, הוא פרט כמה חשוב להבין שאחריות ההורים להכיר ולדעת עם מי הילד שלכם נפגש בכיתה ובמסגרת הבלתי פורמלית. הדגיש שיש לעקוב גם בבית. במחשב. בפלאפון. הכל חייב להיות פתוח בפני ההורים. התנאי שילד פותח מחשב או פלאפון, הוא שההורה יודע סיסמה וקוד. הילד חייב להבין שכל פעולה שההורים עושים מקורה ברגש. זו רמת התודעה. חייב להתקיים שיח פתוח בין ההורים לילדים. הילדים חייבים להכיר במהות, במשמעות ובאחריות ההורים על חייהם שלהם.

בתוכנית הרדיו שלי "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום", המשודרת ברדיו קול הגולן, ראיינתי את נתן גרינמן, עובד סוציאלי שעשה תהליך הכשרה רב תחומי למען טיפול, הכוונה וסיוע לילדים עם צרכים מיוחדים והוריהם. נתן אב לששה ילדים, מתוך הבנה עמוקה וניסיון רב שנים, התחזקה התובנה במהלך התוכנית שהגמול שאנחנו זוכים לו ניתן לנו ביחס לערך שאנחנו מייצרים. ככל שאדם מביא יותר ערך ליותר אנשים במהירות גדולה יותר ובעוצמה רבה יותר (במשפחה, בעסק, בעולם ובכל סביבה) הוא יתוגמל  ביותר אהבה, יותר מכל מה שהוא רוצה וזקוק לו. מאמץ, השתדלות, שעות ארוכות, של השקעה או סבל – אינם בהכרח "ערך".  אנחנו מתוגמלים רק על ערך שאנחנו מביאים לזולת. וזה אפשר לעשות רק "כשמרימים את הראש".

חובה על כל אחד ואחת מאיתנו להרים את הראש ולהסתכל סביב. יורם טהרלב בשיר "ברבאבא", קיווה שנעשה חושבים ונראה את השונה, האחר, נחבק ונאהב. שנביא בעקבות אותה אהבה רבים וטובים בעקבותינו. ברבאבא מצא את האחת שהאמינה בו וביחד בנו עולם של סובלנות וקבלת האחר. גם השיר "חברים בכל מיני צבעים", שכתבה חנה גולדברג הפך לקלאסיקה לילדים ולהמנון קבלת השונה. בשנת 2000 פרסמה גם ספר ילדים באותו שם. עלינו לקבל באהבה שכל אחד ואחת מאיתנו הינו יחיד ומיוחד וכל אחד מאיתנו בעל צרכים מיוחדים. אחד נפשיים ואחד פיזיים, לאחדים הצורך נראה למרחוק ולאחדים הצורך חבוי ונסתר. הכרה בסובלנות ובהקשבה לאחר, תביא עלינו חיים מלאי חוסן נפשי. ביום שנקבל את האחר באהבה, נקבל באהבה את היותנו שונים ואחרים מהסביבה ונרגיש מיוחדים ולא "חלשים" או "פחות טובים". נכיר בצורך שלנו להשקיע על מנת לעשות ולהיות שלמים שאנחנו עושים הכל כדי להתקדם. ככל שננהל אורח חיים יותר מלא ודורשני – קפדני  נצליח  בניהול האנרגיה להעצמה.

נהלו באופן קבוע "נוהל צופה": 1. מה קורה אצלי בפנים? איך אני באמת מרגיש? האם אני עושה משהו עם מה שאני מרגיש כדי לקדם אותי? – הכל בהבנה שהמצב הפנימי והרגשי שלנו משפיע הכי הרבה (80%) על הביצועים שלנו. 2. מה קורה עם הגוף שלי? האם אני עושה לשפר ולשמר את מצבי הפזיולוגי? (גוף ונפש). 3. מה קורה בסביבה שלי? הקהל שסביבי, האם אני בוחן את התועלת בהם, התמיכה בי, האהבה והתרומה שלהם לבריאותי הנפשית והפיזית? הכירו בעצמכם כבעלי צרכים מיוחדים, צרכים שבעזרתם תצליחו להרים ראש, להביט למעלה ולהגיע הכי גבוה שרק אפשר. שתצליחו להשתלב הכל חברה שרק תבחרו.

במסגרת שיעורי שיר עברי, נחשפנו לשני שירים: "זה לא כל כך פשוט להיות כאן ילד" כתבה יערה שבו. הילדים אמרו שקשה שההורים עובדים ולא בבית, שאבא במילואים, שאמא עייפה מהעבודה ועוד. השיר השני  "קטן זה הכי כיף בעולם" שכתבו אמיר פיי גוטמן ועידן יסקין , בחרו הילדים להעצים מתוך השיר שתי סביבות משמעותיות: "להיות עם חברים ובשבת בבוקר לישון עם ההורים". הקושי והנוחות, האתגר והרווחה תלויים בסביבה העוטפת את הילד.

הילדים חווים קשיים, אתגרים וחרדות. המסוגלות להיות מנצחים ולהיות משמעותיים למרות הכל, תבוא לביטוי בזכות היכולת ליצור סביבה (פנימית וחיצונית) שתקדם אותם. הרי מה שיקבע לאן יגיעו ומה יהיה בעתידם, הוא מה שאנחנו עושים בזמן שהזמן עושה את שלו.  נלמד את הילדים שבדרך לפסגה יש לקחת את מה שיעזור להגיע לשם ולדעת להשמיט את כל מה שמפריע.

הנכון  להעצת  הילדים הוא לראות באמינות ערך מרכזי. הסביבה היא יצירה שלנו למקום בטוח. המשפחה שלכם היא מקור הכוח שלכם ושל ילדכם. היו דוגמה, אל תגידו "יום אחד נפנה אליהם", מי שאין לו זמן למשפחה, כשיהיה לו זמן – לא תהא לו משפחה. הקדישו למשפחה זמן. הקדישו מאמץ להפוך ערכית לכל מה שתרצו שהילדים עצמם יהיו. תלמיד בכיתה ד' אמר: "אני רואה איך אבא שלי דואג לאמא שלו, חשוב לו לדעת אם היא אכלה היום". ילד עם מודל חיקוי כזה ידע לדאוג להוריו.

חבר אמיתי, כשאתה מצליח בגדול, הוא מחבק אותך, כשדמעות בעיניו מרוב אושר. סביבה חזקה יותר מכוח רצון, לחיוב ולשלילה. בדרך כלל אנחנו סופגים את הנורמות, הסטנדרטים והערכים של הסביבה שלנו, או שאנחנו נפלטים ממנה (אלון אולמן). היו אמינים למשפחה ולחברים, היו מודל חיקוי לילדכם.

"לגעת במים לגעת ברוח"/ איציק איינהורן, שיר נוסף שמחזק את חשיבות הכוח שלנו להביא את עצמנו לסביבה שתביא לנו נחת ורווחה. "לדמות ליעלים הגאים בבקעה"  אנו בוחרים להיות גאים במקום שנכון לנו. "לצפות במעוף הנשרים הבטוח" – ולהבין במה אנו צופים, ממי אנו לוקחים דוגמה, במי אנו נוגעים כדי לקבל השראה. מי האור שלי? מי נותן בי את הכוח וממלא את רוח האדם שבי, כדי שאצליח להתגבר על הקשיים, כי כן, לא קל להיות כאן ילד, ולא קל להגיע להצלחה גם בחיים הבוגרים.