תגית: מורים

במסגרת שיעורי שיר עברי שאני מלמדת, לומדים בכיתה ז' שיר לחוסן נפשי. השיר שלמדנו "עלה קטן שלי", שהוא סינגל מסוגת מוזיקה יהודית מקורית, מהווה משל לעלה שנמצא על העץ וכשהוא גדל הוא נושר מהכובד והעץ הבוגר נותן לעלה הנחיות איך להתמודד עם החיים עצמם, כאשר הוא תלוי בעץ (אבא שלו) אלה שהוא תלוי בעצמו מעכשיו.
מכאן יצאנו להכיר באופן פרקטי ומשמעותי אלו הנחיות מקבלים הילדים שלנו מההורים והמורים שלהם להתמודדות עם החיים עצמם? אנחנו נוטים לא פעם לפתור לילדים את הבעיות, מציעים להם הצעות לפתרון ולא מאפשרים להם לפתח את האמונה הפנימית, שביכולתם לפתור בעיות בעצמם. ילד שיודע ליצור ולייצר פתרונות בכוחות עצמו, מעצים את יכולותיו האישיות והחברתיות ומטפח את הבריאות הנפשית שלו (מאיירס, 2012).
אחד המושאים החשובים ביותר בחינוך שלנו הוא ללמד את הילדים תקשורת אסרטיבית. על מנת לפתח תקשורת אסרטיבית אצל הילדים ההורים והמורים נדרשים להיות עבורם מודל. המודל נלמד אצל הילד כשהוא צופה באופן בו הוריו מנהלים קונפליקט מולו או בינם לבין עצמם.
מושא נוסף חשוב מאוד הוא השליטה בכעסים. כעס הוא רגש נורמלי ולגיטימי. שליטה על הכעס מתאפשרת כאשר האדם מסוגל לזהות את העוררות הרגשית ולתרגם אותה ככעס להבין, לפרש ולהעריך את הרגש שהוא חווה ולבטא את הכעס בדרך שיעילה לו. להורים יש תפקיד מרכזי ומכריע בהתפתחות הוויסות העצמי של הילד (כהן, 2006).
תפקידנו כבוגרים בחייהם של הילדים, להביא אותם להכיר בערך העצמי שלהם, להכיר כמה הם שווים בעיני עצמם. ויד ביד עם ערך חשוב זה להביא אותם למסוגלות עצמית, שיאמינו ברמה שתאפשר להם תפקוד נכון ומיטיב, כשהם מאמינים ביכולת שלהם להוביל את עצמם להגשמת חלומותיהם.
ניתן לראות בערך העצמי גורם מחסן, המסייע לילדים להתמודד עם אתגרי החיים בצורה יעילה ומיטיבה יותר. חוויות החיים החיוביות או השליליות שהאדם חווה יוצרות סכמות קוגנטיביות כלפי ה"עצמי" (דר' אפל, 2015).
בשנות הילדות המוקדמות, כשהעלה עדיין קשור לעץ, ההורים מהווים את מקור ההשפעה החשוב ביותר בחייו של הילד לגבי הערכתו העצמית, מכיוון שהם המקור החזק ביותר לחוויות חיוביות או שליליות שהילד יחווה. ערך עצמי נבנה כתוצאה ממסרים חיוביים עקביים, המגיעים מסביבתו של הילד. מסרים אלו מופנים ומוטמעים ומאפשרים לחזק את עצמו. החיזוק העצמי תורם משמעותית לעלייה בערך העצמי שלו. ערך עצמי גבוה מהווה סוג של חסינות רגשית המאפשרת לילד להתמודד טוב יותר עם מצבי לחץ, דחייה וכישלון (בראון ודתון, 1995).

הגיעו לקליניקה זוג הורים מתוסכלים מאוד. "היינו בפגישה עם מחנכת הכיתה, סגנית מנהלת, הפסיכולוג והיועצת והם לא מבינים שהם לא בכיוון הנכון עם הבן שלנו, מה עושים?". במצבי קונפליקט ההתנהגות שלנו תקבל ביטוי בשני כיוונים עיקריים: קיפאון/ כניעה – ואז התשלום הוא פנימי ונגרר לריצוי הצד השני. או תקיפה/שליטה – ואז התשלום הוא חיצוני, כלפי הסביבה – מה שיביא לריחוק מהקבוצה (אפל, 2015).
כשאנחנו מדברים על "הכיוון הנכון", חשוב שנבין שהכיוון הנכון יבחן במבחן התוצאה. אם בית הספר עושה מאמצים ונותן לתלמיד את השילוב הנכון לטעמם של המורים המקצועיים, את הליווי המנטלי לפי הבנתו של הצוות הטיפולי ובכל זאת אין תוצאה שמאפשרת לנו להגיד "הצלחנו", משהוא בדרך אינו נכון, הכיוון של הטיפול אינו נכון. אי אפשר כל הזמן להגיד "עשינו כל כך הרבה למען.." ומאידך, הורים יקרים גם אתם צריכים לקחת אחריות. היכן אתם בתמונה הזו של העשייה, של הדרך, של הכיוון להצלחה? האם מראש כשנבנתה התוכנית ההתערבות בה הוחלטו הצעדים, הסכמתם עם התוכנית? דאגתם שבבית תהא תמיכה מלאה לעשייה הבית ספרית?
הקונפליקט הינו עימות. רבים מאיתנו חוששים שאין לנו את הכלים להתמודדות במצבים שכאלה ולכן אנחנו נמנעים מהקונפליקט, אנחנו מסכימים עם הנאמר ללא הסכמה מודעת ושלמה, מה שלא מביא אותנו לשיתוף פעולה מלא במה שהוחלט ואז התוכנית לא יכולה להצליח. תוכנית פעולה משותפת של בית ובית ספר, היא התנאי להצלחה.
חשוב מאוד ללמוד לנהל קונפליקט עד לפתרון הבעיה באופן שיכבד את שני הצדדים ולהגיע להסכמה בדרך לניצחון. כל עוד שני הצדדים בסיום הקונפליקט לא מרגישים מנצחים, לא תצליח התוכנית לשיפור מצבו המנטלי והאקדמי של הילד.
כשאין הסכמה בין ההורים לצוות החינוכי, לא תהא הצלחה לאף אחד מהצדדים והנפגע העיקרי הוא הילד. יש לצאת משיחה עם תוכנית עבודה. מה תפקיד ההורים ומה תפקיד הצוות החינוכי. להכיר מראש את המסוגלות של התלמיד ולנתב להצלחה. כשאין שינוי בהתנהגות ואפילו לא במעט, חשוב להכיר בכך שהכיוון לא נכון, לכנס שוב ישיבה ולבחון את העשייה. הדרך תלויה בגורמים רבים שחשוב להכיר ולהוקיר כל גורם וגורם. לראות את החיבורים בין הגורמים. אם זה הבית: תקשורת פתוחה ועקבית עם הצוות החינוכי, להיות קשובים לילד ולהקפיד על תמיכה במורים (לדאוג לציוד מלא לשיעורים ולא לתת תמיכה בהימנעות מכניסה לשיעורים) ומצד שני המורים, לשמור על תקשורת עם ההורים. מעקב על ההצלחות יכול לתת כיוון לחיזוק ההצלחות ומיגור ההתנהגויות הלא נאותות. להבין שאם ההצלחה לא מגיעה, התוכנית לא עובדת ויש לתקנה. התקפה של אחד את השני, האשמות, לא מביאות להצלחה. עבודה בשיתוף פעולה מלא של בית ובית ספר יביאו לרווחה של הילד.

שיחת טלפון בהולה מאם שמאסה בשיחות מהמחנכת "היא תמיד מתקשרת אלי בשעות הכי עמוסות בעבודה לשתף אותי שהבן שלי לא רק שלא עושה כלום בכיתה, הוא מסתובב במסדרונות ומפריע לכיתות אחרות". צודקת, אין מקום להטריד הורים בשעות הבוקר אלא אם מדובר באלימות, שמצריכה להביא אותם לבית הספר כדי לקחת את הילד הביתה. שהרי שיחת טלפון שחוותה האם, כזו לא תביא לשינוי בהתנהגות הילד וגם לא תרתום את ההורה לשיתוף פעולה. בתום יום הלימודים כותבים להורה "אשמח מאוד לשוחח איתך ולהבין ביחד כיצד עוזרים לילד להתנהג באופן שיצליח להיות שותף ללמידה ולהתנהלות היומית בבית הספר. האם אפשר שנשוחח עוד היום בטלפון או שאפשר שתגיע מחר לשיחה?" הורה שמקבל בקשה לשיח משותף ולא נזיפה, יהיה שותף.
למה חשובה השיחה עם ההורים? השיחה עם ההורים מאפשרת למורה להכיר טוב יותר את הילד, את בנק החיזוקים שאיתו אפשר לעודד התנהגות נאותה וגם להכיר טוב יותר כיצד מתנהל ההורה עם הילד בבית. לזה קוראים היסטוריית ההתנהגות של הילד. חשוב שההורה יבין שחינוך הילד חייב להיות בשיתוף פעולה מלא עם המסגרת החינוכית. ומשם לכוון את החינוך לסגנון סמכותי המאופיין במתן הוראות ברורות לילדים, בהצבת דרישות ובפיקוח על התנהגות הילדים. כי רק כך נמנעים ממאבקי כוח ומפגיעה אישית.
מחקרים, כמו מחקרה של באומרינד (1966), הביאו לתובנה שכשלא מציבים גבולות ברורים וקיים חוסר אלמנט הדרישה ההורית, הדבר תורם משמעותית לקשיים בוויסות הרגשי של הילדים, תורם להתנהגות מרדנית ומתריסה מול מצבים מתסכלים ותורם לקושי בהתמדה מול משימות. החיבור בין ההורה למורה, הוא בדיוק אותו חיבור המתבקש בין האם והאב בחינוך הילדים. הילדים חייבים לקבל קו אחד ואחיד ברור בחינוך. הילד חייב להבין מהו קו החינוך ומה מטרתו. כשהילד מבין שישיבה בכיתה אינה עונש אלא קניית הרגלים להקשבה, התמדה, נחישות, אכפתיות, יישום של משימות – הוא מבין שהחינוך הוא להטמיע בו הרגלים לעתיד. החוקים והכללים להתנהגות במסגרת חינוכית מטרתם לסייע בעתיד להסתגלות והתנהלות במסגרת השירות הצבאי ובמסגרת העבודה וכל מסגרת חברתית אחרת.
סגנון ההורות הסמכותי תורם משמעותית לעליה בערך העצמי של הילד, לשמחת החיים שלו ולאמונה ביכולת שלו להסתדר עם מצבים שונים (דר' אפל, 2015). מטרתנו בחינוך להקנות כלים להתמודדות במצבי לחץ, מצבי חרדה וכל מצב בו הילד חייב לגייס כוחות לעשייה חיובית עבורו ועבור החברה.

הבנת המושג "אחריות" כלפי הסובבים אותנו, מותנת בחשיבה על האחריות שלנו כלפי עצמנו. כשמגיע הורה ומבקש ממורה לקחת לתשומת ליבה שהילד שלו לא מבין את החומר הנלמד והוא לא רוצה להיכנס לכיתה, אני שואלת אותו כמנתחת התנהגות, היכן האחריות של ילדך להיות ולהבין את החומר הנלמד? ילד שנשאר שבוע בבית כי הגיעה משפחה מהדרום ורצה להיות איתם. ולאחר יום יומיים ששהה בבית ספר נוסע שבוע לנופש משפחתי בדרום. מגיע לבית ספר ולא מגיע לשיעורים פרטניים כי לא מוותר על ספורט ולא על קולנוע, לא מוצא לנכון לפגוש חבר שנכח ועבד בכיתה, לשבת וללמוד אתו, היכן האחריות ללמידה? שלו ושל הוריו.
אחריות היא ערך מוסרי, שמשמעותו היא שהאדם בהיותו בוגר, נושא בתוצאות של מעשיו ופעולותיו שלו כלפי עצמו וכלפי חברתו וסביבתו, אם הוא בחר בהם מרצונו החופשי. מדי פעם יש להשתמש בכלי שנקרא מיינדפולנס, מדיטציה שמאפשרת הפניית הקשב לכאן ועכשיו. שיח פנימי עם הנשמה – מה אני עושה להצלחה שלי ושל ילדיי? וללמד את הילד שלנו לעשות את השיח הזה עם עצמו.
לְמִידָה היא תהליך של שיפור הידע וההבנה במיומנות העשייה. הלמידה מבוססת על התנסות ומובילה לשינוי קבוע יחסית בהתנהגות של הפרט. למידה אינה רק רכישת ידע אקדמי. רכישת ידע להתנהלות עצמית, זו גם למידה.
שבו עם עצמכם וכתבו את המטרות שלכם בחינוך ילדכם. מה אתם מצפים שיאפיין את הילד הבוגר שיצא לחיים העצמאיים שלו? מה אתם עושים כדי להגשים ולהגיע אל אותה מטרה נעלה? איזו אחריות אתם לוקחים על עתיד ילדכם? מה האחריות שאתם מלמדים אותם לקחת על ההצלחה שלהם?
אחריות כערך מוסרי משמעותה בראש ובראשונה שהאדם שחי בחברה, אינו יכול להתעלם מההשפעה של פעולותיו על בני אדם החיים בסביבתו. אחריות מהווה תשתית התפתחותית פסיכולוגית וחברתית שאדם אמור לרכוש בעזרת הוריו, מחנכיו ותרבותו. ההורים והמחנכים מאפשרים לצעיר לרכוש ידע ריאלי כדי להסתגל למציאות ולהשתלב בה ולהפוך לאדם עצמאי וחופשי.
מסגרת חינוכית כשמה כן היא. מסגרת חינוכית מתייחסת למערכת של כללים, שמטרתם לשמור על הסדר בבתי ספר ולחתור לכך שהתלמידים יצליחו בלימודיהם. הכללים מכילים נוכחות ועשייה במהלך החינוך ללמידה אקטיבית. הורים חנכו את ילדכם לקחת אחריות וזאת בעצם היותכם מודל לחיקוי.

הגיעה לקליניקה אמא מודאגת שטוענת שהם כבר חמש פגישות עם מטפלת רגשית מהקופה ואין שינוי. מה עושים? חשוב להבין שאין מטה קסם ואין מצב לשינוי התנהגות אם לא מתקיים שיתוף פעולה מלא בין המסגרת החינוכית והמסגרת הביתית. תהליך השינוי ההתנהגותי מתחיל תמיד ממודעות זיהוי ההרגלים והכרה בגירויים המהווים טריגר לקיומם. מנתחת ההתנהגות מסייעת בתמלול הפעולות, מעלה את דרגת המודעות להרגלים מהרמה הלא מודעת לרמת תודעה גבוהה. ניתוח ההתנהגות מאפשר הערכה מדויקת של הגירויים לאותה התנהגות שפוגעת בהצלחה. התנהגות היא תוצר של רגשות. כשאני רעב אני אוכל. כשאני כועס אני מתיישב על הכורסא ורוקע ברגליים ולכן לאחר תצפיות בהתנהגות מצליחים להעריך מה גורם להתנהגות והראיון עם הילד/ה וההורים מאפשר להיות ממוקדי מטרה לשינוי התנהגות.
משנה לשנה כמות בעיות ההתנהגות בכיתה ובבית הולכת ומכפילה את עצמה. רוב ההורים ואנשי החינוך לא מקבלים כלים פרקטיים להתמודדות עם הקשיים שעולים מן השטח. כמורה מזה 32 שנים, מנתחת התנהגות ויועצת חינוכית שמסייעת מזה שנים להורים ולילדים עם בעיות התנהגות, אני מכוונת מטרה בהקניית מיומנויות חברתיות לילדים וכלים להורים ולמורים לזיהוי הקשיים וטיפול בהם בעזרת כלים התנהגותיים, רגשיים וקוגנטיביים.
בשנים האחרונות ירדה הדרישה ליומן תלמיד בבית הספר או שנהגנו ביומן אישי בבית. היומן הוא כלי יישומי להגדיל סיכוי שתתמידו בהרגלים. הצהרה יישומית עוזרת לנו לממש את המטרה ברגע שמועד הפעולה מגיע. אין צורך לקבל החלטה מודעת אם לבצע אותה או לא. עליכם פשוט לפעול לפי התוכנית שנקבעה מראש. ולכן אחד הפעולות החשובות ביותר הוא סדר יום. גם מורה שנכנסת לכיתה משקפת את סדר היום בהתאם לשעות הלמידה. בבוקר בבית לפני שיוצאים שואלים "מה מתוכנן להיום?" ברגע שהגדרתם באופן מדוייק זמן ופעולה קל יותר לדחות פעולה שתעכב מימוש של אותה פעולה מוצהרת ומוגדרת, גם אם הוצפנו ברגש שלילי, אפשר להפוך את הזמן והמקום למימוש הרגש על ידי עשייה.
כל התנהגות הופכת לגירוי המניע את ההתנהגות הבאה אחריה. כך שאם ילד מתמיד בהישמע הצלצול להיכנס לכיתה, הציוד לשיעור כבר על השולחן, המורה נכנסת והשיעור מתחיל. להרגל יש כוח בלתי יאמן על כל רגש שאנו מקיימים. ג'יימס קליר בספרו "הרגלים אוטומטים" טוען ל"צימוד הרגלים: אחרי הרגל מוכר וידוע נקיים הרגל חדש". לכן יש להטמיע הרגלים כבר בגיל הרך. רק אחרי שיש סדר יום על הלוח והתלמיד/ה צמודים להרגל, ניתן לקבל שינוי קל להרגל חדש. ילד/ה שלומד שאחרי הפסקה נכנסים לכיתה ומתנהלת שיחה של חמש דקות "הכל בסדר?" לא יתפרץ ויעשה מהומה, כי רגיל שיש מקום להשמיע רגש של אחרי הפסקה. ואם המצב נמשך מעבר לזמן ורוצים להתחיל בשיעור, אומרים משפט סגירה ומיעדים זמן לשיחת המשך וכותבים את הזמן על הלוח, כדי לא לשכוח ולהיות אמינים. שהילדים ידעו שמצוקתם תגיע לידי שיח. כל ילד רוצה להרגיש נראה ולהישמע. עלינו לזכור שגם המסגרת החינוכית וגם המסגרת הביתית תפקידם לתת לילדים מיומנויות חברתיות להתנהלות איתנה בעתיד.

הגיעה לקליניקה נערה בת 14 "נמאס לי מהחיים, די אני לא יכולה עם החיים האלה", שאלתי "אמא יודעת שאת כאן?". לא הסתפקתי בתשובתה החיובית והסברתי לה שאני חייבת לקבל אישור מאמא לקבל אותה לשיחה. האם ידעה שהילדה מגיעה אלי ואישרה למרות שלא ידעה על מה ולמה הילדה מבקשת להגיע אלי.
לפני הכל נבין מהם חיים. חיים הם תהליך, לא חומר. בתהליך החיים אני נולדים, יונקים, אוכלים, משחקים, לומדים, אוהבים, נופלים, רוקדים ועוד. אנו מכירים אנשים, מהמעגל הקרוב, הורים ומשפחה ועד החברים, המורים, המדריכים והקופאית בסופר. עם חלקם נעים יותר ועם חלקם נעים פחות. החיים הם מכלול שכל כך הרבה שעוטף אותנו ואת תהליכי הצמיחה שלנו בחיים.
החיים הם היכולות לקלוט אנרגיה מסביבת המחיה, להמיר אותה לסוג האנרגיה הנדרש ולהפריש את הפסולת שנוצרה בתהליך ההמרה. וכמובן מדובר גם באנרגיה פיזית – תזונה נכונה ומטיבה לגוף וגם אנרגיה נפשית – חיזוקים שמאפשרים לנו למלא עצמנו באנרגיות חיוביות וקשיים חברתיים, כלכליים וכו'. פרוש המושג חיים מתייחס לתנועה, נשימה, רגישות, צמיחה, רבייה, הפרשה ותזונה. האם באלו מאסה הנערה? או שבקושי מאוד ממוקד שאותו אפשר למצוא בתקשורת נכונה ולפרק אותו כך שתבין שהחיים השלמים שלה כל כך מלאים ויפים והנקודה השחורה שבה מאסה ניתנת לחשיבה מחודשת.
גדולתנו כבני אדם, להבדיל מהחיות, שיש בנו את הכוח לעצור ולהתבונן מזווית אחרת על כל סיטואציה וסיטואציה בחיינו. עלינו להבין שהכוח המגיב שלנו הוא כל כך קטן לעומת כוח המחשבה. האינטליגנציות המרובות שצברנו עד לאותה נקודת משבר הם בעוצמות שאין לתאר. נקודת המשבר של הילדה הייתה לחץ בלימודים, מדובר בתלמידת כתה ח', ששומעת כל הזמן שתעודת המחצית תהא כרטיס הכניסה שלה לעתיד. היא הבינה שכל גורלה העתידי תלוי אך ורק בתעודת המחצית. האם כך? התקיים כאן עיוות חשיבה שרק תקשורת עם אדם נוסף אפשרה לה להבין ש"לא הכצעקתה". ברור שחשוב להצליח, תעודת המחצית חשובה מאוד, אך יש לקבל את הפרופורציות הנכונות. הבריאות קודמת לכל. גם כדי להצליח חשוב לחשב אסטרטגיות לעשייה לימודית נכונה שתהא משמעותית כלפי הילדה. אנו ממהרים להיכנס למרה שחורה בעיוותי חשיבה כמו הכל או לא כלום: הטוב ביותר והגרוע ביותר. הכללה מוגזמת: הנטייה לקחת אירוע שלילי בודד, להסיק ממנו מה יהיה באירועים דומים עתידיים. פילטר שכלי: נטייה להתמקד בשלילי באירוע. פסילת חוויות חיוביות. הסקת מסקנה על בסיס ידע חלקי או מוטעה. ועוד.
מודל אפרת מבקש שנביט לארוע בעיניים ולא במקום הארוע ולא בשעת קיומו. אחרי. קצת אחרי. הפרשנות לארוע תהא אחרת מזמן האמת של הארוע עצמו. גם הרגש מקבל מעט טיפים מהשכל ואז התגובה אחרת. חשוב להכיר בחובת הדיווח כשאנחנו שומעים מילים כאלו מכל אדם ובכל גיל. להורים במיידי, ליועצת בית הספר ו/או לרווחה. ייתכן שאכן מדובר רק באמירה מתוך תסכול של רגע, אבל רק במחשבה שאולי יש באמירה זו משהו עמוק יותר. אל תתלבטו. דווחו למי שיכול ויודע כיצד להשגיח את האדם ששיתף אתכם.

למילים יש השפעה גדולה מאוד על חיינו, כוחן של מילים הוא עצום – לשני הכיוונים: לעודד ולעזור וגם לפגוע ולהכאיב. פתגם טורקי אומר: "אתה אדון למילים שלא אמרת ועבד למילים שאמרת" (מתוך "אדמה מרה"/סידרת טלוויזיה טורקית). תלמידה בת 12 סיפרה שבשיעור מתמטיקה שמעה את הסייעת אומרת למורה המובילה "חבל על המאמץ היא לא מבינה כלום". התלמידה פרצה בבכי ויצאה מהכיתה. החברות יצאו אחריה, המורה ניסתה להבין מה קרה. התלמידה לא שיתפה בזמן אמת. בדיעבד הובן שמאותו יום, היא סרבה להיכנס לשיעורי מתמטיקה. שני פנים לסיפור זה. אחד הסייעת וממול התלמידה. כולנו יודעים שהסייעת הייתה צריכה לשמור על הפה. אני רוצה דווקא לדבר על התלמידה.
ספור הצפרדעים. קבוצת צפרדעים יצאו לטיול. שני צפרדעים נפלו לבור. ממעלה הבור צעקו הצפרדעים: "חבל על המאמץ, לא תצליחו לצאת משם, אתם לא מסוגלים". שני הצפרדעים המשיכו לקפוץ. אחד מהם בשלב מוקדם של הקפיצות נפל ומת. השני לא הפסיק לקפוץ ללא לאות עד שהצליח לצאת מהבור. שאלו חבריו: הכיצד? הצפרדע שהיה חירש אמר בשפת הסימנים: "התנועות שלכם התפרשו לי כעידוד שאני יכול ומסוגל ולכן לא הפסקתי לנסות".
נחדד שחובה על כל אדם ואדם לחשוב היטב מתי, מה ואיך יוצאות המילים מפיו "החיים והמוות ביד הלשון". מאידך חשוב שנלמד ונלמד את ילדנו למי מקשיבים. ללמוד שרק מי שהוכיח לנו שאכן אנו חשובים, אהובים ומכובדים על ידו, נשקול את מילותיו. בכל מקרה תמיד לסנן במסננת, רק מילים שאנחנו יודעים שיעצימו אותנו, שיכוונו אותנו לטוב ויטיבו איתנו, אותם ניקח אלינו ונלמד.
קיימתי שיחת הורים בנוכחות תלמיד כתה ח', ששיתף שהוא מאוד רוצה להיות קונדיטור, לנהל מטבח. חשיפה זו אפשרה לי לשווק את מקצוע המתמטיקה, האנגלית, המדעים. העצמתי את המסוגלות שלו להתגבר על קשיים התנהגותיים ולתת מקום לכושר הלמידה שבא לידי ביטוי לא פעם כשבחר לעשות. סיפרתי לו את סיפור הצפרדעים. שאלתי אותו "האם הצפרדעים צדקו כשאמרו לחבריהם, שלא יצליחו לצאת מן הבור? למה?" והמשכתי: "מה היה קורה אילו הצפרדע שמעה את דברי חברותיה? האם הייתה ניצלת? למה?" אחרי שהיה ברור שהבין, שאלתי: "אילו אתה היית יושב כאן במקומי, מה היית אומר לילד המקסים שיושב מולי?"
למילים יש כוח אין ספק. אל תהיו תלויים במילים שנאמרות לכם. אני בכוונה הופכת את הפתגם הטורקי. אל תהיו עבדים למילים שנאמרות לכם, תהיו אדונים למילים שאתם רוצים שיחדרו ללבבותיכם. תלמדו את הילדים לקבל באהבה מילים מאנשים שמכבדים אותם ואת עצמם. אמא שלי ז"ל, תמיד אמרה לי "למילים יש ערך יקר וחשוב, תלוי ממי הן מגיעות". הקשיבו להורים ולמורים שבאמת רוצים להנחות ולהעצים אתכם.

האם הנסערת הגיעה לקליניקה כשהיא חדורת אמונה שהיא באה לקבל אוקיי לדרך בה היא מחנכת את בתה. חשוב שנבין למה מתכוונים כשאומרים "כמיטב יכולתה", למי זה טוב ונכון להסתפק בקו התנהלות שכזה.

המונח "מיטביוּת" (wellness) או "רווחה נפשית" מבטא תפיסה פוזיטיבית של בריאות נפשית (positive mental health). . הגישה של קידום מיטביוּת מבוססת על התפיסה ההומניסטית, שיצאה נגד יצירת תובנות על נפש האדם מתוך פרדיגמות של חולי וביקשה להתמקד בשאלה של מימוש והרחבה של אנושיות האדם ופיתוח המשאבים האנושיים הגלומים בו לכיוון של התפתחות ויצירה. המשותף להגדרות השונות של המושג "מיטביוּת" הוא ראיית רווחה נפשית כמהות סובייקטיבית ביסודה, שמעוגנת בחוויות והתנסויות של הפרט ואשר מתייחסת למידה שבה הפרט שופט את האיכות הכוללת של חייו כחיובית ורצויה (Kamman, 1983). השיפוט כולל גם מימד קוגניטיבי וגם מימד אַפקטיבי (Argyle & Martin, 1991).

קיימים שני סוגי מאפיינים לאותה מיטביות אליה אנחנו שואפים. הסוג האחד הוא התנהגותי המותאם לגיל ומסוגלות אנושית שמותנת בשביעות רצון עצמית והסוג השני תלוי ערכים שהוטמעו בחינוך שמביאים את הפרט לסיפוק אישי, תקווה ואושר.

כשאנחנו מובילים ילד לעשות כמיטב יכולתו אנו מוכרחים לתת את הדעת על הבסיס שנתנו לו, להכיר את היכולות שלו. היכולת של הילד שלנו משתנה כל הזמן ובין יתר המשימות שיש עלינו כהורים, עלינו להחזק את הילד שלנו שהוא יכול והוא מסוגל להצליח. כשהילד שלנו מלא באנרגיה, מיטב היכולת שלו גבוה בכמה דרגות מאשר בזמן שאנו מאפשרים לו להישאר במקום קורבני וחסר אנרגיות. הרגשת התקווה והאושר תלויה בהכוונה שלנו להביא את הילד שלנו למצב שבו הוא מאמין בעצמו והוא רואה בעצמו אדם בעל משמעות.

אתם בטח מכירים את "שיטת הסלאמי". קחו את השיטה למקום חיובי ומאתגר. תמיד עוד שלב. אתם רוצים שהילד יצליח במבחן. נתחיל בנתח ראשון של הסלאמי: תגיע לכיתה. תהיה נוכח. הצלחת? יופי עכשיו תביא ציוד מלא לשיעור. תהיה נוכח כתלמיד. הצלחנו עוברים לנתח הבא הקשבה. רכישת ידע מתחילה בהקשבה. כלים ללמידה. הצלחנו גם בזה עוברים לנתח הבא מילוי המשימות המתבקשות ליישום של הבנת החומר שנלמד. וראו זה פלא הילד יעשה כמיטב יכולתו גם במבחן ויעבור אותו בהצלחה. אין ילד שיכול לעבור מבחן בהצלחה, אם עד כה לא נכח בשיעור ו/או לא מילא את המשימות שמטרתן הייתה יישום של הבנה ואימון בחומר הנלמד. מיטב היכולת העכשווית היא תלוי הבניית היכולת לאותה מסוגלות.

תינוק לומד ללכת בשלבים. הוא לומד לחזק את שרירי הרגלים, כשהוא עומד על ארבע ואחר כך על שתיים כשהוא נאחז ומתחיל ללכת, נופל וקם, נופל וקם. הוא הולך כמיטב יכולתו לאחר אימון ארוך ומייגע ואף אמא לא אומרת לילד שנופל בפעם הראשונה: "חמוד, אם אתה לא מסוגל ללכת אל תלך, תלך כמיטב יכולתך". אנחנו מתרחקים מהילד ומבקשים ממנו לעשות עוד כמה צעדים לקראתנו. היו שם בשביל להגדיל את מיטב יכולתו של ילדכם, אל תעכבו אותו מלהצליח.

עשייה שנעשית מתוך אמונה שאני עושה כמיטב יכולתי להצליח, היא שמביאה את הרווח שבסיפוק ובהגשמת חלומות. לעשות כמיטב יכולתי, ללמוד מהטעויות שבדרך ולתקן, להתבונן בתוצאות בכנות ולהמשיך לתרגל. בדרך זו נפתח את המודעות של הילד ליכולות שלו ואיפה עליו להשקיע יותר על מנת להצליח. אי העשייה היא התכחשות לחיות שבנו, ליכולת הבריאה ויצירה.

לעשות כמיטב היכולת, פרושו ליטול את הסיכון של כרגע לא אצליח, עדיין לא הצלחתי, לראות את ההצלחה ולשאוף להגיע אליה. ללמוד ביחד עם הילדים את הדרך להצלחה. מה עוד לא עשינו ואפשר שנעשה על מנת להצליח? המורים של הילדים שלכם, הם אנשים מקצועיים שלמדו כדי להביא את ילדכם למיטב יכולתם. ביחד איתם התוו במשותף את הדרך ועזרו לילדכם להשיג את מיטב יכולותיהם. האמינו בהם וחזקו אותם אם קשה להם. למדו אותם לא לוותר כשקשה.

הורים רבים מבקשים מהמורים לא לעשות מבחן בכיתה, כי הילד מאוד בלחץ. לא נכון להעלים סיטואציה שמלחיצה את הילד, יש לתת לו כלים להתמודדות ולחזק את בטחונו העצמי. חרדת בחינות היא סימפטום לבעיה עמוקה יותר, כגון קושי להשתלב במוסד הלימודי, ציפיות מופרזות של ההורים, ביטחון עצמי נמוך המשפיע על כל תחומי החיים או משבר אחר המכלה את כוחות האדם ואינו מאפשר לו להתמודד עם קשיים בצורה טובה. תפקידנו כמובילי החינוך של הילדים להכינם לחיים באופן המיטבי שיהיו להם הכלים להתמודד עם הסיטואציה. נלמד כיצד מורידים את הלחץ ושולטים בחרדת המבחנים.

טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) נמצא כטיפול היעיל ביותר בחרדת בחינות. טיפול זה מתמקד ישירות בבעיה – בדפוסי חשיבה שיוצרים אותה ובהתנהגויות של האדם המגבירות ומשמרות אותה.במהלך הטיפול נחשפים דפוסי חשיבה והתנהגות המובילים ליצירת חרדת בחינות ונלמדות דרכי חשיבה והתנהגות חילופיות, שיאפשרו להוריד את רף החרדה, להתכונן בצורה יעילה למבחנים ולתפקד בהם באופן שיאפשר לאדם לחוות הצלחה.

ילדים רבים מפעילים דפוסי חשיבה שאינם מועילים להעצמת הביטחון ומגבירים את רמת החרדה. הילד אינו מאמין שהוא יכול לעבור את המבחן בהצלחה ושוקע בתסריטים. חשוב שנדבר עם הילד על אותם תסריטים. תרגיעו את הילד בנשימות סדורות ובדמיון מודרך להצלחה. מה נעשה כשתצליח? יתרה מכך, מה יקרה ומה נעשה, אם לא תצליח? ארגז כלים מוכן לפני המבחן. עליכם ההורים לאתר את אותם דפוסי חשיבה, מכיוון שהם מעכבים את הילד לא רק מהמבחן אלא מסיטואציות נוספות בחיים המאתגרות להצלחה. היו שם על מנת לתקן את עיוות החשיבה. עבודה כזו עם הילדים תלמד אתכם ואותם לזהות דפוסים שגויים וקיצוניים שיוצרים חרדה ומעכבים אותם מהצלחה.

חשוב ללמד את הילדים שביום שהתבשרו על המבחן, זה הזמן להתחיל ולאסוף את כל החומר שנלמד בכיתה. דחיינות, היא הדפוס שאין לתת לו מקום בשום מצב, בטח לא במצב זה של חרדת מבחנים. לסדר את החומר הנלמד. להתרכז במה שחשוב למבחן. להבנות שאלות שיהיו במבחן ולענות עליהם. כמובן, שכל זאת ניתן לעשות כשבמשך כל השיעורים היית קשוב, הכנת את משימות הכיתה והבית. אם אתה עושה כל מה שאתה יודע שצריך לעשות ולא הצלחת, זה הזמן לפנות למורה ולבקש תגבור. המבחן משמש לילד, להורה  ולמורה להכיר בהבנת החומר ובשליטה בו. ניתן להשוות את הסיטואציה למגרש הכדורסל. אם קבוצת שחקנים לא הצליחה במשחק, משהו בדרך האימון של המאמן לא הושלמה נכון. תפקידנו המבוגרים לאמן נכון את הילדים שלנו שידעו כיצד להתנהל נכון על המגרש ולא להוריד אותם לספסל. שיהיה בהצלחה, כי כולנו מנצחים.

מדעי ההתנהגות מבקשים מאיתנו לחזק התנהגות נאותה במתן חיזוק חיובי. האם לחזק את הביטחון העצמי של הילד יתקיים בלפזר מחמאות ריקות מתוכן, שלא תמיד ניתנות על הישג ספציפי. כמו מחמאות שניתנות להעלות את הביטחון של הילד ולייצר לו תחושה של שלמות? ילדים שגדלים עם התואר "נסיך", "מלך" , גדלים לעולם מתוסכלים וחסרי ביטחון.

התוצאה של עודף מחמאות, בעיקר עבור ילדים המזהים כי המחמאה שניתנה להם מוגזמת, עלולה לפגוע ביכולת של הילד לפתח ערכים ואמונה ביכולותיו. חשוב שחיזוק ישמע אותנטי ולא יעבד מערכו.

אם רציתם לגדל ילד שמח וטוב לבב והושבתם אותו על כס המלוכה, חשוב שתדעו: גזרתם על הילד שלכם לא להיות מאושר.ילדים שמומלכים על ידי הוריהם או מוריהם כ"נסיכים" ו"נסיכות" אינם נהנים משווין ערך. המבוגרים משדרים להם שהם מורמים מעם, וכי כולנו כאן במטרה לשרת אותם. נסיך לא ידע להכיל תסכול או לדחות סיפוקים. הוא הרי איננו "ילד" אלא "נסיך". נסיכים גם לא אמורים לפתח אמפתיה, הםעסוקים אך ורק בעצמם.

לפי אלפרד אדלר, אבי אסכולת הפסיכולוגיה האינדיבידואלית, "..לכל אדם יש יכולת להיות מעוניין באחרים, אלא שיכולת זו יש לפתח ולאמן, אחרת ההתפתחות שלה תיעצר". ואנחנו מתחילים בהכרה והטמעת האמפתיה בגיל בו אנו פוקחים עיניים. הדרישה לאוכל כשאמא כרגע בשירותים, מצריך אמפתיה וסבלנות. כשילד מבקש להחליף טיטול כשאבא כרגע חזר מהעבודה ואוכל, מצריכה אמפתיה וסבלנות.

"החינוך מתחיל מהבית", זו לא קלישאה. זו האמת. ילד שלא לומד להיות אמפתי ולהתנהל בין שווים, לא יצליח במסגרת חברתית וכל שכן חינוכית. הבסיס לפיתוח אמפתיה מתחיל בהקניית ערכים של שוויון ערך ושל כבוד הדדי.

כאשר אנחנו הופכים להורים ברור לנו שהתפקיד שלנו הוא לתת מענה לכל הצרכים של הילד שלנו, ואנחנו עושים זאת באהבה. כשמורה מחנך תלמיד, מטרתו לקדם את הילד חברתית ואקדמית. אבל בעוד שהורים מצטיינים במענה לצרכים הפיזיים, האם הם באמת יודעים מהם הצרכים הפסיכולוגיים של הילד? ילדים צריכים להרגיש אהובים, נחוצים ויכולים. ילד שמרגיש נחוץ, יודע שהוא מסוגל לתרום ולהועיל, ילד שמרגיש שהוא יכול – יהיה מסוגל להכיל תסכול, לדחות סיפוקים ולהביע אמפתיה. ולאמפתיה יש תפקיד מאוד חשוב בחיים של הילדים שלנו.

מחמאה יכולה להיות מורכבת ממילה טובה אחת או משפט, המביעים את הערכת ההורה כלפי הילד, באופן כזה שהילד יבין את המשמעות וידע בדיוק מדוע הוא זכה למילים אלו. אפשר לאמר לילד: "אתה יקר לי מאוד וחשוב לי שתרגיש זאת". ביחד עם הילד לשבת ולחשוב כיצד מבלי לפגוע בהכשרתו לחיים, יש מקום לחזק את בטחונו באהבתנו לו.