תגית: חינוך

השבוע נפגשתי עם אבא לחמישה ילדים. האב שיקף את התנהלותו כתלמיד "לא הייתי תלמיד ממושמע. אני זוכר את פגישות ההורים עם המחנך שתמיד פתח במונולוג על חוסר התפקוד שלי והדגיש שוב ושוב שהבעיה אצלי מתחילה בכך שאני פשוט לא מגיע לבית הספר. בשפה שלנו "לא נוכח" וזה אכן היה נכון. לא הגעתי לבית ספר. אבי היה "מעניש" אותי כשנשארתי בבית בכך שלקח אותי לעבוד איתו במשק. עבדתי איתו במטעים. למדתי לעשות הרכבות בעצי פרי, למדתי מהו דישון טוב ולמדתי לעבוד עם קבוצת הפועלים הדרוזים. נהנתי מכל רגע. אבל, לא הייתי תלמיד ממושמע".

חייכתי ושאלתי: "מה הסיבה שהגעת אלי? יועצת חינוכית, מנתחת התנהגות, איפה אני יכולה לעזור לך? אמר: "אני היום בעל משק חקלאי. אני לא עובד בשטח. יש לי פועלים. הילדים שלי גם לא רוצים ללכת לבית הספר. וכשהם הולכים, זה מתקיים באי חשק מוחלט ואני מקבל מהמורים שלהם את הטענה "הילד שלך לא ממושמע. לא מגיע לבית הספר וגם שהוא נוכח בכיתה הנוכחות אינה נוכחות של תלמיד המגיע עם ציוד ומקיים תלמידות המתבקשת למען למידה משמעותית".

"אני מבקש כלים לעשות למען ילדיי", אמר האב. שאלתי אותו מה התבקש ממך כשהיית בגילם לעשות, כדי שתתקיים בעבורך למידה משמעותית? בנקודה זו, התחילה שיחה מעניינת ומפרה לאב שיצא עם ארגז כלים משמעותי, כיצד להביא את ילדיו להתנהל כתלמיד ממושמע?

האב שיתף שמכיוון שעבודת האדמה היא במהותה "גלגולו של חינוך", הימים בהם כן בחר להגיע לבית הספר הם הימים בהם למדו חקלאות (כן, פעם למדו חקלאות בבתי הספר).  הקריאה החזקה היא למחנך ולצוות בית הספר לעבוד קשה יותר כדי שבית הספר יהפוך להיות מקום טוב וחשוב יותר עבור כל ילד וילדה. אין דברים טריוויאליים בחינוך ילדים, אין מוסכמות שלא ניתן לערער עליהן ואין בית ספר שהוא טוב וחשוב ומשמעותי ויפה, רק משום שהוא בית ספר.

צריך לעבוד קשה כדי שבית הספר יהיה כל מה שהיינו רוצים שהוא יהיה בשביל ילדנו. בבית הספר "מצפה גולן" בו אני עובדת מתקיים מדי שנה פסטיבל, מצדיעים לזמר העברי. כל ילד/ה בוחר להיות מנחה, רקדן, מתעמל, זמר, נגן, תפאורן. הילדים ביחד מכתה ב' ועד ח' משלבים את העשייה המשמעותית שבה הם לומדים את תחום העניין, לומדים התנהלות חברתית ועוד אין ספור כשורי חיים תוך כדי למידה משמעותית אקדמית בכיתות האם.

המתנה הגדולה שילד חייב לחוות במהלך החינוך בבית הספר, היא שעבודת החינוך מקנה לו השתדלות להשתפר במידות האישיות שלו. הילד חייב להרגיש שיש לו רווח בעבודה הקשה. מדי יום אנו עומדים מול סיטואציה שבה עלינו לכבוש את כעסנו, את עלבוננו ואת כאבנו. הכח לעמוד אל מול אלו, מתאפשר שיש לנו אנרגיה וחוסן נפשי אותם אנו מקבלים ממקורות החוזק שלנו.

כשילד מקבל את החמצן בעשייה שהוא אוהב ומחובר, ממקום מנטלי או ממקום של שורש גלגולו של חינוך מהוריו ומשנשמתו שלו, יש לו את הכוח להתמודד עם אותן מקצועות שלא כל כך באים לו טוב. ברגע שהוא מגיע עם חוסן נפשי ועם גאווה שהצליח באחד, מן הסתם שיגיע ויצליח באחר. בית הספר חייב לעשות הכל להיות מספיק מפתה ומגרה כדי שהתלמידים קודם כל יגיעו ויהיו נוכחים. השעה שבה הילד מקבל את "החמצן" משולבת ביום הלימודים כך שנוכחותו בשיעור והתנהלותו היא תנאי להיותו שותף באותם שעות שבהם הרווח שלו גדול על המחיר שעליו לעשות למען.

החינוך הוא תהליך. חייבים לתת את הדעת להדדיות. אף אדם לא נותן מעצמו עד שלא הרווה את צימאונו. חשוב להכיר את הילדים. ללמוד מהם החוזקות שלהם. ממה הם באמת נהנים ואנו יודעים שבאותם סיטואציות גם מתקיימת למידה משמעותית. בהצלחה שנאסוף את הילד למסגרת, נצליח להכניסו באופן מניפולטיבי (זו אינה מילה גסה) ללמידה משמעותית גם בתחום האקדמי. ברגע שנלמד אותו מחוייבות לעשייה, נחישות להשגת מטרה, מסוגלות חברתית, התמדה והוא יכיר את ההצלחה שבאה בעקבות עבודה קשה, הוא יוכל באהבה להקיש את כל דפוסי ההתנהגות לכל תחום אחר בחייו. אכן, נוכחות היא שם המשחק. עשו למען שיהיה התלמיד נוכח בבית הספר. הכל בידיים שלנו המחנכים וההורים המובילים לחינוך יעיל ומיטבי.

האם הנסערת הגיעה לקליניקה כשהיא חדורת אמונה שהיא באה לקבל אוקיי לדרך בה היא מחנכת את בתה. חשוב שנבין למה מתכוונים כשאומרים "כמיטב יכולתה", למי זה טוב ונכון להסתפק בקו התנהלות שכזה.

המונח "מיטביוּת" (wellness) או "רווחה נפשית" מבטא תפיסה פוזיטיבית של בריאות נפשית (positive mental health). . הגישה של קידום מיטביוּת מבוססת על התפיסה ההומניסטית, שיצאה נגד יצירת תובנות על נפש האדם מתוך פרדיגמות של חולי וביקשה להתמקד בשאלה של מימוש והרחבה של אנושיות האדם ופיתוח המשאבים האנושיים הגלומים בו לכיוון של התפתחות ויצירה. המשותף להגדרות השונות של המושג "מיטביוּת" הוא ראיית רווחה נפשית כמהות סובייקטיבית ביסודה, שמעוגנת בחוויות והתנסויות של הפרט ואשר מתייחסת למידה שבה הפרט שופט את האיכות הכוללת של חייו כחיובית ורצויה (Kamman, 1983). השיפוט כולל גם מימד קוגניטיבי וגם מימד אַפקטיבי (Argyle & Martin, 1991).

קיימים שני סוגי מאפיינים לאותה מיטביות אליה אנחנו שואפים. הסוג האחד הוא התנהגותי המותאם לגיל ומסוגלות אנושית שמותנת בשביעות רצון עצמית והסוג השני תלוי ערכים שהוטמעו בחינוך שמביאים את הפרט לסיפוק אישי, תקווה ואושר.

כשאנחנו מובילים ילד לעשות כמיטב יכולתו אנו מוכרחים לתת את הדעת על הבסיס שנתנו לו, להכיר את היכולות שלו. היכולת של הילד שלנו משתנה כל הזמן ובין יתר המשימות שיש עלינו כהורים, עלינו להחזק את הילד שלנו שהוא יכול והוא מסוגל להצליח. כשהילד שלנו מלא באנרגיה, מיטב היכולת שלו גבוה בכמה דרגות מאשר בזמן שאנו מאפשרים לו להישאר במקום קורבני וחסר אנרגיות. הרגשת התקווה והאושר תלויה בהכוונה שלנו להביא את הילד שלנו למצב שבו הוא מאמין בעצמו והוא רואה בעצמו אדם בעל משמעות.

אתם בטח מכירים את "שיטת הסלאמי". קחו את השיטה למקום חיובי ומאתגר. תמיד עוד שלב. אתם רוצים שהילד יצליח במבחן. נתחיל בנתח ראשון של הסלאמי: תגיע לכיתה. תהיה נוכח. הצלחת? יופי עכשיו תביא ציוד מלא לשיעור. תהיה נוכח כתלמיד. הצלחנו עוברים לנתח הבא הקשבה. רכישת ידע מתחילה בהקשבה. כלים ללמידה. הצלחנו גם בזה עוברים לנתח הבא מילוי המשימות המתבקשות ליישום של הבנת החומר שנלמד. וראו זה פלא הילד יעשה כמיטב יכולתו גם במבחן ויעבור אותו בהצלחה. אין ילד שיכול לעבור מבחן בהצלחה, אם עד כה לא נכח בשיעור ו/או לא מילא את המשימות שמטרתן הייתה יישום של הבנה ואימון בחומר הנלמד. מיטב היכולת העכשווית היא תלוי הבניית היכולת לאותה מסוגלות.

תינוק לומד ללכת בשלבים. הוא לומד לחזק את שרירי הרגלים, כשהוא עומד על ארבע ואחר כך על שתיים כשהוא נאחז ומתחיל ללכת, נופל וקם, נופל וקם. הוא הולך כמיטב יכולתו לאחר אימון ארוך ומייגע ואף אמא לא אומרת לילד שנופל בפעם הראשונה: "חמוד, אם אתה לא מסוגל ללכת אל תלך, תלך כמיטב יכולתך". אנחנו מתרחקים מהילד ומבקשים ממנו לעשות עוד כמה צעדים לקראתנו. היו שם בשביל להגדיל את מיטב יכולתו של ילדכם, אל תעכבו אותו מלהצליח.

עשייה שנעשית מתוך אמונה שאני עושה כמיטב יכולתי להצליח, היא שמביאה את הרווח שבסיפוק ובהגשמת חלומות. לעשות כמיטב יכולתי, ללמוד מהטעויות שבדרך ולתקן, להתבונן בתוצאות בכנות ולהמשיך לתרגל. בדרך זו נפתח את המודעות של הילד ליכולות שלו ואיפה עליו להשקיע יותר על מנת להצליח. אי העשייה היא התכחשות לחיות שבנו, ליכולת הבריאה ויצירה.

לעשות כמיטב היכולת, פרושו ליטול את הסיכון של כרגע לא אצליח, עדיין לא הצלחתי, לראות את ההצלחה ולשאוף להגיע אליה. ללמוד ביחד עם הילדים את הדרך להצלחה. מה עוד לא עשינו ואפשר שנעשה על מנת להצליח? המורים של הילדים שלכם, הם אנשים מקצועיים שלמדו כדי להביא את ילדכם למיטב יכולתם. ביחד איתם התוו במשותף את הדרך ועזרו לילדכם להשיג את מיטב יכולותיהם. האמינו בהם וחזקו אותם אם קשה להם. למדו אותם לא לוותר כשקשה.

 

תורה היא ספר חוקים להתנהגות והתנהלות יום יומית. מתן התורה לישראל היה כרוך בברית שנכרתה בין העם לה'. קבלת ספר חוקים להתנהלות יומיומית כרוך בברית שנחתמת בין שני צדדים לפחות. שני הצדדים מתחייבים לאחריות הדדית האחד כלפי השני. הרמב"ם (ר' משה בן מימון)  טען שיציאת מצרים העניקה לעם העבדים חירות, אלא שחירות ללא גבולות עלולה לגרום להפקרות אם לא חלים עליה סייגים וגבולות. ולכן תרשו לי לעשות הקבלה בין כורך קבלת התורה של עם ישראל במעמד הר סיני לכורך קבלת המרות בבית ההורים ע"י הילדים.

למתן תורה ולמעמד הר סיני קדמו מספר שלבים: שיחה בין ה' למשה.  ה' הזכיר למשה את חסדיו לעם.אַתֶּם רְאִיתֶם, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם"  והדאגה והמסירות בהם הוביל את העם, כנשר הנושא את גוזליו ברחמים: "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים". תמיד חשוב להתחיל שיחה עם הילדים כשאנחנו משקפים להם את החשיבות ויוקרה שבהיותנו כאן בשבילם. ההדדיות שבברית: העם נתבע לציית לה' ולקיים את חוקיו. ובתמורה להתחייבות העם מתחייב ה' לבחור בישראל להיות לו עם סגולה מכל העמים. גם בין הילדים בבית הורים יש מחוייבות הדדית. שחייבת להאמר קודם הצבת החוקים והגבולות בבית.

התורה, אותם חוקים שאנחנו מתווים בבית, הם שרטוט השלמות אליה אנו שואפים. זהו מעין שרטוש של יהלום מלוטש אותו מקבלים הילדים יחד עם היהלום הגולמי. התורה שנבנת בבית כוללת גם את הוראות הליטוש. החוקים הם ההוראות המעשיות אשר מבצעות את פעולת הליטוש. בלי הכוונה מלמעלה, במקרה שלנו על ידי ההורים. אין אפשרות לילד להגיע אל השלמות, אם יפעל אך ורק באופן טבעי מתוך עצמו.

למעשה אנו נוגעים בעיקר העיקרים של הפסיכולוגיה של האדם. לפי היהדות אינך רוכש דבר כקניינך הנפשי על ידי ידיעתו אלא על ידי תרגולו. כל ערכיה של התורה יצוקים במעשי מצוות שתפקידם להשקיע את ערכיהם בנפש ולהשרישם בהווייתו של העושה אותם.  זוהי דרכה של תורה המותאמת לפסיכולוגיה של האדם.

לא חייבים להיות דתיים כדי להבין את הפסיכופדגוגיה שמאחורי מתן התורה לעם ישראל. קולה של התורה הנשמעת כמנטרה מהווה משמר לסדר יום ועיסוק המחייב ריכוז. בית שקול החוק והסדר נשמע בו לבקרים, ישמרו בו החוקים במשך כל ימות השבוע ובכל שעות היממה. שני הצדדים, ההורים והילדים יהיו מלאי סיפוק והתרוממות רוח מן השיתוף הפורה, לשמח ליבו של הוגה הרעיון הדואג לספק במשך המפגש תשומת לב והכלה לכל באי המפגש.

הצרכים והתאוות של הילדים מושכים מאליהם לעבר סיפוקם והם נוטים אוטומטית לבצע את השגת הסיפוק. תפקיד ההורים הוא לפקח על המתרחש, לעצור ולבלום, או להטות לכיוון אחר. כאשר תפקיד הבלימה לא קיים במערך הפעולות של הילדים, האישיות שלהם אינה מתפתחת, היא צועדת ישר ללא צורך להתעורר ולהתמודד עם קשיים ומגבלות שהחיים מאתגרים אותנו.

הורים רבים מאמינים שבהסירם את כל המגבלות, הילדים נהנים ומאושרים . מאותה אשליה סובל מי שמנסה להרוות את צימאונו בשתיית מים מלוחים. כל לגימה נראית לכאורה כמרווה, אך היא מצמיאה אותו יותר. הצימאון כל כך מתגבר שאוקיינוס לא יוכל להרוות את צימאונו. קל להוכיח שבכל רגע, מספר הצרכים והרצונות שאינם באים על סיפוקם של הילדים ועוצמתן של תאוות שאינם יכולים לספק גדול מאשר אדם מאופק. העדר אושרו של רודף ההנאות ותסכולו בלתי נמנע.

התורה אינה רוצה למנוע מהאדם הנאה. החוקים הם אותם גבולות שיוצרת חברה מתוקנת שאינה אוסרת את ההנאות אלא מכוונת אותן לזמן מותר, באופן המותר, במידה המותרת ובצורה המותרת. ילד שגדל עם חוקים ברורים הינו בעל הגבולות ומפיק מכל דבר מהנה הרבה יותר. איכות ההנאה גדולה יותר לאחר המתנה ואיפוק, לאחר מחשבה והכנה נפשית.

 

מחקרים רבים נכתבו במטרה להכיר בהורה כסמכות חינוכית ויתרה מכך לראות בחובה המוסרית והערכית בקשר שבין ההורה שמהווה דמות חינוכית במסגרת הביתית למורה שמלווה ומנחה את הילד במסגרת החינוכית. במאמרו של פרופ' חיים עומר "הורים ומורים: הברית ההכרחית", מציין עומר שקיימת תפיסה המקובלת בחברה, שמעמדו וסמכותו של המורה הם פועל יוצא של יכולתו האישית. תפיסה דומה קיימת גם לגבי הורים, הנחות שהופכות אותם לאחראיים בלעדיים לבעיותיו של הילד. תהליכים אלה של תפיסות חברתיות כנגד, מביאים את ההורים, כמו המורים, להעדיף ולשמור את הבעיות בסוד, כדי להימנע מן המתקפה הצפויה. בהקשר זה, להורים ומורים שותפות טרגית: עצם גילוי הבעיה, שהיה עשוי לאפשר מתן תמיכה, מאיים להחריף עוד יותר את ביקורת הסביבה ולהוכיח את אי-כשירותם.

אחד המקורות העיקריים לחיזוק או לעירור של הנוכחות ההורית והמורית כאחת הוא הקשר הורה-מורה. אם ההורה יכיר בקוו המשותף לו ולמורה בחינוך הילד והמשימה המשותפת להביא את הילד להצלחה מיטבית, ההכרה במכנה המשותף של תפקיד ההורה ותפקיד המורה, הם הבסיס האיתן להצלחתו של הילד. ההורה נכון שישקף לילד את הברית שבינו לבין המורה. כפי שמתקיימת ברית חינוכית בין ההורים במסגרת הביתית. ילד שרואה שיתוף פעולה בין ההורה והמורה מחוזק מנטלית להצלחת תהליך החינוך.

מורים מצפים מהורים שיקראו לילד לסדר והורים ממורים שיחזיקו קצר את הכיתה. כל צד דורש ממשנהו למלא את התפקיד הסמכותי. כל צד זוכה בכך לשני אישומים סותרים: כֶּשֶׁל בקבלה ואמפתיה וְכֶּשֶׁל בחוסר סמכות. עמדה זו, מרפה את ידיהם של הורים ומורים. הקול ההורי והמורי לא יכול שלא להישמע מהוסס ומגומגם, כאשר בעליו חשים בעומק לבם שעצם הצורך להשמיעו מהווה עדות לכישלון.

הורים חשוב להתעשת מן הביקורת, להבין שאתם והמורים יושבים באותה סירה. חשוב לשקם את הברית החיונית למען ילדכם. שיקום הברית הורה-מורה יקדם את שיפור הביטחון של ההורים והמורים כסמכות מחנכת וגם את שיפור ההוראה בבית הספר. בקרה היא חיובית כל עוד אנו מכירים בתפקידו ומעמדו של כל אחד מבאי השיח. תמיד חשוב לבקש מהמורה לשקף את הרציונאל החינוכי מאחורי צעד חינוכי שנקט אל מול הילד וגם המורה מן הראוי שיקשיב לרציונאל התרבותי/מוסרי שמלווה את ההורה בחינוכו. תקשורת נכונה במטרה להגיע לקו משותף, אחיד ויציב, יסייע לילד להתקדם ולעצב את אישיותו.

כמורָה וכהורֶה חשתי גם אני את החשש והפחד לשתף בקשיים. מהמקום החושש כיצד תתפרש החשיפה לקשיים בעיניי המורים. האם יחשבו שאני לא מסוגלת לגדל את ילדיי? לחנך אותם? היום כשילדיי בוגרים ועם 30 שנות ניסיון בחינוך ובלמידה בתחום החינוך, אני מאמינה, שההחלטה על ברית (כיווני העצמה, גישות חינוך ועוד) בין מורה להורה, מעצימה את הסמכות המורית/הורית ומיטיבה לאין שיעור להצלחתו של התלמיד. אני מאמינה בלב שלם שהקשבה לביקורת ותפיסות מצד הסובבים אותנו, המורים, החברים, הסבא והסבתא מאלצות אותנו לחשוב "חשיבה שנייה",  שמביאה לתובנות ומיטביות בעניין הנדון.

"אני המחנכת שלו ואת אמא שלו", מצטטת אמא שהגיעה אלי לקליניקה, כועסת ומתוסכלת משיחה שניהלה עם המחנכת של בנה בן ה-10. האמא לא הצליחה להסביר לי למה התכוונה המחנכת כשאמרה משפט זה, אני סמוכה ובטוחה שהאם שנמצאת במצב רגיש מאוד ביחס למעמדה בחייו של בנה, לקחה זאת למקום שלא אליו התכוונה המחנכת. במקרים רבים אנו שומעים מה שאנחנו רוצים לשמוע ולא מה שבאמת התכוון הדובר לאמר. חשוב שאם והיה ספק ולו הקטן ביותר במשמעות מה ששמענו, תשאלו: "למה התכוונת כשאמרת…?"

להיות הורה מחנך משמעו להיות למען הילד, משמעו לפתוח את הלב כדי שהילד שלך יחוש שהוא חשוב בעולמך, לפקוח עין כל הזמן מתוך אחריות ואכפתיות ומתוך נכונות לשמוע ולראות את העשייה והאי עשייה של ילדך. חשוב שנדע לבקש מהילדים שלנו לעשות דרך למען ההצלחה ועוד יותר חשוב מכך להוות דוגמה. לא עומדים מנגד וצופים. חשוב להיות שותפים לדרך. להיות הורה מחנך זה להטלטל יחד עם הילד, לצמוח יחד איתו בחולשותיו ובכוחותיו. להכיר את החוזקות ואת הקשיים, להיות שם לחזק ולמצוא ביחד את הדרך להתגבר על הקשיים.

התהליכים האישיים שעוברים עלינו כהורים, המקומות שהלב שלנו נמצא, לעיתים הופכים למוקד, ואילו המקום של הילדים והתהליכים שעוברים עליהם הופכים להיות משניים. להיות הורה הינו להיות טעון רגשית באופן מאוד מובנה. יחד עם הילדים שלנו אנו עוברים תהליכים משמעותיים והלבבות שלנו יודעים גם תזוזות וטלטלות. אסור לנו שכך יהיה הסיפור העיקרי ונקודת ההתייחסות להורות שלנו.

אבן הדרך שלנו כהורים/מחנכים היא לראות בבית את ההתרגשות של הילדים מכל צעד וצעד בחייהם ולהיות שם לתת כתף באופן שיכירו בהדדיות. אם מצאתם את עצמכם נעלבים מילדכם "אבל, איך הוא עשה לי את זה?", סימן שהתרחקתם מהיותכם הורים מחנכים. חובתנו לצמצם את המקום שלנו ביחס לילדנו. לפנות להם ולתחושות העצב והשמחה שלהם מקום. לדחוק מתוך לבנו הרוטט את המענה לצורך האישי שלנו ולפנות את כל כולו לצרכים של הילדים שלנו.

גם המחנכת בכיתה יודעת לחבק ולחזק את הילדים שלנו בזמן שקשה להם. בבית אנחנו חייבים להבין שזה המקום הראשון, המקום החשוב ביותר לחינוך. זה לא חינוך או אהבה. החינוך הוא האהבה שלנו לילדים שלנו. ברגע שילד מכיר בדרך ארץ, נימוסים, התנהגות חברתית ובין אישית, גם האהבה מהווה חלק חשוב מכל עשייה שלו. ישנה השקה גבוהה מאוד בין תפקיד המחנכת בכיתה ותפקידכם כהורים בבית. הכרות עם הילד, לאהוב את מי שהוא ולחנך אותו למען יצליח בחייו שלו. ההורה והמחנך בכיתה מטרתם אחת ויחידה להביא את הילדים לחוויות משמעותיות של הצלחה למען אושרם העכשווי והעתידי.

נפגשתי עם הורים לילדה בכתה ד'. ילדה מדהימה עם שמחת חיים, תלמידה מאוד טובה, חברה טובה. ההורים מספרים שכמעט כל יום בסוף יום נועה חוזרת הביתה ובוכה, מתקשרת להורים שעדיין בעבודה, עם סיפור שהעציב אותה מאוד בבית הספר. לאחר שיחה קצרה סיפרו ההורים שלנועה קשה להירדם בלילה וכשהם מגיעים אליה למיטה נועה בוכה ומספרת חוויות שהעציבו אותה מאוד. גם האם וגם האב שיתפו באהבה גדולה ובהכלה כיצד הם מקשיבים לנועה ובאמפתיה נותנים לה להרגיש כמה הם אוהבים אותה ואכן היא צודקת שהמקרה מאוד מאוד מעציב. האם זה מסייע לנועה לקבל כלים כדי להתגבר? כדי שמחר לא תתעצב מסיטואציות שמתרחשות במסגרת החינוכית, החברתית או הביתית. התשובה החד משמעית של ההורים: "לא, אחרת לא היינו מגיעים אליך".

חשוב שנבין שאם אנחנו נוהגים בדרך חינוך, דרך התנהגות שאינה מטיבה איתנו ועם הסובבים, עלינו לחשב מסלול מחדש. לעיתים קשה לנו לצאת מהתבנית הקיימת שהורגלנו ולכן חשוב להתייעץ עם אדם נוסף או בעל מקצוע שמסוגל לחשוף אתכם לדפוס התנהגות אחר.

הנשמה של הילד הצעיר שעומד למולנו, היא המראה שלנו ההורים וכל המבוגרים הסובבים את הילד (ניתן לקרוא בהרחבה בספרי "גלגולו של חינוך"). התקשורת עם הילד איננה חד משמעית וכתובה בספרים. התקשורת הנבנית עם הילדים שלנו מושרשת בחינוך שגם אנחנו קיבלנו כילדים ומתוך הרצונות עזים, התשוקות שלנו המבוגרים. כשילד משקף לנו מקרה שקרה לו, אל תתחברו למקום שבו גם אתם נפגעתם, התחברו למקום שהעצים אתכם, לדרך שהיום אתם כמבוגרים מסוגלים לראות כיצד ניתן למנוע סיטואציה זו בעתיד.

התייחסו למטרת אותה סיטואציה שהתרחשה. למשל, הילד מספר ש"בהפסקה שיחקנו כדורגל ואף אחד לא מסר לי וכשמסרו לי כל כך התבלבלתי שבעטתי את הכדור חזק ולא לכיוון השער וכל הילדים צעקו עלי". המטרה היא משחק הכדורגל בהפסקה. השתתפות במשחק. הילד השתתף וזה מעולה. מה אפשר לעשות כדי לשפר את יכולת המשחק? אל תכנסו לצעקות של הילדים ובטח לא מה אמרו. תסיטו את השיחה לשיפור הביטחון העצמי של הילד במשחק. שיכיר ביכולות שלו ויספר לחברים שהתאמן. סיימו את השיחה עם תקווה. עם חיוך. העצימו את החוסן הנפשי של הילד.

גם בבית הספר חשוב מאוד שהשיעור האחרון ביום הלימודים יהיה שיעור חווייתי. שיעור שמשאיר טעם של עוד. לסיים בתחושה טובה. לעשות ככל האפשר כדי שסגירת היום, סגירת שיחה תחזק את הילד/ה שהמקום שהם נמצאים הוא המקום הנכון ביותר עבורם ובו הם יכולים להגשים את כל חלומותיהם. גם עם ישנה דמעה, קושי, לומדים להתגבר ולהימנע מסיטואציות מעציבות בימים שיבואו.

לא לרדת לשפל של אין מצב שתתקיימנה בעתיד סיטואציות מעציבות ומאתגרות, הן יקרו, תנו כלים כיצד מתמודדים. אל תשיגו תחושה מדומה של שמחה, עשו מאמץ לשדר להם שהכול יוצא מאהבה וניתן להתעטף בה גם אחרי יום אפור. הכי חשוב לסיים שמחר יהיה יום חדש ומכל סיטואציה ממשיכים קדימה ביחד ליום חדש עם תקווה חדשה.

ילדים רבים מתלוננים שאינם ישנים טוב בלילה. ילד שלא ישן טוב בלילה אינו מסוגל להתרכז בלימודים, נוטה לכעסים ולחצים שאינם נשלטים. השינה לרוב מושפעת מפעילותו של האדם במהלך היום.השינה תופסת קרוב לשליש מחייו של אדם וחיונית לבריאות הגוף והנפש. משך שעות השינה המיטבי שונה מאדם לאדם. מרבית המחקרים ממליצים על משך שינה של 7 עד 8 שעות לאדם בוגר. ילדים ובני נוער זקוקים ליותר שעות שינה מאדם בוגר. תינוקות עד גיל שנה ישנים כ-14 שעות בממוצע ליום, בגיל 4 משך השינה הממוצע הוא כ-12 שעות, ובגיל ההתבגרות מדובר כבר בערך ב-8 שעות(נופר ישי קרין).

פעולת השינה הצליחה להישמר לאורך האבולוציה משום שהיא חשובה להתפתחות ולתפקוד.הורמון הגדילה מופרש במהלך מצבי שינה עמוקים.המקור לעצבנות יתר מאופיינת ע"י ילדים הסובלים מחוסר שינה. מחקרים פסיכולוגיים הוכיחו ששנת לילה סדירה מאפשרת שליטה במסוגלות הקוגניטיבית השוטפת במשך היום שלמחרת.

הפרעת שינה אצל ילדים, עלולה לפגום בתפקוד הנורמלי. לרוטינת השינה חשיבות גבוהה למען יצליחו ילדנו להירדם ולישון שנה רציפה במשך כל הלילה. השעון הביולוגי ועיתוי השינה מושפעים גם מתאורה מלאכותית. חשיפה לאור מלאכותי בשעות לא שגרתיות עשויה להוציא מסנכרון את השעון הביולוגי, ולגרום לאדם לחוות עייפות או ערנות יתר. כיבוי המסכים ועמעום אורות הבית לקראת רוטינת השינה, יהיה הצעד הראשון. ארוחת הערב המשפחתית, ישיבה רגועה סביב השולחן עם כל בני המשפחה, ארוחה קלה ומזינה (שתספק את הגוף ל8-10 שעות של שינה). בסיום הארוחה, כל ילד יודע את תפקידו בפינוי השולחן. משם למקלחות. צחצוח שיניים חשוב מאוד לפני השינה. צחצוח השיניים מנקה את הפה משאריות האוכל שנאכלו במשך כל היום ומנקה את הפה גם במקום הרוחני. אם נאמרו מילים לא במקום, הן נשטפות עם המים ואם נאמרו מילים מוארות וטובות לעולם, אנו משקים אותם ומפרגנים להן, שכך יצאו גם בעתיד. גם המקלחת יש לה מקום חשוב בניקיון הגוף ועם זאת דוש לנשמה, אנחנו שוטפים את הנשמה מיום עמוס ומכיל את הטוב ואת הרע ומנקים אותה לקראת שינה עם מסרים חיוביים ליום המחרת.

לובשים נמנמת המתאימה לעונה ונכנסים למיטה נקייה ומסודרת. חשוב מאוד להקפיד על סידור החדר קודם רוטינת השינה. חדר מסודר שהבגדים לא נערמים על הכיסא ואין בלאגן, מונעים דמיונות שווא מילד שמתעורר לשירותים בלילה. הבגדים הנערמים על הכיסא נראים לילדים רבים כדמות בלתי מוגדרת ומכניסה אותם לסרטים.

הגוף כבר שוכב במיטה. כדי להרגיע את המוח שממשיך לעבד גירויים מהסביבה. חשוב לסדר את המחשבות והרגשות (גפנית שלוי). לשוחח עם הילד על הרגשות החיוביות ותחושות החוסן שליוו אותו במשך היום, המעשים שחשוב לציין. מה למד מיוחד היום? עם מי היה, שיחק, נהנה במשך היום? ומה התוכניות למחר? אפשר לקנח בסיפור קצר או שיר לפני השינה. נשיקת לילה טוב וברכה לשינה טובה וחלומות מתוקים.

שיהיה לנו לילה טוב.

השבוע נפגשתי עם מורה בכיתה רגילה, בבית ספר יסודי בגליל העליון. בכיתה ישנם שלושה ילדים שמאוד מאתגרים, הן בפן הלימודי והן בהתנהגותי. מספרת המורה ששלושת הילדים הושעו מבית הספר זו הפעם השנייה מתחילת השנה, בעקבות התנהגות אלימה ולא מכבדת כלפי חבריהם וכלפי צוות המורים. חשוב שנבין שכל עוד ישנה בעיית התנהגות אין מקום להעלות לדיון את הפן הלימודי. המסגרת החינוכית מחובתה להעצים את ההכוונה לכישורי התנהגות מיטביים שיובילו את הילד להצלחה חברתית ומשם יגזרו שאר תחומי החיים. התנהגות בחברה מתורבתת היא הבסיס להצלחה והישגיות לימודית, כלכלית ועוד.

הילדים, צריכים להאמין שיש להם מקום בעולם, מקום שרוצה בקרבתם, שמקבל ואוהב וייתן בעבור הצלחתם. בית הספר צריך להיות המקום שלהם בעולם ההפכפך והמאיים שאנחנו הבאנו אותם אליו. תפקידנו לגרום להם להרגיש שיש להם מקום בטוח ויציב.

כפי שבבית, במסגרת הביתית, הילדים הביולוגיים שלנו תמיד הילדים שלנו, כך בבית הספר, במסגרת החינוכית, התלמידים שלנו הם שלנו. לא "ילדנו אותם", נכון. הגנים שלהם הם לא שלנו המורים, אך אחריות השפעת הסביבה על עיצוב התנהגותם שלנו, באחוזים גבוהים מאוד. חשוב לדרוש ולקבל שיתוף פעולה מהבית, אך חשוב שנזכור שלא כל בית מסוגל לתת לנו את אותו שיתוף פעולה. לעיתים מדובר בבתים מפורקים. הורים קשיי יום. לא מזמינים הורים למפגש עם הילד לפני ששוחחנו עם ההורים והרגענו אותם. כבר ראינו הורים שהגיעו לבית הספר והיכו את הילד ליד המורה, כי כך הם מאמינים שהמורה יראה שהם סמכותיים. הורים שאמרו לילדיהם מילים שאף ילד לא צריך לשמוע. לכן, המחוייבות המקצועית של המורה לתת לילד את האמונה "אני לא מוותר עליך". תלמיד שהגיע לידנו, הגיע אלינו משמיים. יש הכוונה מלמעלה ואנחנו ננתח את ההתנהגות ונבין מה מחזק התנהגות אלימה או כל התנהגות שאינה מטיבה איתו ועם הסביבה ונעשה למען שינוי ההתנהגות.

"הרוח ממלאת את הפרצות" אמר ישראל גלילי. לתלמידים יש חוסרים וקשיים (כמו לכולנו), אך רוחם הגדולה ממלאת את החסר. תפקידנו להאמין שהרוח והנשמה של הילדים מחפשת אהבה והכלה. המסגרת החינוכית שמגדירה את הקשר בין המורה לתלמיד ואת מבנה העבודה וההיכרות – אינה נפרצת. "בדרך שבין התפיסה הצודקת והמילים היפות וההגיוניות והחכמות והנבונות כל כך לבין התלמיד המרוסק הניצב מולנו – מתרחשים דברים רבים, שמחויבים תפיסה מעט יותר מורכבת" (חילי טרופר). כוחה האדיר של האהבה להושיע אדם שאין לו דבר בעולם. כשילד מושעה מבית ספר, הוא מבין שכרגע לאף אחד לא אכפת ממנו "אני לא חסר לאף אחד הכל מתנהל שם כרגיל בלעדיי. שקט להם שם כשאני לא נמצא. אני לא נחוץ". התחושה המתלווה ומתיישבת אני לא שייך. תפקידנו המורים להיות שם ולאמר "חסרת מאוד" "אתה חשוב לנו".

לחפש בציציות, איפה הילד הקטן הזה כן תורם, איפה הוא מיוחד (ואין מצב שלא נמצא בכל ילד את הניצוץ). "אשרי המלאכים המתבוננים לעד באהבה אל הוד ותפארת אין קץ "(פראנקל ). ילד שמשחק כדורסל, להבנות טורניר כדי שניתן לו את המקום. ואם יושעה מהלימודים בכיתה, יקבל השעיה מהטורינר, נוכל לאמר: "המחיר להתנהגות הלא טובה, לא תוכל להשתתף בטורניר, תשב על הספסל". ילד שרוקד ושר, נבנה פסטיבל, רק בהתנהגות טובה תוכל להיות שותף.

חובה עלינו המבוגרים לשמוע את ציוץ הציפורים בסביבת החיים שלנו, להקשיב להמיית היונים, להבין את השפה ההתנהגותית של הילדים ורק אז לצייר שביל אמיתי לפתרון הבעיה. לתת לילדים מקום אחד בטוח בו הם מזהים את האפשרות לצמוח ולהצליח. שיתוף ההורים יבוא לאחר חשיבה והבנת הסיטואציה, לאחר שיחה מקצועית עם התלמיד. מתוך אמונה בילד. אף ילד לא רוצה להיות ילד רע. הילדים רוצים להיות אהובים, מקובלים, רצויים. תפקידנו לתת להם את הכלים הנכונים להשגת מטרות אלו, אם אינם יודעים איך. ואהבה, אהבה כל הזמן.

בכל יום פגשתי הורים ומורים בשביליי הישוב, בסופר, בחדר המורים, בקליניקה הפרטית וכולם שואלים אותי: "מה יהיה נצליח לחזור ללימודים רגילים? לחיים נורמלים?" אפשר לשבת ולנתח מהם לימודים רגילים ומה הם חיים נורמלים, לא בזה נעסוק, מה שחשוב הוא האם נתחדש ונצליח להטיב דרכינו מחוויה זו או אחרת בחיינו, שבאה עלינו כגל, כנחשול וערערה את שיגרת יומנו?

אספר לכם על "עוף החול". עוף החול (ביוונית עתיקה: Φοῖνιξ, פוינִיקְס) הוא ציפור האש הקדושה במיתולוגיה המצרית, ביוונית ובמיתולוגיות אחרות. על פי המיתולוגיה עוף החול מת בשריפה וקם לתחייה מתוך האפר באופן מחזורי.  המחזוריות היא סוד הקבלה המבקשת מאיתנו להבין שהחיים שלנו הם מחזוריים. פעם למטה פעם למעלה, כמו בשירו של אריס סאן. אנחנו כל הזמן יודעים שהחיים מביאים אותנו לתקופות טובות יותר בהן אנו מתמלאים באנרגיות ובחוסן נפשי, כי מגיעות גם תקופות קשות, בהן עלינו ללמוד כיצד להטיב דרכנו ולעשות למען תיקון (שזו המהות של הווייתנו כאן ביקום).

ביהדות, על פי מדרש בראשית רבה (פרשה יט, ה), עוף זה נקרא חול. המדרש מפרש את הפסוק מספר איוב (פרק כ"ט, פסוק י"ח): "כחול ארבה ימים" כהתייחסות לעוף החול – "עוף ושמו חול ולא נקנסה (=נגזרה) עליו מיתה, שלא טעם מעץ הדעת ולבסוף אלף שנה מתחדש וחוזר לנערותו". ואני אקח את ה"חול" לימות החול. אנחנו בשבתות וחגים נחים. בימי החול, אנחנו עמלים, לומדים, מתמודדים עם המציאות. ימי החול שלנו לא קלים ובתקופות שאנחנו מכנים כקשות, אותם ימים מטלטלים אותנו, האש בוערת, שורפת, זה הזמן לדמות את עוף החול שלנו ולהחיותו מחדש. צאו מהבתים אל הטבע המרהיב ביופיו בארץ ישראל שלנו. נשמו את האוויר הצח, הנקי והטהור אל תוך הריאות, מלאו אותם באור ואהבה ובכוחות מחודשים וקומו לתחייה מחודשת.

התלמוד הבבלי (סנהדרין דף ק"ח: ורש"י שם) מבאר שעוף החול זכה לחיי נצח על ידי ברכתו של נוח, כשכר על כך שלא ביקש מנוח מזון בתיבה משום שראה שהוא טרוד בהאכלת שאר החיות. הדרישה שלנו שמשהו אחר יעשה בשבילנו את העבודה, היא אינה נכונה ואינה מביאה אותנו לתובנות שיטיבו את דרכינו. המסוגלות שלכם כהורים לחזק ולהביא את ילדכם שלכם לאמונה שהכל תלוי בהם. שגרה היא מתווה של הכוונה לעשייה משמעותית. הרגיל והנורמלי, הם מושגים שאנחנו מבנים למען השקט הנפשי שלנו. קבלו באהבה שינויים שמוכתבים ומצאו את הדרך להשתלב חזרה, אחרי תקופה לא קלה, בחברה, בלימודים ובעבודה. המודל שאתם תתנו לילדכם על החזרה לאותה עשייה משמעותית, היא שתעצים ותוביל את ילדכם לחזור ולהתקדם באופן שיביא אותם להצלחה. בכוחות משותפים נעשה ונצליח.

הגיעו לקליניקה זוג הורים מאוד חוששים. מפוחדים. מה יהיה? מה יקרה? איך הילדים יחזרו למסגרת החינוכית? האם יצליחו להשלים את הפער? בספר איוב נאמר "אֲשֶׁר יָגֹרְתִּי – יָבֹא לִי (איוב ג כה), מה שחששתי ממנו – יקרה לי. הפועל יגורתי דומה בצורתו לפועל יכולתי. שגם אותו אנו מוצאים בתנ"ך, "וַתִּיבַשׁ יָדוֹ אֲשֶׁר שָׁלַח עָלָיו, וְלֹא יָכֹל לַהֲשִׁיבָהּ אֵלָיו" (מלכים א, יג ד), או בלשון החיוב "נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם-אֲחֹתִי–גַּם-יָכֹלְתִּי" (בראשית ל ח).

הנטייה לדבר בלשון השלילה הושרשה בשגרת הלשון, כי אם בחרנו להביע חיובי, תמיד בא הלגלוג "אשרי המאמין", "אשליות". אני רוצה להיעזר בספר "הסוד", שמבקש לשנות גישה. אל תדחו את החלום. הפכו את החלום למציאות. הילדים שלנו חזקים. הילדים שלנו מסוגלים להשלים את הפערים. יש לתת להם את הכלים הפרקטים ובמקביל ללא לאות להוריש באהבה ובאמונה את הכוח שיאמינו שהם מסוגלים. חשוב לראות את המדרגה הראשונה, לפסוע ולעלות עליה, להרים את כל משקל גופנו ולתפס למדרגה השנייה. ללא תנופה ודחף הרצון לעלות את המדרגה, לא נצליח להרים את כל משקל גופנו.

בכל שלב ושלב של התקדמות, להוקיר תודה. להיות אסירי תודה על הכוח שסייע לנו לבצע משימה ראשונה. להאמין שהילדים שלנו מסוגלים ושאנחנו המבוגרים האחראים לשקף את הכוח לדחוף ולהניף אותם קדימה. ביום שאנחנו המבוגרים נהיה מודל חיקוי לעשייה משמעותית, לאמונה שחלומות מתגשמים, שדמיון יוצר מציאות (איינשטיין), אנחנו נוריש את האנרגיה הממגנטת להצלחה וצמיחה.

כל ילד יכול לכתוב את סיפור חייו שלו. היכולות שלנו הן בלתי מוגבלות. החיים שלכם ושל ילדכם יהיו מה שאתם יוצרים ומה שאתם מלמדים אותם ליצור. "עקבו אחר האושר והיקום יפתח את דלתותיו בפניכם במקומות שקודם היו בהם רק קירות" (ג'וזף קמפבל).

הפחד והחשש משתק אותנו. האמונה וההרגשה השלמה שהכל בכף ידנו, הם שמניעים אותנו לצעוד בבטחה להגשמת כל שרק נחפוץ. התחילו בכתיבת המטרה והיעד. ציינו תאריכים. בנו תוכנית עבודה ב"מדרגות" להגיע לאותה הצלחה שאתם שואפים אליה. דמיינו את עצמכם אוחזים באותה הצלחה. אנחנו ממגנטים את האנרגיות החיוביות, את הכוח להצליח, כשאנחנו מאמינים באמונה שלמה שאנחנו מסוגלים, ההצלחה בכף ידנו.

הפחד והחשש ממגנטים כשלון, אכזבה, חוסר אנרגיה לעשייה. אל תכניסו את הרגשות הללו הביתה. בבית שדרו בטחון שהכל יהיה טוב. התקופה הלא קלה, היא תקופה. היא תחלוף ויבואו ימים טובים של הרמוניה, אהבה, הצלחה והמון שמחת חיים. הוקירו את הדברים הטובים שקורים גם בתקופות קשות, כי משם אנחנו נבנים לטוב יותר. באותן תקופות קשות, אנחנו לומדים מה חשוב שנעשה כדי שיהיה לנו טוב יותר. שיהיה לכולנו בהצלחה.