תגית: חינוך

סיפור פנימי הוא מחשבה שחוזרת שוב ושוב. הדרך שבה אדם קולט, מבין ומפרש את העולם ואירועים סביבו. אחד הסיורים הפנימיים שסיפרתי לעצמי הוא שאני חזקה, שאין לי על מי לסמוך, אלא על עצמי. מה שמשתנה הוא לא המציאות, אלא הפרשנות שלנו. ההבנה שלנו היא שמשתנה: התודעה שמתרחבת ומתפתחת. שליטה מגיעה מתודעה רחבה. אדם חייב להכיר במציאות בה הוא נמצא ולשאוף להגיע למציאות טובה יותר. חובה עלינו לתרגל מיומנויות חשיבה חיוביות ומקדמות. תוצאה נקבעת במחשבה.

אם אתם רוצים שינוי משמעותי בחיים – עליכם לשנות את הסיפורים הפנימיים שלכם לכאלה שיקדמו אתכם אל התמונה המנצחת שלכם (אלון אולמן). בפועל, במציאות, נדרשת פעולה אחת – פעולה ממשית בעולם הפיזי, שתעביר אותנו מציר התיאוריה אל ציר ההוויה. הגשר בין המחשבה והרצון והכוונה והתקווה לבין הגשמה היא פעולה. פעולה בעולם הפיזי.

עברתי תאונת עבודה קשה. נפילה שריסקה אותי ואני יושבת בבית סובלת מכאבי תופת. הדלת כמעט ולא נפתחת. חברים? משפחה? מצוות ביקור חולים? כמנתחת התנהגות  שלחתי לכ30 איש את השאלה: "מהי חברות אמיתית?", היו שכתבו שחברות אינה נמדדת, שחברות היא הקשבה, קבלה, אכפתיות, כנות ועוד. אני כילדה למדתי ש"חבר נמדד בשעת צרה". כואבת ומאוכזבת מהסיפור הפנימי שנתנו לי להאמין בו, המשכתי ונכנסתי להבין את "ביקור חולים" – מצווה ביהדות.

ביקור חולים היא מצווה הנכללת בגמילות חסדים ועניינה לבקר אצל החולה, להשתתף בצערו, לשפר את מצב רוחו, לבדוק אם נזקק לדבר מה ולעזור בכך (ויקפדיה). ביקור חולים אינו שיחת טלפון. ביקור הכוונה נוכחות. והחולה בלי מסכות, אם באו לבקר מותר לו לכאוב והמבקר לא צריך להרגיש שבא בזמן לא טוב. זה הזמן להשתתף להרים מורל. בספר "סדר היום" הושם דגש על חשיבות החיזוק הנפשי, השבת נפשו של החולה, ניחומו והקלת חוליו מעליו. בקהילת ברלין מינו אדם שהיה ממונה על ביקור חולים, הנקרא "גבאי ביקור חולים". אני ממליצה לעשות זאת גם כאן בארץ ישראל, ארץ הקודש, בכל ישוב.

חז"ל הפליגו בחשיבות מצווה זו, ואמרו ש”כל המבקר את החולה נוטל אחד משישים מחוליו”. בדיון בכלל זה שואלים: אם כך, יבואו שישים איש וירפאהו, ועונים שכל מבקר נוטל אחד משישים ממה שנשאר. אומר לכם ממיטת חוליי, כל ביקור הרגשתי הקלה. פחות כאב. חברות אמת נמדדת בשעת צרה, בשעת כאב. אכפתיות נמדדת במי שבאמת נותן דעתו ומפנה מזמנו להיות איתך בזמן שאתה סובל. ערבות הדדית, הקשבה וכל התבחינים שכתבו כבונים את המושג חברות, אינם באים לידי ביטוי בווטצאפ, או בשיחת טלפון. היו נוכחים. ביקור חולים כשמו כן הוא ביקור. אף חולה לא יתקשר לאדם, שמתקשר לשאול לשלומו ומסכם את השיחה "אם אתה צריך משהו, תתקשר". אם באמת חשוב לכם לראות אם החולה צריך משהו, תפתחו את דלת ביתו. תלכו לראות אותו. תהיו שם בשבילו. חברות אמיתית אינה חברות בווטצאפ או בקבוצות פייסבוק. ושרק נהיה בריאים.

משפחה חד-הורית, הקרויה באחדים מחוקי ישראל "משפחה שבראשה הורה עצמאי", היא משפחה שבה רק הורה אחד גר במשק הבית עם הילד או הילדים (ויקפדיה). הורה שעבר גירושין אומנם מתפקד כהורה יחיד במשק הבית, אך תמיד נמצא במצב של התמודדות לחינוך המובל על ידי שניים. העובדה שהילד נמצא בשני בתים, מדובר בשתי מסגרות, שונות זו מזו. כדאי לקרוא את הספר "תיבת המכתבים המקושקשת"/ אורה מורג. סיפור חיים של ילדה, שנכתב בהומור קליל, בצל גירושין. כשאבא חוזר בתשובה ואמא חלונית. מסגרות שונות לחלוטין והילדה צריכה לזכור את כל הכללים, בכל בית.

היום, כשאני יודעת שהשליחות שלי בעולם היא להציל משפחות וילדים, אני מבינה שחלק מזה כרוך בחשיפה של סיפורים אישיים. התגרשתי פעמיים. בפעם הראשונה אחרי שחוויתי תקופה של "מעוכבת גט" במשך 8 שנים. נאלצתי לוותר על הבית של סבא שלי, כדי לקבל את הגט. הוריי היו בחיים והייתה לי עזרה מהם. בפעם השנייה הגירושין היו קשים מהמקום הנפשי, התמודדות עם הורות ללא הוריי והמון קשיים כלכליים. עם זאת, היום עם שלושה תארים, שלושה ספרים ומובילה מודל חינוך, אני בתודעה שהכל ניתן לשיפור. הגירושין הם תהליך טראומטי שחייבים לקבל בו עזרה למען הילדים. הורה שמתגרש חייב לקחת אחריות על ההורות ולנתב נכון את החינוך בבית ואת ההתנהלות מול הילדים בכל תחום בחייהם.

חשוב להכיר בגירושין כטראומה. לטראומות יש השפעה על החיים שלנו. מחשבות שליליות, מחשבות יתר, דיכאון, חרדה, תקיעות, לחצים, ריצוי כלפי אחרים, הרס עצמי ואפילו כאבים גופניים. זה נובע מעוד טראומות מהעבר שמשפיעות גם הן מתחת למודעות שלנו. מה שמסייע זה "קלירינג" – שחרור חסמים משקעים לצמיתות מהתת מודע. מסע, תהליך שכזה ניתן לעבור בקליניקה שלי, שבה מתקיימת הנחייה ליווי ההורים, אחרי הבנה עמוקה של הגורמים לקשיים המתקיימים בבית.

על ההורים המתגרשים לחשוב על הטובה הגדולה ביותר ולהציע את הפעולה והחשיבה המדויקת עבור הילד המגיע לשיח עם ההורה, בדילמות מול ההורה השני או מול חברים, המציגים לו את הגירושין כאחד מהפגמים בחייו. התסריט שיחה שמתנהל בין ההורה הגרוש לילד שחווה גירושין של הוריו, חייב להיות מובנה כך שיאפשר לילד כלים להתמודדות. בין אם הוא חשב עליהם בעצמו ובין אם לא. אל לנו לתת לפחד מסירובו לפעולה שנציע לו לשתק אותנו מלהציע לו את הפתרון שאנחנו, מניסיוננו יודעים שהוא הנכון ביותר עבורו.

ההתמודדות של ההורה הגרוש מול הגרוש/ה, היא התמודדות שצריכה להיות מודעת ומושכלת למען השקט הנפשי והחוסן של הילדים שלנו. ילד שמביא עימו לשיחה את ששמע מהצד השני, או מהסביבה הקרובה נמצא במקום מאוד מבלבל. לכן עליכם לערער את תפיסת הילד בקשר למה שהוא חשב שנכון לו. לא מתוך מקום (תודעה) שאינו מתחשב, שאינו מכבד את צרכיו, אלא מתוך מקום שמבין שאתם יכולים כמי שמכירים את עצמכם, את הילד או את הערכים שלכם בצורה הטובה ביותר, לזהות את הצרכים העמוקים שלו שיכולים לקבל מענה באמצעותכם. ילד צריך את אמא ואת אבא. רק לאחר שערערתם את התפיסה שלו ביחד למה שהוא חושב לנכון, הניעו אותו להרהר מחדש ביחס לצרכים האמיתיים שלו, ועוררו אצלו את הצרכים הרלוונטים לערכים או לחינוך שלכם. אסכם ואשתף, היום ילדיי בקשר טוב עם אבותיהם ויודעים לנתב את היחסים לצרכים שלהם ושל הנכדים.

ערבות הדדית היא אחריות של הקהילה כלפי כל אחד מחבריה, ושל כל אחד מחברי הקהילה כלפי הכלל. ביהדות נקבע על ידי חז"ל כלל מוסרי והלכתי לציון ערבות הדדית – כל ישראל ערבים זה לזה. מירב האוסמן כתבה בשירה: "חברות, נתינה, סובלנות, הבנה, התחשבות, הקשבה, רגישות, אהבה. בערבות הדדית, זה אל זה יד נושיט, יחד נהיה חברים. נעזור וניתן, רק לטוב נתכוון, כך נהיה יותר קרובים."

במסגרת ליווי הורים בקליניקה אני מלמדת שהמיומנות הבסיסית בשלב ההובלה של החינוך היא שאילת שאלות מושכלת בתיבול חכם של מרכיבים הגורמים לילד, לאורך זמן, לא רק להשמיע לנו ולהתחנך עפ"י הערכים שבחרנו אלא למשוך אליו את אחיו ואפילו את חבריו. טכניקות מרכזיות לניהול שיחה שכזו שמעצימה את תחושת המעורבות ההדדית (אכפת לי ממה שאתה מספר), הדהוד – לחזור בקול על דברים שנאמרים בלחש בזמן הצפה רגשית, שיקוף – לתרגם את המילים לשפה שברורה לשני הצדדים ומכוונת ליעד הפתרון, התרסה – העצמת הכאב הקושי המבקש סיוע ולשמו התכנסנו, אמפתיה – שמשקפת ומעצימה את המעורבות שלנו להכיר בקושי ובכאב . כך שאנו מכוונים לצו הגיוס והוא החינוך – הכלים לפתרון הקושי ומיגור הכאב.

אומר ניר דובדבני: שאילת השאלות היא ההתעניינות האמיתית שלכם בילד, בזמן שאילת השאלות היו חברים, קשובים ללא ביקורת, שיפוטיות או קו חינוך. השיטה הקבועה בשאילת השאלות: צריבה (איתור הצרכים וסגנון התקשורת), הצטרפות (שימוש במרכיבים שצרבנו – על מנת להתחבר לילד בפן האישי) והרחבה (פה משלבים את קו החינוך והסמכות לסיפור חייו של הילד).

השאלות נשאלות בסדר לוגי: משאלה כללית לשאלה ממוקדת מטרה. כל תשובה מהווה מנדט לשאלה הבאה. לקלף את הילד כמו בצל. במטרה לכוון לקו החינוך אותו בחרנו מראש. התשאול חברי ונעים – לא מאיים. שהילד לא יחוש שנחקר אלא ירגיש שמתעניינים בו. כשמגיעים להרחבה ולמיקוד חשוב להיות ממוקדים בצורך העמוק ביותר של הילד. ככל שהשאלות עמוקות יותר, החיבור לילד חזק יותר.

המנדט להוביל לחינוך הנכון, משמעותי במהות משפך השאלות, שמייצר אצל הילד תחושה של שיחה חברית וערבות הדדית ולא שיחת חינוך. תוך המענה לשאלות, הילד משדר לעצמו את המצב שלו, שלא בטוח שהיה מודע לו קודם, כשהיה מוצף רגשית. השאלות הופכות את המצב הלא נעים/לא מועיל למוחשי, מלא ובהיר יותר וכך הילד פתוח יותר לקבל את העזרה שלנו – רעיון החינוך להתנהלות, שתעשה לו טוב יותר בעתיד.

כהורים חשוב שלעולם לא נשכח או נזניח את הערכים שלנו, המאפיינים האישיותיים המשפחתיים והכללים, המהות וההוויה שלנו. עלינו לשמור על האותנטיות שלנו, על ה"אני מאמין" האמיתי והעמוק שלנו, או שאין לנו שום סיכוי להחזיק מעמד בתהליכי החינוך שלנו המושתתים על בסיס הערכים הללו.   מערך האמונות שלנו נובע מההוויה שלנו. אם בהוויה שלי אני זקוק באופן קבוע לתשומת לב, ברור שההתנהגות שלי תושפע מהאמונות שלי. אם אנחנו נאמין "אני טוב", סביר להניח שנשכיל למנף זאת להתנהגות המיטיבה עם הסביבה ומן הראוי עם ילדנו.

יתרה מכך, כשאנחנו נאמין שקו החינוך שלנו הוא האני מאמין שלנו ולא נוותר עליו, אנחנו ניתן את הביטחון לילדנו שקו החינוך נכון ומתאים לנו כמשפחה ולהם בתקופה בה הם חיים. בכתות הצעירות נוהגים לשלוח ילדים להתארגן בקבוצות קטנות, שמא ילד יפגע מנהירה המונית לכיוון המקום בו מונחים הילקוטים. שלחתי את כל מי שיש לו "קוקו", קמו בנים ובנות ויצאו. את כל מי שלובש חולצה שחורה יד קמו כל הילדים שלבשו חולצה שחורה וכך הלאה. כשנותרו כחמישה ילדים אמרתי "כל מי שיש לו עיניים יפות יכול לצאת", הילדים לא זזו. הסתכלו אחד בשני ואז אחד אמר "יש לי עיניים כמו של אחותי והן יפות". ואז לאט לאט, ממש לאט לאט הלך עוד אחד ועוד אחת. ואני שואלת אייך? למה ילד לא מאמין באמונה שלמה שיש לו עיניים יפות? העיניים הם מראה של הנשמה. כל ילד חייב להאמין באמונה שלמה שעיניים שלו יפות.

בכל שלב שבו אנחנו נמצאים בחיים גם בזמנים של משבר ומצוקה, ואולי דווקא אז – זה בדיוק הזמן לדאוג לאיכות החיים שלנו. דווקא אז בזמנים של משבר הילדים שלנו הכי צריכים אותנו. לקבל אמונה שלמה בעצמם. הם זקוקים לאותו ליווי, חיבוק, תקשורת מקרבת שתחמם את רוחם, שתחזק אותם, שתאפשר להם "פינה חמה".

האם הילדים שלכם מאמינים בעצמם? האם נתתם להם את הכלים להאמין שהם מסוגלים להתמודד. עד כמה "הפינה החמה" מהווה מקום לקבל כלים להתמודדות ולא מקום לקורבנות. הילדים שלנו מבקשים כלים להתמודד עם הקשיים, להסתגל לסביבת חיים חדשה, לדמויות חדשות בחייהם. ההסתגלות היא תהליך, את התהליך עוברים ביחד. ההורה מהווה מדריך, מורה דרך לחיים. את ההנחיה כיצד ללוות את הילדים וכיצד להיות עבורם במקום הנכון, בזמן הנכון ובכובע הנכון, אפשר לקבל בליווי מקצועי של הדרכת הורים. בקליניקה ההורים יכולים להכיר את האני מאמין שלהם, מה הם הערכים החשובים שהיו רוצים להעניק לילדים וכיצד להטמיע את אותם ערכים תוך חיזוק "האני" של כל ילד וילד, כך שיאפשר להם להתמודד, להסתגל למסגרת חדשה, למורה שלא הכיר ולא לסגל דפוס הימנעות, שלא מקדם אף אדם ולא משנה מה גילו.

בפסיכולוגיה, התמודדות ממוקדת הימנעות (באנגלית: Avoidance coping) היא דרך התמודדות המתמקדת בהימנעות מגורם הלחץ או מהתגובה לגורם הלחץ, כגון התרחקות מאחרים, הכחשת קיומו של גורם הלחץ והתנתקות ממחשבות או רגשות הקשורות לגורם הלחץ. למרות שהתמודדות ממוקדת הימנעות יכולה להפחית את הלחץ לטווח הקצר, היא תיחשב כלא מסתגלת לחיים נורמטיביים אם האדם ימשיך להישען עליה לטווח הארוך (ויקפדיה).

הורים רבים משתפים פעולה עם דפוס התנהגות זה של ילדיהם, בהיותם חווים לחץ מהתמודדות מול ביטויי ההימנעות של הילדים. ילדים רבים שחווים הסתייגות מכניסה לכיתה בה החברים לא מתנהגים לפי הבנתם, או שהמורה לא עונה על דרישה זו או אחרת שלהם, נמנעים מכניסה לכיתה. חשוב שנעשה על מנת לתת להם כלים להתמודדות עם אותה הימנעות ולא נשתף פעולה. כי ייתכן שבתחילת התהליך אדם ינקוט בהתמודדות ממוקדת הימנעות שמטרתה להפחית חרדה, בזמן שהתמודדות ממוקדת גישה להימנע מהימנעות יכולות להופיע בו זמנית לאורך תהליך ההתמודדות, כאשר נוכחותן משתנה בהתאם לעיבוד המידע אודות הלחץ בנקודת זמן נתונה.

ההימנעות יכולה להיות ממקום שאכן ישנה בעיה/קושי וייתכן שמדובר בעיוות חשיבה, כך או כך, חשוב שנבין את הסיבה לאותה הימנעות בכדי להעניק לילדים כלים להתמודדות מולה. שיטת NLP  מציעה מגוון טכניקות ומיומנויות שמטרתן יצירת השפעה ושינוי במחשבות, רגשות והתנהגויות ודרך זה שינוי של הרגלים ודפוסים. למשל: שימו לב כשילדכם מדבר מה החוש הדומיננטי שלו? ראיה, שמיעה או חישה? "זה לא נראה לי" – ראיה. "זה לא נשמע לי טוב" – שמיעה. "לא מרגיש לי נכון" – חישה. ובהתאם לאותו חוש דומיננטי – מצאו דרך נכונה להגיע אליו.

הקשיבו לאופן בו הילד מציג את הכאב – האם תוך מתן דגש על הימנעות ממצב של כאב או מתוך חתירה אל המטרה? "לא הייתי רוצה לקבל ציון שלילי במתמטיקה" – זו הימנעות.  או "הייתי רוצה לקבל ציון גבוה בתעודה במתמטיקה" – זו חתירה עתידית. אם מדבר בשפה של חתירה אל המטרה נדבר גם אנחנו על תמונת היעד שלו ולא על הימנעות ממצב נוכחי. כותב ניר דובדבני בספרו : "נדבר אימון (הווה ועתיד) ולא פסיכולוגיה (עבר)".  כמו כן, רמת הכללה "אני לא מצליח" או "המורה לא מסבירה מספיק טוב שאבין וקשה לי במבחן" – חשוב להיות בהקשבה, אם יש צורך בפרטים או בהקשר של הצלחה באופן כולל.

נשים דגש גם על מיקוד השליטה פסיבי/אקטיבי, האם יש מקום להוביל את הילדים או שנכון להדריכם להוביל את עצמם להצלחה? האם נכון לילד לקבל הנחיות שייקח אחריות לעשייה או שהילד מבקש שליטה על חייו ואנחנו ההורים נוטים לקבוע בעבורו, כמו שקל יותר לעשות. חינוך הינו משימה לא קלה, שיש לתת עליה את הדעת. האם חשוב לנו לתת לילד כלים לעתיד. שיצליח וירגיש משמעותי. או שנסייע בהימנעות ולא ניתן כלים להתמודדות? עזרו לילדים לא לבחור בהימנעות, זה לא לטובתם.

ילדים רבים מגיעים לטיפול רגשי כשהם מבקשים כלים להתמודדות. להתמודדות עם מצבי דחק שנגרמים מתסכול, מעקשנות דווקא במקומות שצריך ללמוד לשחרר ומאידך הימנעות או בריחה מעשיה שיכולה להוות בסיס לאושר גדול ותחושת משמעותיות. במרבית המקרים שמגיעים לאותו מצב של אי עשייה, אני מבינה שמדובר בהצפה של מחשבות אוטומטיות שאינן קשורות למצב בו נתקלו הילדים. בגלל אותן מחשבות אוטומטיות מגיעים הילדים למצב של הענשה עצמית, הסתגרות ועוד.

מחשבות אוטומטיות מנותחות היום בטיפול השכלי התנהגותי (cbt). מחשבה אוטומטית היא מחשבה, שקופצת לראשנו במהירות רבה בתגובה לכל אירוע שקורה במציאות סביבנו. התוצאה של אותה מחשבה מהירה, אותה מסקנה שמסבירה לנו מה המשמעות של מה שקרה סביבנו מתעורר הרגש ובהתאם לרגש שמתעורר קורים שני דברים: ישנה תגובה פיזיולוגית (משמעותית או לא) וישנה התגובה בפועל – מה שאנו אומרים או עושים. וכל זה קורה כל כך מהר שעל פי רוב אנחנו לא ערים בכלל לתהליך הזה שקורה אצלנו בראש. מבחינתנו – קרה משהו והגבנו. השיחה היא שמסייעת לילד להציף את הקושי והבדיל בינו לבין אותה מחשבה אוטומטית.

פרסונליזציה הינה אחת מהטיות החשיבה האופייניות למצבים של דיכאון (ולא רק), על פי התיאורטיקן הקוגניטיבי אהרון בק. פרסונליזציה הינה הטיית חשיבה, המתארת מצבים בהם האדם מייחס כל אירוע שלילי לעצמו, תוך התעלמות מההקשר הסביבתי. חשוב לי שנתייחס לפרסונליזציה בתחום החינוך.

בכתבות הקודמות הסברתי על חשיבות השיח וכיצד עליו להתנהל. הבסיס להצלחת השיח הוא ההקשבה. רק לאחר הקשבה נקייה ניתן לדלות פרטים של אותה פרסונליזציה, להתחבר לילד ממקום של "אנחנו מכירים סיטואציות שכאלה" – לא להתחבר לרגש. להתחבר לעובדות. כך ללא מילים ננקה את המחשבות האוטומטיות לשם קיום הרחבה של השיח.

מטרת שאלות ההרחבה היא לגרום לילד להמשיך ולדבר, לגלות לנו מידע נוסף שקשור לעולמו הפנימי והחיצוני, דרכו נוכל להכיר אתו לעומק ולתחבר אליו, גם לכאב וגם לחלום וע"י כך להוביל אותו אל הפתרון הכי נכון עבורו. שאלות ההרחבה מאפשרות להתחבר לילד. אותו חיבור מיוחל, שיאפשר לבצע הובלה בצורה טובה, נעימה ואפקטיבית יותר גם עבור הילד וגם עבורנו כהורים. חשוב שנזכור שלילדים חשוב לשמוע את שמם (שירגישו שהם המרכז בשיחה) ואת קולם.

בתחילת השיחה חשוב להתחיל בבירור צרכים. עם זאת החוכמה האמיתית היא לזהות, להכיר ולהגדיר את הקרחון שנמצא מתחת לפני השטח – את הפרטים  שהילד נימנע או  לא יודע לציין מפורשות. החינוך יקבל את מקומו כשנעורר את הצורך בעל המשמעות האמיתית והעמוקה, עליו יהיה לנו מענה חינוכי משמעותי.