קטגוריה: חוויות מהשטח

בתקופה מאתגרת של מלחמה אנחנו לומדים כמה חשוב לשים לב לפרטים הקטנים. מה הם האבנים הגדולות בחינוך ומהו אותו חול שיכול למלא את אותו חלל, כשאנו מוצאים חלקים ריקים שניתן למלא ולעבוד עליהם. אני רוצה להתייחס לאחת מה"אבנים הגדולות" בחינוך. עם הלך הרוח של "לכל אחד מגיע פרס", הרווח שכולנו מאמינים בשנים האחרונות שתורם לטפח דימוי עצמי, היום יותר מתמיד ברור שקיים חסרון אפשרי של כוונות טובות כאלה שיכולים להיות המצע לכך שילדים נותרים עם תחושת חוסר ביטחון ופגיעות, ללא ההתמדה והענווה הנחוצות בעולם האמיתי שבו יש "לנסות ולנסות שוב" ו"לתת ולקחת", או היכולת להכיל דימוי עצמי בתוך הקשר של ערך עצמי לא תחרותי (Prinstein,2014).
ילדים מגיעים ליום לימודים קצר שמשלב באופן יוצא מן הכלל את החינוך הבלתי פורמלי. לומדים במקרה הטוב שעתיים ובשאר השעות יצירה, אומנות, תיאטרון, מוזיקה, ספורט ועוד. ההורים מהישוב מנסים בכל דרך לתת ולהביא חוויות להרמת המורל, להתייחס למצב המנטלי ולחזק בכל דרך את ההנחה המרכזית המשמרת את תחושת הזכאות של הילדים ואת השליטה העצמית הלקויה שישנם שני מערכים של חוקים: הנורמלים והמיוחדים, כך שילדים מאמינים שהחוקים החלים עליהם מיוחדים "כיוון שאני מיוחד, אני אמור לקבל את מה שאני רוצה". האם אנחנו לא צובעים לילדים את העולם בצבע לא אמיתי, לא מציאותי? האם אנו באמת מאמינים שאנחנו תורמים לחוסנם הנפשי, לערך העצמי שלהם ומטפחים את הדימוי העצמי שלהם?
הורים יקרים, אנו עושים טעות גדולה. אנו מזיקים לעתידו של הילד ומבנים אישיות נרקסיסטית ולא בריאה. לא לילד ולא לסביבה. אדם חייב לזהות מודים לא הסתגלותיים של התמודדות ולמתן את הבולטים שבהם. לבנות מיומנויות של ויסות רגשי תוך דגש על סובלנות לתסכול, לחוסר שלמות ולרגשות נורמלים. להגדיל את הכבוד והקבלה לרגשות, לגבולות ולאוטונומיה של הזולת ולהשהות סיפוק חברתי. לחדד את ההתכווננות לחוזקות ולכישרונות הטבעיים ולערך עצמי בלתי תלוי. להגדיל את המעורבות וההדדיות ההולמת.
המטרות לתכלית של בניית מוד של אדם בריא או תפקודי יותר, מטילות עלינו ההורים וצוותי החינוך להתנהל בסגנון המשלב אסטרטגיות מסתגלות, פרו- חברתיות ותגובתיות מבחינה רגשית עם ערך עצמי מוטמע. הילדים היום הם חיילים המקיימים מלחמה בלהישאר ילדים, הן בפן החברתי, מנטלי המתאים לגילם והן בפן האקדמי. הלמידה חייבת להתקיים. בזכות ההתגייסות ללמידה, הילד לומד שהמערך שנקבע לגילו, החוקים שנקבעו מהווים תשתית עם יסודות להבניית האישיות שלו. להכיר ולדעת את כל מה שנחוץ לגילו לדעת. להכיר בחוזקותיו, בסיפור חייו ולהטמיע בו את הנכונות ללמידה, להכיר בקבלת סמכות המבוגר ממקום שיש להורים ולאנשי החינוך את הידע וההבנה מה נכון ללמוד, מהי המסגרת הנכונה לגיל ולעשות בשביל המסגרת החינוכית/חברתית ולמען טיפוח הדימוי העצמי של הילד בעייני עצמו בעתיד.

מבית ספר קהילתי אחד הפכנו למספר בתי ספר: פיצלו את הצוות החינוכי לכל אחד מהיישובים בו נפתח מרכז למידה. הצוות החינוכי של בית הספר עובד בשיתוף עם הדמוקרטי והחינוך הבלתי פורמלי ועושים למען הילדים בפן החברתי, הרגשי והאקדמי. הצוות החינוכי מקבל באהבה ובהכלה שמיוחדת לאנשי חינוך את קהל הילדים המפונים. אלה שמבחירה ואלה שהורו להם לעזוב את בתיהם. הצוות החינוכי נע בין הצורך להכרות, מתן אמון, גיבוש בין הילדים, לבין הרצון שתתקיים למידה. לתת מענה לכל ילד/ה על פי גילם. הצרכים הרגשיים מגוונים והצוות החינוכי עושה עבודתו בנאמנות ובמסירות ראויה לשבח.
נאמר על הטיפה שלא בכוח עוצמתה היא חוצבת בסלע אלא מכוח התמדתה. הצוות החינוכי מוכיח שהאחריות לחינוך הדור הצעיר אינה תלויה בדבר. עיקשים במטרה, נאמנים לעשייה יוצאים לשטח ונקראים למשימה. לומדים תוך כדי את הסביבה הלימודית, מבצעים התאמות בזמן אמת ונערכים להמשך עשייה משמעותית ומבורכת.
הצוות החינוכי עובד תוך הוקרה ואמון מלא לפוטנציאל הקיים בחינוך. ומהו חינוך? הכרות והכלה של המצב המנטלי והאקדמי של כל ילד ועשייה למען רווחתו תוך אמונה והבנה שכל ילד/ה הם ישות רוחנית נצחית מלאה בפוטנציאל. גדולתו של איש החינוך וגם ההורה המלווה את הילד/ה להבין שחלק מהשכל ומההתנהגות בה אנו צופים איננה בשליטתו. סקינר כינה זאת התנהגות שנובעת ממאוויים פנימיים. בספרי "גלגולו של חינוך" אני מאפשרת ראיה רחבה על ה"למה?" . למה התת מודע שלנו אחראי, אף יותר מהמודע ומשפיע על המחשבות שלנו ושל הילדים שלנו והם למעשה מובילים אותם להתנהגות, שהיא תגובה לגירוי שנמצא בתת מודע.
התת מודע שלנו, הוא אלבום תמונות של אותה נשמה נצחית. כשאנו שוב חווים טראומה, התמונה שבתת מודע שוב קופצת קדימה מהעבר לכאן ועכשיו. מצב זה של תחושה, של "אני הייתי בזה, חוויתי את המצב ולא רוצה לחוות אותו שוב", הוא המצב שמביא אותנו למחשבות אוטומטיות (cbt), חרדות ועוד.
אנחנו כעם חווינו חוויות קשות מנשוא והתמונות לא נמחקות מאליהן. עלינו לעשות למען מחיקתן. מתי אנחנו מוחקים תמונות מן העבר בפלאפון? כשיש תמונות חדשות. תמונות יפות יותר. תמונות עם חוויות טובות יותר. זה תפקידנו כאנשי חינוך וכהורים להציף את הילדים שלנו בתמונות שמחזקות אותם, מעצימות. להכיר להם עוד ועוד חברים. נכון הוא, שאנו מלמדים אותם אירוח החברים המפונים. קבלת החבר, סובלנות. הכלה. קבלה. בכל מצב עלינו לבחון איך אנו מלמדים את הילדים להרים ראש ולעשות לנו ולסובבים טוב. למלא ליבנו באהבה, חמלה, אחווה ואחדות. להיאחז בכל מה שעושה לנו טוב. שמביא אותנו לחשיבה נקייה וטהורה מכאב פיזי או רגשי. להאמין שיש תמיד מקום לצמיחה ולעשייה חיובית.

אמא מהצפון התקשרה אלי מבוהלת "שיחקנו עם הבן הצעיר שלנו בן השלוש וכשבעלי הרים אותו, פלטתי "אני אחטוף אותך", הילד פרץ בבכי בקושי הצלחנו להרגיע אותו "אל תחטפו אותי", הוא צעק מה אפשר לעשות כדי להרגיע אותו?"
המושגים שהשתמשנו בהם לפני המלחמה, כמו "מלחמה" במשחק קלפים, "נחטוף אותך" כשאנחנו משחקים עם הילדים הקטנים, אפילו "מתה עליך", הפכו למושגים שיש להימנע מהם. בכל דרך חשוב להימנע משיחות על המלחמה בינכם, ליד הילדים. לעשות שהילדים לא רואים את החדשות ולא שומעים.
חשוב לנהל שיחה מושכלת עם הילדים. להכיר את רמת השיח ורק משם להבנות שיחה שמתאימה לילד שלנו. אין קווים שווים לשיח, לא גיל ולא מגדר. כל הורה בונה את השיחה בהתאם לילד/ה שהוא מכיר ויודע כיצד לגשת אליו. הילד צריך להרגיש בטוח לשאול שאלות את הוריו ובטחון שכזה מתקיים כשהשיח הוא בהתנהלות רגילה שבין ההורים והילדים. לכן, להקפיד על יוזמת ההורים לשיח. ותמיד לסיימו ב"אם יש לך שאלות, אני תמיד כאן כדי לענות". בסיום השיחה לעקוב ולבחון את התגובות לשיחה. לא לנטוש את מקום השיחה ביד בסיומה.
היו אמיתיים עם הילדים, במסגרת מה שהם מסוגלים להכיל. שירגישו תחושת ביטחון ושליטה במצב. אתם הבוגרים האחראים תשדרו ביטחון וחוסן נפשי. בין הומור למשחק אנו ערים למשמעות המצב הנוכחי, הלא בטוח ולכן עלינו להיות קשובים למצוקת הילדים.
בכי, חוסר סבלנות, טון דיבור צעקני, כועס.. יכולים להיות סממנים למצוקה. זה הזמן להושיב את הילד ולשאול "מה קרה?" לנהל שיחה. ולהסביר באמצעות משחק את המושגים. למשל משחק הקלפים "מלחמה" למה קוראים למשחק כך. ולזרום עם השאלות. אנחנו במלחמה ואנחנו ננצח.
לא פעם ביקשנו מהילדים לא לחבל במשחק זה או אחר. והיום אנחנו מדברים על מחבלים שחודרים למדינה ועושים מעשים רעים מאוד. הם מכירים גם את "גרגמל" ו"פגע רע". יש לנו צבא חזק שיודע בדיוק כיצד להכיר את אותם מחבלים ואנחנו כאן כדי לשמור עליכם הילדים.
"חטופים", המחבלים לקחו אותם מהמדינה שלנו שמקום אחר. לפי הכללים של הצבא בכל העולם אסור לפגוע בחטופים. בקרוב הם כולם יחזרו למשפחות שלהם בארץ. שוב ושוב להדגיש שהיום אנחנו עושים הכל כדי שלא יקרה מה שקרה. אנו (העם והצבא) נערכים לכל מצב שלא יפגעו באזרחים שבמדינה ולא בכם הילדים.
המושגים יקבלו משמעות אחרת אם נסביר אותם ברמת ההבנה של הילדים. עם הרבה חיבוקים ואהבה. חשוב כדי לא לאבד את האמון של הילדים לתת תשובות תואמות מציאות תוך כדי הרחקת תחושת הסכנה.

הוראה והורות הם שני מגרשים שבהם מקיימים מערכות יחסים ובשני המגרשים מתבקשים לקיים אמון וכבוד למען הצלחה ביישום המטרות. המטרות העיקריות שלנו בשני המגרשים הם: יצירת אמון, כבוד לאוטונומיה של הפרט ולגבולות הרגשיים שלו ושמירה על עמדה לא מגוננת. חקירת ההשפעה של אמונות מזיקות בהקשרים החברתיים והבין אישיים ועבודה משותפת של פיתוח אמונות חלופיות תפקודיות יותר וכמובן יישום בליווי מלא של הילדים.
כמורה מזה 35 שנים אני חווה את המצוקה מאי אמון שנרקם בהיסטוריה של הילדים. אי האמון גורם לחוסר כבוד למבוגר ומביא לשקרים משני צידי המיתרס. אותם ילדים שחווים מצוקה שכזו מפתחים פרנויה (חרדה) שמביאה אותם להטיות קוגניטיביות, שמובילות לפרשנות שגויה של רמזים חברתיים. הטיפול שמתקיים בקליניקה שלי ושל העוסקים בcbt (טיפול קוגניטיבי), הוכח כמתאים לאותה פרנויה.
בק, דיויס ופרימן (2019) מפנים את תשומת לבנו שתחושת התקיפה שחווים אותם ילדים, מכוונת לדימוי העצמי שלהם ולא לבטיחותם. וכמו כן, נוטים לפרש בטעות את תשומת ליבו של הזולת כחנופה והערכה. הטיפול הקוגניטיבי מיועד למצוקות רגשיות ולאמונות המזיקות הנלוות לפרשנות שגויה ולא מבוקרת שכלית (Bareman&Tyrer,2004). העיקרון החינוכי של הטיפול הקוגניטיבי עם הילדים חייב להיות הכינון של ברית במערכת היחסים בין המורה/הורה לילד. תהליך שחייב להתבסס על פיתוח של הבנה הדדית לגבי קשיו של הילד, מה שיוביל ליצירת תחושה של אמון ושיתוף פעולה.
תלמיד שנמנע מלהיכנס לשיעור כלשהו משדר חרדה. החרדה איננה חד משמעית מהתנהגות המורה, ייתכן מאוד שהחרדה נובעת מסיטואציה שהתקיימה בעברו של הילד. גם חוקרים של שפת גוף טוענים שישנם תנועות גוף שפרושם בטוח מאז האדם הקדמון. דהינו לא מגלגול זה ואולי לא מגלגול קודם. כך גם תחושת המצוקה. ההכרה בכך שישנם אמצעים שבהם הטיות המידע מאפשרות את ההתעלמות, העיוות וההחרגה של מידע הסותר את אמונותיו. לעומת זאת, מידע העולה בקנה אחד עם אמונות מתקבל ללא קושי.
המחשבות האוטומטיות השליליות מביאות אותנו לחרדה ופחד ובמקביל התנהגות של הימנעות, הסתגרות ובידוד חברתי. להפגת החרדה והפחד יש לערוך שינויים בעיבוד המידה. הפרשנויות שאינן בשליטה קוגניטיבית מוליכות אותנו להתנהגות שאינה מטיבה איתנו – ולכן יש להבנות תוכנית לשינוי התנהגות.
ילד/ה שמשדרים חרדה מכניסה לשיעור מסוים, או הימנעות מעשייה מסוימת בבית, פועלים בהימנעות. יש להתייחס ברצינות לאירוע ההימנעות. לפרק את אירוע ההימנעות: מתי, אייך וכמה נמנע? כיצד מתקיימת הלכה למעשה ההימנעות? לשאול: מדוע נהגת בהימנעות? מה הרגשת כשנמנעת? איך אפשר היה אחרת לנהוג? (מודל אפר"ת). ולעודד התגברות על הקושי.

שיחת טלפון בהולה מאם שמאסה בשיחות מהמחנכת "היא תמיד מתקשרת אלי בשעות הכי עמוסות בעבודה לשתף אותי שהבן שלי לא רק שלא עושה כלום בכיתה, הוא מסתובב במסדרונות ומפריע לכיתות אחרות". צודקת, אין מקום להטריד הורים בשעות הבוקר אלא אם מדובר באלימות, שמצריכה להביא אותם לבית הספר כדי לקחת את הילד הביתה. שהרי שיחת טלפון שחוותה האם, כזו לא תביא לשינוי בהתנהגות הילד וגם לא תרתום את ההורה לשיתוף פעולה. בתום יום הלימודים כותבים להורה "אשמח מאוד לשוחח איתך ולהבין ביחד כיצד עוזרים לילד להתנהג באופן שיצליח להיות שותף ללמידה ולהתנהלות היומית בבית הספר. האם אפשר שנשוחח עוד היום בטלפון או שאפשר שתגיע מחר לשיחה?" הורה שמקבל בקשה לשיח משותף ולא נזיפה, יהיה שותף.
למה חשובה השיחה עם ההורים? השיחה עם ההורים מאפשרת למורה להכיר טוב יותר את הילד, את בנק החיזוקים שאיתו אפשר לעודד התנהגות נאותה וגם להכיר טוב יותר כיצד מתנהל ההורה עם הילד בבית. לזה קוראים היסטוריית ההתנהגות של הילד. חשוב שההורה יבין שחינוך הילד חייב להיות בשיתוף פעולה מלא עם המסגרת החינוכית. ומשם לכוון את החינוך לסגנון סמכותי המאופיין במתן הוראות ברורות לילדים, בהצבת דרישות ובפיקוח על התנהגות הילדים. כי רק כך נמנעים ממאבקי כוח ומפגיעה אישית.
מחקרים, כמו מחקרה של באומרינד (1966), הביאו לתובנה שכשלא מציבים גבולות ברורים וקיים חוסר אלמנט הדרישה ההורית, הדבר תורם משמעותית לקשיים בוויסות הרגשי של הילדים, תורם להתנהגות מרדנית ומתריסה מול מצבים מתסכלים ותורם לקושי בהתמדה מול משימות. החיבור בין ההורה למורה, הוא בדיוק אותו חיבור המתבקש בין האם והאב בחינוך הילדים. הילדים חייבים לקבל קו אחד ואחיד ברור בחינוך. הילד חייב להבין מהו קו החינוך ומה מטרתו. כשהילד מבין שישיבה בכיתה אינה עונש אלא קניית הרגלים להקשבה, התמדה, נחישות, אכפתיות, יישום של משימות – הוא מבין שהחינוך הוא להטמיע בו הרגלים לעתיד. החוקים והכללים להתנהגות במסגרת חינוכית מטרתם לסייע בעתיד להסתגלות והתנהלות במסגרת השירות הצבאי ובמסגרת העבודה וכל מסגרת חברתית אחרת.
סגנון ההורות הסמכותי תורם משמעותית לעליה בערך העצמי של הילד, לשמחת החיים שלו ולאמונה ביכולת שלו להסתדר עם מצבים שונים (דר' אפל, 2015). מטרתנו בחינוך להקנות כלים להתמודדות במצבי לחץ, מצבי חרדה וכל מצב בו הילד חייב לגייס כוחות לעשייה חיובית עבורו ועבור החברה.

הגיעו אלי לקליניקה זוג הורים מודאגים. הגננת התקשרה אליהם ואמרה שהבן שלהם בן ה-5 לא יודע לשחק עם חברים. כל הזמן יושב לבד ומצייר וחבריי הגן לא מזמינים אותו למשחק כי תמיד "לשחק אתו נגמר באלימות". ההורים ישבו בכיסאות נפרדים ומרוחקים זה מזה. ביקשתי מכל אחד מהם להסביר לי מהו "חבר"? שניהם ענו במקהלה: "לא יודע/ת". ביקשתי שיספרו על חבר אחד שיש להם, אמרו: "אין". שאלתי "אתם חברים?" האמא ענתה: "אנחנו נשואים לא חברים".
חברות היא קירבה הדדית בין בני אדם. הילדים רואים במערכות שסביבם מודל חיקוי. ילד מגיל 0 שקולט שמתקיים בסביבתו תהליך הטמעה תרבותית של פרט בסביבתו, יכיר וידע את חשיבות החברות. מיומנות חברתית נלמדת מהיום בו הילד נולד. הילד נולד עם יצר החיקוי וצמא ללמידה.
חשוב לקיים מדי יום משחק משותף, לשתף את הילד בחוויות הילדות שלכם ולקיים שיח תקשורתי. לא רק לשמוע את הילד, אלא להרבות בשאלות להרחבת השיח. להקשיב לילד כשמספר חוויות מהגן על אינטראקציה בין חברים, לתת מקום לביטוי רגשות, לשבח על הערכה עצמית בהתנהלות נאותה בין חברים. לבחון אם הילד אכן משקף נכון סיטואציות חברתיות וכיצד הוא מפרש אותן. שהרי כולנו מכירים מלכודות חשיבה שאינן אמת והן תוצר של חוויות עבר ו/או פרשנות של חברים או מבוגרים, שלא בדיוק מלמדים מיומנויות חברתיות בדרך חיובית ומחזקת.
ליצירת קשרים חברתיים יש צורך במיומנויות חברתיות. הבסיס לאותם מיומנויות מתחיל בשאלה: האם הילד הבין את הבעיה? האם הילד עיבד את הסיטואציה החברתית שהתנהלה והאם הצליח לפלוט את העיבוד באופן שיאפשר לו לפתור את הבעיה. העיבוד החושי מתקיים מקליטת המצב ועד לעיבודו במיינד של הילד. המיינד הוא השכל הישר של הילד שהצליח לעבד את המידע ללא התערבות הרגש. ולכן פליטת הנתונים מאותה סיטואציה חברתית מותנת בוויסות עצמי. הוויסות העצמי הוא ארגון ההתנהגות התקשורתית והתגובה בהתאם לסביבה.
היכולת הזו מתפתחת באופן מואץ בשנה השנייה לחייו של הילד. כך שכשהילד נמצא בין שנה לשנתיים, זה הזמן לחינוך ערכי החברות. הילד צופה בנו בבית וצופה במסגרת החינוכית בה הוא נמצא. צופה וקולט. קולט ומפנים. תאוריית המיינד משקפת את הקושי להבין אנשים אחרים. היכולת להבין שלאחרים יש כוונות, רצונות אחרים משלי.
נסכם ונדגיש, הילדים שלנו חייבים להיות שותפים באינטראקציות חברתיות. הן באופן בשטח והן מסיפורים שלכם כהורים וסיפורים הכתובים בספרים. הסיפורים שתספרו לילדים יהוו מצע נכון לשיח בו יעלו קשיים מתוך סיטואציות שהילד חווה וזה הזמן להבין את הילד, את הקשיים ולדבר עליהם באופן פתוח, לתת כלים, מה תעשה כשחבר יאמר לך מילים שלא נעים לך לשמוע? מה תעשה כשחבר בלי כוונה יפרק לך את המגדל שבנית בקוביות? חשוב לבקש מהילד לתאר שוב את הסיטואציה: "מה קרה בסיפור ליעל? מה עשתה יעל? מה אתה יכולת לעשות אחרת? נלמד ביחד לווסת רגשות ולהיות חברים.

הגיעה לקליניקה אמא מודאגת שטוענת שהם כבר חמש פגישות עם מטפלת רגשית מהקופה ואין שינוי. מה עושים? חשוב להבין שאין מטה קסם ואין מצב לשינוי התנהגות אם לא מתקיים שיתוף פעולה מלא בין המסגרת החינוכית והמסגרת הביתית. תהליך השינוי ההתנהגותי מתחיל תמיד ממודעות זיהוי ההרגלים והכרה בגירויים המהווים טריגר לקיומם. מנתחת ההתנהגות מסייעת בתמלול הפעולות, מעלה את דרגת המודעות להרגלים מהרמה הלא מודעת לרמת תודעה גבוהה. ניתוח ההתנהגות מאפשר הערכה מדויקת של הגירויים לאותה התנהגות שפוגעת בהצלחה. התנהגות היא תוצר של רגשות. כשאני רעב אני אוכל. כשאני כועס אני מתיישב על הכורסא ורוקע ברגליים ולכן לאחר תצפיות בהתנהגות מצליחים להעריך מה גורם להתנהגות והראיון עם הילד/ה וההורים מאפשר להיות ממוקדי מטרה לשינוי התנהגות.
משנה לשנה כמות בעיות ההתנהגות בכיתה ובבית הולכת ומכפילה את עצמה. רוב ההורים ואנשי החינוך לא מקבלים כלים פרקטיים להתמודדות עם הקשיים שעולים מן השטח. כמורה מזה 32 שנים, מנתחת התנהגות ויועצת חינוכית שמסייעת מזה שנים להורים ולילדים עם בעיות התנהגות, אני מכוונת מטרה בהקניית מיומנויות חברתיות לילדים וכלים להורים ולמורים לזיהוי הקשיים וטיפול בהם בעזרת כלים התנהגותיים, רגשיים וקוגנטיביים.
בשנים האחרונות ירדה הדרישה ליומן תלמיד בבית הספר או שנהגנו ביומן אישי בבית. היומן הוא כלי יישומי להגדיל סיכוי שתתמידו בהרגלים. הצהרה יישומית עוזרת לנו לממש את המטרה ברגע שמועד הפעולה מגיע. אין צורך לקבל החלטה מודעת אם לבצע אותה או לא. עליכם פשוט לפעול לפי התוכנית שנקבעה מראש. ולכן אחד הפעולות החשובות ביותר הוא סדר יום. גם מורה שנכנסת לכיתה משקפת את סדר היום בהתאם לשעות הלמידה. בבוקר בבית לפני שיוצאים שואלים "מה מתוכנן להיום?" ברגע שהגדרתם באופן מדוייק זמן ופעולה קל יותר לדחות פעולה שתעכב מימוש של אותה פעולה מוצהרת ומוגדרת, גם אם הוצפנו ברגש שלילי, אפשר להפוך את הזמן והמקום למימוש הרגש על ידי עשייה.
כל התנהגות הופכת לגירוי המניע את ההתנהגות הבאה אחריה. כך שאם ילד מתמיד בהישמע הצלצול להיכנס לכיתה, הציוד לשיעור כבר על השולחן, המורה נכנסת והשיעור מתחיל. להרגל יש כוח בלתי יאמן על כל רגש שאנו מקיימים. ג'יימס קליר בספרו "הרגלים אוטומטים" טוען ל"צימוד הרגלים: אחרי הרגל מוכר וידוע נקיים הרגל חדש". לכן יש להטמיע הרגלים כבר בגיל הרך. רק אחרי שיש סדר יום על הלוח והתלמיד/ה צמודים להרגל, ניתן לקבל שינוי קל להרגל חדש. ילד/ה שלומד שאחרי הפסקה נכנסים לכיתה ומתנהלת שיחה של חמש דקות "הכל בסדר?" לא יתפרץ ויעשה מהומה, כי רגיל שיש מקום להשמיע רגש של אחרי הפסקה. ואם המצב נמשך מעבר לזמן ורוצים להתחיל בשיעור, אומרים משפט סגירה ומיעדים זמן לשיחת המשך וכותבים את הזמן על הלוח, כדי לא לשכוח ולהיות אמינים. שהילדים ידעו שמצוקתם תגיע לידי שיח. כל ילד רוצה להרגיש נראה ולהישמע. עלינו לזכור שגם המסגרת החינוכית וגם המסגרת הביתית תפקידם לתת לילדים מיומנויות חברתיות להתנהלות איתנה בעתיד.

הגיעו לקליניקה זוג הורים עם ילדם בן ה13. ההורים סיפרו בטלפון שמדובר בילד נבון ופיקח ובכל זאת כל הזמן יש הערות בלתי פוסקות מבית הספר על ההתנהגות המפריעה שלו בכיתה. "מפוצץ שיעורים" אומרים עליו המורים. שאלתי את ההורים וכהרגלכם מה התגובה לכך שאתם מקבלים מכתב מבית ספר או טלפון מהמורה? אמרו: "מיד אין פלאפון, אין מחשב, אין טלוויזיה – כל המסכים נסגרים". ומה עושה הבן במצב כזה? שאלתי. "יושב איתנו בסלון. אנחנו מדברים על ההתנהגות שלו ואם זה מה שמתאים לילד בגילו? ככה להתנהג?" אני מחזקת את דבריהם בשאלה: "ואם לא היה מתנהג כך בבית ספר, הוא היה במסך בחדר ואתם בעיסוקים שלכם?" לא חיכיתי לתשובה. ושאלתי את הילד: "אתה מכיר את המושג "הרגל"? והילד סיפר לי על ההרגלים שלו: לקום ולצחצח שיניים בבוקר, ללכת לבית ספר, להפריע בכיתה…
אחד ההרגלים של הילד "להפריע בכיתה". מהו הרגל? כותב ג'יימס קליר בספרו הרגלים אוטומטיים, ש"הרגל הוא התנהגות שגרתית שאדם מבצע באופן קבוע, ולעיתים קרובות, באופן אוטומטי, מבלי לחשוב על כך" הרגלים הם חרב פיפיות. הם יכולים לפעול למענכם כמו צחצוח שיניים ולפעול נגדכם כמו להפריע בכיתה, או להגיע הביתה ולשבת עם עצמכם ולא עם ילדכם, וזו הסיבה שחשוב להבין את אופן פעולתם המדויק.
חשוב שתשבו עם עצמכם ותשאלו אילו הורים אתם? מהי הורות והאם משהו בלהיות הורה מצטלב עם הערכים שאתם מייצגים וגדלתם עליהם? גדלתם להיות מי שאתם. האם בזכות ההרגלים שלכם מצאתם את עצמכם בהפתעה כהורים טובים שמביאים את הילדים להרגלים שמועילים להם?
ההרגלים שלכם, אומר קליר, חשובים, משום שהם מאפשרים לכם להיות סוג האנשים שאתם רוצים להיות. שבו ביחד עם הילד ותבחנו מי אתם מעוניינים להיות. מהו כרטיס הביקור שלכם מול הילדים שלכם, מול החברה בה אתם חיים. האם נכון לו להגיע לתיכון וכרטיס הביקור שלו שם יהיה "מפוצץ שיעורים"? הרי לא יתייחסו ללמה, לאיך אלא לתוצר הסופי. הזהות של הילד נובעת מתוך ההרגלים שלו, כל פעולה שאתם והילד מבצעים היא ראיה נוספת לסוג האדם שאתם מבקשים להיות.
להיות הורים זה למצוא זמן איכות, זמן חינוך עם הילדים. קחו מחברת "ההצלחות האישיות שלי". אחרי ארוחת ערב שבו עם הילדים. שהילד יכתוב שלוש הצלחות יומיות שלו. אתם בכתב ידכם תכתבו לו שלוש הצלחות שאתם ראיתם והוא לא ראה. הרגל המחמאות, הרגל ההוקרות. כדי להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמכם, עליכם לבחון ולערוך מחדש את תפיסת מערך העשייה האוטומטית שלכם ביומיום. כך תשנו אתם את הזהות העצמית שלכם ומכאן תשתנה הזהות של ילדכם. הילד יבחן דרכיו כדי להגיע לאותה מחברת ושיהיה לו מה לכתוב בה. יתרה מכך, אפשר להחליט שאם אכן שבוע מלא וגדוש בהצלחות אפשר לתגמל בחוויה משפחתית בסופ"ש. הילדים שלכם צמאים לשבת איתכם ולהנות מחברתכם.

הגיעה לקליניקה נערה בת 14 "נמאס לי מהחיים, די אני לא יכולה עם החיים האלה", שאלתי "אמא יודעת שאת כאן?". לא הסתפקתי בתשובתה החיובית והסברתי לה שאני חייבת לקבל אישור מאמא לקבל אותה לשיחה. האם ידעה שהילדה מגיעה אלי ואישרה למרות שלא ידעה על מה ולמה הילדה מבקשת להגיע אלי.
לפני הכל נבין מהם חיים. חיים הם תהליך, לא חומר. בתהליך החיים אני נולדים, יונקים, אוכלים, משחקים, לומדים, אוהבים, נופלים, רוקדים ועוד. אנו מכירים אנשים, מהמעגל הקרוב, הורים ומשפחה ועד החברים, המורים, המדריכים והקופאית בסופר. עם חלקם נעים יותר ועם חלקם נעים פחות. החיים הם מכלול שכל כך הרבה שעוטף אותנו ואת תהליכי הצמיחה שלנו בחיים.
החיים הם היכולות לקלוט אנרגיה מסביבת המחיה, להמיר אותה לסוג האנרגיה הנדרש ולהפריש את הפסולת שנוצרה בתהליך ההמרה. וכמובן מדובר גם באנרגיה פיזית – תזונה נכונה ומטיבה לגוף וגם אנרגיה נפשית – חיזוקים שמאפשרים לנו למלא עצמנו באנרגיות חיוביות וקשיים חברתיים, כלכליים וכו'. פרוש המושג חיים מתייחס לתנועה, נשימה, רגישות, צמיחה, רבייה, הפרשה ותזונה. האם באלו מאסה הנערה? או שבקושי מאוד ממוקד שאותו אפשר למצוא בתקשורת נכונה ולפרק אותו כך שתבין שהחיים השלמים שלה כל כך מלאים ויפים והנקודה השחורה שבה מאסה ניתנת לחשיבה מחודשת.
גדולתנו כבני אדם, להבדיל מהחיות, שיש בנו את הכוח לעצור ולהתבונן מזווית אחרת על כל סיטואציה וסיטואציה בחיינו. עלינו להבין שהכוח המגיב שלנו הוא כל כך קטן לעומת כוח המחשבה. האינטליגנציות המרובות שצברנו עד לאותה נקודת משבר הם בעוצמות שאין לתאר. נקודת המשבר של הילדה הייתה לחץ בלימודים, מדובר בתלמידת כתה ח', ששומעת כל הזמן שתעודת המחצית תהא כרטיס הכניסה שלה לעתיד. היא הבינה שכל גורלה העתידי תלוי אך ורק בתעודת המחצית. האם כך? התקיים כאן עיוות חשיבה שרק תקשורת עם אדם נוסף אפשרה לה להבין ש"לא הכצעקתה". ברור שחשוב להצליח, תעודת המחצית חשובה מאוד, אך יש לקבל את הפרופורציות הנכונות. הבריאות קודמת לכל. גם כדי להצליח חשוב לחשב אסטרטגיות לעשייה לימודית נכונה שתהא משמעותית כלפי הילדה. אנו ממהרים להיכנס למרה שחורה בעיוותי חשיבה כמו הכל או לא כלום: הטוב ביותר והגרוע ביותר. הכללה מוגזמת: הנטייה לקחת אירוע שלילי בודד, להסיק ממנו מה יהיה באירועים דומים עתידיים. פילטר שכלי: נטייה להתמקד בשלילי באירוע. פסילת חוויות חיוביות. הסקת מסקנה על בסיס ידע חלקי או מוטעה. ועוד.
מודל אפרת מבקש שנביט לארוע בעיניים ולא במקום הארוע ולא בשעת קיומו. אחרי. קצת אחרי. הפרשנות לארוע תהא אחרת מזמן האמת של הארוע עצמו. גם הרגש מקבל מעט טיפים מהשכל ואז התגובה אחרת. חשוב להכיר בחובת הדיווח כשאנחנו שומעים מילים כאלו מכל אדם ובכל גיל. להורים במיידי, ליועצת בית הספר ו/או לרווחה. ייתכן שאכן מדובר רק באמירה מתוך תסכול של רגע, אבל רק במחשבה שאולי יש באמירה זו משהו עמוק יותר. אל תתלבטו. דווחו למי שיכול ויודע כיצד להשגיח את האדם ששיתף אתכם.

הגיע לקליניקה אב צעיר לנער בן 14 "אני לא יודע למי את צריכה לעזור לבן שלי או לי?". לאחר שיחה קצרה בה סיפר את תמונת המצב של הבן בבית הספר: תלמיד שמצליח להבין את חומר הלימודים, נמצא בהקבצות א' במתמטיקה ואנגלית, כל הזמן הערות משמעת. חוצפה, אי ציות או כפי שמתפרש אי קבלת סמכות ועוד, אמר האב: "אני הולך לכתוב מכתב למפקחת, המורה הזו, אני אגרום שיפטרו אותה, אני אכנס כאן למלחמה מולה ומול כל בית הספר".
מלחמה. ואוו. ניקח אוויר. במלחמה אין מנצחים. נהפוך הוא. יש לקחת את שתי כפות הידיים לפתוח כלפי מעלה להכניס באמצעותן אויר נקי לגוף ולנשמה, להניח אותן על החזה ולחוש את האויר המלא אור ואהבה אל תוך הגוף. להבין שרק בזכות כוח האהבה ניתן להביא שינוי למצב שלא טוב לנו בו. ברוגע וסבלנות.
תקשורת נכונה עם המחנכת, המנהל והבנה איפה אני, ההורה יכול לעשות כדי לשנות את המצב. מי שעומד כאן מולנו הוא הילד. טובתו היא שלום. אהבה בין כל השותפים לחינוכו. מדובר כאן למעשה במערכת יחסים בין בני זוג. ההורים והצוות החינוכי, בהגיע הילד למסגרת החינוכית, כורתים ברית שלום למען חינוכו של הילד. הברית הזו היא הסכם שכל כולו להטיב עם הילד. רק מצב של עבודה משותפת בין שני הצדדים תאפשר לילד להרגיש ביטחון ואמונה שאכן מדובר בגוש חזק שהווה עבורו מצע להצלחה בחיים.
השאלה שנשאלת היכן ההורה יכול להיות לעזר. למשל: לשתף את המורה מההכרות שלו עם הילד שלו, מה הם החוזקות של הילד? מה יכולים להיות החיזוקים שיאפשרו לחזק התנהגות טובה ומיטבית, שהרי בזמן שיעסוק במיקוד בהתנהגות טובה, לא יהיה מקום להתנהגות לא נאותה. כשמדליקים את האור נעלם החושך ואפילו נקודות החושך הקטנות ביותר. דפוסי ההתנהגות של הילד מקבלים חיזוק מהסביבה. ילד מעצב לעצמו התנהגות תואמת למסגרת שהוא נמצא. אם ילד מתנהג באופן מוסרי ונימוסי בבית הוריו, במגרש הכדורסל, באולם התזמורת, אין ספק שיש לו את הכלים להתנהג נכון גם במסגרת בית הספר. ביחד עם המחנכת יש לשבת ברוגע ולאבחן כיצד מחזקים את ההתנהגות הטובה באמצעות הטבה, גמול נכון לעשייה חיובית. רק בשיתוף פעולה של שלום ואהבה מגיעים להישגים הנכונים לעתידו של הילד. מלחמה מול המערכת מלמדת את הילד שהדרך לפתרון בעיות היא מלחמה, כעס, שנאה, איבה ולא לדרך חיים שכזו אנו שואפים.
הגמול להתנהגות טובה יכול להיות מחמאות במהלך תהליך הטמעת התנהגות נאותה, הבטחה שהתנהגות נאותה תוקר גם בחישוב הציון בתעודה, צמתים ליום כיף במסגרת הלימודים, כמו יציאה לגן סמוך לבית הספר לעריכת פיקניק או טיול. חשוב להימנע מעיוות חשיבה של הכללה מוגזמת ולהבין שתמיד אפשר ויש על מה לעבוד.