הרווח שבמפגש הדורות

המשפחה היא הרבה יותר ממסגרת – היא עוגן, היא זהות והיא תחושת שייכות. הקשר הבין־דורי הינו משאב יקר ערך. עבור הילדים והנכדים, וגם עבור הסבים והסבתות. הקשר בין הדורות מעניק משמעות, מחזק תחושת שייכות ומאפשר לכל אחד מבני המשפחה להרגיש שיש לו מקום ושיש מי שרואה אותו. מחקרים בתחום הקשרים האנושיים מחזקים שקשרים טובים הם חלק מהבריאות שלנו. מחקר האורך של אוניברסיטת הרווארד, שנמשך למעלה מ־80 שנה, מצא כי מערכות יחסים משמעותיות הן אחד הגורמים המרכזיים לאושר, לבריאות ולאיכות חיים לאורך השנים. חברים וקהילה תומכת הם מקור חשוב לתחושת שייכות, משמעות וחוסן נפשי. קשרים הם צורך אנושי בסיסי.

כמדריכת הורים וכמרצה לגיל השלישי, אני פוגשת את השאלה: מהו תפקידם של הסבים והסבתות במשפחה המודרנית? התשובה: להיות מעורבים – לא מתערבים. סבא וסבתא אינם אמורים להחליף את ההורים, וגם לא לנהל את חיי המשפחה. תפקידם הייחודי הוא להוסיף רובד נוסף של אהבה, סבלנות, ניסיון חיים וחום. הם יכולים להיות המקום הבטוח, האוזן הקשבת, מספרי הסיפורים, שומרי המסורת והערכים, ובעיקר – המבוגרים שמעניקים לילדים תחושה שיש להם שורשים חזקים לצמוח מהם.

כדי שהקשר הזה יצליח, נדרשת תקשורת מכבדת בין כל המבוגרים במשפחה. הורים וסבים צריכים להסכים שיש להם מטרה משותפת: טובת הילדים. כאשר ההורים מאפשרים לסבים להיות חלק משמעותי בחיי הנכדים, וכאשר הסבים מכבדים את ההורות ואת הגבולות שנקבעו – נוצרת משפחה חזקה ובריאה. ילדים זקוקים לקשר עם כל מי שמעניק להם אהבה וביטחון. כאשר מתרחש ניתוק בין סבים לנכדים, נפגעים לא רק המבוגרים אלא גם הילדים, שמאבדים לעיתים מקור משמעותי של חום, שייכות וזיכרונות משפחתיים. ראוי שנאמץ כחברה עיקרון ברור של שמירה על הקשר הבין־דורי, מתוך הבנה שסכסוכים בין מבוגרים אינם צריכים להפוך את הילדים לשדה המאבק.

לקהילה יש תפקיד משמעותי ביצירת חיים מלאים עבור בני הגיל השלישי. בשנים האחרונות מתרחשת בגולן עשייה מרגשת ומעוררת השראה. הוקמו שלושה מוקדים ייעודיים לוותיקים, המהווים הרבה מעבר למקום מפגש. אלו מרחבים חיים של חברות, למידה, פעילות, יצירה והתנדבות. מאחורי כל מוקד עומדות מרכזות הפרויקט המסורות, אשר מעניקות לכל משתתף ומשתתפת תחושת מוגנות, הקשבה ושייכות. הן מכירות את האנשים הרשומים בקבוצות, רואות את האדם שמאחורי השם ודואגות שכל אחת ואחד ירגישו שיש להם מקום. זו אינה רק פעילות חברתית – זו שליחות. המועדונים מאפשרים לוותיקים להיפגש, ליצור חברויות חדשות, להמשיך ללמוד, להשפיע ולהרגיש נחוצים. כי מעבר לכל פעילות, האדם זקוק לאנשים סביבו.

כשמחברים בין קהילה פעילה לבין משפחה מחוברת, נוצרת מעטפת שלמה. הוותיקים זוכים למשמעות, לחברים ולתחושת שייכות. הילדים זוכים לדמויות משמעותיות נוספות בחייהם. ההורים זוכים בשותפים תומכים, והמשפחה כולה מתחזקת. האתגר הגדול של התקופה: לא רק להאריך ימים, אלא למלא אותם באנשים. במשפחה. בחברים. בקהילה.

בית חזק הוא בית שמכבד את כל הדורות. ילדים זקוקים להורים שמובילים אותם, והם זקוקים גם לסבים וסבתות שמעניקים אהבה, חוכמה ונוכחות. כאשר כל דור יודע את מקומו ומכבד את מקומו של האחר, נוצרת שרשרת אנושית שמחזקת את כולנו. המורשת החשובה ביותר שנשאיר לילדינו אינה רק מה שנאמר להם – אלא הקשרים שנלמד אותם לשמור עליהם. משפחה היא בית ללב. חברים הם תרופה לבדידות. קהילה מעניקה משמעות. וכששלושתם נפגשים – נוצרת איכות חיים אמיתית, בכל גיל.

השיחה של היום היא הדיאלוג של המחר

שיחה עם ילדים היא אמנות יחידה במינה. יש לה חוקים משלה, קצב אחר ומשמעויות עמוקות שאינן תמיד גלויות לעין. ברוב המקרים הם מדברים בשפת סתר — שפה הדורשת הקשבה, התבוננות ופענוח. מי שנכנס לשיחה עם ילד כשהוא טעון רגשית, כועס או מבוהל, יתקשה להבין מה באמת נאמר שם.

כאשר ילד מרגיש שמבינים אותו, בדידותו פוחתת, כאבו נרגע ופחדיו מתמתנים. ההבנה אינה מבטלת את הקושי, אך היא יוצרת תחושת ביטחון. ודווקא כאן טמונה אחת האכזבות הגדולות של הורים: דו־שיח עם ילדים כמעט תמיד מאכזב, משום שלרוב אין בו תוצאות מיידיות. אין פתרון מהיר, אין שינוי מיידי בהתנהגות, ולעיתים אין גם הסכמה. לא פעם ילדים אף מתקוממים נגד שיחה עם הוריהם. הם נפגעים מן הביקורת ומהטפת המוסר. עבורם, השיחה אינה נחווית כעזרה אלא כהתערבות. חשוב להבין: ילד לומד איך נראית שיחה עם הורה. אם שוב ושוב השיחה היא תיקון, ביקורת והטפה — זה בדיוק סוג השיח שההורה יקבל בחזרה כאשר הילד יתבגר וההורה יזדקן.

המאזין לשיחה בין הורה לילד מופתע לעיתים לגלות עד כמה אין הם מקשיבים זה לזה. דבריהם נשמעים כשתי שיחות יחיד: האחת מלאה ביקורת, הוראות ודאגה; השנייה מלאה הכחשות, הצטדקויות והתגוננות. הטרגדיה שב”תקשורת” כזו אינה נובעת מחוסר אהבה, אלא מחוסר כבוד הדדי ומחוסר ידיעה. שפת היומיום שלנו אינה נאותה לשיחה בעלת משמעות עם ילדים. כדי להבין את הילד באמת, וכדי למעט את אכזבת ההורים, נדרש אורח חדש של מגע — סגנון דיבור אחר. תקשורת משמעותית עם ילדים חייבת להיות מבוססת על יחס של כבוד ועל ידע רגשי.

ההנחיות החדשות לתקשורת עם ילדים מבוססות על שני עקרונות מרכזיים: האחד — הדברים צריכים להיאמר תוך שמירה על כבודו העצמי של הילד ושל ההורה גם יחד. השני — הצהרות של הבנה חייבות לבוא לפני עצה, הוראה או ביקורת.  כאשר ילד נתון במערבולת של רגשות חזקים — כעס, פחד, עלבון או בושה — הוא אינו מסוגל להקשיב באמת. הוא אינו פנוי לעצה, לעידוד או להכוונה מעשית. מה שהוא רוצה באותו רגע הוא דבר אחד: שנבין אותו. שנבין מה מתרחש בו עכשיו. יותר מכך — הוא רוצה שנבין אותו מבלי שיצטרך לומר הכול במילים.

זהו משחק עדין: הילד מגלה טפח מרגשותיו, ומצפה שאנחנו ננחש את היתר. תפקידנו הוא להראות לו שאנחנו מזהים את הכאב, המבוכה או הכעס שלו. איך נדע מה הוא מרגיש? נתבונן בו, נקשיב למילים ולשתיקות, וניעזר גם בניסיון החיים שלנו. אי אפשר לסלק רגשות חזקים ואי אפשר להעלים כאב. אך כאשר רגשות מתקבלים באהדה ובהבנה — עוצמתם פוחתת ועוקצם ניטל. עצם ההקשבה היא פעולה מרפאה.  חשוב לזכור: השיחות שאנו מנהלים היום עם ילדינו הן הזרעים של הדיאלוג שיהיה לנו איתם בעתיד. ילד שגדל בתוך שיח של כבוד, הקשבה והבנה — ידע לנהל כך שיחה גם בבגרותו. מי שמבקש קשר פתוח עם ילד בוגר, צריך להתחיל לזרוע אותו כבר עכשיו, בשיחות הקטנות של היומיום.

הקשבה לזקני השבט

פעם, לא מזמן, אמרו: “זקני השבט יודעים מה הם עושים.” כשמבוגר היה מדבר – הצעירים היו מקשיבים. אמרו גם “שישים לבינה” – כי עם השנים באה הבנה. היום, לעומת זאת, נדמה שהקשב הזה נעלם. הורים צעירים פחות שומעים לסבים ולסבתות, מורים צעירים פחות מקשיבים לוותיקים, וילדים לא תמיד מבינים למה בכלל חשוב להקשיב למבוגר. הרי “הכול יש בגוגל”.

במפגש אחים של סבא יענק'לה, נפגשו ארבעה אחים (85,80,77,75). סבא התחיל לקרוא זכרונות ילדות שהכין. הנכד שלי היה בחדר מול המחשב, ביקשתי ממנו לעזוב לזמן קצר את המחשב לכבד את סבא בהקשבה לדבריו. מכבוד אלי ולא כי רצה, קם נכדי והקשיב לדברי סבו. ישב והקשיב קשב רב, צחק למשמע הקונדסים וההתמודדויות לפני קום המדינה ושאל שאלות ענייניות. כשסבא יענק'לה סיים נכדי בא אלי חיבק אותי ואמר לי תודה.

כשאנחנו מפסיקים להקשיב, אנחנו מאבדים משהו עמוק – את החיבור לשורשים, לניסיון, לחכמה שנצברה בדם, בדמעות ובשמחה של דורות קודמים. ההקשבה לזקני השבט אינה רק עניין של נימוס; היא גשר בין דורות, הזדמנות לראות את עצמנו כחלק מסיפור מתמשך.

כשאם צעירה יושבת עם סבתה ושומעת איך גידלה ילדים בלי טלפונים ובלי עצות מהרשת – היא לא רק מקבלת טיפ, אלא לומדת על חוסן, על ערכים, על אהבה פשוטה. מחקרים מראים כי קשר בין-דורי מיטיב עם כולם: הצעירים מפתחים יותר אמפתיה ושייכות, והמבוגרים מרגישים בעלי ערך ומשמעות.

במאמר שהתפרסם ב-Frontiers in Psychology נמצא שכבוד למבוגרים מפעיל במוח אזורים הקשורים לרגשות חיוביים וללמידה. כלומר, הקשבה למבוגר איננה רק טובה “בשבילם” – היא טובה גם לנו. היא מחזקת את הקשרים האנושיים, את ההבנה, את הלב.

העולם המודרני מקדם חדשנות, אבל לפעמים שוכח את העומק. אולי הגיע הזמן לאזן – לא לוותר על החדש, אבל גם לא לאבד את הישן. אפשר להתחיל בצעד קטן: שעה בשבוע לשיחה עם סבא או סבתא, הזמנה של מורה ותיק לספר על שיעור בלתי נשכח, או אפילו שאלה פשוטה בבית – “מה למדת מהחיים?”. מאמר “The neuroscience of respect: insights from cross-cultural perspectives” קובע כי ערך הכבוד למבוגר איננו רק חברת-יומיומי אלא מופעל גם ברמות קוגניטיביות ורגשיות במוח.

זקני השבט אינם עבר רחוק – הם ספר החכמה החי שלנו. כשהילדים רואים אותנו מקשיבים להם, הם לומדים שגם להם יש מה ללמוד ממי שהלך לפניהם. כך מעבירים את אש החכמה מדור לדור – לא דרך מסך, אלא דרך עיניים שמביטות בעיניים, ולב שמקשיב ללב.

תקשורת נכונה לחינוך מיטבי

הופעתי בשתי הרצאות בשבוע. בישובים שונים זה מזה הן בסוג הישוב והן מאופי האוכלוסייה. נושא ההרצאה הוא "תקשורת נכונה לחינוך מיטבי". הורים וסבות הגיעו להרצאה. שיתפו בקשיי ההורות והסבתאות. ההרצאה נתנה כלים לתקשורת שתביא למניעת ההצפה בקשים וכמובן קיבלו כלים לפתרון בעיות. חשוב שאם אין לנו מושג בתחום שאליו קשורה מטרת השיא שלנו (ההורות), אין זה אומר שלא נוכל להשיג אותה. הורים רבים נתקלים בקשיים ואומרים "זה מה יש!" אני אומרת לכם שהצעד החשוב בנקודה זו הוא לברר בידי מי נמצא הידע המקיף המהימן והמדויק ביותר שאנחנו זקוקים לו. למצוא אדם שכבר עשה בעבר בהצלחה את כל הדרך שאני עומד לעבור ומכיר בה כל אבן, כל עיקול וכל מהמורה אפשרית והוביל לשם בהצלחה עוד רבים אחרים.

כאמא שגידלה את ארבעת ילדיה לבד, סבתא לארבע נכדים שיצאה ולמדה ייעוץ חינוכי, ניתוח התנהגות בשילוב הcbt   ואימון אישי, מצאתי את עצמי כפי שכתב וויל סמית', אם חווית חוויה, נתקלת בבעיה סביר להניח שלפחות עוד אחד עבר את אותה חוויה וגם כתב על זה ספר אחד או שניים. הספר "הרוח בחינוך" מעלה דילמות, קשיים שפגשתי  (כמורה וכמלווה הורים) ומעניק ארגז כלים לפתרון הבעיות. בהרצאה בה חשפתי את ספר הילדים שכתבתי "סבתא, מי הוא ילד מחונך?" אני מאפשרת להכיר את המציאות, היום חינוך הילדים הוא תחום מאוד מאתגר. הילדים של היום דורשים המון הקשבה, אמפתיה, יחס אישי והמרוץ אחר הפרנסה והעיסוק בפלאפון לא יכולים לעכב אותנו מלהעניק לילדים שלנו את התקשורת הבין אישית לה הם זקוקים על מנת לקבל את החינוך הנכון והמיטיב לחיים טובים.

מנטור מעולה יגדיל את הסתברות ההצלחה שלך ויקטין את הסתברות הפציעה (אלון אולמן). ליווי של מדריך הורים מעלה את ההסתברות שתצליחו ומצמצם את הסיכוי שתפגעו מילדכם או תפגעו בהם. צריכה להיות החלטה נחושה לפנות לאדם המוסמך והמומחה ביותר בתחום. מטרות שיא לא באות בקלות וצריך להיות מוכנים לשלם תמורתן מחירים. כל פעולה, כשמבצעים אותה שוב ושוב בהתמדה, הופכת לבסוף להרגל.

כולם רוצים להיות בפסגה, אבל הרוב לא מוכנים לטפס (אלון אולמן). אין מציאות נטולת קשיים, אין אנשים שלא נדרשים להתמודד ואין פרויקטים שהכל בהם מתנהל על מי מנוחות. קשיים ובעיות הם לא "באג" בתוכנית הקיומית. הם חלק מהחיים, חלק מהדרך להצלחה. הורה חזק שמאמין בדרכו יודע לבקש עזרה, להגיע להרצאה ולקבל עוד כלים.