תגית: הצלחה

פגשתי השבוע משפחה: אבא אמא ושלושה ילדים בני 8, 12 ו-15. ההורים מספרים שיש להם ילדים טובים ושקטים. במסגרת החינוכית והבלתי פורמלית תמיד יש "טענות" שהם לא שותפים בעשייה חברתית ולא במשימות אישיות.
מראיון עם ההורים עלה שהאבא עובד במפעל והאמא מנקה בתים. האבא למד בבית ספר תיכון, סיים כתה י' והאם נשרה מהלימודים בסיום כתה ח' בבית ספר יסודי. להורים אין חברים. אבא מגיע מהעבודה בסביבות חמש אחר הצהרים. אמא לא עובדת כל יום כי בבית מנקה, מבשלת ומכבסת. מהילדים נדרש אבא: "שילכו לבית ספר. באים הביתה אוכלים ולחדר שלהם". אמא: "לא צריך כלום רק שיהיו בריאים".
תחושת מסוגלות גבוהה מחייבת ניסיון בהתגברות על מכשולים באמצעות מאמץ עיקש ומתמשך. כשאנחנו נשארים באזור הנוחות ללא אתגרים ודרישה להטיב, להגשים חלומות, לא מתאפשרת תחושת מסוגלות וכשאין אותה אנחנו נמנעים מלהיכנס לעשייה משמעותית שתאפשר הצלחה ותביא עימה אושר ושמחת חיים. אותה שמחת חיים מדרבנת אותנו לעשייה נוספת ומאתגרת עוד יותר.
על מנת שילדנו יגיעו לאותה תחושת מסוגלות וירצו להיות "נוכחים" במובן המעשי של המילה, שותפים ומעורבים חברתית, עלינו לעשות מספר צעדים חשובים בחיינו. נתחיל בבית. בסביבה הבטוחה של הילדים. כל ילד מקבל בין 2 משימות עד ארבע משימות שבועיות בעשייה הביתית. למשל: ביום שני שטיפת כלים וביום רביעי לטאטא את הבית. ההתנסות המוצלחת בביצוע המשימות מביאה לרווחה נפשית והכרה במחויבות לתא המשפחתי.
מודלינג. מן הראוי שהילדים יצפו בהתנסות מוצלחת של ההורים. של אחרים סביבם, דומים או משמעותיים להם. כשילדים רואים שהורים מתרועעים, מתקשרים, שותפים בעשייה, הם לומדים להיות חלק. האבא שמגיע הביתה. נח חצי שעה ושותף בעשייה בבית. עורך שולחן לארוחת ערב. משתף בעשייה בעבודה. האמא מספרת על פגישה עם חברות, שיחה עם שכנות.
השיחה עם הילדים שמתנהלת בכל ערב לפני או אחרי ארוחת הערב, מציפה הצלחות והוקרות על עשייה משמעותית נכונה להגברת תחושת המסוגלות. כמובן הערכה ראלית של יכולת/כשרון והכוונה ליום המחרת "רועי, איזה יופי ששחקת עם דני בהפסקה, גם מחר תצא מהכיתה, יהיה יום יפה, תחשוב עם מי ואיפה אפשר לשחק". "שירה, וואו כמה כיף לשמוע שהשתתפת בשיעור היסטוריה, תקראי את הפרק עכשיו לפני השינה ותפתיעי את המורה שלך מחר, מה את אומרת?"
העצמה מתקיימת על עוררות רגשית/פסיכולוגית. כשאנחנו ההורים/הצוות החינוכי רגועים ובטוחים בעשייה שלנו אנו חווים חוויה של שליטה ברמה הפסיכולוגית ותפיסת המסוגלות העצמית שלנו עולה. בעלי מסוגלות עצמית גבוהה תופסים מצב של עוררות כאנרגיה חיובית וכמקדמת ביצועים.

ביקר אצלי בקליניקה צעיר בן 30. "אני כועס על אמא שלי שלא ראתה את הכאב שלי. את הקשיים שלי כנער מתבגר. היא הייתה עסוקה בעצמה ובבניית הקריירה שלה", אמר. ילדים צעירים אינם יכולים להבין סיטואציות אם לא נסביר להם.
בכל גיל ניתן לחבר בין אהבה עצמית לבין התמודדות עם קושי או כישלון. הילדים שלנו צריכים לראות הלכה למעשה כיצד ההורים שלהם מתמודדים עם קושי ועם כישלון. ללמוד ולחקות אותנו בדברים הקטנים. ללמידה מטעות חשיבות מכרעת ביכולת של האדם להוביל את עצמו לעבר השגת מטרותיו. מסוגלות עצמית מתייחסת לאמונה של הפרט ביכולתו לבצע מטלה או אתגר ולהתמודד עמו. כל מוטיבציה מושרשת באמונה המרכזית של האדם, שיש לו את היכולת והכוח להשפיע על התפקוד שלו – לשלוט בחייו. האם שגידלה את ארבעת ילדיה, השכילה שעליה להתחזק אל מול הקשיים בחיזוק המסוגלות העצמית שלה. בנדורה (1997) טוען שמסוגלות עצמית שווה לאמונה של האדם ביכולתו לכוון לעבר מטרותיו. המטרה של האם הייתה לשרוד, לכלכל את ילדיה ולדאוג להם לקורת גג. לא האש שורפת את האדם, אלא הרשלנות של עצמו(מבלנה).
רוזנבאום (1990) כתב שאדם יוכל להשיג את מטרותיו רק אם יפעיל מיומנויות שליטה עצמית. רק כך יהיה מסוגל להתגבר על מכשולים קוגנטיבים, רגשיים והתנהגותיים כדי להשיג את מטרותיו. גם אם אתה מרכיב מחדש את ששברת, זה לא הופך אותך לשלם (אבן רושד). האם עשתה כל שביכולתה לעמוד בהתחייבויות שלה כלפי ילדיה. ברור שבעלי מסוגלות עצמית גבוהה ניגשים למשימות קשות כאתגרים שיש לנהל ולא כאיומים שיש להימנע מהם. האם הצליחה לשמר את המאמצים ואת האמונה העצמית גם אל מול הכישלונות. כמו שלא מלאה בשלמות את הנוכחות שהייתה ללא ספק אחת ממטרותיה כאם ל4 ילדים. התוצאה של מסוגלות עצמית גבוהה, היא בהפחתת מצוקה רגשית אפשרית כמו חרדה ודיכאון מול מצבי כישלון (בנדורה 1997).
שלושה דברים מועילים לאדם יותר מכל: לסלוח, לשתוק כשכואב ולחלום למרות שאתה יודע שזה לא יקרה (צ'אק פלאניוק). חשוב לשקף לילדים שלנו את הקשיים למען יבינו, יכילו ויכבדו את המאבק של ההורים למסוגלות עצמית, בדומה לערך עצמי, שיש בו את היכולת לספק חוסן בהתמודדות מול אתגרי החיים. להבין שההורים חולמים על משפחה מושלמת והרמוניה. לא לעולם חוסן. אמא שלי אמרה: "אני בגיל שלך הייתי, את בגיל שלי עדיין אל היית, כשתהי תביני". בואו נאחל לחיים טובים מלאי אור ואהבה. והלוואי ונצליח להגשים חלומות.

ערך עצמי, המכונה גם הערכה עצמית, הנו מושג אשר מתאר את הערך שמקנה האדם למאפיינים השונים שלו. למשל ההתנהגויות האופייניות לנו והרגשות שלנו. להורים תפקיד מכריע בבניית הערך העצמי של ילדיהם, על ההורים לקבל הדרכה באשר לחשיבות הערך העצמי של הילד ובאשר לפקידם המכריע במשימה זו (בראון, 2011).
שיחה לאחר קבלת תעודות הערכה שילדים מקבלים בבתי הספר, זו חוויה שיש לתת עליה את הדעת ולא לתת לרגשות שלנו לנהל את השיחה עם הילדים. יש ש"הולך לנו טוב", כאשר אנו קוצרים הצלחות בלימודים, או חוויה משמעותית עם אדם אהוב. חוויות כאלה משפיעות על התחושה שלנו לגבי עצמנו וגורמות לנו להרגיש טוב יותר. כמובן, יכולות להיות גם חוויות המשפיעות לרעה על תחושותינו לגבי עצמנו. ערך עצמי הנו מאפיין בסיסי ויציב יותר בתפיסה העצמי שלנו, אשר מלווה אותנו, מעבר לאותם חוויות. במובן הזה, השפעות אירועי היום-יום על הערך העצמי אכן קיימות, וכל פרט שב ומתאזן סביב רמת ערך עצמי "ממוצעת" יציבה ואישית שלו.
ולכן, חשוב שנקפיד על מסרים קבועים במשך כל השנה, ולהתנהג בהם באופן רציף: חיוך, מגע, חיזוק ומחמאה. תשומת הלב שלנו לילדים צריכה להיות על בסיס יומי. החיזוקים הסביבתיים הם שמביאים את הילד לחיזוק עצמי ומשם מתקיימת עליה בערך העצמי שלו.
החיזוק משמש גירוי היוצר קשר בין מעשה מסוים לתוצאה שבאה בעקבותיו (מאיירס, 2012). במשך הזמן הילד לומד לחזק את עצמו בעקבות אותה התנהגות רצויה. חשוב למצוא בכל תעודה נקודות חוזק ולשבח. לבחון כיצד הצלחת להגיע להערכה כזו? ומשם לנסות להבין עם הילד מה לא עבד במקצועות שהערכה הייתה פחות טובה. לראות בתעודה מקפצה להצלחה טובה יותר בשנה הבאה. לתת לילד תחושה של "מאמינים בך", "סומכים עליך".
כדאי לנהל יומן הצלחות. לחבר את הפעילות לזמן ההתארגנות לשינה. ילד שסופר הצלחות לפני השינה, ישן שנת ישרים, רגועה ומעצימה. במחברת כותבים מחמאות או חיזוקים בלי גבול וללא התאמה (בנק). ואז בכל יום בוחרים מתוך הבנק את המחמאות הרלוונטיות לעשייה ולהתנהגות. המטרה שלנו שההורים יהפכו להיות ,מעריכים קריטיים" עבור הילדים, מסרים תואמים ויעילים.
המסרים שאנחנו מעבירים לילדנו לגבי הצלחה וכישלון, יקבעו את תפיסתם ואת יכולתם להתמודד עם מצבים לא רצויים. ככל שהערך העצמי שלנו גבוה יותר, כך אנחנו סובלניים יותר לנקודות השחורות בתוך התמונה הכוללת. גם אם אתם רואים כישלון בתעודה, עליכם להדגיש ולחזק לילד שכל כישלון הוא הזדמנות ולא החמצה, הכישלון הוא מנוף לצמיחה ולהשגת מטרות אישיות. היו הורים מחבקים ומעצימים למען עתידו של ילדכם.

הגיעו לקליניקה זוג הורים מתוסכלים מאוד. "היינו בפגישה עם מחנכת הכיתה, סגנית מנהלת, הפסיכולוג והיועצת והם לא מבינים שהם לא בכיוון הנכון עם הבן שלנו, מה עושים?". במצבי קונפליקט ההתנהגות שלנו תקבל ביטוי בשני כיוונים עיקריים: קיפאון/ כניעה – ואז התשלום הוא פנימי ונגרר לריצוי הצד השני. או תקיפה/שליטה – ואז התשלום הוא חיצוני, כלפי הסביבה – מה שיביא לריחוק מהקבוצה (אפל, 2015).
כשאנחנו מדברים על "הכיוון הנכון", חשוב שנבין שהכיוון הנכון יבחן במבחן התוצאה. אם בית הספר עושה מאמצים ונותן לתלמיד את השילוב הנכון לטעמם של המורים המקצועיים, את הליווי המנטלי לפי הבנתו של הצוות הטיפולי ובכל זאת אין תוצאה שמאפשרת לנו להגיד "הצלחנו", משהוא בדרך אינו נכון, הכיוון של הטיפול אינו נכון. אי אפשר כל הזמן להגיד "עשינו כל כך הרבה למען.." ומאידך, הורים יקרים גם אתם צריכים לקחת אחריות. היכן אתם בתמונה הזו של העשייה, של הדרך, של הכיוון להצלחה? האם מראש כשנבנתה התוכנית ההתערבות בה הוחלטו הצעדים, הסכמתם עם התוכנית? דאגתם שבבית תהא תמיכה מלאה לעשייה הבית ספרית?
הקונפליקט הינו עימות. רבים מאיתנו חוששים שאין לנו את הכלים להתמודדות במצבים שכאלה ולכן אנחנו נמנעים מהקונפליקט, אנחנו מסכימים עם הנאמר ללא הסכמה מודעת ושלמה, מה שלא מביא אותנו לשיתוף פעולה מלא במה שהוחלט ואז התוכנית לא יכולה להצליח. תוכנית פעולה משותפת של בית ובית ספר, היא התנאי להצלחה.
חשוב מאוד ללמוד לנהל קונפליקט עד לפתרון הבעיה באופן שיכבד את שני הצדדים ולהגיע להסכמה בדרך לניצחון. כל עוד שני הצדדים בסיום הקונפליקט לא מרגישים מנצחים, לא תצליח התוכנית לשיפור מצבו המנטלי והאקדמי של הילד.
כשאין הסכמה בין ההורים לצוות החינוכי, לא תהא הצלחה לאף אחד מהצדדים והנפגע העיקרי הוא הילד. יש לצאת משיחה עם תוכנית עבודה. מה תפקיד ההורים ומה תפקיד הצוות החינוכי. להכיר מראש את המסוגלות של התלמיד ולנתב להצלחה. כשאין שינוי בהתנהגות ואפילו לא במעט, חשוב להכיר בכך שהכיוון לא נכון, לכנס שוב ישיבה ולבחון את העשייה. הדרך תלויה בגורמים רבים שחשוב להכיר ולהוקיר כל גורם וגורם. לראות את החיבורים בין הגורמים. אם זה הבית: תקשורת פתוחה ועקבית עם הצוות החינוכי, להיות קשובים לילד ולהקפיד על תמיכה במורים (לדאוג לציוד מלא לשיעורים ולא לתת תמיכה בהימנעות מכניסה לשיעורים) ומצד שני המורים, לשמור על תקשורת עם ההורים. מעקב על ההצלחות יכול לתת כיוון לחיזוק ההצלחות ומיגור ההתנהגויות הלא נאותות. להבין שאם ההצלחה לא מגיעה, התוכנית לא עובדת ויש לתקנה. התקפה של אחד את השני, האשמות, לא מביאות להצלחה. עבודה בשיתוף פעולה מלא של בית ובית ספר יביאו לרווחה של הילד.

הבנת המושג "אחריות" כלפי הסובבים אותנו, מותנת בחשיבה על האחריות שלנו כלפי עצמנו. כשמגיע הורה ומבקש ממורה לקחת לתשומת ליבה שהילד שלו לא מבין את החומר הנלמד והוא לא רוצה להיכנס לכיתה, אני שואלת אותו כמנתחת התנהגות, היכן האחריות של ילדך להיות ולהבין את החומר הנלמד? ילד שנשאר שבוע בבית כי הגיעה משפחה מהדרום ורצה להיות איתם. ולאחר יום יומיים ששהה בבית ספר נוסע שבוע לנופש משפחתי בדרום. מגיע לבית ספר ולא מגיע לשיעורים פרטניים כי לא מוותר על ספורט ולא על קולנוע, לא מוצא לנכון לפגוש חבר שנכח ועבד בכיתה, לשבת וללמוד אתו, היכן האחריות ללמידה? שלו ושל הוריו.
אחריות היא ערך מוסרי, שמשמעותו היא שהאדם בהיותו בוגר, נושא בתוצאות של מעשיו ופעולותיו שלו כלפי עצמו וכלפי חברתו וסביבתו, אם הוא בחר בהם מרצונו החופשי. מדי פעם יש להשתמש בכלי שנקרא מיינדפולנס, מדיטציה שמאפשרת הפניית הקשב לכאן ועכשיו. שיח פנימי עם הנשמה – מה אני עושה להצלחה שלי ושל ילדיי? וללמד את הילד שלנו לעשות את השיח הזה עם עצמו.
לְמִידָה היא תהליך של שיפור הידע וההבנה במיומנות העשייה. הלמידה מבוססת על התנסות ומובילה לשינוי קבוע יחסית בהתנהגות של הפרט. למידה אינה רק רכישת ידע אקדמי. רכישת ידע להתנהלות עצמית, זו גם למידה.
שבו עם עצמכם וכתבו את המטרות שלכם בחינוך ילדכם. מה אתם מצפים שיאפיין את הילד הבוגר שיצא לחיים העצמאיים שלו? מה אתם עושים כדי להגשים ולהגיע אל אותה מטרה נעלה? איזו אחריות אתם לוקחים על עתיד ילדכם? מה האחריות שאתם מלמדים אותם לקחת על ההצלחה שלהם?
אחריות כערך מוסרי משמעותה בראש ובראשונה שהאדם שחי בחברה, אינו יכול להתעלם מההשפעה של פעולותיו על בני אדם החיים בסביבתו. אחריות מהווה תשתית התפתחותית פסיכולוגית וחברתית שאדם אמור לרכוש בעזרת הוריו, מחנכיו ותרבותו. ההורים והמחנכים מאפשרים לצעיר לרכוש ידע ריאלי כדי להסתגל למציאות ולהשתלב בה ולהפוך לאדם עצמאי וחופשי.
מסגרת חינוכית כשמה כן היא. מסגרת חינוכית מתייחסת למערכת של כללים, שמטרתם לשמור על הסדר בבתי ספר ולחתור לכך שהתלמידים יצליחו בלימודיהם. הכללים מכילים נוכחות ועשייה במהלך החינוך ללמידה אקטיבית. הורים חנכו את ילדכם לקחת אחריות וזאת בעצם היותכם מודל לחיקוי.

מוצאי שבת, צלצול טלפון מפר את הרגיעה משבת עם הילדים והנכדים שלי. אמא מודאגת מעבר לקו: "בבקשה תעזרי לי, הבן שלי החליט שהוא לא מוכן ללכת יותר לבית הספר, בשביל מה ללכת לבית הספר". ביקשתי שתשב עם הבן שלה וביחד אתו להעלות על הכתב עשרה דגשים שעושה בבית ספר. לצד אותם דגשים לציין האם היו יכולים להתקיים גם בבית. את הדף להביא איתכם לקליניקה מחר.
האם ובנה הגיעו לקליניקה בתום יום הלימודים. בדף נכתב שבבית ספר יש חברים בהפסקות, יש חוברות שבהם ממלאים אחר המשימות, יש שעורי ספורט ועוד. הדגשנו את החיובי בבית הספר וניסינו ביחד להבין היכן הבעיה.
בית ספר הוא מוסד לימודי המספק את האמצעים ללימוד תחומי דעת. הוא נועד לאפשר לתלמידים להשתלב בחברה על ידי רכישת השכלה ומקצוע. התוצר של תפקוד התלמיד בתחומי הדעת השונים, הנלמדים בבית הספר הוא הישגים אקדמיים. במסגרת בית הספר, הילדים מחויבים לשבת בתוך כיתה עם עוד כעשרים תלמידים לפחות (שלא תמיד החברים הכי טובים), יש לעמוד בזמנים של הצלצולים, כשזמני ההפסקות לא תואמים תמיד את הזמן שהם זקוקים לפסק זמן ומנוחה. האם בית הספר הוא מוסד חינוכי? חִנּוּךְ הוא תהליך מתמשך לאורך שנות החיים, בו מתבצעת למידה ורכישת ידע, מיומנות, דרכי חשיבה, ערכים או עמדות. כך שניתן להתבונן בתהליך החינוכי, כמצבור של פעולות מכוונות המשפיעות על התנהגות האדם ועל עיצוב אישיותו. בית הספר לא נועד להחליף את התרומה החינוכית של המשפחה ומוסדות חברתיים אחרים, אלא רק להשלים אותה בתחומים הספציפיים שבאחריות אנשי מקצוע. בהתאם לכך, התפקיד העיקרי שיועד בתחילה לבית הספר היה הקנייה של ידע. כיצד נביא את הילד לרצות לקנות ידע דווקא בבית הספר ולא בבית? שהרי לקיומה של המסגרת החינוכית יש לא מעט יתרונות למען הילד (חוסן נפשי, חינוך לערכים ורכישת מיומנויות ועוד), הוריו (שיוכלו להביא פרנסה בידיעה שהילד מוגן ודואגים לחינוכו והשכלתו).
לכל תלמיד/ה יש תחומי עניין שונים, יש עולם אחר משל עצמו של חולשות וחוזקות. חשוב ורצוי להכיר היטב כל תלמיד ותלמידה ולהבין כיצד הם היו רוצים להתנהל במסגרת הלימודית/חינוכית. החינוך הרי לא נולד כשקם בית הספר. החינוך קיים מאז נברא האדם. עשיו חונך להביא ציד הביתה ויעקוב חונך לשמור על הצאן והבקר כיושב אוהלים ולא פעיל במיוחד. יצחק הכיר את בניו וידע מה נכון לכל אחד מהם.
תפקוד התלמיד הכולל מילוי משימות, הקשבה לסמכות מורית, כבוד למבוגר ועמידה בלוח זמנים יכול להתקיים תוך כתיבת הסכם עבודה בו יצוין מה מתבקש מהילד, כיצד בתוך המסגרת הבית ספרית נכון יהיה לו לעמוד במתבקש וכיצד הוא מתוגמל על עשייה משמעותית שבה גם הוא וגם המורה יחוו חוויית הצלחה במילוי תפקידם.
הילד שהגיע לקליניקה שיתף שהוא זקוק לאוורור בתום מילוי משימות שהן מאתגרות במיוחד וקשה לו מאוד ללמוד שעתיים ברצף מתמטיקה ו/או מדעים. בהסכם העבודה נכתב שקיימת חובה להיכנס בזמן לשיעור עם כל הציוד, להיות שותף בהקניה. ביצוע המשימה יחולק לשניים או שלושה חלקים, כשבסיום כל חלק של עשייה, יתאפשר לו לצאת לחמש דקות אוורור. והיה וסיים את שלושת החלקים וגם אם עדיין לא הסתיים השיעור, הוא חופשי לצאת מהכיתה, כי בעבורו הסתיים השיעור. הילד נשם לרווחה, חתם על ההסכם ואמר: "ככה אני אצליח". הולכים לבית הספר כדי לחוות חוויות הצלחה והעצמה.

הגיעה אלי לקליניקה נערה שהשתחררה מצה"ל. סיכמנו את תחושת חוסר האונים אל מול היציאה לאזרחות כעצמאית, בחוסר בכלים לתקשורת מעצימה ומקדמת. כל מטרתו של חייל משוחרר להשתלב בחיים באופן שיקדם אותו בפן האישי וכמובן יסייע להתברג בעבודה. החשיבה הראשונית צריכה להיות: מה המטרות שלי בחיים? מה החלום שלי? לבחון את היכולות באופן מציאותי. מה המסוגלות שלי ומה אני מאמין שאוכל לעשות.
לפני היציאה לשטח חשוב מאוד לעשות שיעורי בית. האם אני מכיר ויודע את כל העובדות שאני צריך לדעת מראש כדי לתמוך בבקשה שלי? כשאני מבקש סיוע להגשים את החלום, כשאני רוצה להתברג במקום העבודה. לבחון היטב את הזמן הנכון, גם לי וגם לאדם או לגוף העומד מולי. האם האדם אליו את/ה פונה יהיה פנוי להקשבה, האם אני פנוי וממוקד מטרה, כדי שהאנרגיות תהיינה חיוביות ומלאות באור למען הצלחת השיח. בדיקה מלאה לתזמון הבקשה.
הסמכות שאני מרגיש שיש לי לבקשת הבקשה הנוכחית. האם אני בעל תעודות של הצלחה שאוכל בעקבותיהן לדרוש? האם האדם ממול יכיר בערכי המוסר שלי כאדם שמגיע לו שיענה לבקשה שלו? האם אתה המבקש, מאמין שמערכת היחסים עם האדם ממנו אתה דורש את הבקשה, יכיר ויראה בך פוטנציאל גם להצלחה שלו?
מה שחשוב הוא להבין שמערכות יחסים מצליחות כשיש הדדיות. חשוב להבין מה באופן ישיר או עקיף אותו אדם שביקשת ממנו את הבקשה, הצלחת לעשות בעבורו, אתה מסוגל בעתיד לעשות בעבורו, משהו שהוא יצליח להפיק ולהנות מכך כשיענה לבקשה שלך.
פרסתי כאן כלים ליעילות בין אישית שיאפשרו הצלחה בתקשורת לבקשה. אסור לנו לוותר על חלום. תכנון מוקדם של הדרך, המסלול, תהליך לבקשה עתידית תלוי מאוד בסגנון התקשורת שנביא איתנו לפגישה. חשוב מאוד למצוא חבר/ה או הורה שיכול לסייע בסימולציה קודם הפגישה.
כשאתם מגיעים מוכנים לפגישה האדם שמנגד מבין שהכנתם את עצמכם ומבין כמה חשוב לכם להצליח, ההשקעה הראשונית הזו מהווה בסיס מכבד לתקשורת לטווח ארוך וכמעט באופן מלא מביאה להצלחה. חשוב שתאמינו בעצמכם בזמן הפגישה, כך אתם משדרים אמון וביטחון לאדם שעומד מולכם.
בצלחה בהמשך לכל החיילים המשוחררים.

שבועיים לפני תום שנת הלימודים. מאבק הכוחות שבין המורים לתלמידים להמשיך במסגרת חינוכית ראויה ומכבדת, מגיע לרף גבוה וכמעט בלתי אפשרי לשליטה. ברור לנו שהגישה הפשוטה ביותר לסמכות, היא תיאור של מאבק כוחות בין גורמים שונים על שימור כוחם, וצבירת כוח בידי גורם מסוים. במקרה זה, במסגרת החינוכית המורים עושים הכל לשמר את כוחם הסמכותי בעוד התלמידים מצידם צוברים כוח אל מול אותם מורים. מבחינה זו, הסמכות פועלת מתוקף שיקולי עלות-תועלת של כל אחד מהצדדים ועוצמתה נקבעת בהתאם לנסיבות אלו.
הציות מהווה תנאי לקיומה של הסמכות. ענישה ועידוד, כאמור, הן הפעולות לאכיפת הסמכות בפועל. ציות הוא הכלל, ואילו אי ציות הוא הפרה של הסמכות והתנגדות לכוח המופעל. הפרת הסמכות אמורה לפי כל תקנון התנהגותי להביא לחיזוק שלילי או ענישה, המוטלת על ידי בעל הסמכות. חומרת הסנקציה והאיום אותו היא מהווה, תלויים בסיטואציה החברתית המסוימת וביחסי הכוחות.
רוברט פול וולף דוחה את גישת הציות כמאבק כוחות. לשיטתו, כאשר מושא הסמכות מציית לסמכות מתוך שקילת שיקולי עלות תועלת, לא מדובר בסמכות אלא בריצוי הסמכות. במקרה שלנו הילדים יודעים שהם מתוגמלים בציון בתעודה. אלא שהם גם יודעים שהציונים ניתנים לפחות שלושה שבועות לפני סיום שנת הלימודים. כך שעד לתקופה זו שלפני החופש, התלמיד בוחר "האם לבצע פעולה", הוא שוקל שיקולים בעד ושיקולים נגד, ומאזן ביניהם. בשלב זה, לפי הפילוסוף יוסף רז, הסמכות אינה מהווה טעם בפני עצמה לשיקול באופן ההתנהגות. כך שאם מורה אומרת לתלמיד "תכנס עם הציוד הנדרש לכיתה", הציווי לא חל על שיקולים כמו הציון בתעודה או שיחת נזיפה בשיחות הורים.
מכיוון שסמכות מורית היא יכולת של המורה להכפיף דפוסי התנהגות מסוימים על תלמיד. סמכות נחשבת לאחד מיסודות החברה האנושית, ועומדת כנגד שיתוף פעולה. אימוץ דפוסי פעולה כתוצאה מסמכות מכונה ציות, והסמכות כמושג מקיפה את רוב מקרי ההנהגה. שהרי אם נשווה לאדם הדתי המאמין בסמכות האלוהית. אין מצב שהציות יתחם לתקופה, שהרי הסנקציות הן לכל החיים, לכל הגלגולים ואתה אף פעם לא תדע מה ההשלכות של המעשה הלא מוסרי שעשית.
האם לזה נקרא יראת כבוד. שהרי אנו יראים עוד לפני שאנחנו מכבדים. האם כוח הסמכות עשוי להיות ממשי ואם לא אז אין סמכות? מתברר שכוח הסמכות נקבע על שום השימוש האפשרי בסנקציה: פעולה הפוגעת באדם שאינו מציית לסמכות. ומי מאיתנו מעוניין להיות צייתן לסמכות המאיימת עלינו בכאב (ציונים שליליים)? כשהמצב כזה ואכן משתחרר שלושה שבועות לפני תום השנה זה הזמן לשחרור כל הכבלים.
אם נחכים ונדע להביא את הסמכות מלכתחילה כמתכון לרוגע, שלווה, הצלחה, חוויות משמעותיות. לא תהא התרופפות במשמעת לסמכות. אם ידעו הילדים שהתנהגותם נבחנת עד ליום האחרון ללמודים. פרס משמעותי יינתן רק אם המשמעות לא תתרופף – ספק יוותרו על הפרס. הגמול חייב להיות לכלל השכבה כדי שתהא מחוייבות חברתית. אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. בעל הסמכות, המורה, יזכה בפרס ביחד עם התלמידים. הסמכות תהא המאמן שמנצח ביחד עם הקבוצה במשחק. ובא לציון גואל.

השבוע הזמנתי הורים להגיע לבית הספר לשיחה. יומיים אחרי הדרישה הגיעו ההורים לשיחה. ההורים בשיחה שהתקיימה הבינו שכשביקשתי שיגיעו, השיחה הייתה צריכה להתקיים בבוקר שלמחרת הסיבה להזמנה. לא דוחים. להצלחת התלמידים בבית הספר יש התניה ברורה במעורבות הורית ועבודה משותפת של בית ובית הספר.

הנוכחות המתבקשת בבית הספר, היא של התלמיד והוריו. ילד הוא חבילה אחת עם הוריו. ברגע שנבין שחובת ההכרה בהיות הילד חלק משמעותי מאישיות ההורים וההתנהלות הביתית ממנה הוא מגיע, דרכנו להצלחת חינוך הילד תהא סלולה ובטוחה. בספר שלי "גלגולו של חינוך", אני כותבת "יחסים פונקציונליים הם הדבר המשמעותי ביותר במחקר מדעי, בהקשר שבין התנהגות לבין קביעת משתנה מכריע. קיים הקשר בין התנהגות לבין המשתנים השולטים בה. המניעים שלנו להתנהגות תלויים במוטיבציה שלנו להשיג את המחזק בנקודת הזמן הספציפית" והדגש על נקודת זמן ספציפית. לזמן יש משמעות כבדת משקל בכלל בכל תחום בחיים ובמיוחד בהשפעה לשינוי התנהגות. תנאי נוסף הכרחי להצלחת הילד לשינוי התנהגות, הוא השיתוף פעולה עם ההורים. ההורים חייבים להרגיש מחוייבים למסגרת החינוכית בה הילד נמצא. הילד חייב לראות בהורים ובמורים שלו גוף אחד שרוצה בטובתו. שאם לא כך, הילד לא יהיה בעל מוטיבציה מירבית לשינוי התנהגותו כשהוא חדור אמונה שאכן ההתנהגות הלא רצויה אינה מטיבה איתו.

בספרי, אני מספרת סיפור על תהליך של שינוי התנהגות תלמיד, תוך הבניית תוכנית התערבות בה מתקיימת ברית של שיתוף פעולה עם הבית ומוכיחה עד כמה שיתוף פעולה זה מהווה תנאי מקדים והכרחי להצלחת התוכנית. "יצירת קשר ואמון בין בית הספר להורים מאפשרת לתעל את הכוחות לכיוון של עזרה לתלמיד ומעצימה את תחושת המסוגלות של ההורים בהשפעה על חינוך הילד." הילד חייב להרגיש את האינטרס המשותף של ההורים והמורים בהצלחתו.

התנהגות הילד היא המראה למצבו המנטלי ולצורך ענייננו גם מצבו האקדמי. ילד שמתנהג לא נכון, דורש "תראו אותי". במקום שכזה, מן הראוי בזמן אמת שהמורה ישקף להורה את שקרה ושההורה יגיע לשיחה למען שיקוף המצב לילד ומציאת דרך נכונה למיטביות. הבניית הדרך חייבת להיות אותנטית למצבו של הילד והמסוגלות שלו ולכן חשוב מאוד לשמוע את ההורים בזמן אמת ולתאם ציפיות ועמדות להתנהלות בהמשך. ההורים מכירים את הילד שלהם ואת עצמם. ההורים חייבים לקחת אחריות בשיתוף פעולה ומעורבות בחיי הילד במסגרת החינוכית ועל כך אני מרחיבה בספר "הרוח בחינוך". המורה המחנך, המורה מקצועי וכל הצוות החינוכי שנפגש עם הילד בבית הספר, משלים את החינוך שקיבל הילד 7 שנים לפני שהגיע לבית הספר ועושה הכל לשדרג ולהטיב. אבל, אבל גדול, המורה לא יכול לעשות את עבודת החינוך לבד ללא מעורבות מלאה של ההורים.

ראיינתי בתוכנית "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום", ברדיו קול הגולן שמשדר מבית הספר "מצפה גולן", את רותה פפאשבילי. רותה היא יועצת עסקית, שהגיעה לרדיו לתת הכוונה וייעוץ לעסקים מתחילים. אייך בונים ומבנים עסק שיפעל ויצליח? רותה אמרה שחשוב מאוד להבין שעוד לפני המכירות חייב להיות שיווק. הבניית השיווק תלויה לא רק בבעל העסק ואני פערתי פה ולגמרי הייתי מופתעת, עד כמה חוליות השרשרת שאנחנו שוזרים להצלחה מתחילה בילדות.

כל ילד וילדה תמיד מגבשים לעצמם חלום. אתם בטח זוכרים את השיר "ריח דבש וריח מנטה"/ לאה דגנית: "כשנגמור את בית ספרינו/ לדרכו ילך איש איש/אביגדור נהג יהיה הוא…"  ואז ממשיך השיר "ומרים מה היא אומרת/ מה אומרת הקטנה/ נרדמה היא וחולמת/ בלי מקצוע ישנה/ נרדמה מול האש/ הן תוכלו לנחש/ כי מרים רק בת חמש" וואלה? מי מעצים את אותה ילדה בת חמש שחולמת להיות רקדנית? כאן נכסים לתמונה ההורים והמשפחה הקרובה. כמה יגידו לה, את יכולה להגשים עם נחישות והתמדה. נרשום אותך לחוג ריקוד. אנחנו ההורים שלך נעשה כל מה שתלוי בנו, כדי להגשים לך את החלום. ובגן? הגננת תתן לה מקום להכין ריקוד מול הילדים בגן. בכיתה נחבר אותה לעוד חברות שרוצות לרקוד וניתן לה במה. הילדה תלמד שהמעגלים הקרובים לה הם המעצימים ביותר. הם יתנו לה את הכוח להגשים את החלום. כי הם אוהבים אותה. כי הם מאמינים בה.

שרשרת הביטחון שהילדה תבנה, באמון שהמשפחה שלה והחברים הטובים שלה הם קרש הקפיצה להגשמת החלום, אותה שרשרת תהווה עבורה ביטחון וחוסן נפשי לפתוח עסק כשתהיה גדולה. היא תאמין באמונה שלמה שמי שאוהב אותה יהיה שם בשבילה לסייע לה. להפיץ את כל הכישורים שלה ולהגיע למעגלים רחוקים יותר למען ההצלחה שלה.

האמונה שלנו בעצמנו היא היצירה שלנו, אבל היא תלויה בדמות שיצרו הורינו, מורנו ומי שהיה איתנו כשהיינו נטע זעיר שציפה שישקו אותו וידשנו אותו, כדי שהשורשים יאחזו היטב בקרקע. פיקסו כתב: "ישנם ציירים ההופכים את השמש לנקודה זהובה וציירים אחרים שהופכים נקודה זהובה לשמש, בכח אמונתם ובינתם". הורים יקרים, לכל אחד ואחד מכם יש עסק קטן בבית. הילדים שלכם. הילדים רוצים לגדול, להצליח ולהניב פירות להצלחה והמשכיות בעתיד. שיווק העשייה של הילדים מתחילה כשהם קטנים. תנו לו לילד ללמוד לנגן ולשיר גם אם אתם חושבים שהוא מזייף. תנו לו את האהבה שלכם ללא תנאי. הנקודה הזהובה תהיה השמש שתאיר לו את הדרך. בכל הזדמנות, שישמע אתכם משווקים את העשייה שלו. תספרו לכל מי שאפשר, כשהוא שומע, שהוא יודע לקרוא. ושהוא ילד אחראי ותמיד מסדר את החדר שלו. תמלאו את ליבו ובינתו באמונה שהוא יכול ויותר מכך שאתם שם בשבילו. הוא גם יבין שחברים טובים, הם חברים שאוהבים באמת, שנותנים לך את הכוח לצמוח ולהיות מה שאתה חולם להיות. הצלחת הילדים שלנו בעתיד תלויה מאוד בהבנייתם היום.