הגורמים החיצוניים בעולמו של הילד

כאשר אנו חושבים על עיצוב אישיותו של הילד, אנו נוטים להתמקד בתכונותיו המולדות, בכישרונותיו ובאופיו הייחודי. אולם לצד עולמו הפנימי של הילד פועלים גורמים חיצוניים רבי השפעה, המלווים אותו מימיו הראשונים ומעצבים את תפיסותיו, התנהגותו ויחסיו עם סביבתו. שלושה מהם בולטים במיוחד: האווירה המשפחתית, מבנה המשפחה ושיטת החינוך.

האווירה המשפחתית היא בית הספר הראשון לחיים. ביחסיו עם הוריו מקבל הילד את הכלים הראשונים להתנהלות בחברה. לומד כיצד לדבר, כיצד להקשיב, כיצד לפתור מחלוקות, כיצד לכבד את הזולת וכיצד להתמודד עם תסכולים. ההורים הם אלו היוצרים את האווירה המשפחתית, והילד קולט באופן טבעי את ערכי הבית, את השקפותיו ואת אורחות חייו.  אם היחסים בבית מושתתים על כבוד הדדי, שיתוף פעולה והקשבה, הרי שאלו יהיו הכלים שילוו את הילד גם מחוץ לכותלי הבית. היסודות הנבנים בשנים הראשונות מלווים את האדם לאורך חייו.  במיוחד יש לתת את הדעת ליחסים שבין ההורים לבין עצמם. כאשר ההורים לבביים, ידידותיים ומשתפים פעולה, גדלים הסיכויים שגם הילדים יאמצו דפוסי התנהגות דומים.

גורם נוסף המשפיע על הילד הוא מבנה המשפחה. בכל משפחה קיים סדר פנימי משלה, מערכת יחסים ייחודית ותפקידים שכל אחד מבני הבית ממלא. מקומו של הילד בתוך המבנה המשפחתי משפיע במידה מסוימת על תפיסתו את עצמו ועל יחסיו עם סביבתו. עם לידתו של ילד חדש משתנה המבנה הארגוני של המשפחה, וכל בני הבית נדרשים להסתגל למציאות חדשה. הילדים עוברים תהליכים של הסתגלות, חלוקת תפקידים חדשה, שיתוף, ויתור ולעיתים גם מאבק על מקום ותשומת לב.  עם התפתחות המשפחה מוצא כל ילד את מקומו בדרכו שלו. חוויות מוקדמות, תפקידים שילדים נוטלים על עצמם ומסרים שהם מקבלים מהסביבה הקרובה, משאירים לעיתים רישומם לכל החיים.

מכאן אנו מגיעים לגורם השלישי – שיטת החינוך. בעיניי זהו הגורם המשמעותי ביותר בעיצוב אישיותו של הילד. תפקידנו כהורים אינו ליצור ילד חדש, אלא לזהות את הכוחות שכבר קיימים בו, לחזק אותם ולכוון אותם לטוב ביותר. זהו פירושו העמוק של הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו". לכל ילד יש דרך משלו, קצב משלו ותכונות המייחדות אותו. החכמה היא לזהות את אותן נקודות חוזק ולהוביל אותו בהתמדה ובנחישות בדרך המתאימה לו. העידוד הוא הכלי החשוב ביותר העומד לרשותנו. ילד זקוק לעידוד כשם ששתיל זקוק למים. העידוד מעניק לו תחושת מסוגלות, אמונה עצמית ורצון להמשיך לנסות גם כאשר הדרך אינה קלה. הצורך בעידוד אינו מסתיים בילדות. אותו ילד פנימי המבקש הכרה, תמיכה ומילה טובה ממשיך להתקיים גם אצל המבוגר בן הארבעים וגם אצל הסבתא בת השבעים. כולנו ניצבים מול אתגרים, קשיים וניסיונות שאינם תמיד מעודדים. אלמלא אותו אומץ ראשוני המצוי בילד הקטן, אותו ילד בן שלוש הלומד את מקומו במבנה החברתי ומסתגל לדמויות חדשות הנכנסות לעולמו, היה האדם מתקשה להתקדם ולהתפתח.

האתגר הגדול ביותר בחינוך הוא ההתמדה. ההתמדה להאמין בילד גם כאשר הוא מתקשה, ההתמדה לעודד גם כאשר התוצאות אינן מיידיות, והנחישות לסייע לו לפתח חוסן נפשי ויכולת עמידה מול קשיים. מטרתנו אינה רק לגדל ילדים ממושמעים או מצליחים, אלא בני אדם שיוכלו להגשים את חלומותיהם, למצוא משמעות בחייהם ולהאמין בכוחותיהם. כאשר אנו מסייעים לו לראות את הטוב שבו, להכיר ביכולותיו ולהוקיר את מאמציו, אנו מעניקים לו מתנה שתלווה אותו שנים רבות – היכולת להאמין בעצמו גם כאשר הדרך מאתגרת. זוהי אולי המתנה החשובה ביותר שהורה יכול להעניק לילדו.

מתי ילדים עושים מה שבראש שלהם?/רבקה מרום

אמא לארבעה ילדים בוגרים זועקת אלי בשיחת טלפון "הילדים שלי עושים מה שבראש שלהם". בוא נבין ביחד, מה נמצא בראש של הילדים שלנו? הילדים שלנו שומעים, קולטים ומטמיעים כל מה שהם שומעים בסביבתם. המסכים הלא ממוגנים בנושאים שלא לילדים, החברים שבאים מבתים שונים ועוד. עם זאת, חשוב להבין את האחריות שלנו למה שנמצא בראש הילדים. כמה אנחנו ערים למה שבאמת בראש שלהם? במודע ובתת מודע. כמה אנחנו מכירים ויודעים את מה שבראש של הילדים שלנו? האחריות שלנו כהורים, מבקשת עשייה ושליטה בכל מה שקורה בעולם של הילדים שלנו.

ילדים בכל גיל עוברים טראומות. פגיעה בגוף או בנפש, שמקורה, בדרך כלל, חיצוני. בשפת היום-יום מתייחס המונח כמעט תמיד לטראומה נפשית. אנחנו כהורים מחויבים לאמפתיה. תשומת לב. לשיח מקרב ונקי עם הילדים שלנו. להבין את הכאב שלהם ולאפשר להם ארגז כלים לפתרון בעיות, לפני שהם פונים לחברים או להתנהגויות, שלא יעשו להם טוב לטווח הרחוק יותר.

תשומת לב בעולם של טראומה, מביאה לחשיבה יתרה של המרחק בין להיות בעובר תשומת לב לכאב הטראומטי ולהיכנס למאורת ארנב מאוד קשה, לבין להצליח להתבונן לפחד בעיניים ולהיות איתו. ההבדל בן הצפה לעיבוד. הצפה מביאה להתפרקות, התעוררות – מערער את המצב ולא מטיב. מה שחשוב הוא החיבור – המעורבות של הילד לסיפור המסופר. כמה הוא קשור פיזית ו/או נפשית לאותה סיטואציה.

הבנה של מקום הילד שלנו בתוך אותה טראומה היא שמנתבת שיחה מעצימה, המובילה לחוסן נפשי. חוסן נפשי מביא לשליטה בהתנהגות נכונה ששומרת על הילדים שלנו ממחשבות אוטומטיות שמציפות את השכל הישר ולא מאפשרות התנהלות מבוקרת ואחראית. מאידך, הימנעות מפוסט טראומטית קשה יותר כשאני חוסך מעצמי האבקות באותה הימנעות.

בכדי למנוע מהילדים לעשות מעשים שהם לא בשליטה שלנו, חשוב לשבת עם המצוקה, להגדיר מי אני (הילד וההורה) מול המצוקה וכיצד אני יכול לפתח כלים וחוסן למילה מצוקה. חשוב להבין מה מניע את אותה מצוקה שמביאה לאבחן סיטואציה כטראומטית. להכיר מקרוב את הילד שלנו, זה לגעת במצוקה, בכלי החסר שמביא אותה לחווית טראומה בסיטואציה מסוימת.

נתייחס לנרטיב. לסיפור שמאחורי. חשוב להתייחס למבנה השלם של הניתוח הנרטיבי של הילד שלנו לסיטואציה ולאו דווקא לתוכן. תוכן תמיד יהיה עם חורים, כי הילד לא תמיד יהיה מוכן לספר או שלא מסוגל לעמוד בתוכן באותם חורים. לכן נתמקד במבנה הנרטיב – מה סדר האירועים ונבין אם יש מקום למלא את החורים בכדי לסייע לילד או עלינו לעשות עבודה במבנה ונדאג להביא ביטחון לעצמנו ולו. כשילד עושה "מה בראש שלו", נשב ונשוחח איתו להבין ולשנות את המניע לעשייה למקום שיהיה לו טוב לאורך זמן.