גלגולו של חינוך

image_gilgulo_master(1)
מתוך המבוא

“עלינו להיות השינוי שאנו רוצים לראות בעולם״, אמר המהטמה גנדי.
למידה משמעותית מגיעה מתוך תהליך חקר. בהיותי מתקשרת, אני חווה סיסמאות או פתגמים שניצבים לנגד עיניי כל העת. הפתגם שעמד לנגד עיניי כשהחלטתי לכתוב את הספר היה “מעשה אבות סימן לבנים״.
בספר שלפניכם חקרתי את מעשי הוריי. הצלבתי את מעשיהם במשך חייהם עם מעשיי שלי ואת מעשיהם שלהם ומעשיי עם מעשי ילדיי. אין ספק שמעשי הוריי היו סימן לעשייה שלי. אין ספק שלחינוך שאנו מקבלים יש משמעות שבאה לידי ביטוי בעשייה שלנו. אם רק היינו קשובים יותר להורינו, גומעים באהבה את סיפוריהם וערים יותר למעשים שלהם (להצלחות ולכישלונות), היינו מצליחים יותר. ההורים שלנו, ההוויה שלהם, הם הסימנים שלנו לניתוב נכון יותר. יעקב בורק כתב בספרו: “זהותנו מורכבת מאוסף החוויות שצברנו ולא מאוסף נכסינו״. אין ספק שחוויות הורינו נטמעות בנו במשך חיינו. עובדה היא שיַלְדֵיי, דור שני לשואה, זוכים היום לטיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים כפי שזכו הוריהם ניצולי השואה.

התנהגות מיטבית

באדם פועלים כוחות רבים ושונים, תכונות ומידות טובות ורעות, דחפים ויצרים, תשוקות וצרכים. נניח שכוח אחד מכוחות אלה פועל להניע אותו לעשות דבר מה שהוא גם יודע שלא צריך לעשותו, כי פעולה זו לא תטיב איתו. אבל לצערו פעול בו דחף לעשותו.
ברגע זה עליו לגייס את כוח הרצון המופשט שלו, את כוח הבחירה שלו, כדי לעכב ולרסן את הכוח הזה המניע אותו לפעולה שלילית. על מנת לעשות את הפעולה המעכבת עליו להשתמש בכוחות מהצד החיובי והמיטבי שבו (כי בכל אחד יש גם הרבה בצד הזה) ולהטות את הכף. לדוגמה: במקרה שפעולה כמו עצלות מעכבת אותו מלעשות מה שצריך לעשות. הוא יגייס את כוח הרצון שבצד החיובי לעכב את כוח העצלות המשתלט עליו. אדם ששולטת בו מידת העצלות הוא לעיתים אדם טוב לב. אז כשאותו אדם אינו רוצה לקום לעבודה אבל חבר לעבודה יתקשר ויאמר לו "אחי, אני כל כך צריך את עזרתך", הבן אדם יקום במהירות ממיטתו וירוץ למקום העבודה לעזור לאותו חבר, כי יש בו מידה של טוב לב.
מידת טוב ליבו של האדם שימשה ככוח מדרבן לשרת אותו במקרה של אותה עצלות שהשתלטה עליו.
בגישה הרוחנית/התנהגותית המכירה את נבכי האדם ניתן למצוא מול כוח שללי הפועל באדם איזה שהוא כוח אחר שניתן לגייס אותו ככוח נגדי. ברגע שניתן המקום לטוב הלב לפעול ולהתגשם, לא נותר ולו פינה קטנה לעצלות. ומן הסתם שתכחד.
הגישה הוכחה כמדעית לגילוי משתנים סביבתיים המשפיעים על התנהגות בעלת משמעות חברתית, ויישום טכניקות לשינוי התנהגות.
בעולם יש חוקיות וסדר, אירועים לא מתרחשים באקראיות. כל תופעה מתרחשת כתוצאה מאירועים אחרים. מדענים צריכים להמשיך להטיל ספק ולשאלות שאלות לגבי דברים המתייחסים אליהם כאל עובדה. להתייחס לכל מידע כזמני עד שיתברר מידע חדש. אין להיצמד לאבחונים פסיכו/דידקטיים לא למספר חודשים ובטח לא לשנים. ברור היום מעל לכל ספק בגישה לחקר ההתנהגות כי קיים מימד מנטאלי שאינו שונה מהמימד ההתנהגותי, אלא מהווה מראה.
מנטליזם מניח שתופעה במימד "הפנימי" גורמת ישירות, או לפחות מתווכת חלק מההתנהגויות, אם לא את כולן. מנטליזם נשען על :
מבנים היפותטיים (Hypothetical Constructs) – מונחים תיאורטיים שמניחים על קיומם, אך לא ניתן לצפות בהם (רצון חופשי, זיכרון, עיבוד מידע וכו').
ביהביוריזם רדיקלי מנסה להסביר את כל ההתנהגות האנושית, כולל אירועים פנימיים, כגון רגשות ומחשבות.
הנחות מרכזיות לגבי טיב האירועים הפנימיים:
מחשבות ורגשות הם התנהגות סמויה. התנהגות המתרחשת בתוך הגוף נבדלת מהתנהגות אחרת רק באי הנגישות שלה.
התנהגות פנימית מושפעת מאותם משתנים כמו התנהגות גלויה.
ההתנהגות הסמוכה ביותר להופעת המחזק – היא זו שתחוזק.
אנחנו כולנו אנושיים. יש בנו רגשות. הכרות עם הילד/ה, האיש/ה שמולנו. הבנה של נבכי נשמתו (אם רק נרצה בטובתו), נסייע לו להשתמש בצדדים/במידות הטובות שלו למען הכחדת אותן מידות המעכבות אותו מהצלחה.
אנחנו כבוגרים בעלי מודעות, מסוגלים להיות המחזקים. המנחים. המדריכים. לשבח ולהלל את המידות הטובות. להאיר בכל אחד שלמולנו את המידות החיוביות שבו. מחזק הניתן לאחר עיכוב של מעל 3-4 שניות מרגע ההתנהגות – יהיה פחות אפקטיבי. היו פרקטים. היו ערניים ושלחו מחמאות, אור ואהבה למעשים הטובים שסביבכם.
כתוצאה מהיסטוריית החיזוקים אדם לומד להגיב יותר בנוכחות הגירוי המבחין לעומת בהיעדרו. אדם לא צריך להבין או להיות מודע לכך שמיושם חיזוק על מנת שתהליך של חיזוק יתרחש.
הכוח להבאת האור לחייו של האדם ו/או הילד שנמצא למולנו בידיים שלנו. היו "אם ואחות" לכל מי שסביבכם. לא סתם כל ישות שמגיעה לרדיוס בו אתם נוכחים, מגיעה.

מהו הכוח (האנרגיה) המניע אותנו לפרשנות של הנסיבות שמובילות להתנהגות זו או אחרת?

המודל הפסיכוסקסואלי הוא מודל התפתחותי פסיכואנליטי שהוצג על ידי זיגמונד פרויד. המודל מתאר את התפתחות הילד כתהליך המורכב משלבים עוקבים, כאשר בכל שלב קיים אזור ארוגני שבו מרוכז הליבידו (האנרגיה המינית) של הילד. אחד משני הכוחות המניעים את הנפש. הליבידו איננו יצר המין כפשוטו, אלא מכלול גורמים המשפיעים על עיצוב האגו, ושמקורם בדחפים מיניים מולדים ונרכשים כאחד.
הפרשנות למילה לִיבִּידוֹ אינה מסתפקת ביִצרה. תשוקה, תאווה, יֵצר המין.
התוספת לפרשנות היא בכלל האֵנֶרגיות הנפשיות שבאדם.
כמו כן, ידוע לנו שעל פי מודל זה, כל שלב מאופיין בהתנהגויות ובקונפליקטים, שאם לא יבואו על פתרונם הראוי לא יאפשרו לילד להמשיך את התפתחותו כראוי וייצרו קבעון (פיקסציה).
כמובן שאנו עוסקים בהתפתחותו הנפשית של הילד. העיסוק בפסיכולוגיה יכול להיות מדעי, אם נבחין בשכפול. שדבר אחד קורה בשלב מסויים יכול להופיע שווה בשווה במקרה אחר – ילד אחר. השאלה שנשאלת האם האופק שאני רואה הוא אותו אופק שאתה רואה? האם כל דבר נראה נתון למדידה ולכמות. האם האנרגיות הנפשיות של האדם הן מדידות ברמה שמדד פרוייד את ההתנהגויות המיניות של הילד מאז נולד?
נתייחס למדעי ההתנהגות שהם מדידים. יש אפשרות לראות באופן ברור ביותר כיצד מועצמת התנהגות לא נאותה ע"י חיזוקים מהסביבה. בלא אותו ניתוח התנהגות מדיד לא היה זה מאובחן כשלב במדעי ההתנהגות. ביהביוריזם (אנגלית. Behaviour – התנהגות) זוהי גישה מערכתית לחקר התנהגות האדם ובעלי החיים. היא טוענת שכל ההתנהגות מורכבת מרפלקסים (תגובות לגירויים מסוימים מהסביבה החיצונית או הפנימית), ואופרנטים (סוגי התנהגות שמתרחשים באופן ספונטני בתנאים כלשהם וגם כן – נשלטים על ידי גירויים מהסביבה החיצונית ואו הפנימית). הביהביוריסטים מקבלים את חלקה החשוב של התורשה הגנטית בהתנהגות, אך הם מתמקדים בעיקר בגורמים הסביבתיים.
נתמקד ברשותכם באופרנטים ובאנרגיות. האם אותם סוגי התנהגות שמתרחשים באופן ספונטני נגרמים ע"י הסביבה בלבד או שהם גם "גנטיים" כי האנרגיה היא המניע שמביא את הגורם- הסיבה לתוצאת ההתנהגות להראות אחרת לי ולך, ולכן גם תוצאת ההתנהגות תהא אחרת.
לפי הפיזיקה, האנרגיה על צורותיה השונות סובבת אותנו, היא המקור לכח המניע גופים, היא החום, היא מה שיוצר את הזרם החשמלי, את זרם המים, את אור השמש ועוד. אבל אין אחד מאיתנו שלא מדבר היום על
"אנרגיות חיוביות" / "אנרגיות שליליות". משמע שאנחנו באופן כל כך ברור לקחנו מושג מדעי – מדיד ויצרנו אשלייה? המונח רוחניות הוא שם כולל למספר גישות לפיהן העולם אינו מסתכם רק באנרגיה, חומר, ותודעה, וכי קיימים מאפיינים נוספים לקיום כגון תכלית, נשמה, גמול, שכר ועונש, קארמה, גורל, רוחות (spirits).
המונחים נפש (mind) ותודעה (consciousness) נזכרים לעיתים בחיבורים הקשורים במושג הרוחניות וזוכים שם לפרשנויות מגוונות, אם כי הם נחקרים מאד גם בשיח המדעי (בפרט בתחומים מדעי המוח ונוירופסיכולוגיה).
כך שהנפש שלנו, כשהיא נמצאת במודעות, יש בה אנרגיות חיוביות. אותן אנרגיות המניעות אותנו לראות בסיבות או נכון יותר בנסיבות גורם להתנהגות מיטבית או לצערנו התנהגות שאינה מיטבית להצלחתנו.
אז כשפרוייד טען בפסיכואנליזה שמדובר בכלל האֵנֶרגיות הנפשיות שבאדם. וסקינר טען שהמניע הוא זה שמביא אותנו להתייחסות שונה לנסיבות… הם שניהם דיברו על אותה אנרגיה (רוח האדם – הנשמה הנצחית) שמהווה גורם מכריע בהגיענו לכל סיטואציה שנקראת בחיינו. ואם כך העניין זה הזמן לקרוא את הספר שלי "גלגולו של חינוך" ולהבין את מקומה המשמעותי של הנשמה שלנו בחיינו. ההבנה כיצד לעבר של הנשמה, שהיא המקור לכח המניע גופים, היא החום, היא מה שיוצר את הזרם החשמלי, את זרם המים, את אור השמש בעולמנו, יש השפעה כל כך גדולה על ההתנהגות שלנו. אותה התנהגות שמביאה אותנו להישגים שלנו או לאי הצלחה שלנו בהגשמת חלומותינו.

אזור הנוחות

מהו "אזור הנוחות"? לכל אחד ואחת מאיתנו יש את המקום בו הכי נוח לנו. זהו המקום בו אנו מרגישים טבעיים, שלווים ושוחים "כמו דג במים". מקום זה, הנקרא "אזור הנוחות", יכול להיות בהקשר של עבודה, זוגיות, יחסים עם אנשים ולמעשה בכל תחום בחיים. לאזור הנוחות יש כמובן יתרונות אך גם לא מעט חסרונות וכאשר האזור הופך ל"נוח מדי", נוצרת לא פעם תקיעות..
למי יש אזור נוחות? לכולם! אין אדם שלא מעדיף להרגיש בנוח ובסביבה הטבעית שלו ולכן כל אחד יוצר לעצמו אזור נוחות משלו. המדובר למעשה במערכת של הרגלי התנהגות אשר גורמים לנו להרגיש מוגנים ובטוחים מפני הסביבה. אזור הנוחות יכול לבוא לידי ביטוי בצורות רבות. חלק מקיפים את עצמם רק באנשים מוכרים ולא יוצרים קשר עם אנשים חדשים, חלק מהאנשים נמנעים מאתגרים חדשים בתחומי הקריירה או החברה ומשמרים את הקיים וחלק פועלים דווקא הפוך – מתמכרים לריגושים או לסיכונים.
כיצד יוצאים מאזור הנוחות?איזור הנוחות נראה בתחילה כמו מקום טוב ומוגן, אך כאשר מגזימים ו"שוהים" בו יותר מדי, איזור הנוחות הופך לחיסרון גדול ויכול ממש לסגור אותנו ב"טבעת חנק". במקרים אלה חשוב לעשות הכל על מנת לנטוש את איזור הנוחות ואין זו משימה קלה כלל וכלל. גם בתחום האישי וגם בתחום העבודה, איזור הנוחות יכול להגביל אתכם ולעצור את ההתקדמות שלכם. תתפלאו לדעת אולם המודעות לאזור הנוחות אומרת שאתם כבר בחצי הדרך מחוץ לה! הצעדים הבאים יהיו להפנות את זרקור המודעות בכל פעם שאזור הנוחות קורא לכם ומאיים על התקדמותכם קדימה. כך בהדרגה נולדים הרגלים חדשים.
כי חשוב להבין: איזור הנוחות הוא מעין "כלוב של זהב". ההרגשה בו היא מאוד נוחה, אך הוא מפריע לנו בדרך כלל להצליח בחיים. כל אחד שיבחר לוותר על איזור זה, רק ירוויח בטווח הארוך וחשוב לזכור שלכל אחד מאיתנו יש את הכוח לעשות זאת ולסגל לעצמו הרגלים חדשים מחוץ לאזור הנוחות!
לפני שאגיע אל הפואנטה, שלשמה אני כותבת את המאמר, בואו נסכם את שכתבתי למעלה. מיקוד. אזור הנוחות שלנו – כשמו כן הוא – האזור שבו נוח לנו. המקומות שכבר בילינו בהם, פעולות ומקצועות שאנחנו צברנו חוויות הצלחה בהם, הימצאות בחברת אנשים מוכרים לנו שאנחנו יודעים מה הם מצפים מאיתנו וכיצד "נרצה אותם" וכד'. זאת אומרת, להשאר באזור הנוחות, זה סוג של הגנה עצמית מהאפשרות שאולי זה יפגע בנו. לכאורה אנו סה"כ שומרים על עצמנו. רובנו לא מצליחים להבין ולהפנים כי הפחד מהשונה, החשש מכישלון, הרתיעה מהבלתי מוכר.. אלו הן התכונות שחוסמות את דרכנו ומונעות מאיתנו להתקדם ולהצליח בחיים – ובגדול.
בחופש הגדול הזה. עשיתי זאת. התבקשתי להיות מנהלת של קייטנת בית הספר. כמנהלת קייטנות ילדים בעבר, שמחתי מאוד. "קטן עלי". מוכר, ידוע.. אין שום בעיה. הופתעתי. זה לא מה שהכרתי.
אני ידעתי שקייטנה היא מסגרת חינוכית חלופית לגן או לבית הספר לילדים בחופשי השנה. הקייטנה כוללת לרוב פעילויות מגוונות, כגון ימי טיולים, סדנאות, פעילות ספורטיבית וביקורים באתרי בילוי ופנאי. בקייטנות מסוימות אף הקדשתי לנושאים מסוימים, החל ממדע וכלה בספורט כמו למשל "העלייה לארץ ישראל". זה קרה בשנה בה עלו מאתיופיה. זה היה בקרית מוצקין. ההמנון של הקייטנה היה "שיר המסע" של גרוניך. גרפתי הצלחה גדולה מאוד. הכרתי מדריכים שהגיעו מרחביי הקריות. עבדנו קשה להכין את הקייטנה ועשינו עבודה שדיברו עליה שנים אחר כך. הייתי בטוחה שאני נכנסת ל"מגרש"" מוכר וידוע. מקום של חווית הצלחה. ומה הבעיה, לחזור על אותם דברים. אבל, לא. היקום קרא לי לצאת מאיזור הנוחות.
התבקשתי לשחרר, להכניס לעולמי אנשים חדשים ואפשרויות חדשות. אדם מצליח בזכות התעוזה שלו, האומץ, הביטחון העצמי, האמונה בעצמו ובמה שהוא מייצג וחוסר הפחד מאפשרויות חדשות. השנה הקייטנה לא הייתה קייטנה רגילה, מוכרת משנים עברו. גם שם חדש קיבלה: "בית הספר של החופש הגדול" תכנית זו היא ביטוי לתפיסה שמוביל משרד החינוך – "מחנכים מסביב לשעון" בשנת הלימודים ובחופשת הקיץ. נושא מרכז, מערכת פעילות ברורה וחד משמעית. אין ימי טיולים, פעילות ספורטיבית וביקורים באתרי בילוי ופנאי. "צאי מאיזור הנוחות" – זעק לי היקום.
ישבתי וחשבתי כיצד אני לוקחת את חוויות ההצלחה ובונה קייטנה שיש בה פעילויות מגוונות, חוויתיות ומשמעותיות. קייטנה שתענה גם על המתבקש מהחינוך הפורמלי ותתחום עצמה בבלתי פורמלי ואני, אני ארגיש משמעותית. שאכן אעשה שינוי משמעותי בעשייה משמעותית. בכל יום חובה להעביר תחום עניין פדגוגי/חינוכי, שהרי מדובר בבית הספר של החופש הגדול, לשלב כמה שיותר פעילויות מגוונות וסדנאות להטמעת המסר החינוכי, מהחינוך הבלתי פורמלי והחשוב לתת לילדים תחושה טובה, מהנה ומאתגרת, כי הילדים באו לקייטנה.
אבל, זה לא נגמר כאן. המדריכים גם הם באו להדריך ב"קייטנה". הם נמצאו באזור הנוחות. כי הם היו בקורס מד"צים, ששם הדריכו אותם לרכז את הילדים לפני פעילויות בימי טיולים, ספורט (הרבה ספורט), ביקורים באתרי בילוי. גם אותם אני צריכה ללוות ולהוציא מאזור הנוחות. אנשים מצליחים לומדים לפתוח את עצמם, כל אחד בדרך אחרת, ועד כמה שזה קל ונוח להישאר בקובייה המוכרת והאהובה, הם פותחים את עצמם ומכניסים לקובייה שלהם אפיקים חדשים, אפשרויות חדשות וכתוצאה מכך גם הצלחות חדשות.
אנחנו לקראת השבוע האחרון של "בית ספר של החופש הגדול". במסגרת הנושא המרכז שלנו "ישראל שלי בת 70" שלבנו פעילויות מגוונות של נגינה בדרבוקות, שירה עם המורים לנגינה של בית הספר, אלקטרוניקה, ריקודי עם, חיות וחיוכים, יציאה לחורשה, פעילויות ספורט מאתגרות ולמדנו על "חומה ומגדל", הומור ישראלי, המיוחד והייחודיות בעם שלנו, סיפורי עם ואגדות העם, הפעלה של בנות השרות מטעם הקרן הקיימת לישראל ועוד.
ומה איתכם? האם אתם באמת רוצים להישאר במקום שבו לכאורה נוח, אבל לא למצוא את ההצלחה הנוספת, האחרת? אולי עדיף להפסיק להתלונן. לקטר. לרטון. אולי זה הזמן להיפתח, לפרוץ את הגבולות המוכרים, להשתחרר מהכבלים העוטפים אותנו ולצאת החוצה – להכיר אופציות חדשות, לנסות דרכי פעולה שונות, כדי להביא את עצמנו להצלחה גדולה יותר ממה שהייתה קודם לכן.
אנו צריכים להושיט לנשמה שלנו יד, להתאמץ, להיפתח, להשתחרר ולקבל את העובדה שאפשרויות חדשות ישנן כל הזמן – אם רק נדע לזהות אותן ולנצל את הרגע הנכון – הרווח יהיה כולו שלנו.
בהצלחה

השלכות מגילגולים קודמים

בבדיקה שנעשתה בפייסבוק מרץ 2018, במחקר על גילגולים קודמים שלי נכתב שבשנת 23 לספירה הייתי שליח של ישו בירושלים ובשנת 1692 הייתי מכשפה בסאלם שבבומביי. בקיצור. עבר מרשים.
נסכים שהתנהגות האדם היא התנהגות נרכשת. כך הוכיחו מדעי ההתנהגות (כשהם חוקרים התנהגות מאז נולד הילוד והתפתחותו בגילגול הזה). על המוכח במדע לא נערער. העירעור והספק יהיה לגבי השפעת תובנות הנשמה על התנהגות האדם, המכיל/המוליך אותה. נוסיף שמדעי ההתנהגות הוכיחו גם שהתנהגות בינאישית היא התנהגות נרכשת.
עובדה היא שכל פעם שנחקור גילגולים קודמים של הנשמה, נמצא קשר לכאן ועכשיו. אם רק נאמין בכך שהנשמה הניצחית שלנו אכן מתגלגלת והיא זו שמביאה איתה חוויות מהעבר המוליכות אותנו בכאן ועכשיו. ניתן יהיה לשפר מיומנויות התנהגותיות ובפרט התנהגות תקשורת בינאישית, שכולה (מוכחת מדעית) מושתתת על רכישת ידע והתנסויות מודעות. נוכל לשפר: ניהול קצב השיחה, ניהול כעסים, זיהוי קצרים בתקשורת, הפגנת אמפתיה לדובר שממול, הגברת הסבלנות והסובלנות, הפעלת טכניקה להורדת מתחים, וגם, פיתוח מודעות להתנהלות שלנו: האם ניתן "לקרוא" מצבים עתידיים שלא יהיו מיטביים לנו ולמנוע אותם? האם ניתן להיבנות אחרת להצלחה מיטבית?
מודעות ולמידה של הנשמה שלנו, יאפשרו לנו לנהל את ההתנהגות שלנו ולהשיג את מטרותינו במרחב גדול של תחומי העיסוק שלנו בחיינו.
החשוב הוא להבין שההבנה של המסרים מהנשמה שלנו, מאפשרת לנו להתערב בנסיבות. להבין שיש להסיר את הממתקים מהמדף (התערבות בנסיבות). ולהקפיד על כמות וזמנים לאכילתם ולא לחפש רופא כשהשיניים כואבות (התערבות בתוצאות).
ילד שכרגע הפך שולחן בכיתה. לא מיד להעניש אותו על הפיכת השולחן. יש מקום לדבר איתו שכך לא נוהגים. אחרי שנבין מה הביא אותו להפיכת השולחן. ואיך נעשה זאת? חשוב לעקוב ולהבין באילו מצבים הילד הופך שולחן. באילו סביבות בחייו הוא הופך שולחן? – בבית? אולי בבית ספר? האם זה קורה גם וגם? האם זה דפוס התנהגות לזמן כעס, או שזו פעולה שהוא עושה בסביבה מסויימת בה הוא מקבל חיזוק להתנהגות הספציפית. ובמקביל. מה קרה לפני? האם הגורמים להפיכת השולחן בעלי אופי דומה. האם יש שם אינטראקציה לא מיטיבה עם חברים, מורים, משפחה? מי הגורם המאובחן שאכן מביא את הילד למצב שכזה? משם, ניתן לחקור עוד מה הגורם שהביא לשיבוש באינטראקציה האם הוא תלוי מסוגלות חברתית, מסוגלות לימודית, מסוגלות בהתמודדות מנטלית, או שמה חוסר במילוי צרכים פיזיולוגיים? הילד אולי רעב (לא הספיק לאכול, אין לו מספיק אוכל) אולי קושי באיפוק וברח לו והוא יעשה הכל שיוציאו אותו מהכיתה לפני שמשהו יריח שפספס.
שאלת השאלות, האם ברצוננו לעזור לילד, להטיב את דרכיו שידע כיצד להתמודד בחיים הצפים לו לאחר שיעזוב אותנו? או שאנחנו רוצים כאן ועכשיו פתרון שיתן שקט לנו ולסביבה ברגע הנתון.
הנקודה שחשוב לי להבהיר, שכל סיטואציה כזו שעובדת בפנינו יש לה שני פנים. האחת היא הילד. כן חשוב שכבוגרים שאותנו בחרה נשמתו שנהיה נוכחים, בחרה בנו לסייע לו לצאת מהמצוקה. וחשוב שנמלא את התפקיד המתבקש כי לא סתם היקום הפגיש אותנו עם הסיטואציה.
מאידך ולא במקביל, כי הקווים היקומיים נושקים – הנשמה שלנו בחרה להיות נוכחת בסיטואציה. הנשמה שלנו בחרה להיות שם ולקבל גם על עצמה את התיקון להיות שם ולסייע לילד שבמצוקה. הסיוע לנשמה של הילד, הוא התרמה למערכת הנדרשת מהנשמה שלנו בכאן ועכשיו. וזו הזדמנות פז לעוד כוכב ועוד הוקרה לעשייה משמעותית בשבילנו. אז, אם לא למען הילד/ה, למען נשמתכם. עשו ותתוגמלו. אם לא בגילגול הזה, בגילגול הבא.

הרגל מעכב התחדשות

הרגל היא פעולה שנוהגים לעשות שוב ושוב עד שהיא נהיית טבע שני. "אני מעשן רק מכוח ההרגל." "בית הספר הקנה לו הרגל של סדר וניקיון." בקלות רבה אפשר להצביע על הרגלים פסולים הטעונים שינוי והגמלות. בדרך כלל יהיו אלה הרגלים המצויים אצל הזולת. קל יותר לבקר ולשפוט את האחר. מה עם הרגלינו שלנו?
קשה להיפרד מהרגל ישן. לא רק משום שאנחנו ללא הסכם כתוב יוצרים זוגיות קטולית עם ההרגל, אלא משום שאנחנו לא רואים בהם הרגלים, אנו רואים בהם את הווייתנו. המבקש לפגוע בהרגלים שלנו כאילו מבקש לפגוע בנו ולהוריד מאיתנו חלק שהוא הווייתנו.
אין אדם שאוחז בהרגלים ישנים שאינם משרתים אותו גם היום. למשל, אם נהגנו כילדים להיכנס הביתה ומיד לרוץ לשירותים. היום כבוגרים אנחנו נלך למקרר נוציא את הסיר, נשים על הגז ואז, ורק אז נרוץ מהר לשירותים. למה? ככה. כי בעבר משהו שם בשבילנו את הסיר על הגז. או כי לא יכולנו להתאפק (השריר עדיין לא היה מיומן בהתאפקות).
ההרגלים של האדם בכל תחומי התנהגותו משקפים את אישיותו, רמתו המוסרית, את הנכון לו בחייו שלו. האם נכון שהרגלנו הישנים מתאימים לנו היום? למי שאנחנו היום, לסביבת החיים בה אנו מצויים? האם לא גדלנו, החכמנו, התעצמנו בינתיים? שבירת הרגלים ישנים ואימוץ חדשים במקומם הם תהליך של עליית מדרגה, של התקדמות אישית. הנהגה טובה והרגל חדש וחיובי שאדם מקבל על עצמו, מחדש את האדם ומעצים אותו.
מהי אותה הנהגה מחדש? חינוך. חינוך הוא תהליך של למידה, בו האדם רוכש ידע, מיומנות, ערכים או עמדות. באופן זה ניתן לראות את החינוך כמצבור של פעולות מכוונות, המשפיעות על התנהגות האדם ועל עצוב אישיותו. הוראה עם מטה-קוגניציה מכוונת לעיצוב תודעת האדם ופיתוח דרכי החשיבה שלו.
החינוך מטרתו להכניס הרגלים חדשים, שלא היו קודם לכן בהתנהגותו של מי שעומד מולנו. להכניס הרגל חדש לחייו של ילד זה ממש לא קל. שיתוף פעולה למען הכנסת אותו הרגל חדש, דורש הכרה בגינויו של ההרגל הישן. ומהו הרגל מגונה? הרגל שאינו מטיב איתי כאן ועכשיו. ייתכן מאוד שאותו הרגל היה נכון לאדם הנושא את ההרגל בתקופה בה נהג בו והיום אינו נכון לו. תפקידנו כמבוגרים לגלות את אותם הרגלים מגונים שאינם מטיבים עם ילדנו ולשנות אותם. לסייע להם להבין שההרגל מגונה ולדאוג לשנות אותו. להביא לחינוך מחדש.
פעמים רבות נתקל באי הבנה והכרה של הילד בהרגל כמגונה. אנחנו כמבוגרים האחראים לחינוך הילדים, להביא אותם למקום הנכון והטוב להם ביותר. דוגמת ההתמכרות למסכים. מתפקידנו למצוא את האיזון. לעמוד על רוטינות החובה בהתנהגות היומיומית של ילדינו. את המידה הנכונה שלא תיצור מגבלה או עיכוב צמיחה לחייהם בעתיד.
מדעי ההתנהגות שעליהם פקד סקינר. מדעי ההתנהגות הינו תחום רב תחומי המכיל בתוכו ידע רב מתחומי הפסיכולוגיה, אנתרופולוגיה וסוציולוגיה.
התחום מבקש לחקור מגמות תרבותיות ותהליכים חברתיים ברמה של הפרט, החברה והתרבות ולחקור את יחסי הגומלין ביניהם. הלימודים בתחום מקנים ידע נרחב בהתנהגות האנושית על כל היבטיה ומקנים גישות יישומיות הרלוונטיות לחברה כיום. הורה שהאינטואיציה ההורית שלו מסמנת לו שההרגלים שלו כלפי ילדיו, או הרגלי הילדים אינם מיטיבים איתם בכאן ועכשיו או לעתיד, זה הזמן לפנות למנתח התנהגות ולבנות ביחד תוכנית התערבות ליישום שינוי התנהגות.

חשיפה עצמית – פיקוח נפש?

המקור לצירוף המילים "פיקוח נפש" אינו חד משמעי. בתנ"ך אנו מוציאים שימוש במושג פיקוח לציון הסתכלות, גילוי, השגחה וחכמה. כגון "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם…"[בראשית ג', ז'], "וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם…"[בראשית כא', יט']. גם במשנה משמש מושג זה להשגחה על עניינים, כשם שאנו משתמשים בו היום (כגון פיקוח ערוני). לעומת זה במקורות היהודיים ישנם מספר מושגים הלכתיים שונים המתייחסים לשמירה על הבריאות ועל החיים. כגון "שמירת נפש", הצלת נפש".
ההסתכלות, הגילוי, ההשגחה והחוכמה הם שמאפשרים לנו הצלת נפשות. רבים ידברו כנגד הגילוי. החשיפה. למה ירצה אדם לחשוף את הפרטים הקטנים בחייו. כדוגמת הפייסבוק. או כתיבת ספר ביוגרפיה.
כל אחד ואחד מאיתנו נולד כיום לעולם תובעני. עולם הישגי. ברגע שעמד על רגליו והחל ללמוד בחדר, בגן הילדים, בבית ספר או באוניברסיטה, יעשה הכל ללמוד כיצד לשרוד בחייו. איך ינצל הכי נכון את פיקחותו וישתמש בה כדי להשיג כסף, כבוד,שליטה בחייו לטוב ביותר. אדם המאמין בשלמות היקום. בהשגחה עליונה, מבין שעליו לנתב את פיקחותו להטיב את התקדמות האנושות כולה לעבר שלמות היקום. למען כך יעמול בחשיפה למניעי התנהגותו שלו עצמו. ינסה ויחקור תמיד את צעדיו, ינסה לגלות בשכבה עמוקה יותר בתוכו את הסיבות האמיתיות להתנהגותו. לעולם לא יסתפק בסיבות ובהנמקות אותן אמר לזולתו, הוריו, ילדיו וכל מי שנמצא סביבו. האדם הרוחני יעשה כל שביכולתו, לשאוף ולהגיע אל האמת, אל המניעים האמיתיים. אז ורק אז הוא נמצא במישור אחד של פיקחות עם יצרו, אז ורק אז הוא יצליח להציל את נפשו ולתת מתובנות מחקרו לסובבים אותו, המהווים את השלם ביקום בו הוא חיי. שהרי השלם הוא יותר מכל חלקיו.
שתי הגדרות עשיה מתאפשרות כדי שאדם יבקר את מעשיו. אחד יפרוט את מעשיו ויבחין בין טוב ורע. יבקש סליחה ומחילה על הרע. השנייה יבקר את מעשיו למען ייטיב את דרכיו וילמד את הסובבים אותו כיצד לא לנהוג. הראשונה משמשת רק להתרמה עצמית, להצדקת מעשיו ולשיכוך ייסורי מצפונו והשנייה מכשיר נפלא להתקדמות למען השלמות ביקום כולו. אחד המניעים שלנו מלחשוף את עצמנו הוא להראות טיפש: "איזו שטות עשיתי". מעשינו הגשמיים באים בהדרכה עליונה. אינטואיציה. להאמין בטוב. החשיפה היא לטובת הכלל ובזכות הכלל. אין דבר וחצי דבר שאדם עושה ואין הסביבה שותפה לו. כפי שנמצא רבים השותפים לדבר עבירה, יש רבים וטובים השותפים לנו למעשים טובים ולהתקדמות לקראת השלמות. החשיפה שלנו לקהל הרחב היא שמוקירה את כל השותפים לעשייה. שהרי לכל מעשה שנחשוף ישנם לא מעט מלאכים בדמוי אדם שנמצאים שם על מנת לסייע לנו להגשים את אותו מעשה שאותו אנו חושפים. הרצון לחשוף מעשים טובים מונע מאיתנו שלא נעשה מעשים שאנחנו לא רוצים שיחשפו. "שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד". גם בספר "גילגולו של חינוך", בו אני חושפת את חיי שלי, את ההתקדמות שלי אל השלמות (עוד ארוכה הדרך), אני חושפת את כל המלאכים סביבי שבזכותם הגעתי עד הלום. אלה ההולכים איתך בדרכיי החיים, הם המלאכים המנתבים את ההצלחה שלך. לחיים טובים ולשלום.

הגשמת היעד הבלתי סביר

רבים החילוניים המציבים שאלה בפני הדתיים "האם יתכן שאלוקים יכול לברוא אבן שהוא עצמו לא יוכל להרימה?" . אם אנחנו מבינים שכשאלוקים ברא את האדם והפיח אויר בגופו, למעשה הכניס בנו מרוחו שלו, הרי ברור לנו שכל אדם ואדם שנברא בצלם, הינו בעל יכולת בריאה.
האם אדם יכול לחלום, לשים לעצמו יעד להגשמה שאינו מסוגל לבצעו? חשוב שנבין שחלומות מתגשמים וזו עובדה. נחישות והתמדה מביאה להגשמת חלומות. גם החלומות הבלתי סבירים. "סביר" פירושו: מתקבל על הדעת; הגיוני; אפשרי. זאת אומרת שבלתי סביר, הוא משהו שאינו מתקבל על הדעת. הדעת של מי. מהי דעת? "דעת" פרושה: מחשבה ברורה ובהירה, חשיבה צלולה; חכמה; תבונה. ואם כך הדבר ברור שדעתו של אדם היא מחשבה שהוא חושב, היא חוכמה שהוא הגיע עליה בעבור עצמו לפי היסטוריית הלמידה שלו. ההיגיון, החשיבה והתובנה של אדם נבנית מתוך מגע עם המציאות שחווה בגלגול זה או בגלגולים קודמים. ולכן אדם אחד יאמר שלהצליח בלימודים הם יעד מאוד סביר וקל והשני יאמר שהיעד אינו סביר ואינו הגיוני.
כשאלוקים ברא את העולם הוא ברא את האור והחושך. כי צריך גם את זה וגם את זה. כי לא נוקיר את האור אלמלא היה החושך. כשברא אלוקים את בעלי החיים בחר זכר ונקבה. כן כי רק כשיש מקור השוואה יש מקום להוקיר על מי שאתה ולשים לך אתגר להישגיות אחרת.
כל אדם חייב שישים לפניו יעד בלתי סביר להשגה. לנהוג בנחישות, רצינות ובהתמדה על מנת להשיגו. באותה נשימה ומידת הוקרה לעשייה האישית. על אדם להבין שנכון הוא לאדם למצוא את השותפים הנכונים להגשמת חלומו. השותפים הנכונים, אלו שיעודדו אותו. שיתנו לו את הכוח להאמין שהוא מסוגל, שהוא יכול, שלכל מכשול להשגת המטרה יש פתרון.
כבר בגן, כל ילד לומד שבארגז החול, בפינת הבובות או בפינת המשחק יש "חוקי משחק" של מציאות פיזית. את חוקי המשחק אנחנו קובעים. ההיגיון הוא תוצר של הבנה מפורשת ומופשטת של חוקי המשחק. מה שנכון ויכול פיזיקאלית להתממש ומוגדר שייתכן ע"י המדע, אין מצב שלא נצליח בו. ההצלחה תלוי רק בנו. רבים מאיתנו חוו את מי שאמר לנו:"אתה לא תוכל" "לא נולדת למשפחה הנכונה" "לא קיבלת את הגנים הנכונים" "אתה לא כמו אחיך". תמחקו.
כנסו למדיטציה, דמיינו את הפסגה. את מה אתם רוצים. בחרו יעד אחד. One at a time. התמקדו בו. התעוררו מהמדיטציה וכתבו רשימה עם הגדרות ברורות לכל משימה. תפרקו את המשימות עד לקטנות ביותר, כדי שתוכלו לחוות הצלחות כמה שיותר. כיתבו הנחייה ברורה אייך ניתן להשיג את היעד שאתם חולמים עליו והחלו ברגע שסיימתם, ללא דחייה. כל יום עשו דבר אחד בדרך אל הגשמת היעד. לרגע אל תאבדו אמון בכך שתצליחו… כשתגיעו להגשמת היעד שתפו אותי. כי אני בטוחה שתצליחו.
גם כשאלוקים ברא את האבנים הכי גדולות, הוא ידע והאמין שמשהו מהברואים שברא והאמין בו יצליח להרים את האבן. היו כאלוקים והאמינו בבריאה לחלום, להגשים ולהצליח.

זמן – כאן ועכשיו

קשה לתפוס את החיים ואת הקיום בכלל, אם נוציא את מימד הזמן. ולכן, חשוב שנבין מהו זמן ולמה חשוב שנבין את מהותו. אנחנו שקועים כל כך עמוק בתוך הזמן שנדמה כי הוא מרכיב חיוני לעצם קיומם של החיים. למעשה, על פי התפיסה הרווחת הזמן הוא החיים: כשהוא נגמר, גם הם מסתיימים. כשבא פיזיקאי ומצהיר שזמן אינו אלא אשליה תפיסתית של האדם, הוא צפוי להיתקל בספקנות. אפילו אם למדען הזה קוראים אלברט איינשטיין. פרופסור שון מייקל קארול, פיזיקאי וקוסמולוג מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה, מציג במגזין ה-Smithsonian את הדיון בין איינשטיין ודומיו ובין פיזיקאים ותיאורטיקנים שטוענים כי הזמן הוא אמיתי ואף ממלא תפקיד ביצירת היקום ובהתפתחותו. קארול מספר שאיינשטיין שלח מכתב תנחומים למשפחת חברו המנוח ובו כתב כי "זה לא חשוב. עבורנו, הפיזיקאים המשוכנעים, ההבחנה בין עבר, הווה ועתיד היא רק אשליה, גם אם מאוד עקבית".הפיזיקאי לי סמולין והפילוסוף טים מאודלין יצרו מודלים מתמטיים שמסבירים בצורה פיזיקלית את הקביעה כי "לזמן יש מה שאפשר לקרוא לו 'תפקיד מחולל': הוא אכן מביא את העתיד לכדי קיום". כלומר, על פי התפיסה שלהם (וגם זו הרווחת ביחס לחיי היומיום שלנו), כל נקודה בזמן משמעותית בייצור הנקודה הבאה אחריה וכן הלאה.
ואם כך הדבר, מדוע יש בנו דפוס התנהגות של זלזול בזמן, בכאן ועכשיו ואנו נוהגים בדחיינות. כמה פעמים קורה לנו שהאינטואיציה מזכירה לנו לעשות דבר מה שחשוב מאוד למען נקודת זמן עתידית טובה יותר ואנחנו דוחים. האם חשבתם פעם מה הסיבה לדחיינות?
רצינו להרים טלפון לבוס ולאמר לו שמשהו בהתנהלות במסגרת אינו תקין. האינטואיציה אמרה לנו שחובה לצלצל, אבל אנחנו מלכי התירוצים העצמיים. הרי מדובר רק ב..להרים את שפורפרת הטלפון או סתם ללחוץ על הרמקול, אבל לא. היום משום מה לא מתאים לדבר איתו, זה לא נכון היום להכניס אותו לתמונה.
אמא שלי תמיד אמרה לי: "חכי לרגע המתאים". משום מה אף פעם זה לא הרגע המתאים. תמיד רציתי לאמר לאבא שלי: "אני מרגישה שאתה אוהב יותר את האחים שלי", לא אמרתי (הוא לא יבין אותי). תמיד רציתי לאמר לאחיי: "אני לא מרגישה שאתם מתנהגים איתי כאחות", לא אמרתי (אולי כשאגדל, יתאים יותר, כי כרגע ישייכו את האמירה להיותי קטנה ותינוקית). תמיד רציתי לאמר לילדיי: "אני פגועה שאינכם באים יותר, מתעניינים יותר", לא אמרתי (יגידו שיש לי בעיה, שיש לי רגשי נחיתות). אז לא אמרתי, חיכיתי לרגע הנכון.
כך עברו להם 50 שנה. אז זהו החלטתי. היום, היום זה היום. וכשכבר העזתי למשהו לפנות ולאמר, כאשר יגורתי בא לי וחטפתי. אז, אולי כדאי לא לאמר?
בעייתי, מה? כך חיים בקרבנו אנשי הדחיינות שעדיין לא קם אגף באחד מבתי החולים בעבורם, או איזה אבחון בגיל הגן שיבקש דחוף טיפול.
אדם שדוחה למחר, סביר שהפעולה שדחה לא תתממש ואם תתממש, לא תהא ממומשת באנרגיה שהתבקשה לה ברגע שצפה כרצויה ונכונה לאדם וליקום. תמיד מלווה הדחייה בנימוק חזק ומשכנע. על כל פנים איש המחר עצמו משוכנע שהנימוק משכנע.
מה טיבה של מחלה איומה זו? היש לה מרפא? המחלה הזאת לא הייתה מעניינת אותנו כל כך, לולא הבושה להודות על כך, אבל כל אחד מאיתנו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מזהה בעצמו אחוז מסויים מסימני המחלה של אנשי המחר. דחיינות היא אסון.
ולכן הטיפול הוא אומר ועושה. שהרי גם כאשר אנחנו יודעים היטב שחובה להרים עכשיו טלפון לבנק ולידע אותם שהמצב כרגע לא טוב ולבקש שיעזרו בסבלנות כי בעוד יומיים נגיע לסדר הלוואה ויהיה בסדר, גם את השיחה הזו נדחה, למה? "כי לא נעים".
השיטה לדחות עשיית דבר מה מ"עכשיו" אל "מחר" לא הייתה כל כך נוראה, סך הכל יום יומיים, לולא החשיבה הראלית, פיזיקאלית (ולא רק רוחנית) של המשהו הבלתי נתפס הנקרא "זמן". כשעובר רק יום אחד (ה"עכשיו" שלנו), אנו נמצאים במחר, שגם הוא בהיותנו בו "עכשיו" ואז אפשר לדחות ל"מחר". כך שהדחיינות לא נגמרת לעולם. לדפוס התנהגות זה, יש טווח זמן בלתי מוגבל. גם בשירים נמצא "כשיבוא יבוא שלום", "מחר אולי נפליגה בספינות", "עוד נגיע ליום המחר"… בואו נתעורר אחים.
העתיד אינו נתון בידנו. מכאן ועד העתיד הקרוב ביותר יכול לקרות הכל. אם משהו נמצא בכלל בידינו, הרי זה רק הרגע של ההווה. רק בו אנו מחזיקים עכשיו, ורק בו אנו מסוגלים לפעול. כל מי שמעשיו משמעותיים לעצמו וליקום, הוא מי שמחליט, אומר ועושה. לא מחר, לא אחר כך, אלא באותו רגע ממש.
כל אדם רציני הרוצה באמת למלא את חובתו לטובת העניין ולטובת עצמו, אין לו ברירה אלא להיות בלתי טבעי. על טבעי. עליו להתגבר על טבעו החומרי הבסיסי ולפעול בזריזות להשגת המטרה.
זה הזמן להודיע על יציאה ממועדון "הדחיינות" וכניסה חינמית למועדון "אומר ועושה". דיי לדבר על מחר יבוא שלום על ארץ. די לדבר על קיום משותף. זה הזמן להיפגש ולעשות למען. מפגשי בתי ספר. מפגשי מתנס"ים. נעשה ונבנה נכונה את עולמנו.

"הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית־נוֹף מוֹלַדְתּוֹ".

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא… / שאול טשרניחובסקי
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה,
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ,
רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה אָזְנוֹ עוֹדָהּ רַעֲנַנָּה,
רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה עֵינוֹ טֶרֶם שָׂבְעָה לִרְאוֹת,
כָּל אֲשֶׁר פָּגַע בְּמִשְׁעוֹלֵי־טְלָלִים יֶלֶד
מִתְלַבֵּט, נִכְשָׁל עַל כָּל גּוּשׁ וְעִי־אֲדָמָה,
בְּעוֹד בְּסֵתֶר נַפְשׁוֹ וּלְבֹא־דֵעַ עָרוּךְ
מִזְבֵּחַ, עָלָיו יַקְטִיר מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ
לִמְלֶכֶת־הַשָּׁמַיִם, לְכוֹכָב וּמַזָּלוֹת.
וְאַךְ בִּרְבוֹת הַיָּמִים וּבְמִלְחֶמֶת־יֵשׁוּת,
וּמְגִלַּת־סֵפֶר חַיָּיו הוֹלְכָה מִתְפָּרֶשֶׁת, –
וּבָאוּ אֶחָד אֶחָד, וְיִגָּלֶה פֵּשֶׁר
כָּל אוֹת וָאוֹת וְסֵמֶל סֵמֶל כָּל הַבָּאוֹת,
שֶׁחֹקְקוּ עָלֶיהָ בְּרֵאשִׁית בְּרִיָּתָהּ, –
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית־נוֹף מוֹלַדְתּוֹ.
טשרניחובסקי כתב ורבים משתמשים בביטוי "הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית־נוֹף מוֹלַדְתּוֹ" מבלי לדעת שהמשפט נכתב בשיר, לא מתוך מחקר מדעי או איזה מאמר פילוסופי. טשרניחובסקי התכוון , שהאדם הוא כזה או אחר משום שנוף מולדתו עיצב אותו, השפיע עליו, הטביע בו את חותמו.
מנקודה זו, נחדד את שמדעי ההתנהגות טוענים שהוכח מדעית שאכן כך שתי ישויות נפרדות משפיעות על התנהגות האדם: האורגניזם והסביבה. האורגניזם למרות שהוא תוצר הסביבה, שהרי ללא הפרייה של מין אחד בשני לא היה בא לעולם, אין הוא משפיע יחיד ולא בודד על הווייתו. הקשר שבין האורגניזם והסביבה הוא הגורם, הוא הסיבה להתנהגות זו או אחרת של האורגניזם, הוא האדם.
מכאן חשוב לנו לזכור שהתנהגותו של אדם זה או אחר תלויה תלות חד משמעית שהוכחה מדעית, בהתנהגותנו שלנו. אנו נוטים לחזק התנהגות לא נאותה של האדם ממולנו באופן לא מודע. אם נעלה את רמת המודעות שלנו להתנהגות שלנו נצליח לשלוט שליטה מלאה בהתנהגויות מולנו.
אתן שתי דוגמאות:
רבים מאיתנו נתקלים באנשים בסופר שאינם מוכנים להמתין בתור לתורם בקופה. לא כול מי שנוהג כך, הוא אדם שאינו יודע לעמוד בתור. כן, בין אלה ישנם אנשים שבאמת המצב שלהם כרגע דורש שימהרו ואם נסייע להם רק נקבל הוקרה מהם ומהיקום. מאידך, אם מצאנו שאדם מסויים עושה זאת לבקרים, עלינו לעמוד על כך שלא יקבל את האפשרות לעשות זאת. כי בכל פעם שאנחנו מאפשרים לו לדלג מעל העומדים בתור ולא להצליח להתאפק ולחכות לתורו, אנחנו מחזקים את ההתנהגות שלו. כל יום שהצליח לא לעמוד בתור רק יוביל לכך שיקשה עליו בעתיד להיפרד מהרגל זה. הקושי שלו להיפרד בעתיד מהרגל זה יביא להקצנה בתגובה שלו כשיבקשו ממנו להמתין בתור.
ועכשיו, דוגמה מהבית. כמה ילדים מגיעים הביתה ומשאירים את הילקוט ליד הדלת. והאמא אומרת:"כמה פעמים אמרתי לך לא להשאיר את הילקוט ליד הדלת". אמא יקרה, אם אמרת את המשפט הזה יותר מפעמים, הגיע הזמן שתביני שלא מספיק לדבר. לא את לוקחת את התיק מהדלת. הילד רץ לשירותים ומיהר, זה מקובל, אבל כשסיים, את התיק לוקחים לחדר. לא מדליקים טלוויזיה, לא יושבים על הספה ולא עושים כלום לפני שלוקחים את התיק לחדר. אסרטיביות וסמכות הורית היא תנאי הכרחי להתנהלות נכונה של ילדכם בסביבה שתסייע לו לעצב את התנהגותו לנכון ביותר.
"הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית־נוֹף מוֹלַדְתּוֹ" – הורים יקרים כפי שעוגה שנאפית בתבנית מקבלת את הצורה של התבנית, הילד שלכם הוא החומר שמעוצב על פי התבנית שאתם ורק אתם קובעים את צורתה.