תפקוד נכון במסגרת החינוכית משתקף בציר זמן של תהליך למידה; תלמיד שנמנע מאיחור לשיעורים ומגיע עם הציוד הנדרש למלא את כל שמתבקש במקצוע הנלמד, באופן עקבי ובהתמדה מקפיד על תפקוד לימודי, כגון השתתפות פעילה בכיתה, כתיבה במחברת, מענה על דף עבודה והתנהגות נאותה. מידת ההבנה של החומר הנלמד או הצלחה ביישומו, הם רמה נוספת להערכת תפקודו והיא תוצאה של התפקוד שהזכרתי למעלה.
בכל תקופה של הערכת התפקוד הלימודי, המורה עומד מול נתוני הערכה שמצוינים על ציר זמן הלמידה. חשוב לבנות ביטחון עצמי לנוכח חוויות מציאותיות של ביקורת ושל דחייה באמצעות הגנה אסרטיבית על עצמי (Padesky,1997). עלינו להקפיד לשפר את המסוגלות העצמית של התלמיד, את מיומנויות פתרון הבעיות שלו ואת תחושת הזהות עם פחות תלות בתשומת לבם של אחרים. במקביל לעבוד על שיפור מיומנות ההקשבה, איסוף נתונים מאחרים ומיזוג המידע. כיצד ניתן להפריד את המושג ה"עצמי" של הילד מההתנהגות, כאשר אנחנו כמורים נותנים מדד לפרשנות שלנו לאותו תפקוד ואנו מודעים לכך שהילד לוקח את המדד הנתון בתעודת הערכה ומפרש אותו באופן אישי כמדד לערך העצמי שלו?
המורה בשטח מודע לכך שתחושת הערך העצמי של הילד נקבעת על פי האהבה, החמלה והטיפול שהוא מקבל מהאנשים החשובים בחייו. יוטאגוגיה היא גישה פדגוגית המותאמת לצורך של הלומדים ללמוד באופן אוטונומי ועצמאי, ומתייחסת ליכולת לעשות זאת כמיומנות בסיסית לחיים במאה ה־21 וליכולת להמשיך ללמוד לאורך החיים בעולם המשתנה תדיר. בעזרת הוראה דיאלוגית, מורים חונכים בעלי מיומנויות יוטאגוגיות יכולים לנתב את ההוראה שלהם לקידום יכולות למידה ־ עצמית של תלמידים שונים ולהכין אותם טוב יותר להתמודדות עם אתגרי העידן הנוכחי. קו הוראה זה מתקיים ביושרה בין המורה לתלמיד ומחייב בניית אמון בין הצדדים.
קו זה של חינוך שבא מתוך תובנות של העוסקים בחינוך ובהוראה, מצריך התנהלות מסויימת בתוך המסגרת החינוכית. בכדי להביא את הילד למצב של למידה- עצמית, יש להקנות לו הרגלים של עבודה ולקיחת אחריות על תהליך העבודה. האמון שיתנו ההורים במורים שיודעים את עבודתם ועושים הכל למען הצלחתו של התלמיד בעתיד (בלימודים ובחיים בכלל), יאפשר הצלחה בהעצמת התלמיד וחיזוק הערך העצמי שלו. התערבות בעבודתו של המורה, מבלבלת את הילד ועושה את התוצאה ההפוכה. הילד לא מכיר בסמכות המורית, לא במקצועיות של המורה ובנקודה זו אין שום עשייה חינוכית.
הורים יכולים לבקש מהמורה לשקף להם את הרציונאל שעומד מאחורי דרישה זו או אחרת של המורה ולעולם לא לבטלה לאלתר. מן הראוי שהילד ירגיש שההורים מאמינים במסגרת החינוכית אליה נשלח מדי יום ילדם. כיצד ירגיש הילד בטוח במסגרת, אם ההורים שלו כל הזמן מאשרים בפניו, שהמורה לא עושה עבודתו באופן שניתן לסמוך עליו? גדולים תהיו אם נעשה למען הגברת המודעות לרגש ושיפור הסובלנות לתסכול.
אייך נביא את הילדים לעשייה מבלי שיפחדו מאי הצלחה?
אנשים מנסים להבין את סביבתם על סמך השלבים ההתפתחותיים המוקדמים שלהם עצמם, כדי לארגן את ההתנסויות שלהם בדרך הגיונית ולתפקד בצורה מסתגלת (Bosen,1988). הרגישות לאפשרות של דחייה מופעלת ע"י ההנחה שאם לא אהיה במרכז תשומת הלב, אדחה ואף יינטשו אותי. הילדים מאמינים שאנשים תלותיים יקבלו אותם ללא תנאים ולא סביר שיינטשו אותם (Bernstein,2005).
שתי נקודות אלו של היצמדות לניסיון כושל בעבר ואמונה שרק אנשים שחלשים יקבלו אותם, מעכבת אותם מצמיחה ורווחה נפשית. אנו מקווים לראות עליה בגמישות בהמשגה של עצמם ושל הזולת, יותר קבלה רגשית וביטוים של חום וחמלה כלפי עצמם וכלפי אחרים, יותר ראיות לאינטראקציות חברתיות הדדיות והתנהגויות מכבדות אחרות וניהול טוב יותר של יצר התחרותיות. על מנת להגיע לחינוך נכון שיוביל להשגת כל התקוות שלנו בחינוך, עלינו להקפיד ללא תנאי על שבחים ואהבת אמת, בכל הזדמנות שנקראת בנוכחותנו עמם. בשיחות שלנו איתם, נתמוך באמונות מסתגלות ובמאמצים תפקודיים ולהבחין בנסיגות לעבר אסטרטגיות של האדרה עצמית ועוררות עצמית מנותקת. יש ערך לסיכום משותף של הכלים המועילים לרעיונות חשובים שעלו בשיחה או באינטראקציה שמתקיימת בזמן אמת.
הילדים מצפים שההורים והמורים יקדישו להם זמן כשהם זקוקים לעזרה ויהיו זמינים בכל עת שהם מרגישים נזקקים. שההורים והמורים יראו את הייחודיות שלהם ודוחים מחוות צבועות של אכפתיות יתר. כך הילדים רואים בהורים ובמורים זיוף והקשר הבן דורי, האמון במבוגרים האחראים מתפוגג עם הגעת הילד לבגרות.
הנכון ביותר הוא להיות אותנטי, לא מזויף. להאמין במה שאנו המבוגרים האחראים אומרים ומתנהגים בפועל, באופן נאמן למחשבותינו ורגשותינו הפנימיים חרף השפעות חיצוניות. מאמן כדורגל גם בגיל צעיר מאוד לא ישאיר על המגרש, בזמן משחק, ילד שיעלה ולא יחפש את הכדור, ישחק בשיתוף עם חברי הקבוצה על מנת להבקיע את הגול. גם אנחנו חייבים לשדר לילד את הצפייה שיעשה למען ההצלחה שלו ושלנו. כל ילד מסוגל להצליח אם ניתן לו את הכלים הנכונים, אם נאמין בו ולא נוותר עליו. ביחד נהיה עיקשים במטרת הרווחה הנפשית של הילד והצלחתו העתידית להיות עצמאי ועם חוסן נפשי מול כל קושי שיקרא בדרכו.
איך נשקיט רגשות שמעכבות אותנו?
בבודיהיזם טוענים שה"גיהנום החם" הוא אותם רגשות שמאיימות לשרוף אותנו מבפנים. מי מאיתנו לא זוכר שנוירולוג זה או אחר, אמר לאמא שלו (ולצערו גם נכח ושמע): "מהילד הזה לא יצא כלום". או שבחצר הילדים לגלגו והקטינו אותנו? העבר שלנו מכתיב את ההווה. אנחנו לא יכולים לשנות את הדרך שבה זה מאורגן אצלינו במוח. התת מודע שלנו אלבום תמונות ישן, אותן תמונות מהוות חסמים לעשייה פורייה ומלאת אנרגיות.
את הדרך האוטומטית שבה אותן חוויות עדין מופיעות בחיינו ומשפיעות עלינו אנחנו רוצים לשנות. אנחנו לא מעוניינים להאשים את ההורים שלנו, אנחנו רוצים לתת מענה לצרכים שלא זכו למענה הולם במשך כל חיינו ואם יש דרך לעשות שילדנו לא יחוו את אותן רגשות אז חשוב שנעשה.
מודעות קשובה לילדים שלנו היא הדרך. אפשר גם ללמד את הילדים להקליט מסר קצר וייחודי המשבח את העבודה הרגשית האמיצה שחוו. את ההתקדמות בלקיחת אחריות או במודעות האמפתית במטרה להפריך דפוסים או אמונות מעוותות. שמכונות "מחשבות אוטומטיות" בתורת הcbt.
ההתוודעות שלנו אל דרך החשיבה הזו היא סוג של מדיטציה בפני עצמה. ראשית, עלינו לפתח תשומת לב מודעת לסבל שלנו עצמנו. נחשוב על כך שכול בני האדם אינם רוצים לחוות שום סוג של סבל נפשי, ובכל זאת הם נקלעים למצבים קשים של סבל שזועק מתוך הנשמה. חשיבה מסוג זה מובילה אותנו לחמלה. אם לא נפַתח את המשאלה להשתחרר מכול הסבל שלנו עצמנו, כיצד נוכל לפתח את המשאלה שהילדים ישתחררו מסבלם הם? עלינו להרחיב את המשאלה הזו לכלל הסובבים אותנו, שגם הם חפֵצים באושר. יש לנו יכולת לאמן את התודעה שלנו ולפתח את המשאלה שכולן וכולם ייפרדו לחלוטין מסבלם.
אנחנו מאוד חוששים להעיז ולהגיב כשמשהו פוגע בנו. שמא נקרא "חוצפנים". מהי חוצפה? חוצפה היא התנהגות שאינה מצייתת לנורמה תוך כדי התרסה, ובפרט יש בה חוסר ציות לסמכות. חוצפה יכולה להיות שלילית, לא מכבדת ומגיעה מחוסר חינוך ולעומתה ניתן להכיר חוצפה שמהווה פריצת דרך תוך כדי עשייה חיובית ומטיבה לעצמי ולסביבה. עלינו להכיר בכבודנו ולשמור עליו מכל משמר. כשאנחנו נעשה זאת ילמדו מאיתנו ילדנו. חשוב שנשים לב למוצא פינו. נעשה הכל שילדנו לא יחוו כניעה לסמכות שפוגעת בהם ומשאירה אותם עם חוויות שיעכבו אותם בעתיד מהצלחה ורווחה נפשית. כניסה עם הילדים לדמיון מודרך בו הם מרשים לעצמם להגן על כבודם ולדבר על הרגשות מול סמכות. שומרים על כבוד ותקשורת נקייה ומשקיטים רגשות שיעכבו אתנו בעתיד.
יעילות מותנת בתכנון זמן
תלמיד כתה ז' אמר לי השבוע "את לא מבינה אין לי זמן להכין שעורים". אמרתי לו "אתה לא מתאר לעצמך עד כמה אני מבינה שאתה לא מתכנן נכון את הזמן שלך". נכנסנו לכיתה, סגרנו את חוברת המתמטיקה וסיפרתי לילדים על ההרצאה בנושא "תכנון זמן יעיל".
המרצה הוציא מתחת לשולחן מיכל זכוכית גדול והניחו בעדינות לפניו. אחר כך הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים, כל אחת בגודל של כדור טניס, והניחן בתוך המיכל. כאשר התמלא המיכל לגמרי ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת, הרים המרצה את מבטו באיטיות אל תלמידיו ושאל: "האם מלא המיכל?" כולם השיבו "אכן". המרצה המתין מספר שניות והוסיף: "האמנם?" ואז שוב התכופף והוציא מתחת לשולחן כלי מלא אבני חצץ. בקפדנות שפך את החצץ מעל לאבנים וניער מעט את המיכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות עד שירדו לתחתית המיכל. שוב הרים את מבטו המרצה הזקן אל הקהל ושאל "האם מלא המיכל?" עתה התחילו להבין מאזיניו המבריקים את כוונתו. אחד מהם השיב: "כנראה שלא!". "נכון" ענה המרצה הזקן. חזר והתכופף והפעם הוציא מתחת לשולחן סיר מלא בחול. בתשומת לב שפך את החול אל תוך המיכל. החול מילא את החלל בין האבנים הגדולות ובין החצץ. פעם נוספת שאל המרצה את תלמידיו: "האם מלא המיכל?" הפעם ללא היסוס ובמקהלה, השיבו התלמידים המחוננים: "לא!" "נכון" השיב להם המרצה הזקן. וכפי שציפו תלמידיו רבי היוקרה והעוצמה, הוא נטל את כד המים שעמד על השולחן ומילא בהם את המיכל עד לשפתו.
אנו למדים שככל שנראה לנו היום גדוש בהתחייבויות, אם באמת נתאמץ תמיד ניתן להוסיף זמן למטלות נוספות. ועוד שאם לא מכניסים למיכל קודם כל את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס את כולם אחר כך". השאלות שעומדות כרגע לדיון היא מהן האבנים הגדולות בחייכם? המשפחה? חברים? לימודים? הגשמת חלומותיכם?
בספר "גלגולו של חינוך" אני משתפת במסרים שאמא שלי העבירה אלי במשך שנים, תמיד אמרה לי "קודם תעשי את החובות שלך ואז תראי כיצד את פתאום יש זמן למלא זכויות. והרווחה הנפשית של "הספקתי גם וגם" ממלא את הלב בתחושות של גאווה, ערך עצמי ואושר עילאי".
כל ילד/ה חילקו את הדף לשניים וכתבו בצד אחד את החובות באדום ובצד השני את הזכויות, הבחירות בצבע ירוק. אין ספק שנחשפו לכך שהחובות הן שליש מהבחירות שלנו להנאה ולמען הנפש שלנו. כובד המשקל שאנו נותנים לאותם חובות הוא כאבנים הגדולות, אך ברגע שנכניס את החובות לפרופורציה ונכיר ביכולת שלנו לבצע אותן על הצד הטוב ביותר ומיד לעבור לבחירות שלנו, נבין שהכל קטן עלינו.
הילדים חזרו הביתה שיתפו את ההורים. ההורים התקשרו אלי ואמרו שגם הם לקחו דף ועט, כתבו את הדברים והרגישו שחייבים לשתף אותי שאכן פתאום יש אויר לנשימה.. אפשר למלא את החובות ולחוות גם משפחה וחברים.
למה חשוב המבחן ומה מטרתו?
אנו נמצאים בתקופה קשה מאוד. השאלה שעולה תמיד "מה המבחן הזה שאנו עוברים?" אנו נתקלים לא פעם במושג "מבחן האנושות". בתורה נאמר: "אֲנִ֧י יְהֹוָ֛ה חֹקֵ֥ר לֵ֖ב בֹּחֵ֣ן כְּלָי֑וֹת וְלָתֵ֤ת לְאִישׁ֙ כִּדְרָכָ֔ו כִּפְרִ֖י מַעֲלָלָֽיו (מ"ג ירמיהו יז י). בוחן כליות הוא כינוי לאלוהים, שיודע מה אדם חושב ומרגיש בתוכו. אנחנו מרגישים שאנחנו במבחן, כל יום וכמעט כל היום. תחושה שמציפה דווקא כשעלינו להתנסות בהתמודדות עם אתגר?
מבחן, בחינה או מבדק הוא כלי מדידה או תהליך שיטתי שנועד לבחון את טיב הידע או הביצוע וכישורים בתחום ולעיתים גם בוחנים אופי של אדם בתחום מסוים. אנו מכירים את השאלון שניתן לתלמידים כדי לבדוק את רמת השליטה שלהם בחומר הלימודים; טיב הביצוע נמדד ביחס לחומר הלימודי. בתחום החינוך, המבחן הוא הכלי העיקרי בו נעשות הערכה ומדידה בחינוך פורמלי.
אפרק את הפסוק שנכתב בספר ירמיהו. אלוקים חוקר לב ובוחן כליות, מכיר ויודע את שבליבנו ובנפשנו אב רחום וחנון ולכן אנו מאמינים באמונה שלמה שבורא עולם הוא אדון הסליחות וממנו ניתן לבקש רחמים, אם והיה וטעינו. יתרה מכך אומר הפסוק "לתת לאיש כדרכו כפרי מעלליו", הפרוש המילולי למַעֲלָל:מַעֲשֵׂה גְבוּרָה, הֶשֵׂג. אבל, אנחנו תמיד נשאל את הילד "מה כבר עוללת?" לאחר ששמענו שנעשה מעשה שלילי. גישה שלילית ולא נכונה מ"חסמים של התת מודע". אמשיך, "לתת לאיש כדרכו" הכוונה לגמול לאיש על הדרך שבה צעד, בה בחר, אותה עשה.
אם רק היינו מנקים את כל המטען הרגשי מאחורי המילה מבחן (לחץ, חרדות, שיפוטיות, מבוכה), היינו מגלים יתרונות לימודיים רבים. הילדים שלנו עושים דרך בלמידה. הקשבה בכיתה, הכנת משימות, הן בכיתה והן בבית. הלמידה היא בניין לחוסן עתידי. לא סתם יאמר ש"ככל שלומדים יודעים כמה לא יודעים". הבחינה מהווה משוב לעשייה הלימודית. גמול על עבודה קשה. יתרה מכך, המורה יודע להכיר ולהוקיר את דרך ההוראה שלו גם באמצעות המבחנים. אם הילדים לא ידעו את החומר, אזי ברור שהדרך, הגישה, השיטה לא נעשתה נכון לקהל היעד, העבודה לא נעשתה בדרכו של התלמיד. המבחן הוא בעבור המורה ובעבור התלמיד. לא ניתן לבנות את הקומה השנייה של הבניין כל עוד מפקח הבנייה לא הגיע לאתר לבחון ולבדוק שהעבודה נעשתה כראוי ויש ביטחון מלא לבנות את הקומה השנייה.
במאמרים קודמים הזכרתי את החסמים בתת המודע. אכן, אלו חסמים שלנו, שלא עברו ניקיון נכון להבנות בריאות נפשית. המבחן הוא דרך נכונה להוקיר על מעלליי, על העשייה שלי. כמה חשוב לנו שאחרי שבישלנו ועבדנו יום שלם במטבח, יאכלו את האוכל שלנו ויאמרו "אמא את אלופה". כמה חשוב לנו שכשיש סתימה בכיור ואנחנו עושים לפתוח את הסתימה, לקום לראות שהמים זורמים ולקבל חיוך מהאישה שאומרת "טוב שאתה קיים". כל חיינו אנו במבחנים. המבחן שלנו הוא לשקף את ההצלחה באמצעות עשייה שעוטפת לתוכה את ההבנה שלנו והשליטה שלנו במילוי המשימה.
חינוך לעשייה משמעותית הוא הבסיס להצלחה
פגשתי השבוע משפחה: אבא אמא ושלושה ילדים בני 8, 12 ו-15. ההורים מספרים שיש להם ילדים טובים ושקטים. במסגרת החינוכית והבלתי פורמלית תמיד יש "טענות" שהם לא שותפים בעשייה חברתית ולא במשימות אישיות.
מראיון עם ההורים עלה שהאבא עובד במפעל והאמא מנקה בתים. האבא למד בבית ספר תיכון, סיים כתה י' והאם נשרה מהלימודים בסיום כתה ח' בבית ספר יסודי. להורים אין חברים. אבא מגיע מהעבודה בסביבות חמש אחר הצהרים. אמא לא עובדת כל יום כי בבית מנקה, מבשלת ומכבסת. מהילדים נדרש אבא: "שילכו לבית ספר. באים הביתה אוכלים ולחדר שלהם". אמא: "לא צריך כלום רק שיהיו בריאים".
תחושת מסוגלות גבוהה מחייבת ניסיון בהתגברות על מכשולים באמצעות מאמץ עיקש ומתמשך. כשאנחנו נשארים באזור הנוחות ללא אתגרים ודרישה להטיב, להגשים חלומות, לא מתאפשרת תחושת מסוגלות וכשאין אותה אנחנו נמנעים מלהיכנס לעשייה משמעותית שתאפשר הצלחה ותביא עימה אושר ושמחת חיים. אותה שמחת חיים מדרבנת אותנו לעשייה נוספת ומאתגרת עוד יותר.
על מנת שילדנו יגיעו לאותה תחושת מסוגלות וירצו להיות "נוכחים" במובן המעשי של המילה, שותפים ומעורבים חברתית, עלינו לעשות מספר צעדים חשובים בחיינו. נתחיל בבית. בסביבה הבטוחה של הילדים. כל ילד מקבל בין 2 משימות עד ארבע משימות שבועיות בעשייה הביתית. למשל: ביום שני שטיפת כלים וביום רביעי לטאטא את הבית. ההתנסות המוצלחת בביצוע המשימות מביאה לרווחה נפשית והכרה במחויבות לתא המשפחתי.
מודלינג. מן הראוי שהילדים יצפו בהתנסות מוצלחת של ההורים. של אחרים סביבם, דומים או משמעותיים להם. כשילדים רואים שהורים מתרועעים, מתקשרים, שותפים בעשייה, הם לומדים להיות חלק. האבא שמגיע הביתה. נח חצי שעה ושותף בעשייה בבית. עורך שולחן לארוחת ערב. משתף בעשייה בעבודה. האמא מספרת על פגישה עם חברות, שיחה עם שכנות.
השיחה עם הילדים שמתנהלת בכל ערב לפני או אחרי ארוחת הערב, מציפה הצלחות והוקרות על עשייה משמעותית נכונה להגברת תחושת המסוגלות. כמובן הערכה ראלית של יכולת/כשרון והכוונה ליום המחרת "רועי, איזה יופי ששחקת עם דני בהפסקה, גם מחר תצא מהכיתה, יהיה יום יפה, תחשוב עם מי ואיפה אפשר לשחק". "שירה, וואו כמה כיף לשמוע שהשתתפת בשיעור היסטוריה, תקראי את הפרק עכשיו לפני השינה ותפתיעי את המורה שלך מחר, מה את אומרת?"
העצמה מתקיימת על עוררות רגשית/פסיכולוגית. כשאנחנו ההורים/הצוות החינוכי רגועים ובטוחים בעשייה שלנו אנו חווים חוויה של שליטה ברמה הפסיכולוגית ותפיסת המסוגלות העצמית שלנו עולה. בעלי מסוגלות עצמית גבוהה תופסים מצב של עוררות כאנרגיה חיובית וכמקדמת ביצועים.
לסלוח, לשתוק כשכואב ולחלום למרות הכל
ביקר אצלי בקליניקה צעיר בן 30. "אני כועס על אמא שלי שלא ראתה את הכאב שלי. את הקשיים שלי כנער מתבגר. היא הייתה עסוקה בעצמה ובבניית הקריירה שלה", אמר. ילדים צעירים אינם יכולים להבין סיטואציות אם לא נסביר להם.
בכל גיל ניתן לחבר בין אהבה עצמית לבין התמודדות עם קושי או כישלון. הילדים שלנו צריכים לראות הלכה למעשה כיצד ההורים שלהם מתמודדים עם קושי ועם כישלון. ללמוד ולחקות אותנו בדברים הקטנים. ללמידה מטעות חשיבות מכרעת ביכולת של האדם להוביל את עצמו לעבר השגת מטרותיו. מסוגלות עצמית מתייחסת לאמונה של הפרט ביכולתו לבצע מטלה או אתגר ולהתמודד עמו. כל מוטיבציה מושרשת באמונה המרכזית של האדם, שיש לו את היכולת והכוח להשפיע על התפקוד שלו – לשלוט בחייו. האם שגידלה את ארבעת ילדיה, השכילה שעליה להתחזק אל מול הקשיים בחיזוק המסוגלות העצמית שלה. בנדורה (1997) טוען שמסוגלות עצמית שווה לאמונה של האדם ביכולתו לכוון לעבר מטרותיו. המטרה של האם הייתה לשרוד, לכלכל את ילדיה ולדאוג להם לקורת גג. לא האש שורפת את האדם, אלא הרשלנות של עצמו(מבלנה).
רוזנבאום (1990) כתב שאדם יוכל להשיג את מטרותיו רק אם יפעיל מיומנויות שליטה עצמית. רק כך יהיה מסוגל להתגבר על מכשולים קוגנטיבים, רגשיים והתנהגותיים כדי להשיג את מטרותיו. גם אם אתה מרכיב מחדש את ששברת, זה לא הופך אותך לשלם (אבן רושד). האם עשתה כל שביכולתה לעמוד בהתחייבויות שלה כלפי ילדיה. ברור שבעלי מסוגלות עצמית גבוהה ניגשים למשימות קשות כאתגרים שיש לנהל ולא כאיומים שיש להימנע מהם. האם הצליחה לשמר את המאמצים ואת האמונה העצמית גם אל מול הכישלונות. כמו שלא מלאה בשלמות את הנוכחות שהייתה ללא ספק אחת ממטרותיה כאם ל4 ילדים. התוצאה של מסוגלות עצמית גבוהה, היא בהפחתת מצוקה רגשית אפשרית כמו חרדה ודיכאון מול מצבי כישלון (בנדורה 1997).
שלושה דברים מועילים לאדם יותר מכל: לסלוח, לשתוק כשכואב ולחלום למרות שאתה יודע שזה לא יקרה (צ'אק פלאניוק). חשוב לשקף לילדים שלנו את הקשיים למען יבינו, יכילו ויכבדו את המאבק של ההורים למסוגלות עצמית, בדומה לערך עצמי, שיש בו את היכולת לספק חוסן בהתמודדות מול אתגרי החיים. להבין שההורים חולמים על משפחה מושלמת והרמוניה. לא לעולם חוסן. אמא שלי אמרה: "אני בגיל שלך הייתי, את בגיל שלי עדיין אל היית, כשתהי תביני". בואו נאחל לחיים טובים מלאי אור ואהבה. והלוואי ונצליח להגשים חלומות.
תפקידם המכריע של ההורים בבניית הערך העצמי של הילדים
ערך עצמי, המכונה גם הערכה עצמית, הנו מושג אשר מתאר את הערך שמקנה האדם למאפיינים השונים שלו. למשל ההתנהגויות האופייניות לנו והרגשות שלנו. להורים תפקיד מכריע בבניית הערך העצמי של ילדיהם, על ההורים לקבל הדרכה באשר לחשיבות הערך העצמי של הילד ובאשר לפקידם המכריע במשימה זו (בראון, 2011).
שיחה לאחר קבלת תעודות הערכה שילדים מקבלים בבתי הספר, זו חוויה שיש לתת עליה את הדעת ולא לתת לרגשות שלנו לנהל את השיחה עם הילדים. יש ש"הולך לנו טוב", כאשר אנו קוצרים הצלחות בלימודים, או חוויה משמעותית עם אדם אהוב. חוויות כאלה משפיעות על התחושה שלנו לגבי עצמנו וגורמות לנו להרגיש טוב יותר. כמובן, יכולות להיות גם חוויות המשפיעות לרעה על תחושותינו לגבי עצמנו. ערך עצמי הנו מאפיין בסיסי ויציב יותר בתפיסה העצמי שלנו, אשר מלווה אותנו, מעבר לאותם חוויות. במובן הזה, השפעות אירועי היום-יום על הערך העצמי אכן קיימות, וכל פרט שב ומתאזן סביב רמת ערך עצמי "ממוצעת" יציבה ואישית שלו.
ולכן, חשוב שנקפיד על מסרים קבועים במשך כל השנה, ולהתנהג בהם באופן רציף: חיוך, מגע, חיזוק ומחמאה. תשומת הלב שלנו לילדים צריכה להיות על בסיס יומי. החיזוקים הסביבתיים הם שמביאים את הילד לחיזוק עצמי ומשם מתקיימת עליה בערך העצמי שלו.
החיזוק משמש גירוי היוצר קשר בין מעשה מסוים לתוצאה שבאה בעקבותיו (מאיירס, 2012). במשך הזמן הילד לומד לחזק את עצמו בעקבות אותה התנהגות רצויה. חשוב למצוא בכל תעודה נקודות חוזק ולשבח. לבחון כיצד הצלחת להגיע להערכה כזו? ומשם לנסות להבין עם הילד מה לא עבד במקצועות שהערכה הייתה פחות טובה. לראות בתעודה מקפצה להצלחה טובה יותר בשנה הבאה. לתת לילד תחושה של "מאמינים בך", "סומכים עליך".
כדאי לנהל יומן הצלחות. לחבר את הפעילות לזמן ההתארגנות לשינה. ילד שסופר הצלחות לפני השינה, ישן שנת ישרים, רגועה ומעצימה. במחברת כותבים מחמאות או חיזוקים בלי גבול וללא התאמה (בנק). ואז בכל יום בוחרים מתוך הבנק את המחמאות הרלוונטיות לעשייה ולהתנהגות. המטרה שלנו שההורים יהפכו להיות ,מעריכים קריטיים" עבור הילדים, מסרים תואמים ויעילים.
המסרים שאנחנו מעבירים לילדנו לגבי הצלחה וכישלון, יקבעו את תפיסתם ואת יכולתם להתמודד עם מצבים לא רצויים. ככל שהערך העצמי שלנו גבוה יותר, כך אנחנו סובלניים יותר לנקודות השחורות בתוך התמונה הכוללת. גם אם אתם רואים כישלון בתעודה, עליכם להדגיש ולחזק לילד שכל כישלון הוא הזדמנות ולא החמצה, הכישלון הוא מנוף לצמיחה ולהשגת מטרות אישיות. היו הורים מחבקים ומעצימים למען עתידו של ילדכם.
הצלחת הילד תלויה בשיתוף פעולה בין המבוגרים האחראים
הגיעו לקליניקה זוג הורים מתוסכלים מאוד. "היינו בפגישה עם מחנכת הכיתה, סגנית מנהלת, הפסיכולוג והיועצת והם לא מבינים שהם לא בכיוון הנכון עם הבן שלנו, מה עושים?". במצבי קונפליקט ההתנהגות שלנו תקבל ביטוי בשני כיוונים עיקריים: קיפאון/ כניעה – ואז התשלום הוא פנימי ונגרר לריצוי הצד השני. או תקיפה/שליטה – ואז התשלום הוא חיצוני, כלפי הסביבה – מה שיביא לריחוק מהקבוצה (אפל, 2015).
כשאנחנו מדברים על "הכיוון הנכון", חשוב שנבין שהכיוון הנכון יבחן במבחן התוצאה. אם בית הספר עושה מאמצים ונותן לתלמיד את השילוב הנכון לטעמם של המורים המקצועיים, את הליווי המנטלי לפי הבנתו של הצוות הטיפולי ובכל זאת אין תוצאה שמאפשרת לנו להגיד "הצלחנו", משהוא בדרך אינו נכון, הכיוון של הטיפול אינו נכון. אי אפשר כל הזמן להגיד "עשינו כל כך הרבה למען.." ומאידך, הורים יקרים גם אתם צריכים לקחת אחריות. היכן אתם בתמונה הזו של העשייה, של הדרך, של הכיוון להצלחה? האם מראש כשנבנתה התוכנית ההתערבות בה הוחלטו הצעדים, הסכמתם עם התוכנית? דאגתם שבבית תהא תמיכה מלאה לעשייה הבית ספרית?
הקונפליקט הינו עימות. רבים מאיתנו חוששים שאין לנו את הכלים להתמודדות במצבים שכאלה ולכן אנחנו נמנעים מהקונפליקט, אנחנו מסכימים עם הנאמר ללא הסכמה מודעת ושלמה, מה שלא מביא אותנו לשיתוף פעולה מלא במה שהוחלט ואז התוכנית לא יכולה להצליח. תוכנית פעולה משותפת של בית ובית ספר, היא התנאי להצלחה.
חשוב מאוד ללמוד לנהל קונפליקט עד לפתרון הבעיה באופן שיכבד את שני הצדדים ולהגיע להסכמה בדרך לניצחון. כל עוד שני הצדדים בסיום הקונפליקט לא מרגישים מנצחים, לא תצליח התוכנית לשיפור מצבו המנטלי והאקדמי של הילד.
כשאין הסכמה בין ההורים לצוות החינוכי, לא תהא הצלחה לאף אחד מהצדדים והנפגע העיקרי הוא הילד. יש לצאת משיחה עם תוכנית עבודה. מה תפקיד ההורים ומה תפקיד הצוות החינוכי. להכיר מראש את המסוגלות של התלמיד ולנתב להצלחה. כשאין שינוי בהתנהגות ואפילו לא במעט, חשוב להכיר בכך שהכיוון לא נכון, לכנס שוב ישיבה ולבחון את העשייה. הדרך תלויה בגורמים רבים שחשוב להכיר ולהוקיר כל גורם וגורם. לראות את החיבורים בין הגורמים. אם זה הבית: תקשורת פתוחה ועקבית עם הצוות החינוכי, להיות קשובים לילד ולהקפיד על תמיכה במורים (לדאוג לציוד מלא לשיעורים ולא לתת תמיכה בהימנעות מכניסה לשיעורים) ומצד שני המורים, לשמור על תקשורת עם ההורים. מעקב על ההצלחות יכול לתת כיוון לחיזוק ההצלחות ומיגור ההתנהגויות הלא נאותות. להבין שאם ההצלחה לא מגיעה, התוכנית לא עובדת ויש לתקנה. התקפה של אחד את השני, האשמות, לא מביאות להצלחה. עבודה בשיתוף פעולה מלא של בית ובית ספר יביאו לרווחה של הילד.
הבסיס להצלחה הוא ללמוד לקחת אחריות
הבנת המושג "אחריות" כלפי הסובבים אותנו, מותנת בחשיבה על האחריות שלנו כלפי עצמנו. כשמגיע הורה ומבקש ממורה לקחת לתשומת ליבה שהילד שלו לא מבין את החומר הנלמד והוא לא רוצה להיכנס לכיתה, אני שואלת אותו כמנתחת התנהגות, היכן האחריות של ילדך להיות ולהבין את החומר הנלמד? ילד שנשאר שבוע בבית כי הגיעה משפחה מהדרום ורצה להיות איתם. ולאחר יום יומיים ששהה בבית ספר נוסע שבוע לנופש משפחתי בדרום. מגיע לבית ספר ולא מגיע לשיעורים פרטניים כי לא מוותר על ספורט ולא על קולנוע, לא מוצא לנכון לפגוש חבר שנכח ועבד בכיתה, לשבת וללמוד אתו, היכן האחריות ללמידה? שלו ושל הוריו.
אחריות היא ערך מוסרי, שמשמעותו היא שהאדם בהיותו בוגר, נושא בתוצאות של מעשיו ופעולותיו שלו כלפי עצמו וכלפי חברתו וסביבתו, אם הוא בחר בהם מרצונו החופשי. מדי פעם יש להשתמש בכלי שנקרא מיינדפולנס, מדיטציה שמאפשרת הפניית הקשב לכאן ועכשיו. שיח פנימי עם הנשמה – מה אני עושה להצלחה שלי ושל ילדיי? וללמד את הילד שלנו לעשות את השיח הזה עם עצמו.
לְמִידָה היא תהליך של שיפור הידע וההבנה במיומנות העשייה. הלמידה מבוססת על התנסות ומובילה לשינוי קבוע יחסית בהתנהגות של הפרט. למידה אינה רק רכישת ידע אקדמי. רכישת ידע להתנהלות עצמית, זו גם למידה.
שבו עם עצמכם וכתבו את המטרות שלכם בחינוך ילדכם. מה אתם מצפים שיאפיין את הילד הבוגר שיצא לחיים העצמאיים שלו? מה אתם עושים כדי להגשים ולהגיע אל אותה מטרה נעלה? איזו אחריות אתם לוקחים על עתיד ילדכם? מה האחריות שאתם מלמדים אותם לקחת על ההצלחה שלהם?
אחריות כערך מוסרי משמעותה בראש ובראשונה שהאדם שחי בחברה, אינו יכול להתעלם מההשפעה של פעולותיו על בני אדם החיים בסביבתו. אחריות מהווה תשתית התפתחותית פסיכולוגית וחברתית שאדם אמור לרכוש בעזרת הוריו, מחנכיו ותרבותו. ההורים והמחנכים מאפשרים לצעיר לרכוש ידע ריאלי כדי להסתגל למציאות ולהשתלב בה ולהפוך לאדם עצמאי וחופשי.
מסגרת חינוכית כשמה כן היא. מסגרת חינוכית מתייחסת למערכת של כללים, שמטרתם לשמור על הסדר בבתי ספר ולחתור לכך שהתלמידים יצליחו בלימודיהם. הכללים מכילים נוכחות ועשייה במהלך החינוך ללמידה אקטיבית. הורים חנכו את ילדכם לקחת אחריות וזאת בעצם היותכם מודל לחיקוי.