תגית: חינוך

הילדים בבית. ההתמודדות מול דילמות חינוכיות סביב השעון, אינה קלה כלל. הורים מתקשרים ושואלים מה עושים מול ה"לא" שהילדים אומרים מבלי לחשוב פעמיים. האם הם במצב שלא מקבלים סמכות הורית? האם אנחנו לא מספיק אסרטיביים, לא מספיק סמכותיים, מה בדיוק קורה כאן?
ילד שאומר לא, לא עושה זאת מתוך אי קבלת סמכות או אי ציות להורים. הוא פשוט מגלה את העצמאות שלו לראשונה. כמו בכל משחק. דימוי עצמי מתבסס על הצלחה בתחרות והערכות עצמיות חיוביות (Neff,2011). פרצי דמוי עצמי בעקבות הצלחה בתחרות מתחזקים ע"י תחושה של עליונות, רווחה, העצמה תרבותית, הערכה של ערך ומעמד ואולי תגמולים חומריים (Kemis,2005). אובדן הדמוי העצמי והקשר שלו לתגמולים אפשריים מהווים איום המפעיל דריכות יתר, צמצום הקשב ועיסוק יתר חרדתי. תהליך הפוגע בבהירות התפיסה העצמית(שם). הילדים רואים גם בסירוב להורים – משחק. כמו שמסרבים לחברים בגן לשחק במשחק קופסה זה או אחר.
גיל השנתיים הוא במקום מסוים 'גיל ההתבגרות הראשון'. אלו הן הפעמים הראשונות שבהן הילד שלכם מגלה שיש לו SAY, יש לו אמירה. ואכן זה ממשיך כל עוד הילד לא מרגיש שאנחנו מאמינים ביכולת העצמאות שלו. הילד נאבק על העצמאות שלו. השליטה היא זו שמסייעת לנו לקבל חוסן נפשי ומי מאיתנו ההורים לא רוצה שילדו יהיה עם חוסן נפשי.
יש להבדיל בין מתן לגיטימציה להבניית עצמאות, ביטחון עצמי, חוסן נפשי ודימוי עצמי לבין ויתור על גבולות. בספרי "הרוח בחינוך", אני מסבירה שוויתור על גבולות זה בדיוק כמו לגור בבית ללא קירות. הילדים חייבים את הגבולות למען הביטחון שלהם, שירגישו במקום מוגן ומאידך חשוב שנאפשר להם להיות דעתניים ולתת להם את המקום לאמר "לא". אז, איך עושים את זה?
קובעים באופן מושכל מה הם הכללים שעליהם אנחנו לא מוותרים. ילד אומר לא רוצה חביתה, שואלים איזה חלבון אתה כן רוצה לארוחת ערב? ומציעים מספר אפשרויות. יש לנו את הגמול של קינוח אחרי האוכל, פרק בסדרה שאוהב, להבטיח שמחר יוכל לראות בשעת הצפייה בטלוויזיה. לעומת זאת ילד לא יאמר "לא" על צחצוח שיניים לפני השינה.
הדימוי העצמי של האדם הינו מגן השומר על האדם מפני הפחדים הקשורים לנחיתות ולבושה. חשוב שגם נלמד את הילדים שלנו לאמר "לא" לדברים שלדעתם פוגעים בהם, לא נכונים להם. כן חשוב שנשאל, כשאתה אומר "לא" למה אתה מתכוון? מה בדיוק אתה לא רוצה? למה? האם בכלל, או רק עכשיו? תקשורת מקרבת שנותנת לילד את התחושה שיש מקום לדעה שלו, לתחושה שלו, מעצימה את הרוח והנפש ומאפשרת חינוך שמוטמע לחיים שלמים.

החג מגיע והלחץ עולה. הקניות מרובות והמצב הכלכלי לא משהו וזה מלחיץ. השיגרה נפגמת והאי ודאות איך נתנהל גורם למתח. המתח יוצר לחץ והלחץ יוצר חוסר ביטחון. כשמרגישים חוסר ביטחון טון הדיבור עולה, כי אנחנו חושבים שלא בדיוק שומעים אותנו ואולי גם לא מבינים אותנו. מדובר בשני צידי המתרס, ההורים והילדים.
אנחנו עוסקים במסוגלות חברתית. סימפטולוגיה שמאופיינת באי נטייה לפתח מערכות יחסים קרובות, לא מיניות ולא אפלטוניות, מצויה על רצף של חוויה וכך גם האמונות העומדות מאחורי המאפיינים. הדרך הנוחה ביותר לפתרון הקושי היא ע"י עוררות פיזיולוגיות: כמו תנועות מהירות יותר (מרגישים שכולם רצים בבית), הרמת קול (כולם פתאום צועקים), ברור שאלו אינם מביאים לשינויים בעיבוד מידע או התנהגות בטיחותית. ולכן, חשוב לנהל שיחה לקראת החגים.
חשוב שהצדדים יהיו מסוגלים להקשיב למה שכל אחד אומר. כל אחד בתורו יגדיר איזה מרכיב בחוויה שלו (בהיסטוריה האישית מתקופת חג) מהווה בעיה מבחינתו, שכן התשובה יכולה להיות שונה לחלוטין ממה שכל אחד במעגל מצפה שיהיה בעייתי. אין לזלזל במרכיב זה או אחר שמשהו מעלה. חשוב לנרמל את הקושי.
כותבים את הקשיים וביחד מנסים למצוא פתרונות. כתיבת הדברים עושה לכולנו סדר והכנה מוקדמת לכעוס שעומד לקרות בחג. בני הדודים נכנסים לחדרים הפרטיים, חולקים מיטות, המקום בשולחן נלקח ע"י הדוד ועוד. ההכנה מאפשרת לקבל כלים להתמודדות מול הקונפליקט ומונעת התנהגות מתמרדת, התנגדות לקבלת סמכות, וכחנות, מחאות ושיבוש מהלכים.
ציות היא מילה נרדפת לאובדן שליטה, החופש והאוטונומיה. לכן, חיוני שהילדים יהיו מעורבים באופן פעיל ושותפים מלאים להחלטות על הכיוון וההתמקדות של ההתנהלות בזמן חג, פגרה ו/או כל שינוי שיגרה. גישה עקבית, אמפתית ותומכת מצד ההורים בהעלאת המודעות העצמית למחשבות והרגשות של הילדים.
ההורים חייבים להימנע מלערער על אמונות, התנהגויות ומניעים לאי תפקוד, כדי שלא להפעיל סכמות מושכות הקשורות להתנגדות האוטומטית ולמען שמירה על שליטה ואוטונומיה. ההורים לא "מתקנים" את הילדים. חשוב להעביר מסר עקבי של סקרנות, רצון להבין את המוטיבציה של כל ילד. הקשבה בתשומת לב והצגת היגדים משקפים המוכיחים הבנה מדוייקת של נקודת המבט של הילד יוצרים גישה ואוירה של קבלה. שימוש בשאלות פתוחות, חיזוקים, הקשבה משקפת וסיכומים. קבלה ואמפתיה סוללות למעשה את הדרך לשינוי ( Rosengrren,2009).
ההורים מעצימים בעזרת בחינה מחודשת של המטרות והתחייבויות שהוסכם עליהן. למשל: "אחרי שהאורחים ילכו ניקח זמן לעצמנו – נרד לכנרת, נצא ליום כיף" כל רעיון יכול להיות ממלא ברווחה נפשית ואנרגיה להתגבר על הקושי. בברכת חג שמח ומועדים לשמחה.

הורים לילד בן 14 הגיעו לקליניקה במטרה להכיר וללמוד כיצד מחליפים אגרסיביות באסרטיביות. ילדים הם דבר נפלא שנותן לנו אור בחיים, לעיתים הדחפים שלהם מהווים לנו ההורים אתגר חינוכי שמביא אותנו לאתגר התנהגותי. דחף הוא צורך או רצון פנימי בלתי נשלט לביצוע פעולה מסוימת. הדחף טבעי וחיוני למחשבה ולהתנהגות האנושית. מאידך, ישנם דחפים שאינם מטיבים ולכן קם החינוך לאזן אותו למצב בו לא יסכן או יהיה מכשול. דוגמה ליכולת כזו היא היכולת לדחיית סיפוקים, בה האדם מצליח לשלוט בדחף שלו להשיג דבר מה באופן מיידי, ויכול להמתין זמן מסוים עד להשגתו. חינוך לדחיית סיפוקים מבקש מאיתנו ההורים להיות אסרטיביים. להיות בטוחים במטרת החינוך ולהורות את ההכוונה לשליטה בדחיית סיפוקים כאבן דרך לחיים בכלל. לא הצעקה או אלימות כלפי הילד תוביל לחינוך נכון והמטמעת ההרגלים.
אסרטיביות היא התנהגות העוזרת לנו להסביר לסובבים אותנו מה אנו רוצים, מה אנו צריכים ומה אנו חשים. אדם אסרטיבי מעביר את המסרים בלי לפגוע בשומע, ובלי להביע תוקפנות או מניפולטיביות. אחת הדרכים היעילות לנהל את עצמנו ואת הקשר עם ילדינו היא הדרך האסרטיבית. אסרטיביות דורשת מיומנויות שליטה עצמית ויכולת לתקשר עם רצונותינו, רגשותינו וצרכינו באופן ישיר תוך כדי התחשבות בצרכי האחר (וולפה וזאצארוס, 1996).
הגישה האסרטיבית, מבוססת על יכולת מורכבת לזהות את התהליכים האוטומטיים ויכולת שימוש בתהליכי חשיבה גבוהה. שליטה קוגנטיבית האחראית על קשב חזותי המאפשר עיבוד מידע חושי ופעולות שליפה מהזיכרון. הפעלת שיקול דעת, חשיבה מופשטת, פעולות מונחות מטרה, אחריות ועוד. אף פעם לא לנהל שיחה בזמן כעס. להירגע ולגבש תוכניות עבודה ואסטרטגיות פעולה. שנחשב למקור הפעולות הרצוניות. הילד שלנו הוא החומר ביד היוצר. החומר יקר מפז. הוא חומר שלא ניתן למחזור לאחר שתפגעו באיכותו של החומר.
כדי לפעול באופן אסרטיבי, יש לפעול במסגרת כזו:
א. להחליט מה אנו רוצים, להצדיק לעצמנו את רצוננו ולהביע את הרצון באופן ברור.
ב. להביע את דברנו בבהירות ובנועם. באופן שהשומע יכיר בכך שאנחנו אומרים את הדברים מתוך חשיבה ולא מתוך כעס. שאנחנו דואגים ואכפת לנו.
התנהגות אסרטיבית אינה מולדת, יש ללמוד אותה. התנהגות אסרטיבית היא תוצאה של הביטחון העצמי שיש לאדם, המשך לאופי חינוכו: חינוך המעודד שאילת שאלות ויוזמה. התנהגות אסרטיבית עובדת בניגוד לאוטומטים שלנו ולכן קשה ליישם אותה. אך מחובתנו כהורים להיות מיומנים בה למען ילדנו.

אבא לילד בן 9 הגיע לקליניקה נרגש ונסער "הילד שלי משקר כל הזמן, לי, למורה שלו, לאמא שלו, לכולם, גם לחברים שלו". שאלתי: מה אתה מרגיש כשאתה מבין ששיקר? אמר: "כעס, בגידה". איך אתה מגיב במצב כזה? (והפעם לא ציינתי, אם הכוונה הייתה שהילד משקר או שחשים בגידה) וענה "אני כועס עליו מאוד זה ממש מביא למצב שאני מתפרץ בכעס וגם אומר לו מילים שאני באמת מתחרט עליהם, בגלל זה אני כאן אצלך".
כל קונפליקט, כל ריב הוא הזדמנות לצמיחה בין הורה וילד ובזוגיות בכלל (בין שניים – במשפחה ובעבודה), ולכן חשוב להכיר בסיטואציה כחלק ממערכת יחסים. לנהל את הקונפליקט מבלי להשפיל, לבטל, להאשים ו/או להקטין את השני. בזמן קונפליקטים עם ילדים חשוב לשבת ולרשום – לתאר את האירוע, מה המחשבות שהתלוו לאירוע (אותן מחשבות אוטומטיות שמציפות אותנו – האבא שחש בגידה ב"אני העליון" שלו, מייחס שקר לבגידה, לאדם אחר מדובר בחוסר כבוד ועוד), מה היו הרגשות שעלו אצלם, אצלכם? (האב כעס, מה הרגיש הילד כששיקר?) ואז כיצד פעלו שני הצדדים? האב כעס, מה עשה הילד? ניסה לשכנע שהשקר אמת או ששתק, הסתגר, בכה? לכל אחת מהתגובות חשוב להתייחס באופן מכיל, מכיוון שלתגובה יש משמעות חשובה מאוד, במטרה ליישב את הקונפליקט ואת הגורם לקונפליקט.
הורות אינה נלמדת בשום בית ספר, אך דורשת את המיומנויות המורכבות ביותר ברמה האישית והבין אישית. מערכת הלחצים מולה עומד הורה כמעט בכל רגע נתון עלולה להוביל אותו למצוקה. הוא פועל אוטומטית מול לחצים אלה ופעמים רבות באופן לא יעיל עבור עצמו והסובבים אותו (אפל, 2022).
הילד שיקר (הוא לא היחיד – ילדים משקרים כחלק מהתפתחות האישיות). אל תגיבו ללא חשיבה. קחו נשימה עמוקה, פנו זמן לשיחה, תתחילו את השיחה בחיבוק גדול. תתנו לילד להרגיש עד כמה אתם אוהבים אותו ללא תנאי. כמה הקשר הבין אישי שלכם חשוב ויקר לכם. ורק כשהילד מרגיש ביטחון בזרועותיכם, אמרו לילדכם כיצד השקרים שלו גורמים לכם להרגיש, כיצד הם משפיעים על מערכת היחסים שלכם ומה יקרה אם בני המשפחה והחברים יפסיקו להאמין לו. כשאתם יודעים בוודאות שהוא אינו אומר את האמת, הבהירו לו זאת בעזרת נתונים ועובדות שידועים לכם. ילדכם צריך לדעת שתכונות כגון כנות ויושר חשובות לכם. עם זאת, אל תשאלו אותו כל הזמן אם הוא אומר אמת. דברו על אמונה ואמון בינכם. אפשר גם שתתנו דוגמה שאתם כילדים שיקרתם ומה קרה. הרי ביננו אין אדם שלא שיקר מעולם. בהצלחה.

שיחת טלפון בהולה מאם שמאסה בשיחות מהמחנכת "היא תמיד מתקשרת אלי בשעות הכי עמוסות בעבודה לשתף אותי שהבן שלי לא רק שלא עושה כלום בכיתה, הוא מסתובב במסדרונות ומפריע לכיתות אחרות". צודקת, אין מקום להטריד הורים בשעות הבוקר אלא אם מדובר באלימות, שמצריכה להביא אותם לבית הספר כדי לקחת את הילד הביתה. שהרי שיחת טלפון שחוותה האם, כזו לא תביא לשינוי בהתנהגות הילד וגם לא תרתום את ההורה לשיתוף פעולה. בתום יום הלימודים כותבים להורה "אשמח מאוד לשוחח איתך ולהבין ביחד כיצד עוזרים לילד להתנהג באופן שיצליח להיות שותף ללמידה ולהתנהלות היומית בבית הספר. האם אפשר שנשוחח עוד היום בטלפון או שאפשר שתגיע מחר לשיחה?" הורה שמקבל בקשה לשיח משותף ולא נזיפה, יהיה שותף.
למה חשובה השיחה עם ההורים? השיחה עם ההורים מאפשרת למורה להכיר טוב יותר את הילד, את בנק החיזוקים שאיתו אפשר לעודד התנהגות נאותה וגם להכיר טוב יותר כיצד מתנהל ההורה עם הילד בבית. לזה קוראים היסטוריית ההתנהגות של הילד. חשוב שההורה יבין שחינוך הילד חייב להיות בשיתוף פעולה מלא עם המסגרת החינוכית. ומשם לכוון את החינוך לסגנון סמכותי המאופיין במתן הוראות ברורות לילדים, בהצבת דרישות ובפיקוח על התנהגות הילדים. כי רק כך נמנעים ממאבקי כוח ומפגיעה אישית.
מחקרים, כמו מחקרה של באומרינד (1966), הביאו לתובנה שכשלא מציבים גבולות ברורים וקיים חוסר אלמנט הדרישה ההורית, הדבר תורם משמעותית לקשיים בוויסות הרגשי של הילדים, תורם להתנהגות מרדנית ומתריסה מול מצבים מתסכלים ותורם לקושי בהתמדה מול משימות. החיבור בין ההורה למורה, הוא בדיוק אותו חיבור המתבקש בין האם והאב בחינוך הילדים. הילדים חייבים לקבל קו אחד ואחיד ברור בחינוך. הילד חייב להבין מהו קו החינוך ומה מטרתו. כשהילד מבין שישיבה בכיתה אינה עונש אלא קניית הרגלים להקשבה, התמדה, נחישות, אכפתיות, יישום של משימות – הוא מבין שהחינוך הוא להטמיע בו הרגלים לעתיד. החוקים והכללים להתנהגות במסגרת חינוכית מטרתם לסייע בעתיד להסתגלות והתנהלות במסגרת השירות הצבאי ובמסגרת העבודה וכל מסגרת חברתית אחרת.
סגנון ההורות הסמכותי תורם משמעותית לעליה בערך העצמי של הילד, לשמחת החיים שלו ולאמונה ביכולת שלו להסתדר עם מצבים שונים (דר' אפל, 2015). מטרתנו בחינוך להקנות כלים להתמודדות במצבי לחץ, מצבי חרדה וכל מצב בו הילד חייב לגייס כוחות לעשייה חיובית עבורו ועבור החברה.

אשתף אתכם בשיח עם קבוצת תלמידים מכתה ז'. הם חזרו מטיול אביב ושאלתי אותם "איך היה?" אמרו לי בגיחוך: "עברנו את פרעה" ולא המשיכו. שאלתי: "מה עברנו עם פרעה?"
התשובות התרכזו מול העובדה שהיינו עבדים, עשינו מה שביקשו מאיתנו לעשות. "זה מה שעשיתם בטיול? כיצד הצלחתם לעבור את הטיול, שלטעמי לא היה מסלול קשה, אלא שנדרשתם לעשות דבר שלא אתם בחרתם לעשותו?", שאלתי.
התלמידים סיפרו שמי שהוביל אותם היו מדריכי כתה ח' שנתנו מסגרת של עשייה חברתית לטיול והצליחו לשנות את המחשבה האוטומטית שכל מה שנעשה במסגרת החינוכית, נעשה בכפייה וללא התחשבות ברצונות ובאמפתיה למה שעושה להם טוב (בהבנה שלהם כמתבגרים). תלמידי כתה ח' יצרו מלימון לימונדה מתוקה ומרווה. הם הציגו את מטרת הטיול כגיבוש כיתתי/שכבתי ללא תלות בחוויה הכוללת של כל תלמידי בית הספר. יצרו סביבה טבעית – היא מסלול הטיול ויום הטיול. העלו בפני הכיתה מצבים אמיתיים שיכולים להיות למכשול בהגשמת המטרה ונתנו כלים לפתרון בעיות בשטח. נכתבו מראש המטרות החברתיות, כמו שיתוף פעולה, פתרון בעיות, הבנת סיטואציה חברתית קודם נקיטת צעדים לפתרון הסיטואציה ע"י הקשבה וראיית האחר, הכרה בוויסות רגשי קודם תגובה מילולית, גמישות מחשבתית בראיית האחר וכמובן חוקיות המשחק, באופן חד משמעי וברור לכולם.
כדי לנהוג בהליך של חשיבה יתרה, המונע באמצעות השכל ולא הרגש, עלינו להכיר בתקשורת בין אישית יעילה והיא המרכיב הראשון במעלה בתקשורת אסרטיבית. בה השתמש משה כשבא אל העם ואמר עכשיו קמים ועוזבים, נתן הוראות מפורשות להתארגנות וליציאה. העובדה שהעם קם והתאחד ליציאה ממצרים, התנהלו 40 שנה במדבר, אומר שהם הצליחו להבנות חוקים להתנהגות חברתית, שהעצימה אותם מול פרעה ועזרו להם להקים אומה שיודעת את מטרתה. הכוח החברתי, הגיבוש יכול להביא את הקבוצה למצב של הגשמת מטרת ההצלחה.
סיפור "יציאת מצרים", הוא סיפור שמאפשר לשקף את מטרות ההתערבות להקניית מיומנויות חברתיות. הצגת ההתנהגות המסוכנת של פרעה וסריסיו מול עם שלם. להכיר בהתנהגות הציר של העם שלנו במצרים, להבין שלא היו להם כלים להבניית התנהגות אחרת חזקה מול פרעה והגזירות, להבין מהם התנהגויות חשובות לנו ולסביבה, שעלינו לרכוש כדי לשמור עלינו ומשם לקבל עצמאות בהבניית מסגרת חברתית שתטיב איתנו למען הבניית חוויות חיוביות ומעשירות. חג שמח

הגיעו לקליניקה זוג הורים צעירים, לילדה בת 10. "קשה לה, ואנחנו לא יודעים כיצד לעזור לה". בשיחה קצרה ברור היה שההורים הצעירים חוו קשיים לא קטנים בילדות. בין אם מדובר בחברים, לימודים, מערכות יחסים עם האחים שלהם וההורים. הם רוצים לעשות את הילדה שלהם מאושרת. שרק לא תחווה קשיים. הדיון על הקשיים האישיים של ההורים נתן תמונה ברורה על דרך ההתנהגות שלהם כלפי הילדה. על מנת שלא חווה קשיים, ההורים עשו הכל במקומה. התנהלות זו גרמה לילדה לגדול ללא ארגז כלים להתמודדות עם הקשיים.
ילדים קטנים שבונים בלגו/בקוביות. מן הראוי שנשבח כשהצליחו לבנות מגדל. אם לא הצליחו לא להתערב. תנו להם למצוא פתרון לבעיה. חשוב מאוד שלא לעשות את העבודה במקומם. אחים רבים ביניהם, לא למהר ולתת פתרונות. תושיבו את הילדים ותקיימו דיון. מה קרה? כל אחד יספר כיצד חווה את הסיטואציה. ואחרי שכל אחד הסביר והשני הקשיב ללא הערות, שואלים: האם אפשר היה לפתור את הריב בצורה אחרת? חשוב מאוד ללמד את הילדים להתחשב ברצונות/יכולות של האחר. כך מלמדים ילדים את כלי המשא ומתן.
ילדים צעירים מגיל 3 מסוגלים להבין כוונות, רצונות של אחרים ששונים משלהם. קיימת חיוניות לאינטראקציות חברתיות ולו כדי לחוות קונפליקטים חברתיים, בהם ניתן לזהות יכולות קוגניטיביים ורגשיים ברמת המסוגלות החברתית ולהכיר מקרוב מיומנויות חברתיות, שנרכשו או לא נרכשו, על ידי הילדים. קושי חברתי נובע מהיסטורית אי למידה של פתרון בעיות של הילד בחייו. מתפקידם של הורים ומורים לקיים סיטואציות שמצריכות פתרון בעיות ולנתב למידה נכונה של כלים תקשורתיים משמעותיים, שיאפשרו לילד למלא ארגז כלים לחייו בהווה ובעתיד.
כהורים וכמורים חווה עלינו לבחון את תהליך קליטת הסיטואציה החברתית וגם הלימודית של הילדים, להוביל נכונה את עיבוד המידע למען ויסות נכון בו ישודר לסביבה שהילד מרגיש "אלוף העולם". לא ביחס לסביבה אלא ביחס לעצמו. כל ילד צריך שיגדל באמונה שהוא יכול ומסוגל להתגבר על אתגרים בחייו. להוציא מהלקסיקון את המילה "קשה" ולהחליפה במילה "מאתגר".
לאחר מספר פגישות בהדרכת ההורים, הילדה ביקשה שההורים יאמינו בה שהיא מסוגלת להתגבר על האתגרים שבין החברות ובלימודים. חשוב לכל ילד, שההורים יקשיבו למה באמת מאתגר אותו. חשוב לשתף בקשיים שעברתם כילדים. שהילדים יבינו שאינם חריגים בתחושות וברגשות שלהם. לספר כיצד אתם בחרתם לפתור בעיות. לשבת ביחד ולחשוב כיצד ניתן לפתור את הבעיות שעלו בשיחה. לתת את הכלים, להיות לידם, לאחוז בידם, אך לא לפתור את הבעיות במקומם. ילד חייב ללמוד לזהות את הרגשות של עצמו, לשיים אותם ולהביע אותם בתקשורת מקרבת למען פתרון הבעיה. זהו תהליך חינוך שיאפשר לילדים חיים קלים יותר בעתיד.

הבנת המושג "אחריות" כלפי הסובבים אותנו, מותנת בחשיבה על האחריות שלנו כלפי עצמנו. כשמגיע הורה ומבקש ממורה לקחת לתשומת ליבה שהילד שלו לא מבין את החומר הנלמד והוא לא רוצה להיכנס לכיתה, אני שואלת אותו כמנתחת התנהגות, היכן האחריות של ילדך להיות ולהבין את החומר הנלמד? ילד שנשאר שבוע בבית כי הגיעה משפחה מהדרום ורצה להיות איתם. ולאחר יום יומיים ששהה בבית ספר נוסע שבוע לנופש משפחתי בדרום. מגיע לבית ספר ולא מגיע לשיעורים פרטניים כי לא מוותר על ספורט ולא על קולנוע, לא מוצא לנכון לפגוש חבר שנכח ועבד בכיתה, לשבת וללמוד אתו, היכן האחריות ללמידה? שלו ושל הוריו.
אחריות היא ערך מוסרי, שמשמעותו היא שהאדם בהיותו בוגר, נושא בתוצאות של מעשיו ופעולותיו שלו כלפי עצמו וכלפי חברתו וסביבתו, אם הוא בחר בהם מרצונו החופשי. מדי פעם יש להשתמש בכלי שנקרא מיינדפולנס, מדיטציה שמאפשרת הפניית הקשב לכאן ועכשיו. שיח פנימי עם הנשמה – מה אני עושה להצלחה שלי ושל ילדיי? וללמד את הילד שלנו לעשות את השיח הזה עם עצמו.
לְמִידָה היא תהליך של שיפור הידע וההבנה במיומנות העשייה. הלמידה מבוססת על התנסות ומובילה לשינוי קבוע יחסית בהתנהגות של הפרט. למידה אינה רק רכישת ידע אקדמי. רכישת ידע להתנהלות עצמית, זו גם למידה.
שבו עם עצמכם וכתבו את המטרות שלכם בחינוך ילדכם. מה אתם מצפים שיאפיין את הילד הבוגר שיצא לחיים העצמאיים שלו? מה אתם עושים כדי להגשים ולהגיע אל אותה מטרה נעלה? איזו אחריות אתם לוקחים על עתיד ילדכם? מה האחריות שאתם מלמדים אותם לקחת על ההצלחה שלהם?
אחריות כערך מוסרי משמעותה בראש ובראשונה שהאדם שחי בחברה, אינו יכול להתעלם מההשפעה של פעולותיו על בני אדם החיים בסביבתו. אחריות מהווה תשתית התפתחותית פסיכולוגית וחברתית שאדם אמור לרכוש בעזרת הוריו, מחנכיו ותרבותו. ההורים והמחנכים מאפשרים לצעיר לרכוש ידע ריאלי כדי להסתגל למציאות ולהשתלב בה ולהפוך לאדם עצמאי וחופשי.
מסגרת חינוכית כשמה כן היא. מסגרת חינוכית מתייחסת למערכת של כללים, שמטרתם לשמור על הסדר בבתי ספר ולחתור לכך שהתלמידים יצליחו בלימודיהם. הכללים מכילים נוכחות ועשייה במהלך החינוך ללמידה אקטיבית. הורים חנכו את ילדכם לקחת אחריות וזאת בעצם היותכם מודל לחיקוי.

הורים מגיעים לקליניקה ושואלים אותי למה חייבים לתת גמול ? לא ברור שילד צריך להתנהג כמו שאומרים לו, כפי שמצפים ממנו? ואת ההורים הללו אני שואלת, אתם עושים ללא גמול? אתם לא מחפשים עבודה שתתגמל אתכם על העבודה שאתם משקיעים? נלחמים על עוד שקל, כי מגיע לכם יותר? אתם לא מבקשים לשבת על הספה לנוח קצת אחרי שמארגנים את השבת? כולנו מחפשים לבצע פעולות שאנחנו אוהבים ואנחנו מתוגמלים בהתאם? לא פעם שמעתי הורה אומר לבן זוג שהביא חפיסת שוקולד (במקום זר פרחים), רק זה מה שמגיע לי? כולנו צמאים להערכה, להוקרה על עשייה. תתפלאו, גם הילדים.
נעשה הכל שהפעולה שאנחנו מבקשים שהילד יעשה תהא נעימה לו, כך יגבר הסיכוי שאותה פעולה תהפוך להרגל. חשוב שנבחן היטב לאיזו פעולה מתחבר הילד: לסדר את החדר או לשטוף כלים? הצפייה לגמול ולאו דווקא הגמול עצמו, היא שגורמת לכל אדם לנקוט פעולה. לכן חשוב לאמר נסדר ביחד את הבית ונצא לגלידה. נשב לראות סרט עם פופקורן ביחד. להפוך את ההרגל של העשייה לאטרקטיבי.
השייכות לקבוצה, כשעושים ביחד את הפעולה, היא שהופכת את המסע למסע משותף ולרוב הוא הגמול המתבקש לעשייה. הזהות שלנו כפועלים למען ועושים מעשה, הופכת להיות קשורה לזו של הסובבים אותנו. הזהות הקבוצתית מתחילה להעצים את הזהות הפרטית. חברות ושייכות לקהילה הן הגורמים המאפשרים לנו להטמיע זהות חדשה ולהתמיד בהתנהגות לאורך זמן.
אני חוזרת ומדגישה ההורים הינם מודל חיקוי. עבודה משותפת של ההורים מגרה את הילדים להיות שותפים לעשיה. כאשר שינוי ההרגלים משמעו השתלבות טובה יותר בחיי השבט – השינוי אטרקטיבי יותר. אם התנהגות עשויה לזכות אותנו בהערכה, בכבוד ובשבחים, אנו תופסים אותה כאטרקטיבית.
חוזרת ומדגישה שכל הרגל הוא תלוי הקשר. העולם סביבנו הוא זה שגורם לנו להשתנות. אל תהיו הקורבנות של הסביבה שלכם, תהיו האדריכלים. האתגרים שנעמיד אל מול הילדים הם החינוך להתנהגות שתעשה להם את החיים קלים יותר. טעות גדולה היא להשאיר את הילד באזור הנוחות, שלא יהיה בלחץ, שתמיד יחייך ויהיה מאושר. חשוב לאתגר ולהביא אותו לידי אושר במימוש משמעותי של עשייה אותה נתגמל בכדי להביא לעשייה חוזרת.

הגיעו לקליניקה זוג הורים עם ילדם בן ה13. ההורים סיפרו בטלפון שמדובר בילד נבון ופיקח ובכל זאת כל הזמן יש הערות בלתי פוסקות מבית הספר על ההתנהגות המפריעה שלו בכיתה. "מפוצץ שיעורים" אומרים עליו המורים. שאלתי את ההורים וכהרגלכם מה התגובה לכך שאתם מקבלים מכתב מבית ספר או טלפון מהמורה? אמרו: "מיד אין פלאפון, אין מחשב, אין טלוויזיה – כל המסכים נסגרים". ומה עושה הבן במצב כזה? שאלתי. "יושב איתנו בסלון. אנחנו מדברים על ההתנהגות שלו ואם זה מה שמתאים לילד בגילו? ככה להתנהג?" אני מחזקת את דבריהם בשאלה: "ואם לא היה מתנהג כך בבית ספר, הוא היה במסך בחדר ואתם בעיסוקים שלכם?" לא חיכיתי לתשובה. ושאלתי את הילד: "אתה מכיר את המושג "הרגל"? והילד סיפר לי על ההרגלים שלו: לקום ולצחצח שיניים בבוקר, ללכת לבית ספר, להפריע בכיתה…
אחד ההרגלים של הילד "להפריע בכיתה". מהו הרגל? כותב ג'יימס קליר בספרו הרגלים אוטומטיים, ש"הרגל הוא התנהגות שגרתית שאדם מבצע באופן קבוע, ולעיתים קרובות, באופן אוטומטי, מבלי לחשוב על כך" הרגלים הם חרב פיפיות. הם יכולים לפעול למענכם כמו צחצוח שיניים ולפעול נגדכם כמו להפריע בכיתה, או להגיע הביתה ולשבת עם עצמכם ולא עם ילדכם, וזו הסיבה שחשוב להבין את אופן פעולתם המדויק.
חשוב שתשבו עם עצמכם ותשאלו אילו הורים אתם? מהי הורות והאם משהו בלהיות הורה מצטלב עם הערכים שאתם מייצגים וגדלתם עליהם? גדלתם להיות מי שאתם. האם בזכות ההרגלים שלכם מצאתם את עצמכם בהפתעה כהורים טובים שמביאים את הילדים להרגלים שמועילים להם?
ההרגלים שלכם, אומר קליר, חשובים, משום שהם מאפשרים לכם להיות סוג האנשים שאתם רוצים להיות. שבו ביחד עם הילד ותבחנו מי אתם מעוניינים להיות. מהו כרטיס הביקור שלכם מול הילדים שלכם, מול החברה בה אתם חיים. האם נכון לו להגיע לתיכון וכרטיס הביקור שלו שם יהיה "מפוצץ שיעורים"? הרי לא יתייחסו ללמה, לאיך אלא לתוצר הסופי. הזהות של הילד נובעת מתוך ההרגלים שלו, כל פעולה שאתם והילד מבצעים היא ראיה נוספת לסוג האדם שאתם מבקשים להיות.
להיות הורים זה למצוא זמן איכות, זמן חינוך עם הילדים. קחו מחברת "ההצלחות האישיות שלי". אחרי ארוחת ערב שבו עם הילדים. שהילד יכתוב שלוש הצלחות יומיות שלו. אתם בכתב ידכם תכתבו לו שלוש הצלחות שאתם ראיתם והוא לא ראה. הרגל המחמאות, הרגל ההוקרות. כדי להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמכם, עליכם לבחון ולערוך מחדש את תפיסת מערך העשייה האוטומטית שלכם ביומיום. כך תשנו אתם את הזהות העצמית שלכם ומכאן תשתנה הזהות של ילדכם. הילד יבחן דרכיו כדי להגיע לאותה מחברת ושיהיה לו מה לכתוב בה. יתרה מכך, אפשר להחליט שאם אכן שבוע מלא וגדוש בהצלחות אפשר לתגמל בחוויה משפחתית בסופ"ש. הילדים שלכם צמאים לשבת איתכם ולהנות מחברתכם.