תגית: הורים

הגיעה לקליניקה נערה בת 14 "נמאס לי מהחיים, די אני לא יכולה עם החיים האלה", שאלתי "אמא יודעת שאת כאן?". לא הסתפקתי בתשובתה החיובית והסברתי לה שאני חייבת לקבל אישור מאמא לקבל אותה לשיחה. האם ידעה שהילדה מגיעה אלי ואישרה למרות שלא ידעה על מה ולמה הילדה מבקשת להגיע אלי.
לפני הכל נבין מהם חיים. חיים הם תהליך, לא חומר. בתהליך החיים אני נולדים, יונקים, אוכלים, משחקים, לומדים, אוהבים, נופלים, רוקדים ועוד. אנו מכירים אנשים, מהמעגל הקרוב, הורים ומשפחה ועד החברים, המורים, המדריכים והקופאית בסופר. עם חלקם נעים יותר ועם חלקם נעים פחות. החיים הם מכלול שכל כך הרבה שעוטף אותנו ואת תהליכי הצמיחה שלנו בחיים.
החיים הם היכולות לקלוט אנרגיה מסביבת המחיה, להמיר אותה לסוג האנרגיה הנדרש ולהפריש את הפסולת שנוצרה בתהליך ההמרה. וכמובן מדובר גם באנרגיה פיזית – תזונה נכונה ומטיבה לגוף וגם אנרגיה נפשית – חיזוקים שמאפשרים לנו למלא עצמנו באנרגיות חיוביות וקשיים חברתיים, כלכליים וכו'. פרוש המושג חיים מתייחס לתנועה, נשימה, רגישות, צמיחה, רבייה, הפרשה ותזונה. האם באלו מאסה הנערה? או שבקושי מאוד ממוקד שאותו אפשר למצוא בתקשורת נכונה ולפרק אותו כך שתבין שהחיים השלמים שלה כל כך מלאים ויפים והנקודה השחורה שבה מאסה ניתנת לחשיבה מחודשת.
גדולתנו כבני אדם, להבדיל מהחיות, שיש בנו את הכוח לעצור ולהתבונן מזווית אחרת על כל סיטואציה וסיטואציה בחיינו. עלינו להבין שהכוח המגיב שלנו הוא כל כך קטן לעומת כוח המחשבה. האינטליגנציות המרובות שצברנו עד לאותה נקודת משבר הם בעוצמות שאין לתאר. נקודת המשבר של הילדה הייתה לחץ בלימודים, מדובר בתלמידת כתה ח', ששומעת כל הזמן שתעודת המחצית תהא כרטיס הכניסה שלה לעתיד. היא הבינה שכל גורלה העתידי תלוי אך ורק בתעודת המחצית. האם כך? התקיים כאן עיוות חשיבה שרק תקשורת עם אדם נוסף אפשרה לה להבין ש"לא הכצעקתה". ברור שחשוב להצליח, תעודת המחצית חשובה מאוד, אך יש לקבל את הפרופורציות הנכונות. הבריאות קודמת לכל. גם כדי להצליח חשוב לחשב אסטרטגיות לעשייה לימודית נכונה שתהא משמעותית כלפי הילדה. אנו ממהרים להיכנס למרה שחורה בעיוותי חשיבה כמו הכל או לא כלום: הטוב ביותר והגרוע ביותר. הכללה מוגזמת: הנטייה לקחת אירוע שלילי בודד, להסיק ממנו מה יהיה באירועים דומים עתידיים. פילטר שכלי: נטייה להתמקד בשלילי באירוע. פסילת חוויות חיוביות. הסקת מסקנה על בסיס ידע חלקי או מוטעה. ועוד.
מודל אפרת מבקש שנביט לארוע בעיניים ולא במקום הארוע ולא בשעת קיומו. אחרי. קצת אחרי. הפרשנות לארוע תהא אחרת מזמן האמת של הארוע עצמו. גם הרגש מקבל מעט טיפים מהשכל ואז התגובה אחרת. חשוב להכיר בחובת הדיווח כשאנחנו שומעים מילים כאלו מכל אדם ובכל גיל. להורים במיידי, ליועצת בית הספר ו/או לרווחה. ייתכן שאכן מדובר רק באמירה מתוך תסכול של רגע, אבל רק במחשבה שאולי יש באמירה זו משהו עמוק יותר. אל תתלבטו. דווחו למי שיכול ויודע כיצד להשגיח את האדם ששיתף אתכם.

הגיע לקליניקה אב צעיר לנער בן 14 "אני לא יודע למי את צריכה לעזור לבן שלי או לי?". לאחר שיחה קצרה בה סיפר את תמונת המצב של הבן בבית הספר: תלמיד שמצליח להבין את חומר הלימודים, נמצא בהקבצות א' במתמטיקה ואנגלית, כל הזמן הערות משמעת. חוצפה, אי ציות או כפי שמתפרש אי קבלת סמכות ועוד, אמר האב: "אני הולך לכתוב מכתב למפקחת, המורה הזו, אני אגרום שיפטרו אותה, אני אכנס כאן למלחמה מולה ומול כל בית הספר".
מלחמה. ואוו. ניקח אוויר. במלחמה אין מנצחים. נהפוך הוא. יש לקחת את שתי כפות הידיים לפתוח כלפי מעלה להכניס באמצעותן אויר נקי לגוף ולנשמה, להניח אותן על החזה ולחוש את האויר המלא אור ואהבה אל תוך הגוף. להבין שרק בזכות כוח האהבה ניתן להביא שינוי למצב שלא טוב לנו בו. ברוגע וסבלנות.
תקשורת נכונה עם המחנכת, המנהל והבנה איפה אני, ההורה יכול לעשות כדי לשנות את המצב. מי שעומד כאן מולנו הוא הילד. טובתו היא שלום. אהבה בין כל השותפים לחינוכו. מדובר כאן למעשה במערכת יחסים בין בני זוג. ההורים והצוות החינוכי, בהגיע הילד למסגרת החינוכית, כורתים ברית שלום למען חינוכו של הילד. הברית הזו היא הסכם שכל כולו להטיב עם הילד. רק מצב של עבודה משותפת בין שני הצדדים תאפשר לילד להרגיש ביטחון ואמונה שאכן מדובר בגוש חזק שהווה עבורו מצע להצלחה בחיים.
השאלה שנשאלת היכן ההורה יכול להיות לעזר. למשל: לשתף את המורה מההכרות שלו עם הילד שלו, מה הם החוזקות של הילד? מה יכולים להיות החיזוקים שיאפשרו לחזק התנהגות טובה ומיטבית, שהרי בזמן שיעסוק במיקוד בהתנהגות טובה, לא יהיה מקום להתנהגות לא נאותה. כשמדליקים את האור נעלם החושך ואפילו נקודות החושך הקטנות ביותר. דפוסי ההתנהגות של הילד מקבלים חיזוק מהסביבה. ילד מעצב לעצמו התנהגות תואמת למסגרת שהוא נמצא. אם ילד מתנהג באופן מוסרי ונימוסי בבית הוריו, במגרש הכדורסל, באולם התזמורת, אין ספק שיש לו את הכלים להתנהג נכון גם במסגרת בית הספר. ביחד עם המחנכת יש לשבת ברוגע ולאבחן כיצד מחזקים את ההתנהגות הטובה באמצעות הטבה, גמול נכון לעשייה חיובית. רק בשיתוף פעולה של שלום ואהבה מגיעים להישגים הנכונים לעתידו של הילד. מלחמה מול המערכת מלמדת את הילד שהדרך לפתרון בעיות היא מלחמה, כעס, שנאה, איבה ולא לדרך חיים שכזו אנו שואפים.
הגמול להתנהגות טובה יכול להיות מחמאות במהלך תהליך הטמעת התנהגות נאותה, הבטחה שהתנהגות נאותה תוקר גם בחישוב הציון בתעודה, צמתים ליום כיף במסגרת הלימודים, כמו יציאה לגן סמוך לבית הספר לעריכת פיקניק או טיול. חשוב להימנע מעיוות חשיבה של הכללה מוגזמת ולהבין שתמיד אפשר ויש על מה לעבוד.

חגים ומועדים לשמחה. כך מברכים בכל בית לקראת החג ובמהלכו. נפגשתי עם זוג הורים לילדים בני 12 ו-7. הזוג הגיע לקליניקה לבקש כלים להתמודדות עם החגים. האשה אמרה: "אני ממש מרגישה שכל פעם בחגים ממש חודרים לי לתוך הפרטיות שלי, אני חשופה במצבים שלא הייתי רוצה להיות". הבן זוג טען: "אני בחרדה לפני החגים, הילדים, כל הבית מאבד את השיגרה, זו ששומרת עלי. שגרה מאפשרת לי לנצל טוב יותר את הזמן, מגדירה משימות וסדרי עדיפויות, נותנת משמעות ומבססת מעגל עשייה משפחתי ברור ומובנה". ואייך כשההורים מרגישים כך, ירגישו הילדים? הבית הופך לשדה קרב. בלאגן.
אכן אנשים צריכים מסגרת. המסגרת עוזרת לנו "לאסוף" את עצמנו. אנחנו מודעים ומבינים שהחגים הם חלק מהעסקה שנקראת "לחיות" את המשפחתיות. חשוב שנלמד לדבר ולשתף את הקרובים לנו בקשיים שלנו. ואם בשגרה הכל כבר זורם לקראת החגים יש לשמור באופן אקטיבי על תכנון, לוח זמנים ומסגרת נכונה לנו לתפקוד. לשבת עם הילדים ולתכנן מראש פעילויות והתנהגויות נעימות: שומעים מוזיקה, נפגשים עם חברים, מדיטציה, הולכים לים, רוקדים, עושים ספורט, כל משפחה לפי מה שמתאים לה ומסב לה תחושה חיובית. להבין שמדובר באפיזודה זמנית וסופה להסתיים, לציין בקול את מספר הימים. חשוב למצוא נקודות הנאה ושמחה לאותם רגעים קשים שאנחנו צופים שיעלו.
להכיר בעובדה שכן יהיו זמנים קשים: הבן דוד יכנס לחדר של הילד ויגע בחפצים שלא צריך לגעת, לכן חשוב מראש להחביא מה שלא נכון לנו שיגעו. הדודה תחליט לסדר את הכלים מהמדיח איפה שלא נכון לנו, לכן לאמר מראש "אשמח אם רק תניחי על השיש, אני אארגן בארונות".
הכנה מראש של כל המשפחה לקראת ארוחת החג והאירוח כולו. העקרון המרכזי שעומד מאחורי, הוא שמירה על תחושת השליטה שלנו בבית שלנו. הפחד הוא מלאבד שליטה. הילדים וגם הבעל צריכים לדעת מי הוזמן. להכיר את דפוסי ההתנהגות של הבאים לפתחינו ולתכנן את ההתמודדות מול כל קושי. באהבה וברוך להבין שמדובר במערכת יחסים ותקשורת שמורכבת ממספר נפשות שלכל אחד עולם משלו.
כדאי לשתף את כל דיירי הבית בהכנות לחג ולתת לכל אחד משימות ממוקדות לפני ערב החג. העשייה מאפשרת הכנה מנטלית לקבלת האורחים. כשאנחנו חלק מההכנות, אנחנו שולטים מראש בחלק מהסיטואציה. ביצוע מטלות הן עוגן עבורנו ברגעי הצפה רגשית. בכוונה, אני לא מפנה את הכלים רק לילדים, מכיוון שבמצבים כאלה, גם המבוגרים הם ילדים.
באירוח עצמו, אם אנחנו שמים לב שאנחנו מתחילים להיות מוצפים, ניתן להסב את תשומת לב האורחים לתרומתו של כל אחד מדיירי הבית בהכנות. המלל מחזיר לנו את השליטה שזה הבית שלנו בדרך יפה וחיובית.

הגיעה אלי לקליניקה עלמה צעירה, פתחה ואמרה "הדלת האחרונה שאני עוד מנסה לפתוח". לאחר שיחת חולין קצרה, בה קיבלתי תמונה רחבה יותר על משפחתה, חברים וזוגיות, הבנו שתינו שמאירועים של יציאה מוקדמת מהצבא, חיפוש עבודה של חודשים ופיטורין לא מכבדים, העלמה הצעירה איבדה תקווה.
לפי הפסיכולוג אריק אריקסון בשלב הראשון של הילדות בינקות, בקונפליקט שמתעורר אצל התינוק בין אמון בסיסי לחשדנות בסיסית, בצליחה תקינה של שלב זה, הוא אמור ללמוד לפתח תקווה, כאשר הוא יודע שאימו איננה לידו, והוא מקווה שהיא תחזור שוב. בשיחה שהתנהלה ברור היה שבילדות חוותה העלמה מספר לא קטן של אכזבות: ציפתה לאמה בשעת לילה מאוחרת וראתה אותה רק בבוקר ישנה במיטה. ציפתה כשנפרדה מחבר, שחברה תגיעה להיות שם בשבילה והחברה יצאה עם חברות לקולנוע.
בתקווה יש תהליכים קוגניטיביים מורכבים של מכוונות להצבת מטרות ולהשגתן. יש מחויבות מצדו של האדם לפעולה כלשהי, יש פעילות חשיבה מתמדת שמטרתה להביא לשינוי, יש התבוננות פנימית, יש בחינה והערכה חשיבתית מתמדת ומודעות לכל שלב ושלב. תקווה היא מיומנות קוגניטיבית, מורכבת שניתן ללמוד אותה.
פעולת החשיבה מתחילה בהכרה שלמרות האכזבה, לא נכנסים לחור שחור, נשימה עמוקה וארוכה, לעשות ולגעת בדף חדש. לא לוותר לעצמנו כל כך מהר. לחשוב קצת אחרת, כי רק לנו התשובה מה נכון לעשות. ברגע של אכזבה מרגישים ייאוש, בדידות, כאב, לחבק את הרגש חזק ובאופן מודע לראות את התקווה בוערת בלב, לראות אותה במלוא עוצמתה. האור החזק שייתן ויאיר את דרכינו לעשייה הבאה. להאמין שרק אנחנו בוחרים אם מדובר ביום ניצחון או בייאוש ושבירה. לתת לאמונה שלנו בעצמנו את הכוח ולשמור עליה מכל משמר.
תקווה היא ציפייה להתרחשות דבר טוב, אמונה שדבר חיובי יקרה בעתיד. היא כוללת רגש של ציפייה ורצון להתרחשותו של דבר מה, החל מדברים חומריים כמו רצון להשיג חפץ מסוים או להגיע לסטטוס של עושר וכלה בתקווה לדברים רוחניים יותר כמו השגת אהבה, מערכות יחסים טובות. להאמין שמה שלא קורה, לא צריך לקרות. גם על פיטורין צריך לברך "הכל לטובה" ומיד ליעד הבא.
אחזור ואומר: "אוהבים את הים, תאהבו גם את הגלים" ("אדמה מרה"). אם עצוב ורע על הנשמה. אל תאבד תקווה, הגל עובר. הים חוזר למצבו הקודם. תמיד ישנו קצת אור בקצה המנהרה, יבואו עוד ימים מלאי חן ושמחה. באופן יזום, מהראש נוציא את כל הדאגות, ולאט נגשים את כל החלומות.
ישנו הבדל בין אמונה שהיא תחושה שמשהו יתרחש ואיננה מעשית, לבין תקווה שהיא עצם השאיפה לטוב, לגעת במציאות ובריאליות: "גם כשנראה שאפסו הסיכויים – לא מתה התקווה". בתקווה מתגלמת השאיפה של האדם לעולם טוב יותר עבורו. תאמינו שמגיע לכם, תלחמו להשיג את מה שהכי נכון לכם.

למילים יש השפעה גדולה מאוד על חיינו, כוחן של מילים הוא עצום – לשני הכיוונים: לעודד ולעזור וגם לפגוע ולהכאיב. פתגם טורקי אומר: "אתה אדון למילים שלא אמרת ועבד למילים שאמרת" (מתוך "אדמה מרה"/סידרת טלוויזיה טורקית). תלמידה בת 12 סיפרה שבשיעור מתמטיקה שמעה את הסייעת אומרת למורה המובילה "חבל על המאמץ היא לא מבינה כלום". התלמידה פרצה בבכי ויצאה מהכיתה. החברות יצאו אחריה, המורה ניסתה להבין מה קרה. התלמידה לא שיתפה בזמן אמת. בדיעבד הובן שמאותו יום, היא סרבה להיכנס לשיעורי מתמטיקה. שני פנים לסיפור זה. אחד הסייעת וממול התלמידה. כולנו יודעים שהסייעת הייתה צריכה לשמור על הפה. אני רוצה דווקא לדבר על התלמידה.
ספור הצפרדעים. קבוצת צפרדעים יצאו לטיול. שני צפרדעים נפלו לבור. ממעלה הבור צעקו הצפרדעים: "חבל על המאמץ, לא תצליחו לצאת משם, אתם לא מסוגלים". שני הצפרדעים המשיכו לקפוץ. אחד מהם בשלב מוקדם של הקפיצות נפל ומת. השני לא הפסיק לקפוץ ללא לאות עד שהצליח לצאת מהבור. שאלו חבריו: הכיצד? הצפרדע שהיה חירש אמר בשפת הסימנים: "התנועות שלכם התפרשו לי כעידוד שאני יכול ומסוגל ולכן לא הפסקתי לנסות".
נחדד שחובה על כל אדם ואדם לחשוב היטב מתי, מה ואיך יוצאות המילים מפיו "החיים והמוות ביד הלשון". מאידך חשוב שנלמד ונלמד את ילדנו למי מקשיבים. ללמוד שרק מי שהוכיח לנו שאכן אנו חשובים, אהובים ומכובדים על ידו, נשקול את מילותיו. בכל מקרה תמיד לסנן במסננת, רק מילים שאנחנו יודעים שיעצימו אותנו, שיכוונו אותנו לטוב ויטיבו איתנו, אותם ניקח אלינו ונלמד.
קיימתי שיחת הורים בנוכחות תלמיד כתה ח', ששיתף שהוא מאוד רוצה להיות קונדיטור, לנהל מטבח. חשיפה זו אפשרה לי לשווק את מקצוע המתמטיקה, האנגלית, המדעים. העצמתי את המסוגלות שלו להתגבר על קשיים התנהגותיים ולתת מקום לכושר הלמידה שבא לידי ביטוי לא פעם כשבחר לעשות. סיפרתי לו את סיפור הצפרדעים. שאלתי אותו "האם הצפרדעים צדקו כשאמרו לחבריהם, שלא יצליחו לצאת מן הבור? למה?" והמשכתי: "מה היה קורה אילו הצפרדע שמעה את דברי חברותיה? האם הייתה ניצלת? למה?" אחרי שהיה ברור שהבין, שאלתי: "אילו אתה היית יושב כאן במקומי, מה היית אומר לילד המקסים שיושב מולי?"
למילים יש כוח אין ספק. אל תהיו תלויים במילים שנאמרות לכם. אני בכוונה הופכת את הפתגם הטורקי. אל תהיו עבדים למילים שנאמרות לכם, תהיו אדונים למילים שאתם רוצים שיחדרו ללבבותיכם. תלמדו את הילדים לקבל באהבה מילים מאנשים שמכבדים אותם ואת עצמם. אמא שלי ז"ל, תמיד אמרה לי "למילים יש ערך יקר וחשוב, תלוי ממי הן מגיעות". הקשיבו להורים ולמורים שבאמת רוצים להנחות ולהעצים אתכם.

השאלה נשמעת מאוד מדעית: מתי מנתקים את חבל הטבור? אכן גם בתחום המדע המדויק נשאלה השאלה וגם שם על פי מחקרים, נמצא כי ההמתנה לחיתוך חבל הטבור, משפרת את זרימת החמצן לילוד, מונעת סיבוכים ואף משפרת את התפתחות המוח. אבל, לא בתחום הפיזיולוגי אני עוסקת ואני שואלת האם נכון לנתק את חבל הטבור מתישהו במשך החיים, במובן המנטלי. בספרי "גלגולו של חינוך" אני כותבת "אין ספק שמעשיי הוריי היו סימן לעשייה שלי. אין ספק שלחינוך שאנו מקבלים יש משמעות שבאה לידי ביטוי בעשייה שלנו. אם היינו קשובים יותר להורינו, גומעים באהבה את סיפוריהם וערים יותר למעשים שלהם (להצלחות ולכישלונות), היינו מצליחים יותר. ההורים שלנו, ההוויה שלהם, הם הסימנים שלנו לניתוב נכון יותר."
החמצן וזרימת הדם המזינים את העובר באמצעות חבל הטבור, ממשיכים להיות משמעותיים עוד יותר כאנרגיה אוניברסלית שאנו מקבלים מהורינו מיום שנולדנו ועד בכלל, לאחר ניתוק הפיזי מחבל הטבור. במשך הילדות אנו מרגישים הכי בטוחים ליד ההורים שלנו שמקבלים אותנו ללא תנאי. סופגים את הסיפורים שלהם על הילדות שלהם, על ההתמודדות מול קשיים ועל מה ששימח אותם ומעתיקים מבלי לרצות כמעט הכל לחיינו שלנו. לא פעם נמצא את עצמנו מבלים בטיול שורשים, מגיעים למחוזות הפיזיים והרגשיים של הורינו ומתעצמים. יונקים מההורים את החינוך, את הכבוד למי שאנחנו. מתוך ספרי: "היסטוריה בלטינית פירושה רחם. ברור לנו שכל ההוויה וההתהוות מאז ההיסטוריה הם התנהגות נלמדת. התנהגות שניתן לשלוט בה".
התנתקות מחבל הטבור היא התנתקות מההיסטוריה שלנו, הנשמה שלנו מבקשת המשכיות בזכות ההיסטוריה. כל מה שההורים עברו הוא אבן דרך בשבילנו לעשות טוב יותר. בספרי אני מציינת ש"אין ספק שחוויות הורינו נטמעות בנו במשך חיינו. עובדה היא שילדי דור שני לשואה זוכים היום לטיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים כפי שזכו הוריהם ניצולי השואה".
החיבור בחבל הטבור להורינו חייב להמשיך להיות למעננו ולמען ילדנו. החינוך לילדנו מן הראוי שידגיש את הכבוד להקשבה להורים, גם במקומות שאנחנו מאמינים שהם טועים, תקשיבו, התובנות אינן מגיעות תמיד ברגע ההקשבה, לעיתים צריך להמתין קצת לחיתוך חבל הטבור, אולי עוד קצת ידע, עוד קצת מידע, עוד משהו שלא חשבנו שנשמע ויהיה בעבורנו לעתיד. ורק מעצם הספק, תישארו להקשיב.
היו מודל חיקוי לילדכם, תנו כבוד והוקרה להוריכם שלכם, כך ילדכם יכבדו ויוקירו אתכם. ולא נאלץ להתחנן לילדים שלנו ולבקש שלא ישליכונו לעת זקנה. נחזיר עטרה ליושנה, נשב ונקשיב לזקני העם, נכבד את אמא ואבא… נכיר ונוקיר את המניעים ההתנהגותיים שלנו, גם בשביל לבחור לשנות התנהגות, חשוב להכיר את המניעים ההתנהגותיים.

מסיימים שנת לימודים ואנו לפני החופש הגדול. ממה הכי חוששים ההורים? מ"דרמות". בפסיכולוגיה קוראים זה החצנת התנהגות. התפרצויות זעם בגיל הילדות שנובעות מתסכול ואי הסכמה יכולות להתפרש כאפיזודות של החצנת התנהגות. עבור ילדים צעירים אשר טרם פיתחו יכולות תקשורת להבעת מצוקותיהם, החצנת התנהגות היא דרך יעילה להסב את תשומת לב ההורים ואף לזכות במיידי במה שביקשו למרות אי ההסכמה. באופן אידיאלי, ככל שילדים מתפתחים הם לומדים להחליף את הדרכים הללו לקבלת תשומת לב, באסטרטגיות תקשורתיות מקובלות חברתית ויעילות יותר. בגיל ההתבגרות, החצנת התנהגות יכולה להתבטא בצורת מרד: התנהגויות כמו עישון, גנבות ושימוש בסמים. התנהגויות אלה, על סף העבריינות, יכולות לנבוע מתוך הצורך בהכלה מצד הורים או מצד דמויות משמעותיות אחרות. התנהגות זו בגיל הנעורים יכולה לבטא את חוסר היכולת של הנער לווסת רגשות בדרך אחרת. על מנת לא להגיע לשם. חשוב ללמוד לנהל שיח רגשי במסגרת המשפחה. לתת מקום לביטוי רגשות. אל לנו לשכוח שהפרשנות והתגובה לאדם המבצע החצנת התנהגות הן תלויות הקשר, מצב, וקהל הנוכח בסיטואציה.
במהותה של החצנת התנהגות עומדת הנטייה לפעול במקום לדבר או להיזכר. כאשר תוכן רגשי מסוים הוא מאיים או בלתי נסבל עבור הנפש, הוא מבקש לפרוץ ולהתבטא, וכך עשוי למצוא את ביטויו באמצעות פעולה. החצנת התנהגות באה לידי ביטוי לעיתים בהתפרצויות זעם. לרוב, החצנת התנהגות היא פוגענית כלפי האדם או כלפי הסביבה, ועלולה למנוע מהאדם לפתח דרכי התמודדות יעילות יותר להתמודדות עם רגשותיו הקשים. החצנת התנהגות של רגשות מכאיבים עשויה להופיע במקום דרכים יעילות יותר להקלת המצוקה: דיבור, תרפיה, פסיכודרמה ועוד. פיתוח היכולת לבטא את הקונפליקטים של אדם בצורה בטוחה ומועילה הוא חלק חשוב של שליטה בדחפים והתפתחות אישית.
פרויד כתב: "המטופל לא זוכר דבר ממה שנשכח או הודחק, ובמקום זאת הוא פועל אותו. הוא מייצר את הדבר מחדש לא כזיכרון, אלא כפעולה; הוא חוזר על הדבר, ללא הכרה בכך שנעשית כאן חזרה". הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט, אינו רואה בהחצנת התנהגות תוצרים של "חולשות אני וחוסר שליטה על דחפים" אלא צורך של אדם לבטא את עצמו באופן התנהגותי כדי לחזק את עולמו הסובייקטיבי. לפיו, יש לראות בהתפרצויות הקשורות להחצנת התנהגויות תוקפניות תוצרי פירוק של העצמי, אותם אין לפרש, אלא לחפש אחר הכישלון האמפתי של האדם שהביא להתפרצותם.
השיח הרגשי במסגרת משפחתית מאפשר לילד לחוש חוסן נפשי מהמסגרת ואמפתיה לרגשות ולחולשות המלוות אותו. כשההורה נותן מקום לחולשות שלו, להיותו אדם, כך הילדים לומדים שמותר לא להיות מושלם ויש מקום לדבר ולהתעצם במקומות החלשים. שבו עם הילדים, תבררו כיצד עברה עליהם שנת הלימודים, מה התכנון שלהם לחופש הגדול, ממה הם חוששים? וכיצד אתם כהורים יכולים לסייע מבעוד מועד ולמלא את הריק בחוסן נפשי ובביטחון. ספרו גם אתם לילדים ממה אתם חוששים וכיצד הם יכולים להרגיע אתכם בעשייה חיובית ולא בביטוי פעולה של לאחר מעשה מאכזב ומתסכל.

בסיום קורס של לימודי תעודה, כמסיימים תואר, מקבלים תעודה שאומרת שאנו כשרים לעבודה בתחום. גם כשילדים מסיימים שנת למודים הם מקבלים תעודה. מבלבל קצת. הילדים סיימו שנת לימודים, הם כשרים לעלות כתה. מרבית בתי הספר בארץ שינו את שם הדף לתעודת הערכה. מה מטרת תעודת הערכה זו?
בויקיפדיה נמצא שהערכה היא בִּקֹּרֶת, תֵּאוּר פְּעֻלּוֹתָיו שֶׁל אָדָם אוֹ דָּבָר, קְבִיעַת מַעֲלוֹתֵיהֶם וְחֶסְרוֹנוֹתֵיהֶם. ואין טוב מזה להסביר מה אנחנו עושים בפועל באמצעות אותה תעודה שמקבל תלמיד בסוף שנה. מטרתה להכיר ולהוקיר את העשייה החיובית שנעשתה על מנת להגיע למצב בוא ניתן לעלות כיתה. הערכה משמשת חלק בלתי נפרד מתהליך ההוראה-למידה השוטף והיום-יומי המתרחש בכיתות. תפקידה לספק למורים נתונים לצורך תכנון ומשוב, לשם בקרה על התהליכים המתרחשים בכיתה ולשם קידום הישגי הלומדים (חוזר מנכ"ל בנושא הערכה).
חשוב שנבין קודם ביצוע הערכת התלמידים, מה התבחינים אותם אנו רוצים להעריך. כמורה מזה 30 שנה, אני אתמקד בפעולותיו המעשיות של התלמיד/ה לקיום תלמידות. למשל, הבאת ציוד מלא לשיעור, הגעה בזמן, עבודה בזמן השיעור, הכנת משימות הבית, נחישות להבנת החומר הנלמד, כמו הגעה לשיעורים פרטניים ביוזמה ולא כי אני ביקשתי שיגיע. בעבורי תלמיד/ה שעושה למען ההצלחה שלו, מגיעה לו הערכה גבוהה, גם אם הציונים לא משקפים שליטה בחומר הנלמד. התלמיד לא יקבל ציון 100 בתעודת הערכה, אבל בטח ובטח לא 70 , אם אכן התנהל בשיעור על פי כל הקריטריונים שפרשתי למעלה. ולמה?
כי מדובר בהערכה. כי גם אנחנו אם השקענו בעבודה: השתדלנו להגיע לבית הספר גם כשלא היינו במיטבנו, בחרנו להביא לכיתה מערכי שיעור שעבדנו עליהם שעות, ידענו להיות בשביל התלמידים שלנו גם כשהם התקשרו בערב בדיוק כשהשכבנו את הילדים לישון, אנחנו מצפים למשכורת מתגמלת. כך גם אם התלמידים שלנו לא ממש הצליחו להבין את כל החומר שלימדנו, אנחנו מצפים שלא יפגעו לנו במשכורת. כי אם יפגעו במשכורת, נאמר לעצמנו "אין הערכה לעשייה שלנו, בשנה הבאה לא אשקיע כל כך, בשביל מה"?
בדיוק אותו דבר התלמידים שלנו. מתוך היותי מאמנת אישית וכמנתחת התנהגות, מוכח שהתנהלות נכונה, התמדה ונחישות להשגת המטרה מביאה בסופו של דבר לתוצאות טובות. ההוקרה להתנהלות נכונה כתלמיד, תביא את הילד לרצות להמשיך ולהשקיע, כי מאמינים בו ורמת ההישגים תעלה אט אט. זה יקרה, כי הצלחנו לאסוף את הילד ללמידה. מדובר בהערכה דינמית שבניגוד להערכה סטטית המעריכה את התוצר בלבד, מאופיינת באינטראקציה עם התלמיד במטרה להעריך היבטים קוגניטיביים ורגשיים בתהליכי הלמידה שלו כגון; אסטרטגיות הלמידה, תהליכי הבקרה, מוטיבציה ודימוי עצמי כלומד.
היו חכמים, אל תהיו צודקים. גם במסגרת החינוכית וגם במסגרת הביתית. ילד שמרגיש שמעריכים את העשייה שלו יעשה עוד לקבל הוקרה וחיזוקים חיובים. ילד שעושה למען ולא מעריכים יפסיק לעשות. בהצלחה.

השבוע הזמנתי הורים להגיע לבית הספר לשיחה. יומיים אחרי הדרישה הגיעו ההורים לשיחה. ההורים בשיחה שהתקיימה הבינו שכשביקשתי שיגיעו, השיחה הייתה צריכה להתקיים בבוקר שלמחרת הסיבה להזמנה. לא דוחים. להצלחת התלמידים בבית הספר יש התניה ברורה במעורבות הורית ועבודה משותפת של בית ובית הספר.

הנוכחות המתבקשת בבית הספר, היא של התלמיד והוריו. ילד הוא חבילה אחת עם הוריו. ברגע שנבין שחובת ההכרה בהיות הילד חלק משמעותי מאישיות ההורים וההתנהלות הביתית ממנה הוא מגיע, דרכנו להצלחת חינוך הילד תהא סלולה ובטוחה. בספר שלי "גלגולו של חינוך", אני כותבת "יחסים פונקציונליים הם הדבר המשמעותי ביותר במחקר מדעי, בהקשר שבין התנהגות לבין קביעת משתנה מכריע. קיים הקשר בין התנהגות לבין המשתנים השולטים בה. המניעים שלנו להתנהגות תלויים במוטיבציה שלנו להשיג את המחזק בנקודת הזמן הספציפית" והדגש על נקודת זמן ספציפית. לזמן יש משמעות כבדת משקל בכלל בכל תחום בחיים ובמיוחד בהשפעה לשינוי התנהגות. תנאי נוסף הכרחי להצלחת הילד לשינוי התנהגות, הוא השיתוף פעולה עם ההורים. ההורים חייבים להרגיש מחוייבים למסגרת החינוכית בה הילד נמצא. הילד חייב לראות בהורים ובמורים שלו גוף אחד שרוצה בטובתו. שאם לא כך, הילד לא יהיה בעל מוטיבציה מירבית לשינוי התנהגותו כשהוא חדור אמונה שאכן ההתנהגות הלא רצויה אינה מטיבה איתו.

בספרי, אני מספרת סיפור על תהליך של שינוי התנהגות תלמיד, תוך הבניית תוכנית התערבות בה מתקיימת ברית של שיתוף פעולה עם הבית ומוכיחה עד כמה שיתוף פעולה זה מהווה תנאי מקדים והכרחי להצלחת התוכנית. "יצירת קשר ואמון בין בית הספר להורים מאפשרת לתעל את הכוחות לכיוון של עזרה לתלמיד ומעצימה את תחושת המסוגלות של ההורים בהשפעה על חינוך הילד." הילד חייב להרגיש את האינטרס המשותף של ההורים והמורים בהצלחתו.

התנהגות הילד היא המראה למצבו המנטלי ולצורך ענייננו גם מצבו האקדמי. ילד שמתנהג לא נכון, דורש "תראו אותי". במקום שכזה, מן הראוי בזמן אמת שהמורה ישקף להורה את שקרה ושההורה יגיע לשיחה למען שיקוף המצב לילד ומציאת דרך נכונה למיטביות. הבניית הדרך חייבת להיות אותנטית למצבו של הילד והמסוגלות שלו ולכן חשוב מאוד לשמוע את ההורים בזמן אמת ולתאם ציפיות ועמדות להתנהלות בהמשך. ההורים מכירים את הילד שלהם ואת עצמם. ההורים חייבים לקחת אחריות בשיתוף פעולה ומעורבות בחיי הילד במסגרת החינוכית ועל כך אני מרחיבה בספר "הרוח בחינוך". המורה המחנך, המורה מקצועי וכל הצוות החינוכי שנפגש עם הילד בבית הספר, משלים את החינוך שקיבל הילד 7 שנים לפני שהגיע לבית הספר ועושה הכל לשדרג ולהטיב. אבל, אבל גדול, המורה לא יכול לעשות את עבודת החינוך לבד ללא מעורבות מלאה של ההורים.

התקשר אלי אבא של ילדה מתבגרת. אמר: "אני אשתדל לא לבכות, אבל אני ממש לא יודע לאן לפנות, הבת שלי נאנסה". לאחר שיחה קצרה הזמנתי אותו להגיע אלי לקליניקה עם הבת. כשהגיעו לקליניקה, פגשתי ילדה שהשתחררה מהצבא. הילדה פחדה לספר לאבא, שמא לא יאמין ואולי גם יאשים.

חברה של הילדה סיפרה לאבא. האמא עדין לא ידעה כלום. חשוב להגיע למיון הכי קרוב לזמן האירוע.  לידיעתכם, כל נפגעת או נפגע של תקיפה מינית שמגיעים לחדר מיון יטופלו תוך הקפדה על שמירת פרטיותם, ושמירה על סודיות רפואית. נפגעות ונפגעי תקיפה מינית המגיעים לחדר מיון בעקבות התקיפה, גם אם הם חסרי ביטוח רפואי, יטופלו ללא תשלום וללא צורך בסידור התחייבות מקופת חולים. חשוב להגיע למשטרה ולדווח על האירוע. חוקר/ת מיומנים ומקצועים ישבו עם הנפגעת וידעו לשאול את השאלות הנכונות. כדי למצוא את האשם ולהביאו לדין חובה לדווח למשטרה. חשוב הגיע אל רופא המשפחה כי לו יש את כל המידע על המוסדות המיוחדים לנפגעי תקיפה מינית.

יש בתים שכל מטרתם טיפול הדרגתי, תהליך של החלמה מהטראומה. בבית יש מדריכים, מטפלים, רופאים וכל מה שצריך. מה שחשוב הוא להקשיב לנפגע ולתת לו הרגשה שאתם שם בשבילו. לעטוף אותו בהמון אהבה ואכפתיות. אמפתיה וסובלנות.

ביחד ישבנו ובנינו תוכנית פעולה לאפשר לילדה לבנות חומות של מוגנות. כתיבת הדברים מאפשרת להיכנס למסגרת מובנת של שליטה. השליטה משרה ביטחון. חשוב מאוד לשתף את ההורים ואם האחים בוגרים דיים, לשתף גם אותם. אין צורך להיכנס לפרטי האירוע. הצעידה ביחד להחלמה היא הכוח שמקבל הנפגע להרים ראש מהטראומה.

למרות שהמגע עצמו קשור באקטים מיניים, תקיפה מינית היא לא סקס, היא אלימות. זו אלימות שאדם אחד מפעיל על אחר, כופה אותה עליו. אישה מוכה תמיד מרגישה שהיא אשמה, היא "עצבנה" את בעלה. אז, לא. גם אם גרמנו לאדם אחר לכעוס, אין לו זכות להכאיב לנו. מי שמתקשה, שילך לסדנא של "שליטה בכעסים". לא מרימים ידיים ועושים הכל כדי לא לפגוע. "המלבין פני חברו ברבים, כאילו שפך דמים"(פרקי אבות). הפגיעה הזו שנעשית בכפייה גורמת לעלבון ולהשפלה והיא משולה במשנה לרצח.

הנפגעת נפגשה עם אמא שלה ואבא שלה בקליניקה שלי וביחד עברנו תהליך עד שהצלחנו למצוא מקום בבית תקווה בכרמיאל. יש גם את הכפר המאזן בקיסריה ועוד בתים שנותנים מחסה וטיפול ממוקד בתהליך החלמה. חשוב מאוד לא לפחד לדבר ולשתף. למצוא את המבוגר האחראי הקרוב ביותר ולספר. אדם שעובר כזו טראומה מתקשה להגיע לשיקול נכון בהבניית תהליך החלמה, ולכן חשוב מאוד לספר ולקבל ליווי מאדם קרוב.