קטגוריה: הרצאות/סדנאות

קשר בין מורה לתלמיד נבנה בחשיבה יתרה כזוגיות המושתתת על הדדיות, כבוד, הערכה ואמפתיה. כשאנו באים לזוגיות שכזו חשוב שנדע לנהל באופן מודע ומחושב את צעדינו מבלי לתת לחסמים במוח לעכב או ליצור קשר לא בריא ולא מטיב לשני הצדדים. כדי לטפל ביעילות בהשפעה של מנגנוני הפרעה לפעולתו התקינה של האורגניזם האישיותי, עלינו קודם כל לאבחן במדויק את הקושי של הילד ורק לאחר מכן לגבש השערה כיצד סביר להניח שהמאפיינים הייחודיים של האישיות ישפיעו על היבטים חשובים של תהליך קוגניטיבי התנהגותי (CBT). רק כך נוכל לתכנן אסטרטגיות העשויות לצמצם את הבעיות הצפויות של התנגדות או חוסר הענות.
חשוב להבין שחוסר הענות והתנגדות אינם נובעים מדחף מולד. גם כאן מדובר בחינוך. פחד והימנעות מובילים תכופות להתפתחות של הפרעות חרדה (Mathew et al, 2013). נראה כי החרדה שכיחה במיוחד בקרב ילדים אם אישיות נמנעת ואישיות תלותית (Millon, Meagher, Grossman & Rumnath, 2004).
הימנעות קוגניטיבית ורגשית נובעות לא פעם מאמונות שלפיהן "אם אני לא חושב על הבעיות, אני לא צריך לעשות שום דבר לגביהן", "אני לא מסוגל להתמודד עם רגשות" וגם "הם יסלימו ויצאו משליטה". ההימנעות היא כמו להסתתר בפינה כדרך להתמודד עם התלקחות אש קטנה. מוטב להתמודד איתה מיד! נשיפה יכולה לכבות גפרור ולמנוע נזק גדול יותר.
אם המנטרה "הימנעות היא האויב", לפעמים הכי טוב פשוט לכעוס על ההימנעות. כעס היא תגובה לא תואמת לפחד ולדיכאון והוא יכול להניע לפעול (Butler,1975). הורה שבונה מערכת יחסים עם ילדיו בדרך של חינוך להימנעות, לא מאפשר לילד לקבל כלים פרקטים להתמודדות עם רגשות ופחדים שנצברו בתת המודע שלו ולהכין אותו עם חוסן נפשי לחיים.
החינוך לזוגיות, שהיא מערכת יחסים בין שניים ויהיו אלו ההורים, בינם לבין עצמם, ההורה וילדו, המורה ותלמידו ועוד, מתהווה בעצם ההתמודדות. חשוב להאמין בילד שהוא מסוגל להתמודד ולומד להכיר את עצמו את בן זוגו בתהליך הצמיחה האישית שלו. ניתן לילד כלים להכיר את עצמו. להתמודד במערכת יחסים אישית שלו עם עצמו ומשם, להכיר את המסוגלות שלו לזוגיות מפרה ומעצימה עם כל אדם שיקרה בדרכו להבניית זוגיות. הטכניקות שילמד באופן אישי ועצמאי יאפשרו לו להיות חסין וחסר תלות באחר.

ההורות אינה רק תוצר ביולוגי. היום להיות הורה זה מקצוע הדורש הכשרה. החינוך מתאפשר אם קיימת סמכות הורית. בשיטה ובגישה שבה ההורים בוחרים לקחת אחריות ולהיות הורים. שני הקודקודים נוספים של משולש יחסי הגומלין, הם הילד והמורה. על פי משולש זה הילד נשען על המורה וההורה. ההורה והמורה אמונים על חינוכו של הילד. להם מטרה משותפת. המורה באמצעות הידע המקצועי, ההורים בהכרתם הטובה והבסיסית את הילד וכמובן את עצמם. בספרי "גלגולו של חינוך" אני מאפשרת להכיר מלפני ומלפנים את כובד המשקל וההשפעה של חינוך ההורים מביתם, על חינוך ילדיהם. ההכרות של המורים עם ההורים היא חובה.
הכרות שכזו מתקיימת בפגישת ההכרות טרם פתיחת שנת הלימודים. שיחות ההורים שמתקיימות במסגרת בית הספר, אותם ימים שנקבעים על ידי ההנהלה, אינם מהווים זמן להכרות עם ההורים. בשיחות ההורים אנו ממוקדים בבניית תוכנית עבודה להצלחתו והרווחתו של הילד. יושבים עם דף, שמהווה הסכם עבודה בין התלמיד, ההורה והמורה. אכן כך, המורה הוא התומך האחראי לביצוע ההסכם. בהסכם חשוב שייכתב באופן ברור מהם הגדרות העשייה המתבקשות מכל אחד מהקודקודים למען הצלחת התלמיד.
המטרה של שכתוב הדברים איננה לעוות או להחליף את המציאות המתקיימת מדי שיעור. חשוב מאוד להיות אותנטים ולשקף באופן הכי טהור את מצבו של התלמיד במטרה לתקן את האמונות הלא תפקודיות, לספק חוויות מתקנות ולעורר רגשות שהתלמיד נמנע מהם או הדחיק אותם. שכתוב הדברים הם העימות של התלמיד וההורה עם המציאות וכך מבינים את מה שהיה חסר ומה צריך שיהיה.
שאלה ראשונה שנשאל התלמיד "כיצד תתבטא עבורך ההצלחה שלך?". כמה חשוב להכיר את ההצלחה של הילד. תופתעו כמה ילדים בכלל לא חושבים שהציון הוא זה שישקף את ההצלחה שלהם. רובם הגדול כתב "להבין את החומר ולעבוד לבד".
יש לתקן את דרכם של ההורים או לדאוג שהילד ינהל שיחה בונה עם ההורים, כדי שיבינו שההתעניינות בתחושת ההצלחה ובתהליך שמבקש הילד לעבוד, חשובה מאוד לחוסן הנפשי של הילד. חשוב לבחון שלא ההורים הם אלה שמחזקים אותו בדפוסים הלא תפקודיים. הגישה מתבססת על אינטגרציה של טכניקות קוגנטיביות, התנהגותיות, חוויתיות וטכניקות במסגרת המודל הקוגנטיבי.
עלינו לזכור שמטרת החינוך היא התפתחות אישיותו של הילד. עלינו לבחון מכל זווית את השפעת החינוך שלנו על רווחתו הנפשית. מצב הרוח בו הוא יהיה מסוגל לממש את ההוויה המשמעותית של חייו. נכון שאושרו הוא הגלאי להוכחה שהמסלול שבנינו נכון לו, מאידך מהות החינוך איננה הנאה צרופה שהרי החינוך במהותו מתהווה תוך עימות עם הדחפים הייצריים. הורים יקרים רק ביחסי גומלין נצליח בחינוך.

הורים רבים שואלים את השאלה: כיצד נגדל ילד עצמאי, מבלי לפחד לאבד את הסמכות ההורית? חשוב בנקודה זו להגדיר מהי סמכות הורית ומהו ילד עצמאי. נעזרתי בויקפדיה. סמכות הורית מוגדרת על ידי שני מרכיבים יסודיים: מנהיגות, המאפשרת להורה לכוון את הילד להתנהגות מועדפת על ההורה, וידע וניסיון, המאפשרים להורה לחנך את הילד לפי אמונותיו וערכיו . בכל מקרה, הכוונה היא ליכולת של ההורה להשפיע על בחירותיו של הילד ובכך לדאוג לרווחתו ולהתפתחותו התקינה. ילד עצמאי הוא ילד עם תחושת מסוגלות גבוהה, שמתנסה במשימות מגיל צעיר ולא ניבהל מכישלונות קטנים בדרך.
כדי שילד יהיה עצמאי עלינו לאפשר לו להשתמש בכישורים החדשים שלו ולתת לדחף להתבטא. לפעמים ההורים חוששים מפגיעה, ולכן על כל הורה להפעיל את שיקול הדעת שלו כדי לשמור על ילדו מפני סכנה. וכאן נכנסת הסמכות ההורית. כאשר ילדכם מנסה לעשות משהו מעבר למה שאתם כבר רגילים שהוא עושה, במיוחד בגילים גדולים יותר, עודדו אותו להמשיך. לפעמים יש רק ניצנים של מעשה, וילדכם זקוק לעוד פוש אחד קטן בעזרת העידוד שלכם.
חשוב לפתח קשר אישי ואכפתי עם הילדים. ההורה ישתמש בחשיפה עצמית כאמצעי עוצמתי ללמד את הילד ולשוות לקשר נימה אישית יותר. שיחות ובמיוחד הקשבה, בדרך מקבלת כאשר הוא נמצא במשבר, היא דרך יעילה ביותר ללמד את הילדים לקבל רגשות שליליים או אי הצלחה במילוי משימה.
בגישה של הורות מתקנת חיוני לגרום לילדים תסכול על ידי הצבת גבולות אישיים, בדיוק כפי שזה חיוני בהורות אמיתית. כשההורים קובעים את הגבולות, עליהם לספק מניעים אישיים ולא לבסס את הגבולות רק על הכללים המוסדיים או המקצועיים שכתובים בספר.
חשוב מאוד שמערכת היחסים, התקשורת עם הילדים תהא ממקום של אמונה בסיסית במסוגלות של הילדים להיות עצמאיים. באמצעות תקשורת מקרבת ואמפתית לעמת את הילדים עם המציאות, כי התרחקות והימנעות משמעה המשך החמצת ההזדמנות לתקן אמונות בסיסיות והכשרה לעצמאות.
דרך הדגמה והדרכה ישירה ניתן לעזור לילדים לתקן את האמונות השליליות האופייניות להם לגבי החוויות הרגשיות, את המחשבה של רגשות, שלהם אין יסוד. הפחד של לאבד שליטה בגלל הדחף ולפעול על סמך הרגשות ושבעקבות העשייה ידחו, ילעגו או יתרשמו מהם שלא בעין חיובית.
ניתן להשתמש בעימות אמפתי, כדי להראות לילדים שהתנהגות תפקודית, במקום הלא תפקודית, תוכל לעזור להם להתמודד עם מצב בין אישי מעורר דחק. כתיבת הפעולה שנעשתה, מאפשרת דיון מעמיק ונרחב כאחד, להבנת הנסיבות והתוצאה. משקלה של הסמכות ההורית, מהווה כוח לעשייה וקרש הצלה למקרה של אי הצלחה. החינוך לעצמאות הוא התוצר של תהליך חינוך נכון שבסיסו בקבלת סמכות הורית.

בספר "גלגולו של חינוך" אני מבקשת להוכיח באופן שאינו משתמע לשני פנים שההתנהגות שלנו והחינוך שלנו מטבע הדברים, מתגלגל מהשורשים שלנו. בשיר "שבת אחים" כתוב "וַאֲנַחְנוּ הפרחים, המנגינות". כיוזמת תוכנית הלימודים שיר עברי בבית הספר היסודי ברמת הגולן, אני לא מקבלת באהדה גדולה את הטרנד החדש לעיבודים חדשים לשירים שבנו כאן מדינה. יצאתי לחקור את דעותיהם של גדולי הזמר העברי.
הזמרת אילנית אומרת שניתן לקחת שיר שהוא אוצר מהמדינה, ולתת לו עיבוד חדשני יותר, אבל לא משוגע, להישאר באותה אווירה ולתת לו את הרגש ואת העכשוויות. "שיר של יום חולין" קיבל עיבוד חדש ורחל שפירא המשוררת מאוד אהבה את זה. אבי טולדנו מסכים איתה ואומר: חופש היצירה צריך להיות מוחלט ללא הגבלה. אם כותב או מלחין חושב שיש לו מה לתרום לשיר ישן אז למה לא? לרוב זה לא ממש "משדרג" ומעטים השירים שיוצאים נזכרים מהחידוש . אבל זה לשיפוטו של המאזין.
קובי אושרת, המלחין הלאומי שלנו כותב "השיר הראשון שלי שהתפרסם היה ״העולם כולו נגדנו״ למילותיו של יורם טהר-לב, בביצוע להקת פיקוד דיזנגוף. הסולן היה ששי קשת. לפני כחודשיים סיפר לי ששי שהוא יחד עם דורי בן-זאב ושלומית אהרון מכינים תכנית של שירים ישנים עם קטעי קישור וביניהם גם את העולם כולו נגדנו. כאמצעי חיבור לדור הביניים הצעתי לששי להפיק גרסה יותר עכשווית וגם כאמצעי ריענון לשיר ולמילותיו. והוסיף, למשל ״ לשיר הרעות״/ גורי וארגוב, שהוא לטעמי אם הייתי צריך לבחור, השיר הכי מושלם שנכתב, לא הייתי עושה עיבוד מחודש, כי הוא כמו מקדש של תקופה ותמיד ארצה לשמוע אותו בגרסת המקור".
חנן יובל הזמר שעושה את החיבור שבין התוכן של השיר למנגינה, כתב: "כמי שבא מצד המוסיקה ןמלחין למילים, אני מכיר הרבה מלחינים שקודם מחברים את המנגינה ואליה הפזמונאי/המשורר כותב את המילים. כשזה ממש מצליח – ישנה התפעלות איך המלחין הבין כל כך יפה את המילים ושיקף אותם במנגינה. עבורי – המילה קודמת לכל. היא מכתיבה את האוירה, עם זאת, אין ספק כלל שהקשר המיידי לשיר, ובהמשך גם הרגשי, הוא למנגינה. היא זו שנתפשת בזיכרון וגם מרגשת. אם העיבוד החדש שומר על רוח השיר המקורית וכן על המילים, ורק מוסיף לו נופך עכשווי – הרי הוא עושה שירות טוב לשיר ואולי מקרבו לכאלה שכלל לא הכירו אותו קודם. "אומרים ישנה ארץ" של טשרניחובסקי ,שיר ישן נחשף לרבים בגרסה חדשה. לעומת זאת – אם העיבוד חדש לשיר הישן לא מתחשב כלל בעבר ובא להפוך ולהפגין את כישרונו הגדול של המעבד – כאן מחילה לצוץ בעיה, כי בעיניי רבים ואוהבים – התוצאה צורמת."
אסכם עם הזמרת אופירה גלוסקא, שליוותה את להקת הנח"ל שנים: "באופן כללי אני תמיד מתחברת ליצירה המקורית, היא נטועה בעורקי וקשה לי לקבל ורסיה אחרת, אלא אם כן זה משהו יוצא דופן". כסוגדת לשיר העברי וכחווה את הילדים שרים שירי ארץ ישראל במנגינות המקוריות, אני מקווה שאת המנגינה של "ירושלים של זהב" ושיר הפלמ"ח, לא יעבדו מחדש. אני מאמינה כפי שכתב יורם טהרלב בשירו "הדגל שלי" – "אסור לשכוח את המנגינה". לטעמי למנגינה יש משמעות. לחינוך שלנו מהבית יש משמעות. :

להיות כָּשֵׁר נפשית, זה לבער כל פרור חמץ שלא טוב לנו בנשמה. כדי לעשות זאת עלינו להקפיד בכל הזדמנות על ניקיון תקשורתי. להכיר בתקשורת ככלי זמין ונכון למען הכַּשְׁרוּת הנפשית. בימים של ניקיון הבית, זמן נהדר לשלב משחק. בכל פעם שאנחנו מנקים עם המטלית את המדף לאמר בקול "אני מנקה את הכעסים שלי על חבר/ה…" ולפרק את הכעס לרזולוציות הנמוכות ביותר, "על שפגע בי כשאמר שאני מתקשרת בזמן לא מתאים". ואז האם שמנקה ביחד "אני מנקה את הכאב שלי שאתמול שהרמת קול עלי, כשרק חשבתי על טובתך, שהחבר הזה עושה לך רע וחשוב לי שלא יהיה בקרבתך" וכך ממשכים, וצוברים נקודות לשיח עמוק יותר, כשיושבים לנוח בהפסקת שתייה. כן חשוב לא לשכוח לעצור ולשתות.
באמצעות תהליך שיתופי של חקירה, בחינה וערעור של הנחות ומחשובת אוטומטיות, אפשר ליצור הערכה מאוזנת ומציאותית יותר של המצב. בניית אסטרטגיות התמודדות לניהול תגובות לקונפליקטים, שיבושים או יציבות של הקשר. ניקיון תקשורתי בין הורה וילדיו, הוא רכיב הכרחי בתכנון להבניית חינוך מיטבי עתידי. מיומנויות חברתיות ובניית תקשורת יעזרו ליצור סגנון מסתגל וחיובי יותר של אינטראקציות וניסויים התנהגותיים יעניקו הזדמנות לתרגל "ספירלה מסתגלת" של תפקוד (Yalom, 1995, p. 43).
בזמן שאנו מנקים את הנפש מעכבות של כעס ואכזבה, לא לנהל שיח. כדי לא לעכב המשך הניקיון התקשורתי. חשוב לעבוד בשיתוף פעולה כדי לגבש הסכמה בדבר מטרות חישוב המסלול מחדש. מטרות ברורות ועקביות כדי להימנע מדילוג מבעיה לבעיה מבלי להשיג התקדמות של ממש.
בשיח שיתנהל בזמן סיום העבודה/המשחק, חשוב שהמטרות יהיו תוצאה של הסכמה הדדית, כדי לצמצם את חוסר שיתוף הפעולה ואת מאבקי הכוח שיכולים לעכב את השינוי במסלול החיים המתבקש. הזמן והמאמץ המוקדשים לפיתוח מטרות המוסכמות על שני הצדדים הם השקעה ראויה וכשרה לשני הצדדים. שהרי שיח, מכבד ומאופיין בתקשורת נקייה ממקסם את המוטיבציה של הילד/ה לשינוי. מצמצם את ההתנגדות שלו ומקל על פעולת השמירה על התקדמות עקבית לקרוב לבבות ושינוי התנהגות מיטיבי.
בשיחה יש להתמקד במשמעות של "מהו שיפור עבורך?" לשני הצדדים. תאום ציפיות. לתאר איך ייראה השיפור הזה בנסיבות חיים אמיתיות ותפקודיות באופן נכון ומיטיבי. תחזוק ההחלטות שיבואו בעקבות אותן הצבת מטרות, נשען על קבלת האמביוולנטיות שבין ההורה המחנך לילד, הנדרש בחינוך הדחפים שאינם מטיבים איתו. ולכן חשוב להקפיד על הגישה המוטבציונית המבקשת ליצר מוטיבציה אצל הנער/ה ולא לכפות עליהם קו מסויים, שיביא להימנעות או פעולות מרד, שיקשו עלינו חינוך נכון ומיטבי.

בכל שנה אני מקבלת קבוצת תלמידים חדשה במסגרת היותי מורה למתמטיקה. רבים שואלים כיצד אדם רוחני והומני כמוני בוחר להיות מורה למתמטיקה? להיות מורה למתמטיקה, זה לא רק לדעת להורות מתמטיקה. כמו שרבים וטובים יודעים, מדובר במקצוע מאתגר. תחום דעת שמהווה דרישה לחשיבה ממוקדת, הגעה בזמן לשיעור כדי להספיק ללמוד את הנושא, להטמיע וכמובן להקפיד על תרגול. כך שלפני הגישה ו/או השיטה בה נבחר ללמד מתמטיקה חובה עלינו להגיע למצב של התנהגות נאותה ללמידה.
התלמידים שמגיעים למצב שאינם לומדים מתמטיקה, לא חוו הצלחה במשך השנים בתחום, יפגינו הימנעות וזו תחזק התנהלות למידה לא נאותה. שינוי התנהגות הוא תהליך פסיכולוגי בו משנים דפוסי התנהגות לטווח הארוך, באמצעות מגוון טכניקות מוטיבציוניות, בעיקר השלכות (חיזוקים שליליים) ותגמול (חיזוקים חיוביים). רבים מאמינים שאותה מוטיבציה ללמידה נובעת לא פעם ממקור חיצוני התובע מהם ל"השתנות". אולטימטום של השעיה מבית ספר, אי יציאה להפסקה וכו'. אני מאמינה שאכן המוטיבציה ללמידה נובעת ממקור חיצוני, אך איני מאמינה באולטימטום. לדעתי התנהלות שכזו מול אותם ילדים עם קשיים לימודיים מביאה אותם להפגנת התנגדות. החוכמה היא להביא את הילדים בגישה חיובית, שיפתח עניין אישי בלמידה, כך שיגיעו מרצונם החופשי לשיעורים ויעשו עבודתם בחדווה.
השיעורים שלי מתחילים בזמן. הילדים מגיעים עם ציוד מלא. תחושה של ההצלחה ההדדית שלי כמורה ושל התלמידים נותנת לשני הצדדים רווחה נפשית. תלמידה שבמשך שש שנים לא נכנסה לשיעורי מתמטיקה, כשנכנסה בשנים אלו לשיעורים, כמעט ולא עבדה, כי לא היה ציוד מלא לעשייה, היום עובדת במלא המרץ, לומדת ומצליחה. ולא זו בלבד. כשנאלצה להעדר משיעור מתמטיקה, ביקשה ממני להישאר בתום יום הלימודים לשעת למידה, כדי לעבוד ולהשלים את החומר. ברור שנשארתי.
יש לעזור להם לראות את הקשיים שלהם בפרספקטיבה של בעיות האישיות שלהם ובמקביל לתת להם תקווה שמדובר בבעיות הניתנות לפתרון. צורות ייחודיות של טיפול קוגנטיבי (CBT) הן בין הטיפולים המבטיחים ביותר הקיימים היום לתלמידים עם תופעת ההימנעות.
השילוב הפרדוקסלי של הנחות תלותיות (אמונת התלמיד שהוא חלש ונטול יכולות ואילו אחרים חזקים וכשירים) והנחות פרנואידיות (האמונה שאין לסמוך על הזולת וכולם חורשי רע – המורים), מלבה את ההתנהגות הבין אישית הקיצונית וחסרת היציבות של התלמידים העוברים מהיצמדות אל אנשים אחרים להרחקתם מתוך חוסר אמון. החשיבה הדיכוטומית תורמת למערבולת הרגשות ולהחלטות קיצוניות, שכן חוסר יכולת להעריך את מצב העניינים בגוונים של אפור תורם לשינויים פתאומיים וקיצוניים אצל התלמידים.
הקשר האישי של מורה תלמיד. התמדה בחיזוקים חיוביים ללא הקשר ישיר למתמטיקה. לתת לילד את התחושה של "אני כאן בשבילך", "אני מאמין בך". ובמקביל בנחישות לעבוד על שינוי הרגלים התנהגותיים בתלמידות, מביאים הצלחה ורווחה נפשית לתלמידים. וכמובן הוקרה לעשייה של המורה על מילוי תפקידו.

הורים מודאגים הגיעו לקליניקה. הבן שלהם הושעה עקב אלימות עם חבר מהשכבה. הילד אתו נגרר בנם לאלימות, מהווה מטרד לבנם מאז נפגשו בבית הספר הקהילתי. ההורים הגיעו יחד עם בנם והתקיימה שיחה להכיר מקרוב מתי, כמה ואייך מגיעה ההתנהגות האלימה עם אותו חבר. הובן שמדובר באלימות שמתפרצת בזמן שה"חבר" מתוסכל מאי הצלחה בלימודים, בספורט ובאינטראקציות עם חברים משותפים. אותה התפרצות מגיעה לעיתים קרובות, כמעט מדי יום. הבן של ההורים המודאגים טוענים וכך מאשר הבן, שהתסכול אף פעם לא תלוי בו, להיפך הוא מבטא את מוסר החברות באכפתיות ובגישה להיות שם בעת צרה, אך איך שהוא, הקלפים נטרפים ומתפתח ויכוח, שמוביל לאלימות מילולית וממנה מהר מאוד ה"חבר" פוגע פיזית. הבן לא מסכים ל"חטוף", מקבל "ג'אננה" ומחזיר באלימות.
ברגע שהוזכרה המילה "ג'אננה", נזכרתי בשיר "לתת ולקחת" של שלמה ארצי. השמעתי את השיר וביחד ניסינו להבין מתי, כמה ואייך קורה שהחבר מביא את הבן למצב של ג'אננה, של טרוף חושים ואי שליטה בכעסים. משם פרצנו לדלת פתוחה, להבין שאותה ג'אננה מביאה את הבן "ליפול על התחת". לאבד מזקיפות קומתו. ממקום שאני החזק ובא למצוא מוצא להרגיע ולהיות המוביל לרוגע ושלווה, מוצא את עצמיו מתרסק מול מילים קשות ולא מוקירות את המוסר והחברות.
הרצף חבר – מחשבות – החלטות, מאפשר להתגבר על החלטות שגויות: איזה חבר ממלא אותי בהתנהגות עתירת סיכונים? משם, יש לבחון את ההחלטות המסוכנות הקשורות לאותו אדם – ננסה ביחד לחקור את המחשבות שקדמו להחלטות, לאותן החלטות מסוכנות. משם ננסה ביחד לבחור החלטה אחרת. להגיע להימנעות מהשפעתו של אותו אדם וננסה להתחבר, להתחזק ולמטמיע את אותה מחשבה שקדמה, להחלטה הטובה יותר.
מי החבר שלנו? כיצד אנחנו בוחרים חבר? שאלות שחשוב שנשאל את עצמנו כדי להבין מי מאפשר לנו צמיחה ולהרגיש משמעותי בהדדיות המפרה בין חברים ומי למעשה גורר אותי למטה. בשיר של שלמה ארצי ברור שמה שמתבקש הוא "לא לפחד מהפחד". במקרה של הבן שהגיע לקליניקה, מדובר בפחד להישאר ללא חבר. שכנה שלי פעם אמרה לי " עדיף לבד מאשר לא נחמד". חשוב שלא נפחד מסיטואציה שעדין לא חווינו. שהרי כשנחווה, תמיד ניתן למצוא פתרון. כשחווים אירוע, סיטואציה לא נעימה תמיד נמצא את האדם, המלאך שיגיע משום מקום להיות לנו לעזר. בתור ילדים דקלמנו את שיר הפרפר ואמרנו: "שב אצלי על כף היד, אל תירא, ותעוף בחזרה". תמיד נכון להתיישב, גם במקום שמביא חוסר נוחות, לא לפחד מהפחד של אותה סיטואציה ומשם לאחר מחשבה וחישוב מסלול מחדש, להגיע להחלטות ולעוף בחזרה לעשייה משמעותית נטולת סיכונים.

שנים שאני מורה למתמטיקה בחטיבת הביניים. אני יודעת שכשאני רואה תלמיד עם עיניים כבויות בכיתה שמשדר חוסר עניין בשיעור, אמצא את הזמן לשוחח אתו. כשאני באמצע שיעור ותלמיד זרק קללה עסיסית לחברו. אני מפסיק/ה את השיעור ומנהלת דיון. אני משתדלת לקיים שיחות אישיות עם התלמידים שלי ולהיות בקשר הדוק עם ההורים לרווחת התלמידים והצלחתם האקדמית.
כששואלים אותי מה את עושה במסגרת החינוכית, אני אומרת שאני מורה לשיר עברי ומורה למתמטיקה. לאחר סיטואציה מול מחנך כיתה, אני שאלתי את עצמי ושואלת גם אתכם הקוראים, האם לא כל מורה הוא גם איש חינוך? האם אני צריכה להיות מחנכת כיתה, כדי להגדיר את עצמי כ"מחנכת"?
בישיבות הפדגוגיות ניתן להבחין בין מורה למחנך; המחנך מנהל את הישיבה וניתן לשמוע את תגובות המורים על התלמידים ומתוכן להסיק מי באמת מכיר את תלמידיו לעומק. כמורה לשיר עברי מול 36 תלמידים בכיתה ובכל שכבה 3 כיתות ומדובר ב4 שכבות, אני מודה שלא מסוגלת להגיע לכל תלמיד בפן האישי. במתמטיקה שמדובר בקבוצות קטנות של עד 17 תלמידים. אני לא מוותרת על קשר אישי עם אף תלמיד/ה.
תפקיד המורה המקצועי זהה לתפקידו של מחנך הכיתה (בקשר האישי עם התלמידים) כל מורה יכול לתפקד כמחנך, גם מבלי שתושם עליו התווית "מחנך כיתה". ההבדל המשמעותי טמון בתפיסה של הנהלת בית הספר או משרד החינוך בתפקידו של המורה בבית הספר. כל מי שמלמד ועובד עם בני נוער במסגרות כאלה ואחרות, נתקל באינספור סיטואציות שדורשות ממנו לחנך או להנחיל את תפיסת עולמו החינוכית.
בתוך הטיפול הקוגנטיבי התנהגותי (CBT), יש לגישה המוטיבציונית (MI) יתרון מעשי מיידי בהבאת התלמידים/ ילדים/מטופלים למצב של מעורבות ושיתוף פעולה והרחקת הקונפליקט והריחוק מעימות ביננו. השיחות האישיות והקשר האישי ב- MI מתאפיינות באי- שיפוטיות, העדר עימותים, כבוד, סקרנות, תמיכה ושיתוף פעולה עם דגש על אוטונומיה והכוונה עצמית של התלמיד. התהליך של גילוי סיבותיו של התלמיד עצמו לרצות בשינוי התנהגותי והדרכים לעשות זאת עומד בלב לבה של הגישה המוטיבציונית.
החשיבות של המחנך להכיר בחוזקות של התלמיד. כשהתלמיד מרגיש שחוזקותיו מוקרות על ידי המחנך, הכרה זו מעודדת אותו להצטרף למאמצים המשותפים ליצירת שינוי. האסטרטגיה היא לגלות יכולות, לחזק אותן ולהשתמש בהן כדי לצמצם גורמי סיכון של נשירה.
אסכם, שאחת התרומות החשובות של גישות CBT המבוססות על קבלה היא ההתמקדות בחקירת ערכיו של המטופל והבהרתם באוזניו (Amrod&Hayes, 2014). חשוב שכל מנהל, מחנך כיתה וההורים יוקירו ויכבדו את המורה המקצועי כמחנך.

בתוכנית הרדיו "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום" ראיינתי שתי נערות שלומדות בכיתה קטנה. המיקוד היה הצלחה בתחום האקדמי, החברתי ובמימוש הכישרונות שלהן. המיקוד בראיון היה שיחס אישי, אנושי ונורמלי הוא שמאפשר התמודדות עם הקשיים.
הפיקוח וההדרכה לקיום תהליכים חינוכיים עשויים להיות חיוניים כדי לספק משוב והנחיה, גם למטפלים המנוסים ביותר. רבים המטפלים, השדרנים ו/או המורים צמאים להיות בתפקיד המושיע והמסע שלהם מובל לתשישות והאשמה עצמית של אי הצלחה (sperry,2006), כי למסע כזה לא יוצאים לבד.
רעיון הכיתה הקטנה מהווה "מגרש ביתי" שמאפשר יחס אישי ומעקב על הנעשה בתהליך המסע החינוכי להצלחה. המאבק של אנשי החינוך לאפשר כיתות קטנות ולא רק לילדי החינוך המיוחד, מתקיים מזה שנים ויש לתת עליו את הדעת. הכיתה הקטנה מאפשרת לראות כל תלמיד/ה ולהכיר בכך שכל אחד ואחת הינו בעל צורך בהכלה, באהבה וביחס אישי. כל מורה מקצועי/מחנך/הורה עוסק בין היתר בטיפול קוגנטיבי לילד שאותו הוא מלווה. טיפול זה מצריך אמפתיה, גמישות, קבלה, יצירתיות וסבלנות מצידו של המבוגר המוביל ולכן כדי להביא להצלחת הליווי החינוכי חובה עלינו לעשות למען הקטנת הכיתות.
היחס האישי יאפשר לעסוק בניסויים התנהגותיים שמתקיימים בפעילות של דמיון מודרך, כתיבת תסריטים בדמיון, תרגול מסוגלות עצמית, העצמה ובניית מיומנויות חדשות. מעקב צמוד לכל ילד במסע האישי שלו. לראות כל ילד כאדם נפרד מהקבוצה וכמובן לעשות הכל למען החיבור לקבוצה הגדולה. לא נכון לקיים חינוך ליחיד, כשאנחנו רואים אותו רק כחלק מקבוצה ולא כפרט יחיד ומיוחד.
בניית שיתוף פעולה ביצירת מטלות שיעורי הבית. לא כל הילדים מקבלים את אותה כמות או אותו אתגר אקדמי, בסגנון ההוראה המותאמת עליה אני מרחיבה בספרי "גלגולו של חינוך". מטלות בית עשויות להוות קושי אם התלמידים חוששים שמא יחוו רגשות שליליים במהלך העבודה על המטלות. חשוב שהמורה יוודא שהתלמיד מבין מדוע שיעורי הבית ניתנו לו ומה ישיג כתוצאה מעשייתם. שיעורי הבית חייבים להיות ספציפיים לתלמיד וברי ביצוע במסגרת הזמן הנתון. כדי לנחול הצלחה על ההתערבויות להתאים ככל האפשר לסגנון הלמידה, ליכולות ולמוטיבציה של התלמיד. מצופה מבני המשפחה לספק הזדמנויות לקשר פרו- חברתי ותמיכה.
כדי לאפשר את אותו יחס אישי הנכון להעצמת הרווחה הנפשית של הילדים, הן במסגרת הביתית והן במסגרת החינוכית, חשוב לשקם את יחסי המשפחה, יחסי המורה – תלמיד. לקבל את הכלים הנכונים להתנהלות ולהתנהגות עם כל ילד וילד באופן הכי אישי שאפשר. כי כל ילד זקוק לאותה תמיכה ואהבה ולא רק הילד שאובחן והוגדר כחינוך מיוחד. כי כל אחד מאיתנו הוא יחיד ומיוחד. הכוונה והדרכה ניתן לקבל במסגרת הדרכת הורים/מורים באופן פרטי או ציבורי. הכוונה ייעוץ להצלחת התהליך מאפשרת הצלחה הדדית הן של המבוגרים האחראים והן של הילדים.

הגענו לחישובים ושיקולים להערכת התלמידים במחצית. מדוע חשוב לנו להיערך להגשת הערכות במחצית? אנו שואלים את אותה שאלה, כשאנו יורדים לחדר ההלבשה במחצית של משחק כדורסל, או משחק כדורגל. הרי בכל תחום של עשייה אנו עוצרים בשלב מסויים, לבחון את שנעשה ולחשב מסלול לעשייה בהמשך למען השגת המטרה.
לכל אדם יש היסטוריה ארוכה של הצגת דפוסי התנהגות אנרגטיים וחיוניים. כך שלפני כל פרויקט חדש אנו יוצאים עם ידע קודם ועם תובנות למען השגת המטרה. עם זאת, גם המאמן הדגול ביותר לא יכול לצפות בדיוק מה יקרה על המגרש כשיתנהל המשחק עצמו. בזמן שריקת המחצית ממהרים השחקנים לשמוע את דברי המאמן, שצפה מן הצד במשך המחצית והגיע לתובנות שלא צפה אותן מבעוד מועד.
בדיוק כך, המורה שמבקש לפגוש את ההורים והתלמיד/ה במחצית. התכנים החדשים (תחומי העניין החדשים בתחומי הדעת המוכרים), המבנה החדש (מיקום הכיתה והמושב), הדמויות החדשות שפגש (מורים חדשים), כל אלו מהווים גורמים המשפיעים על ההתהוות החדשה במחצית. התוצרים ההתנהגותיים והאקדמיים של התלמיד/ה מהווים נקודות חשובות להבניית המסלול בהמשך, למען השגת מטרת ההצלחה הכוללת והרווחה הנפשית שלהם. אל לנו לחשוש שמא נצטייר שמשעממים אם נתעלם לרגע מההתנהגות המניפולטיבית וחיפוש תשומת הלב של הילדים. הרי ברור לנו שכל תלמיד/ה זקוקים ליחס אישי על מנת לתת את המיטב שלהם להצלחה. חשוב להבהיר שהמטרה איננה לנטוש את ההתנהגויות הללו, אלא להשתמש בהן בצורה יעילה יותר ולפתח בעבורם דרכים חדשות ומועילות יותר על מנת לזכות בהערכה, בהכרה ובאישור לעשייה המשמעותית שלהם מצד כל הסובבים אותם, הן במסגרת הביתית והן במסגרת החינוכית. חשוב להכיר ולהוקיר את חיפוש אותם אישורים בגישה חיובית, שמעידה שלאדם אכפת מה האנשים האחרים חושבים ומרגישים על העשייה שלו.
גיבוש "ערך עצמי" התלוי באישור ובהערכה של אחרים יכול למנוע בידול אישי ולהוביל למיזוג בין הזהות העצמית של הפרט לבין הדעות של האחרים. יתרה מהערכה התנהגותית ו/או אקדמית מצד המורה, חשוב לתת את הדעת על הערכת החברים, שדעתם עלינו, משמעותית בעבורנו. מיהו החבר שהערכתו תעצים אותנו? האם יש לתת גם את הדעת לחבר, שלא ימצא בעשייה שלנו את המיטב ויגרום לנו לחוש כשלון, אי הצלחה, אכזבה? האם המורה שלא מוצא את המילים הנכונות לשקף את הנקודות שבהם יש לשפר, במטרה ליצור שינוי, יהווה מכשול להצלחה של התלמיד/ה?
הגדרה מחדש של מושג השינוי, כדבר שנמצא על רצף ושיחה על השפעתם של שינויים קטנים על איכות החיים, איכות הלמידה, איכות העשייה יכולים לעורר בילד מוטיבציה והבנה שגם שינוי קטן יכול להיות נפלא וראוי לציון. שיחה וחישובי המסלול מחדש להמשך הדרך, נכונים בכל תחום ועניין, עשו זאת באהבה.