תגית: הורים

בשעת בוקר מוקדמת, צלצול טלפון מטלטל ומעבר לקו, אמא המבקשת זרקור לפתרון קושי בהתמודדות שלה מול הילדים. "הילד שלי חזר בוכה הביתה מבית הספר". מדגישה האמא "דמעות, לא רוצה להיכנס יותר לשיעור". אני מסכימה שזה לא קל לראות את הילד שלך בוכה. הילד מוצף רגשית וקשה באמת להבין מה הייתה החוויה שממנה נפגע.

במודל מעש"ה, שהוא תהליך הטיפול בטראומה, מבקשים קודם ל"השתיק" את ההצפה הרגשית. גם הcbt מאמין שהדרך הנכונה היא לעשות כדי להעצים את כוח החשיבה, לנהל שיח ממקום מושכל. "הגעת הביתה. אתה בבית עם אמא/אבא, נשטוף פנים ונדבר".

שיחה עם הילד מתקיימת כשהילד יושב על הספה/על הכיסא, לא על הברכיים. מקשיבים לסיפור מתחילתו ועד סופו. בשום אופן לא מכנים בשמות את הילד שאיתו התעמת או המורה. מנסים להבין מה בדיוק קרה בארוע. אנחנו מודעים היום יותר מתמיד שאנו נשלטים ע"י מחשבות אוטומטיות, שמשתלטות על השכל ומציפות את הרגש בתחושות שליליות שפוגעות בנו. ממקום בוגר ואחראי תשקפו את העובדות מתוך הסיפור של הילד ותתייחסו להשתלשלות הארוע.   לפי מודל אפר"ת, תשאלו מה הפרשנות שהילד נתן לארוע, מה הוא הבין? כמובן שהפרשנות נובעת מהיסטוריית למידה אישית שלו, כאן המקום להבין את הפגיעה. הרגש שנכנס בארוע חשוב מאוד, אך יתרה מכך, חשובה התגובה שמביע הילד לארוע. האם בכל מצב של פגיעה אנחנו בוכים? האם בכל פעם שאנו נפגעים אנחנו בורחים או נמנעים?

כל שיחת חינוך עם הילדים מותנת במשולש השיח שראשיתו באמונה שלכם שהערכים שלכם הם הנחוצים ביותר בעבור עתידו של הילד. וודאות מוחלטת שקו החינוך שלכם הכי נכון להצלחתו בחיים. משם הצלע השנייה שהיא החיבור בין אותה אמונה ביתרונות החינוך לעתידו, לתועלת שלי, בכאן ועכשיו – מאותו קו חינוך. כמובן להכיר בצלע השלישית שהיא אותם חסרים, חסרונות, חוסר מסוגלות של הילד העומד בפניי. כדי שאותם ערכים חינוכיים והתועלת שאקבל בכאן ועכשיו מהחינוך יתאימו לחוסרים של הילד שלמולי באופן מדוייק – עלי להקפיד שהערך שלי יהיה גבוה לא רק בעיני עצמי – אלא שכך ייתפס בעיני הילד!

רק כשיש הלימה בין רמת הוודאות שלכם לבין הערך הנתפס שלכם, ניתן לבנות את החיבור בין שלושת הצלעות של משולש השיחה. בכל שיחה חשוב לדלות את שלוש התועלות שמבקש הילד מעצם ניהול השיחה ולאמר לו "אני מרגיש שחשוב לך…" לשקף ולחזק – להציף ולנווט לקבלת המענה בדרך שחשוב לנו להשיג בתועלת קו החינוך שבחרנו. עלינו להתאים את הצגת הפתרון שלנו לתבניות החשיבה של הילד, כפי שאנו מכירים מנקודות שעלו בשיחה.

כשהילד מגיע אלינו "כואב" עלינו לצפות בכאב ממקום מושכל ולא להיכנס לתוך הכאב שלו, כדי להיות יעילים ולתת לו את הכוח להתגבר על הכאב. לתת לילד כלים להתמודדות, להעצים את המסוגלות לפתרון בעיות באופן עצמאי מתוך אמונה שלמה שאנו כהורים מאבזרים את ארגז הכלים שלו לעתיד בטוח ושלו.

אמא לארבעה ילדים בוגרים זועקת אלי בשיחת טלפון "הילדים שלי עושים מה שבראש שלהם". בוא נבין ביחד, מה נמצא בראש של הילדים שלנו? הילדים שלנו שומעים, קולטים ומטמיעים כל מה שהם שומעים בסביבתם. המסכים הלא ממוגנים בנושאים שלא לילדים, החברים שבאים מבתים שונים ועוד. עם זאת, חשוב להבין את האחריות שלנו למה שנמצא בראש הילדים. כמה אנחנו ערים למה שבאמת בראש שלהם? במודע ובתת מודע. כמה אנחנו מכירים ויודעים את מה שבראש של הילדים שלנו? האחריות שלנו כהורים, מבקשת עשייה ושליטה בכל מה שקורה בעולם של הילדים שלנו.

ילדים בכל גיל עוברים טראומות. פגיעה בגוף או בנפש, שמקורה, בדרך כלל, חיצוני. בשפת היום-יום מתייחס המונח כמעט תמיד לטראומה נפשית. אנחנו כהורים מחויבים לאמפתיה. תשומת לב. לשיח מקרב ונקי עם הילדים שלנו. להבין את הכאב שלהם ולאפשר להם ארגז כלים לפתרון בעיות, לפני שהם פונים לחברים או להתנהגויות, שלא יעשו להם טוב לטווח הרחוק יותר.

תשומת לב בעולם של טראומה, מביאה לחשיבה יתרה של המרחק בין להיות בעובר תשומת לב לכאב הטראומטי ולהיכנס למאורת ארנב מאוד קשה, לבין להצליח להתבונן לפחד בעיניים ולהיות איתו. ההבדל בן הצפה לעיבוד. הצפה מביאה להתפרקות, התעוררות – מערער את המצב ולא מטיב. מה שחשוב הוא החיבור – המעורבות של הילד לסיפור המסופר. כמה הוא קשור פיזית ו/או נפשית לאותה סיטואציה.

הבנה של מקום הילד שלנו בתוך אותה טראומה היא שמנתבת שיחה מעצימה, המובילה לחוסן נפשי. חוסן נפשי מביא לשליטה בהתנהגות נכונה ששומרת על הילדים שלנו ממחשבות אוטומטיות שמציפות את השכל הישר ולא מאפשרות התנהלות מבוקרת ואחראית. מאידך, הימנעות מפוסט טראומטית קשה יותר כשאני חוסך מעצמי האבקות באותה הימנעות.

בכדי למנוע מהילדים לעשות מעשים שהם לא בשליטה שלנו, חשוב לשבת עם המצוקה, להגדיר מי אני (הילד וההורה) מול המצוקה וכיצד אני יכול לפתח כלים וחוסן למילה מצוקה. חשוב להבין מה מניע את אותה מצוקה שמביאה לאבחן סיטואציה כטראומטית. להכיר מקרוב את הילד שלנו, זה לגעת במצוקה, בכלי החסר שמביא אותה לחווית טראומה בסיטואציה מסוימת.

נתייחס לנרטיב. לסיפור שמאחורי. חשוב להתייחס למבנה השלם של הניתוח הנרטיבי של הילד שלנו לסיטואציה ולאו דווקא לתוכן. תוכן תמיד יהיה עם חורים, כי הילד לא תמיד יהיה מוכן לספר או שלא מסוגל לעמוד בתוכן באותם חורים. לכן נתמקד במבנה הנרטיב – מה סדר האירועים ונבין אם יש מקום למלא את החורים בכדי לסייע לילד או עלינו לעשות עבודה במבנה ונדאג להביא ביטחון לעצמנו ולו. כשילד עושה "מה בראש שלו", נשב ונשוחח איתו להבין ולשנות את המניע לעשייה למקום שיהיה לו טוב לאורך זמן.

זוג הורים הגיעו לקליניקה. הורים להורים. סבא וסבתא. מודאגים מההורות של ילדיהם. אומר להם הבן: "אתם לא הייתם הורים יותר טובים". נו אז? האם נמשיך באותן טעויות, או נגדיל ראש? נשכיל ונלמד לעשות אחרת? בספרי "גלגולו של חינוך" אני משתפת בקו החינוך של הדור הקודם ופותחת צוהר לשינוי. גם אנחנו כהורים לומדים מטעויות העבר ומתקנים. רצוי לקבל הכוונה וייעוץ ועוד יותר נכון, לקבל ליווי להטמעת דפוסי הורות נכונים למען החוסן הנפשי של ההורים, שמתבטא בהתנהלות היומיומית ובהתנהגות כלפי הילדים.

בספרי "הרוח בחינוך", בפרק שמדבר על "הורות מודל חיקוי לילדים", אני מפרקת את התקשורת הבין אישית לשני הערוצים שנחסמו באשר למהותם ומהות זולתכם. כיצד מקיימים משא ומתן ברמה פנימית וחיצונית על מנת להביא לשלמות הקשר בין ההורים והילדים. הורות לא מסתיימת כשהילד עוזב את הבית ובונה בית חדש ומשפחה חדשה. ההורות ממשיכה עד סוף הימים. בספרי זה, אני מעצימה את גלגולו של החינוך במורשת ישראל, שהרי מעשיו של אדם מושפעים מהשראת התדמית העצמית שלו, איך הוא נתפס בעיני עצמו. אם ישנה הערכה להורים ולהוריהם, מתקיים צורך וחובה לא לחרוג מן הקו המשפחתי ולא לבייש אותם. נקודות חשובות אלו בחינוך הן הבסיס לחינוך הדור הצעיר.

הכרה בהורות כמקום לשיח השאלות והתשובות, מביאה להבנה טובה יותר של צורכי הילד שלנו ובאפשרותנו להציג את הפתרון לצורך, בהתאם לקו החינוך שבחרנו. אחרי שנוצר חיבור חברי ורגשי בין ההורה והילד, לילד לא יהיה נעים לאמר "לא", מה שמוריד את הסיכוי להתלבטויות מצידו.

סבא וסבתא לא יכולים להתערב בחינוך בנוכחות הנכדים, אך מחובתם להביע את מורת רוחם לילדם, כי ההורות שלהם עדיין בתוקף. האמפתיה היא היכולת להבין בצורה מלאה את הכאבים ואת האינטרסים העמוקים של ההורים החדשים בלי לצאת מ"הנעליים שלנו" ולשכוח את האינטרסים שלנו. האמפתיה להורים הטריים (גם עם ילדם בן 6), באה בגישה מאוזנת וגמישה. היא מאפשרת להורה להתחבר אל הילד, להבין אותו, את מניעיו ואת צרכיו. אך עדיין, אלו לא הופכים להיות כל עולמו והוא עדיין צריך לראות ולהיות  משמעותי בחינוך.

להיות הורים, זה לא קל. הורות, אינה משחק ילדים. הורות מתחילה כשהעובר כבר בבטן. חשיבה על החיים החדשים. הזנה, ביגוד, חינוך ואיכות חיים עוטפת. אכן, יש למלא את הילקוט בתחומי עניין רבים, ללמוד, להשכיל ויותר קשה מהלמידה הוא היישום. אם בחרתם לקבל ייעוץ ועדיין אין שינוי התנהגות של הילדים ועדיין אתם מרגישים חוסר נוחות, חוסר בהרמוניה ואין אוירה רגועה בבית, אל תדחו פגישה עם מלווה משפחתית, שתנתח ותבחן מבית, מה הסיבות להתנהגות. תמיד תמיד תקשיבו לאמא ואבא, גם אם אתם עכשיו הורים, תקשיבו ממקום נקי. הרווח יהיה שלכם ושל ילדכם.

הגיעה לקליניקה אם חד הורית. שיתפה בחיים לא קלים. עושה הכל לפרנס את ארבעת ילדיה בכבוד. שלא יחסר כלום. תזונה בריאה ומזינה, בגד ללבוש, חינוך פורמלי ואפילו בלתי פורמלי, חוגים ובאותה נשימה מוסיפה "הם לא מעריכים כלום, למה?"

בכל 36 השנים בהם אני אשת חינוך וכ20 שנים בקליניקה אני מבקשת מכם ההורים להיות נחושים, עקביים ומתמידים בערך עליון שלכם בחינוך. תחיו בתוך סרט. שחקו את התפקיד שאתם רוצים לעצמכם. אם תאמינו בצדקת דרככם בכל לבבכם, ואם תשקיעו את מלוא האנרגיה בצורה שיטתית וסדורה, המציאות תתיישר בהתאם אליכם. אז, איך עושים זאת בכוונה לקבל הערכה לעשייה ולנתינה?

הערכים שלנו הם חלק מרכזי במי שאנחנו – ובמי שאנחנו רוצים להיות. הערך בו אנו בוחרים שילווה אותנו בחיינו ושיהיה המוביל בחינוך שלנו, חייב להיות מאוד ברור לנו וברור לילדנו. מה הערך שבאמצעותו נביא לידי ביטוי את האישיות שאנו רוצים להציג בפני הילדים שלנו וחשוב לנו, שכך יציגו עצמם לעולם בעתיד. מה הקו המנחה אותנו לחיים טובים ומלאי הצלחה. כשאתם כהורים מתנהגים בהתאם לערכים שאתם דורשים מהילדים, הם מקבלים מודל חיקוי ורוצים להתפתח לכיוון ההצלחה שהם חווים בזכותכם.

חשוב מאוד להשתמש תמיד בהגדרת הערכים והתועלת שאותם אתם נותנים לילדים שלכם באמצעות כלליי המסגרת הביתית והחינוך אותו אתם מקנים לילדים. עבור כל תועלת מרכזית שהגדרתם, צרו אנלוגיה המתאימה לכל אחד מהילדים שלכם. למשל, יושרה היא ההתחייבות שלכם לבצע את מה שאתם מצהירים עליו. אדם בעל יושרה מתכוון לדבריו ומקיים את הבטחתו. כמה מכם אמרו שהם מתכוונים לרדת חמישה ק"ג ובסוף לא עשו זאת? כמה מכם אמרו שהם יתחילו להתאמן לפחות שלוש פעמים בשבוע ואחר-כך התחרטו על המינוי שעשו בחדר הכושר כי היו לכך מיליון תירוצים? מרביתנו לא באמת מקיימים את כל מה שאנחנו מצהירים עליו. כשאתם מצהירים על כוונתכם בקול רם, ודאו שאתם יודעים שהן הפעולות שיביאו אתכם להגשמתה ובצעו אותן במלואן.

האנלוגיה לכך היא שאין הורים עצלנים. כולם רוצים לעלות על הרכבת, אם רק ידעו לאן היא נוסעת, מהו זמן הנסיעה ואיפה התחנות שלה. כמדריכת הורים, אני מסייעת להורים להכריז על כיוון הנסיעה ועל היעד הנכסף בחינוך שלהם. כל זאת, אחרי שהכרתי טוב את ההיסטוריה של ההורים ויש לי אפשרות להציג לילדים את העשייה העיקשת של ההורים ונחישות שלהם להצלחה. ילדים מאוד אוהבים להתגאות בהורים שלהם ובעשייה שלהם. "לאבא שלי יש סולם" "אמא יקרה לי". שקפו לילדים את הערכים שעליהם אתם גדלתם, בזכותם אתם הצלחתם, שקפו את העשייה שלכם ותדרשו שהילדים שלכם לא יוותרו על הדרך (גם אם היא קשה להם), שיהיו עיקשים להשגת היעד ונחושים להגיע אליו. הערכה מגיעה בהבנת התועלת שבהטמעת הערך וקיומו בפועל.

רבים ההורים שמגיעים לקליניקה ואומרים "אי אפשר לדבר איתו/איתה, הם על כך טעונים, כל כך מלאים, איך עושים זאת?" הדרך הנכונה ליישב סכסוך, מצב טעון ועוד – לשבת!!!. קודם בוחרים את המקום הנוח ביותר לשבת, לשתות מים ואולי גם לשים משהו מתוק על השולחן.

מי מאיתנו לא רוצה להגיע לסוף השיחה כשאנחנו מחובקים, אוהבים, מכילים ותומכים? היעד שהוא מטרת השיחה מתווה את מהלך השיחה כולה. מקשיבים לילד. הקשבה מלאה. לא אומרים מילה ולא מביעים בשפת גוף. הקשבה נקייה. בזמן ההקשבה, חשוב לשים לב לשפת הגוף ולטון הדיבור. כשהילד מסיים, שואלים "אתה רוצה שאגיב?"  "חשוב לך לשמוע מה דעתי?" רק אם אמר "כן", מתחילים להגיב. האמירה של הילד היא פתיחת השער. כל עוד הילד לא אמר "כן", השער נעול. תשאלו "יש לך עוד מה לספר על האירוע?"

כשאתם מתחילים לדבר חשוב לשקף את תמצית הדברים שאמר, להתרכז בנקודות שבהן הביע תסכול, אכזבה, בלבול. למצוא איזו נקודה שאפשר בה למצוא מכנה משותף. כדי לתת לילד ביטחון, להבין שמה שקרה, נורמלי בהחלט, גם אם הסיפור ממש בדיוני. מצאו מקום לנרמל את הסיפור כדי לעזור לילד ל"רדת" לקרקע.

פרסונליזציה הינה אחת מהטיות החשיבה האופייניות למצבים של דיכאון (ולא רק) על פי התיאורטיקן הקוגניטיבי אהרון בק. מצבים של פרסונליזציה הם כאלה בהם מייחס האדם כל אירוע שלילי לעצמו ולחוסר הערך שלו, תוך התעלמות מתרומתם של אנשים אחרים או של ההקשר הסביבתי. הטיית חשיבה זו גורמת לאדם לקחת על עצמו אחריות מלאה לאירועים ומצבים שפעמים רבות כלל לא נמצאים באחריותו (או נמצאים רק באחריותו החלקית), מה שמתגבר ומזין תחושות קשות של אשמה, כעס ואכזבה.

לכן, חשוב לנו בשיחה, להתייחס באופן אישי לסיפורים ששיתף הילד, עד לאותו שלב שבו התחלנו את השיחה. לפנות בשם הילד ולתת לו הרגשה של קירבה, זו לא הרצאה ולא שיחת "נו, נו, נו". מקשרים את הסיפור שלו למשהו שגם אתם חוויתם מה שמשדר התעניינות אמיתית ואותנטית ומתוך אכפתיות. רק כשהרגשתם שהילד נרגע ומקשיב לכם, זה הזמן להצטרפות.

הצטרפות לדברי הילד יכולה להעשות במגוון רחב של דרכים. מילולית ולא מילולית. הליך הצטרפות זה מכונה בשיטת ה- NLP  ראפור, והוא נשען על הרעיון הבסיסי לפיו דומה מושך דומה. האנרגיה שלי תתאים את עצמה לאנרגיה שלו. כך שהכי לא נכון יהיה לפרוץ בצחוק כשהילד טעון וסיפר משהו שמאוד נגע בו. בשלב מסוים הילד יתחיל לחקות אתכם, לכן חשוב לאט לאט להוריד את טון הדיבור, את שפת הגוף לנינוחה ולנשום. פשוט לנשום. כשאתם תנשמו גם הילד לא במודע, ינשום וישנה את צורת הישיבה שלו. וכך כשהוא מחובר אליכם, תובילו אותו בשלב מסויים לנושא אותו חשוב לכם לסגור. לחנך באותה שיחה. זו ההזדמנות שלכם, אל תפספסו. תכניסו את הילד לאט לאט ל"נעליים שלכם" וכל מילה שלכם תוטמע באהבה.