יחסי גומלין בין מורה, הורה וילד

ההורות אינה רק תוצר ביולוגי. היום להיות הורה זה מקצוע הדורש הכשרה. החינוך מתאפשר אם קיימת סמכות הורית. בשיטה ובגישה שבה ההורים בוחרים לקחת אחריות ולהיות הורים. שני הקודקודים נוספים של משולש יחסי הגומלין, הם הילד והמורה. על פי משולש זה הילד נשען על המורה וההורה. ההורה והמורה אמונים על חינוכו של הילד. להם מטרה משותפת. המורה באמצעות הידע המקצועי, ההורים בהכרתם הטובה והבסיסית את הילד וכמובן את עצמם. בספרי "גלגולו של חינוך" אני מאפשרת להכיר מלפני ומלפנים את כובד המשקל וההשפעה של חינוך ההורים מביתם, על חינוך ילדיהם. ההכרות של המורים עם ההורים היא חובה.
הכרות שכזו מתקיימת בפגישת ההכרות טרם פתיחת שנת הלימודים. שיחות ההורים שמתקיימות במסגרת בית הספר, אותם ימים שנקבעים על ידי ההנהלה, אינם מהווים זמן להכרות עם ההורים. בשיחות ההורים אנו ממוקדים בבניית תוכנית עבודה להצלחתו והרווחתו של הילד. יושבים עם דף, שמהווה הסכם עבודה בין התלמיד, ההורה והמורה. אכן כך, המורה הוא התומך האחראי לביצוע ההסכם. בהסכם חשוב שייכתב באופן ברור מהם הגדרות העשייה המתבקשות מכל אחד מהקודקודים למען הצלחת התלמיד.
המטרה של שכתוב הדברים איננה לעוות או להחליף את המציאות המתקיימת מדי שיעור. חשוב מאוד להיות אותנטים ולשקף באופן הכי טהור את מצבו של התלמיד במטרה לתקן את האמונות הלא תפקודיות, לספק חוויות מתקנות ולעורר רגשות שהתלמיד נמנע מהם או הדחיק אותם. שכתוב הדברים הם העימות של התלמיד וההורה עם המציאות וכך מבינים את מה שהיה חסר ומה צריך שיהיה.
שאלה ראשונה שנשאל התלמיד "כיצד תתבטא עבורך ההצלחה שלך?". כמה חשוב להכיר את ההצלחה של הילד. תופתעו כמה ילדים בכלל לא חושבים שהציון הוא זה שישקף את ההצלחה שלהם. רובם הגדול כתב "להבין את החומר ולעבוד לבד".
יש לתקן את דרכם של ההורים או לדאוג שהילד ינהל שיחה בונה עם ההורים, כדי שיבינו שההתעניינות בתחושת ההצלחה ובתהליך שמבקש הילד לעבוד, חשובה מאוד לחוסן הנפשי של הילד. חשוב לבחון שלא ההורים הם אלה שמחזקים אותו בדפוסים הלא תפקודיים. הגישה מתבססת על אינטגרציה של טכניקות קוגנטיביות, התנהגותיות, חוויתיות וטכניקות במסגרת המודל הקוגנטיבי.
עלינו לזכור שמטרת החינוך היא התפתחות אישיותו של הילד. עלינו לבחון מכל זווית את השפעת החינוך שלנו על רווחתו הנפשית. מצב הרוח בו הוא יהיה מסוגל לממש את ההוויה המשמעותית של חייו. נכון שאושרו הוא הגלאי להוכחה שהמסלול שבנינו נכון לו, מאידך מהות החינוך איננה הנאה צרופה שהרי החינוך במהותו מתהווה תוך עימות עם הדחפים הייצריים. הורים יקרים רק ביחסי גומלין נצליח בחינוך.

האם חינוך לעצמאות הוא איום לסמכות ההורית?

הורים רבים שואלים את השאלה: כיצד נגדל ילד עצמאי, מבלי לפחד לאבד את הסמכות ההורית? חשוב בנקודה זו להגדיר מהי סמכות הורית ומהו ילד עצמאי. נעזרתי בויקפדיה. סמכות הורית מוגדרת על ידי שני מרכיבים יסודיים: מנהיגות, המאפשרת להורה לכוון את הילד להתנהגות מועדפת על ההורה, וידע וניסיון, המאפשרים להורה לחנך את הילד לפי אמונותיו וערכיו . בכל מקרה, הכוונה היא ליכולת של ההורה להשפיע על בחירותיו של הילד ובכך לדאוג לרווחתו ולהתפתחותו התקינה. ילד עצמאי הוא ילד עם תחושת מסוגלות גבוהה, שמתנסה במשימות מגיל צעיר ולא ניבהל מכישלונות קטנים בדרך.
כדי שילד יהיה עצמאי עלינו לאפשר לו להשתמש בכישורים החדשים שלו ולתת לדחף להתבטא. לפעמים ההורים חוששים מפגיעה, ולכן על כל הורה להפעיל את שיקול הדעת שלו כדי לשמור על ילדו מפני סכנה. וכאן נכנסת הסמכות ההורית. כאשר ילדכם מנסה לעשות משהו מעבר למה שאתם כבר רגילים שהוא עושה, במיוחד בגילים גדולים יותר, עודדו אותו להמשיך. לפעמים יש רק ניצנים של מעשה, וילדכם זקוק לעוד פוש אחד קטן בעזרת העידוד שלכם.
חשוב לפתח קשר אישי ואכפתי עם הילדים. ההורה ישתמש בחשיפה עצמית כאמצעי עוצמתי ללמד את הילד ולשוות לקשר נימה אישית יותר. שיחות ובמיוחד הקשבה, בדרך מקבלת כאשר הוא נמצא במשבר, היא דרך יעילה ביותר ללמד את הילדים לקבל רגשות שליליים או אי הצלחה במילוי משימה.
בגישה של הורות מתקנת חיוני לגרום לילדים תסכול על ידי הצבת גבולות אישיים, בדיוק כפי שזה חיוני בהורות אמיתית. כשההורים קובעים את הגבולות, עליהם לספק מניעים אישיים ולא לבסס את הגבולות רק על הכללים המוסדיים או המקצועיים שכתובים בספר.
חשוב מאוד שמערכת היחסים, התקשורת עם הילדים תהא ממקום של אמונה בסיסית במסוגלות של הילדים להיות עצמאיים. באמצעות תקשורת מקרבת ואמפתית לעמת את הילדים עם המציאות, כי התרחקות והימנעות משמעה המשך החמצת ההזדמנות לתקן אמונות בסיסיות והכשרה לעצמאות.
דרך הדגמה והדרכה ישירה ניתן לעזור לילדים לתקן את האמונות השליליות האופייניות להם לגבי החוויות הרגשיות, את המחשבה של רגשות, שלהם אין יסוד. הפחד של לאבד שליטה בגלל הדחף ולפעול על סמך הרגשות ושבעקבות העשייה ידחו, ילעגו או יתרשמו מהם שלא בעין חיובית.
ניתן להשתמש בעימות אמפתי, כדי להראות לילדים שהתנהגות תפקודית, במקום הלא תפקודית, תוכל לעזור להם להתמודד עם מצב בין אישי מעורר דחק. כתיבת הפעולה שנעשתה, מאפשרת דיון מעמיק ונרחב כאחד, להבנת הנסיבות והתוצאה. משקלה של הסמכות ההורית, מהווה כוח לעשייה וקרש הצלה למקרה של אי הצלחה. החינוך לעצמאות הוא התוצר של תהליך חינוך נכון שבסיסו בקבלת סמכות הורית.

הקשר הישיר בין מסוגלות אישית להתנהלות חברתית

"אני לא מבינה למה הבן שלי מרגיש דחוי, מרגיש לא אהוב, מרגיש שכולם נגדו", פתחה אם בפגישה שהתקיימה בקליניקה שלי, בה אני עוסקת גם בהדרכת הורים. השאלות שנשאלו הן: אייך תחושה זו באה לידי ביטוי בשטח? מה הם האירועים שניתן לתאר התנהגות של חברים, משפחה ומה תגובות הילד? מתי מתקיימים אותם אירועים? יום חול, שבת, חגים, מסגרת ביתית, מסגרת חינוכית, בלתי פורמלי ועוד. ושאלה אחרונה, כמה פעמים ביום, בשבוע בחודש, מתרחשים אותם אירועים?
שיקוף נכון של הדברים מאפשר להתייחס באופן ממוקד לגורמים שמהווים את התחושה. במקרה שלנו, הגענו לילד שנמצא במצב לימודי וחברתי שמבקש התערבות בטיפול רגשי. הילד לא רק שהרגיש דחוי חברתית, מדובר בתחושת חוסר מסוגלות אקדמית ואי עמידה ברף המתבקש לגילו, לפי ראות עיניו. מכל מקום ברור שיש לפתח רשת של חברים פרו – חברתיים שיוכלו לספק תמיכה ודוגמה אישית.
התנהגות פרו-חברתית כוללת מגוון התנהגויות הננקטות כדי להגן ולשפר את רווחתו הנפשית של האחר. התנהגות זו מונעת לא רק ע"י אינטרס אישי והמבצעים אותה מוכנים לשלם מחיר אישי לטובת אחרים. מודל התועלת החברתית מציע כי בעת חלוקת המשאבים אנשים נוטים לקחת בחשבון גם את האחר ולא מונעים רק מתועלת עצמית. גם בני משפחה יכולים לספק הזדמנויות לקשר פרו- חברתי ותמיכה. כפי שאני מדגישה בספרי "גלגולו של חינוך", שם אני מפרטת את החשיבות של 7 שנים שקודמים למסגרת החינוכית, שהם המצע לחיים, שמקבל הילד בבית הוריו, במסגרת הביתית.
במקרה של טיפול בקושי של פרו-חברתי – התעמתות מובילה להתנתקות ולאובדן תנופה של התקדמות. כך שבמקרה הזה, שגם הוא חינוך וכפי שכתבתי לא פעם, על מנת להגיע לחינוך יש להביא את הילד למצב של עימות בין הדחף לחינוך אותו אנו מבקשים, במקרה זה, יהיה נכון להתנהל בהענקת חום, שיתוף פעולה, ישירות, שבחים והבנה מהירה של השקפת עולמו של המבקש עזרה. השאלה תהא מה מבקש ההורה שיקרה? לאיזו רמת תקשורת חברתית היה מבקש להביא את ילדו ומהי עמדתו שלו ביחס לחברים בחייו שלו. שהרי מדובר ב"גלגולו של חינוך".
יש לבחון ביחד את השפעתם של הדפוסים האנטי חברתיים של חייו של ההורה. להכיר את החוזקות האפשרויות ואיתם ליצור טכניקה ליצירת מעורבות. החשוב הוא לראות את ההורה כמודל חיקוי לילד. כבר בבית רוכש הילד את הכלים להתמודדות עם קשיים. בבית הילד מקבל את השיקוף למסוגלות העצמית שלו. כמורה מזה 35 שנים אני אומרת בביטחון מלא. אין ילד שלא יכול. יש רמות שונות של מסוגלות בתחומי עניין שונים. יש רמות שונות של יכולת פיזית. בחוסן נפשי של הילד, באמונה של הילד בעצמו, יש לנו את הכוח לנצח כל מכשול, הכל תלוי בטיב המילוי אותו נשכיל לרקוח בכלים פרקטים ומתוכננים מראש.

הבסיס להצלחה מתחיל ביחס אישי

בתוכנית הרדיו "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום" ראיינתי שתי נערות שלומדות בכיתה קטנה. המיקוד היה הצלחה בתחום האקדמי, החברתי ובמימוש הכישרונות שלהן. המיקוד בראיון היה שיחס אישי, אנושי ונורמלי הוא שמאפשר התמודדות עם הקשיים.
הפיקוח וההדרכה לקיום תהליכים חינוכיים עשויים להיות חיוניים כדי לספק משוב והנחיה, גם למטפלים המנוסים ביותר. רבים המטפלים, השדרנים ו/או המורים צמאים להיות בתפקיד המושיע והמסע שלהם מובל לתשישות והאשמה עצמית של אי הצלחה (sperry,2006), כי למסע כזה לא יוצאים לבד.
רעיון הכיתה הקטנה מהווה "מגרש ביתי" שמאפשר יחס אישי ומעקב על הנעשה בתהליך המסע החינוכי להצלחה. המאבק של אנשי החינוך לאפשר כיתות קטנות ולא רק לילדי החינוך המיוחד, מתקיים מזה שנים ויש לתת עליו את הדעת. הכיתה הקטנה מאפשרת לראות כל תלמיד/ה ולהכיר בכך שכל אחד ואחת הינו בעל צורך בהכלה, באהבה וביחס אישי. כל מורה מקצועי/מחנך/הורה עוסק בין היתר בטיפול קוגנטיבי לילד שאותו הוא מלווה. טיפול זה מצריך אמפתיה, גמישות, קבלה, יצירתיות וסבלנות מצידו של המבוגר המוביל ולכן כדי להביא להצלחת הליווי החינוכי חובה עלינו לעשות למען הקטנת הכיתות.
היחס האישי יאפשר לעסוק בניסויים התנהגותיים שמתקיימים בפעילות של דמיון מודרך, כתיבת תסריטים בדמיון, תרגול מסוגלות עצמית, העצמה ובניית מיומנויות חדשות. מעקב צמוד לכל ילד במסע האישי שלו. לראות כל ילד כאדם נפרד מהקבוצה וכמובן לעשות הכל למען החיבור לקבוצה הגדולה. לא נכון לקיים חינוך ליחיד, כשאנחנו רואים אותו רק כחלק מקבוצה ולא כפרט יחיד ומיוחד.
בניית שיתוף פעולה ביצירת מטלות שיעורי הבית. לא כל הילדים מקבלים את אותה כמות או אותו אתגר אקדמי, בסגנון ההוראה המותאמת עליה אני מרחיבה בספרי "גלגולו של חינוך". מטלות בית עשויות להוות קושי אם התלמידים חוששים שמא יחוו רגשות שליליים במהלך העבודה על המטלות. חשוב שהמורה יוודא שהתלמיד מבין מדוע שיעורי הבית ניתנו לו ומה ישיג כתוצאה מעשייתם. שיעורי הבית חייבים להיות ספציפיים לתלמיד וברי ביצוע במסגרת הזמן הנתון. כדי לנחול הצלחה על ההתערבויות להתאים ככל האפשר לסגנון הלמידה, ליכולות ולמוטיבציה של התלמיד. מצופה מבני המשפחה לספק הזדמנויות לקשר פרו- חברתי ותמיכה.
כדי לאפשר את אותו יחס אישי הנכון להעצמת הרווחה הנפשית של הילדים, הן במסגרת הביתית והן במסגרת החינוכית, חשוב לשקם את יחסי המשפחה, יחסי המורה – תלמיד. לקבל את הכלים הנכונים להתנהלות ולהתנהגות עם כל ילד וילד באופן הכי אישי שאפשר. כי כל ילד זקוק לאותה תמיכה ואהבה ולא רק הילד שאובחן והוגדר כחינוך מיוחד. כי כל אחד מאיתנו הוא יחיד ומיוחד. הכוונה והדרכה ניתן לקבל במסגרת הדרכת הורים/מורים באופן פרטי או ציבורי. הכוונה ייעוץ להצלחת התהליך מאפשרת הצלחה הדדית הן של המבוגרים האחראים והן של הילדים.

סוד ההצלחה בחינוך, נמצא בשורש האמון במערכת

תפקוד נכון במסגרת החינוכית משתקף בציר זמן של תהליך למידה; תלמיד שנמנע מאיחור לשיעורים ומגיע עם הציוד הנדרש למלא את כל שמתבקש במקצוע הנלמד, באופן עקבי ובהתמדה מקפיד על תפקוד לימודי, כגון השתתפות פעילה בכיתה, כתיבה במחברת, מענה על דף עבודה והתנהגות נאותה. מידת ההבנה של החומר הנלמד או הצלחה ביישומו, הם רמה נוספת להערכת תפקודו והיא תוצאה של התפקוד שהזכרתי למעלה.
בכל תקופה של הערכת התפקוד הלימודי, המורה עומד מול נתוני הערכה שמצוינים על ציר זמן הלמידה. חשוב לבנות ביטחון עצמי לנוכח חוויות מציאותיות של ביקורת ושל דחייה באמצעות הגנה אסרטיבית על עצמי (Padesky,1997). עלינו להקפיד לשפר את המסוגלות העצמית של התלמיד, את מיומנויות פתרון הבעיות שלו ואת תחושת הזהות עם פחות תלות בתשומת לבם של אחרים. במקביל לעבוד על שיפור מיומנות ההקשבה, איסוף נתונים מאחרים ומיזוג המידע. כיצד ניתן להפריד את המושג ה"עצמי" של הילד מההתנהגות, כאשר אנחנו כמורים נותנים מדד לפרשנות שלנו לאותו תפקוד ואנו מודעים לכך שהילד לוקח את המדד הנתון בתעודת הערכה ומפרש אותו באופן אישי כמדד לערך העצמי שלו?
המורה בשטח מודע לכך שתחושת הערך העצמי של הילד נקבעת על פי האהבה, החמלה והטיפול שהוא מקבל מהאנשים החשובים בחייו. יוטאגוגיה היא גישה פדגוגית המותאמת לצורך של הלומדים ללמוד באופן אוטונומי ועצמאי, ומתייחסת ליכולת לעשות זאת כמיומנות בסיסית לחיים במאה ה־21 וליכולת להמשיך ללמוד לאורך החיים בעולם המשתנה תדיר. בעזרת הוראה דיאלוגית, מורים חונכים בעלי מיומנויות יוטאגוגיות יכולים לנתב את ההוראה שלהם לקידום יכולות למידה ־ עצמית של תלמידים שונים ולהכין אותם טוב יותר להתמודדות עם אתגרי העידן הנוכחי. קו הוראה זה מתקיים ביושרה בין המורה לתלמיד ומחייב בניית אמון בין הצדדים.
קו זה של חינוך שבא מתוך תובנות של העוסקים בחינוך ובהוראה, מצריך התנהלות מסויימת בתוך המסגרת החינוכית. בכדי להביא את הילד למצב של למידה- עצמית, יש להקנות לו הרגלים של עבודה ולקיחת אחריות על תהליך העבודה. האמון שיתנו ההורים במורים שיודעים את עבודתם ועושים הכל למען הצלחתו של התלמיד בעתיד (בלימודים ובחיים בכלל), יאפשר הצלחה בהעצמת התלמיד וחיזוק הערך העצמי שלו. התערבות בעבודתו של המורה, מבלבלת את הילד ועושה את התוצאה ההפוכה. הילד לא מכיר בסמכות המורית, לא במקצועיות של המורה ובנקודה זו אין שום עשייה חינוכית.
הורים יכולים לבקש מהמורה לשקף להם את הרציונאל שעומד מאחורי דרישה זו או אחרת של המורה ולעולם לא לבטלה לאלתר. מן הראוי שהילד ירגיש שההורים מאמינים במסגרת החינוכית אליה נשלח מדי יום ילדם. כיצד ירגיש הילד בטוח במסגרת, אם ההורים שלו כל הזמן מאשרים בפניו, שהמורה לא עושה עבודתו באופן שניתן לסמוך עליו? גדולים תהיו אם נעשה למען הגברת המודעות לרגש ושיפור הסובלנות לתסכול.

איך נשקיט רגשות שמעכבות אותנו?

בבודיהיזם טוענים שה"גיהנום החם" הוא אותם רגשות שמאיימות לשרוף אותנו מבפנים. מי מאיתנו לא זוכר שנוירולוג זה או אחר, אמר לאמא שלו (ולצערו גם נכח ושמע): "מהילד הזה לא יצא כלום". או שבחצר הילדים לגלגו והקטינו אותנו? העבר שלנו מכתיב את ההווה. אנחנו לא יכולים לשנות את הדרך שבה זה מאורגן אצלינו במוח. התת מודע שלנו אלבום תמונות ישן, אותן תמונות מהוות חסמים לעשייה פורייה ומלאת אנרגיות.
את הדרך האוטומטית שבה אותן חוויות עדין מופיעות בחיינו ומשפיעות עלינו אנחנו רוצים לשנות. אנחנו לא מעוניינים להאשים את ההורים שלנו, אנחנו רוצים לתת מענה לצרכים שלא זכו למענה הולם במשך כל חיינו ואם יש דרך לעשות שילדנו לא יחוו את אותן רגשות אז חשוב שנעשה.
מודעות קשובה לילדים שלנו היא הדרך. אפשר גם ללמד את הילדים להקליט מסר קצר וייחודי המשבח את העבודה הרגשית האמיצה שחוו. את ההתקדמות בלקיחת אחריות או במודעות האמפתית במטרה להפריך דפוסים או אמונות מעוותות. שמכונות "מחשבות אוטומטיות" בתורת הcbt.
ההתוודעות שלנו אל דרך החשיבה הזו היא סוג של מדיטציה בפני עצמה. ראשית, עלינו לפתח תשומת לב מודעת לסבל שלנו עצמנו. נחשוב על כך שכול בני האדם אינם רוצים לחוות שום סוג של סבל נפשי, ובכל זאת הם נקלעים למצבים קשים של סבל שזועק מתוך הנשמה. חשיבה מסוג זה מובילה אותנו לחמלה. אם לא נפַתח את המשאלה להשתחרר מכול הסבל שלנו עצמנו, כיצד נוכל לפתח את המשאלה שהילדים ישתחררו מסבלם הם? עלינו להרחיב את המשאלה הזו לכלל הסובבים אותנו, שגם הם חפֵצים באושר. יש לנו יכולת לאמן את התודעה שלנו ולפתח את המשאלה שכולן וכולם ייפרדו לחלוטין מסבלם.
אנחנו מאוד חוששים להעיז ולהגיב כשמשהו פוגע בנו. שמא נקרא "חוצפנים". מהי חוצפה? חוצפה היא התנהגות שאינה מצייתת לנורמה תוך כדי התרסה, ובפרט יש בה חוסר ציות לסמכות. חוצפה יכולה להיות שלילית, לא מכבדת ומגיעה מחוסר חינוך ולעומתה ניתן להכיר חוצפה שמהווה פריצת דרך תוך כדי עשייה חיובית ומטיבה לעצמי ולסביבה. עלינו להכיר בכבודנו ולשמור עליו מכל משמר. כשאנחנו נעשה זאת ילמדו מאיתנו ילדנו. חשוב שנשים לב למוצא פינו. נעשה הכל שילדנו לא יחוו כניעה לסמכות שפוגעת בהם ומשאירה אותם עם חוויות שיעכבו אותם בעתיד מהצלחה ורווחה נפשית. כניסה עם הילדים לדמיון מודרך בו הם מרשים לעצמם להגן על כבודם ולדבר על הרגשות מול סמכות. שומרים על כבוד ותקשורת נקייה ומשקיטים רגשות שיעכבו אתנו בעתיד.

ילדים הם אנרגיה מזינה

הגיעו אלי לקליניקה הורים לשלושה ילדים 4,8,10. "אין לנו כוח יותר, תצילי אותנו" "נשלם לך קחי אותם קצת". ביקשתי שננסה לפרק מה קשה באמת? "הרעש, הבלאגן, לא נותנים רגע לנשום". ונפרק מה טוב עם הילדים? "שבת בבוקר כולם במיטה ביחד, לראות סרט ילדים ביחד, לשבת ליד שולחן השבת ביחד ועוד". המגע, החיוך, החיבוק, אין סוף לטוב שיש לנו מהיות הילדים איתנו. נעשה כדי למזער את הרעש, הבלאגן וכל מה שקשה לנו איתו, כי הרעש והבלאגן הם גם הזעקה של הילדים שקשה להם. חוקים וכללי התנהגות בבית ייקבעו בשיחה משפחתית. לא צועקים בבית, לא הילדים ולא ההורים. סדר וניקיון הם מנת חלקם של כל בני הבית. אמא לא זורקת את הפיג'מה על המיטה ובמקלחת משאירה מגבת על הריצפה. כל התנהגות של ההורים היא מודל חיקוי לילדים. דקה של חשיבה טרם עשייה תוביל להתנהגות מבוקרת גם של הילדים.
אסטרטגיות חוויתיות הממוקדות ברגש, כגון תרגילי קשיבות ודמיון מודרך, יכולות להועיל מאוד בהחלשת הבולטות של מודים לא מסתגלים ובהקניית מיומנויות של ויסות רגשות של שני הצדדים, הילדים וההורים. בפגישה המשפחתית מקיימים תרגיל של דמיון מודרך שמאפשר כתיבת טקסט מחודש של זיכרונות מקשיים וחסכים. הדמיון יכול גם לפעול כאמצעי לעיצוב מחדש של אמונות רגשיות המכתיבות את התגובות הנוכחיות של הפרט לסביבה.
תרגילי קשיבות וחמלה עצמית עוזרים בבניית מיומנויות של ויסות רגשות, טיפול בחוסר סובלנות לתסכול ולפרפקציוניזם, וכן מודעות לעצמי ולזולת. תרגילים של אהבה ונועם הליכות יכולים לעזור במיוחד לחבר את הילד לתחושה של אנושיות משותפת וערך עצמי בלתי תלוי (Neff,2011), לספק חלופה להסתמכות על השוואות תחרותיות ולסטנדרטים הבלתי מתפשרים לדימוי עצמי.
חשוב מאוד לא לעשות השוואות עם השכנים. להגיע לאירוח והבית של השכן/הבן דוד כל כך מסודר. זה לא בטוח שבבוקר, לפני שהגעתם, כך היה הבית. כל אחד ואחת שיבחן את שלו ויעשה את הנכון והמתאים לקהל היעד שלו. הילדים שלכם הם התוצר שלכם ולא של השכן או הבן דוד. הילדים שלכם הם תמונה של שחור ולבן, בלי פילטרים של החינוך שלכם. ילדים הם המתנה שלכם לחיים טובים. ללמידה ולצמיחה של הערך העצמי שלכם. קחו את המתנה בשתי ידיים ועם לב ענק של אור ואהבה, עשו אתם, שהמשפחה שלכם תהא תחנת הדלק להתמודדות עם כל הקשיים שמגיעים ללא התראה. תנשמו עמוק, חבקו את הילדים ותשאבו מהם אנרגיות של אחווה והרמוניה.

חג האורים מבקש שנהיה נאורים

חג האוּרים, כלומר 'חג האש' – שהרי אוּר פירושו 'אש', כך למשל בתיאור האירוני של ישעיהו הנביא להכנת הפסילים: "חֶצְיוֹ [של העץ לפסל] שָׂרַף בְּמוֹ אֵשׁ, עַל חֶצְיוֹ בָּשָׂר יֹאכֵל, יִצְלֶה צָלִי וְיִשְׂבָּע, אַף יָחֹם וְיֹאמַר הֶאָח חַמּוֹתִי רָאִיתִי אוּר" (מד, טז).. בספרות המדרש התפרשה המילה אוּרים שבפסוק כ'פנסים' (כלומר נרות או כלים לנרות), ופירוש זה התקבל בספרות ההלכה לדורותיה.
ביום חמישי ה-2.12.2010 נר ראשון של חנוכה, התלקחה בפארק הכרמל שריפת יער מהגדולות בתולדות המדינה, שריפה שכילתה מיליוני עצים ובתי מגורים ביישובים שסביבו. היום אנו חווים לקראת חנוכה שריפה מנטלית. "אנחנו בוערים מבפנים", משפט ששמעתי לא פעם השבוע. משפט שהצית במוחי את המשמעות לחווית השריפה וממנה את הדרך לכבות את האש הזו.
על מנת לכבות אש מנטלית עלינו להבין שאין מדובר בחג אורים (עם שורוק בו'), וחייבים שנאמר בהדגשה חג האורים (חולם מלא, רבים של אור). האמירה שלנו להרבות ולעבות את האור שבאנו כיחידים וכעם, היא זו שתכבה את האש מבחוץ ומבפנים בעם שלנו.
כאשר מתמודדים עם קנאה או כעס הקשורים לתחושת זכאות שלא מומשה (הזכות על הארץ הזו), שהרי יש לנו מדינה ובכל זאת "לא אחד בלבד, עמד עלינו לכלותינו". האסטרטגיה הקוגנטיבית, המושכלת מועילה והיא להתייחס לזכויות כאל נתון ולבחון את המחירים והיתרונות של התמודדות מציאותית. המשמעות המיוחסת לוויתור על הזכאות, ייתן לנו תובנות להבין מה יאבד בפועל?
הארץ המובטחת היא חבל ארץ שהובטח בתורה על ידי אלוהים לשלושת האבות שצאצאיהם יקבלוהו לנחלה בכל הדורות. ההבטחה ניתנה לראשונה לאברהם לאחר מסעו לארץ כנען. ניתנה פעם שנית אחרי שובו מארץ מצרים. ניתנה פעם שלישית בברית בין הבתרים.
הארץ הזו היא הבית שלנו. הקירות (הגבולות) הם הביטחון שלנו. יש דלת לקבל אורחים. יש חלון לראות את אור השמש ולאפשר לקרני השמש לחדור לתוך הבית. את ההווי שלנו בתוך הבית, רק לנו הזכות והכבוד לנהל. אנחנו חייבים ללמוד מהו ריסון עצמי. כיצד אנו כעם לומדים להיות נאורים מספיק כדי לא להצית אש בתוכנו. נלמד שלום בית ונתחזק מבפנים. נחזק את הקירות של הבית שלנו ולעולם לא נעזוב את המשפחה החמה והאוהבת שבנינו כאן בארץ ישראל. בשום מקום בעולם, אף אחד מכם לא ירגיש בבית, לא ירגיש חום, אור ואהבה כמו בתוך המשפחה שלנו כאן בארץ ישראל.
נחזיר את כל אחינו וילדנו הביתה, נסיים את המלחמה ונשב נאורים ליד שולחן ונחליט על תוכנית התערבות לשנוי האסטרטגיות הביטחוניות, הכלכליות וכל שצריך כדי שנהיה מחוזקים ומלאי אור ואהבה להדדיות והרמוניה כעם. נלמד לא להצית אש אלא לחיות בשלווה ואחוות אחים, כי בזה כוחנו יעלה על כל אויבנו. את הקו חינוך הזה יש להנחיל לדור הצעיר. בעשייה ותרומה לקהילה ולחיילנו.

אמונה בעצמי ותקווה תלויים בערך עצמי

"מצב הרוח שלנו ירוד, אין חשק לעשות כלום. אנחנו ריקים", אמרו לי זוג הורים שנמצאים בישוב שלי (מפונים) שהגיעו לקליניקה. ברור שגם מכונית שלא מלאנו בה דלק, תהא ריקה ולא תוכל לנסוע גם אם מאוד נרצה. הרוח שלנו היא הדלק לגוף ולנשמה שלנו. כשמצב הרוח ירוד, אין אנרגיה לעשייה. כיצד נמלא את נפשותינו באנרגיה? שיחה עם משהו, שירה, ריקוד. כשאנחנו נאמין ביכולת שלנו לתקשר ולהוציא את שעל ליבנו, להאמין בעצמנו, שמצב רוחנו הוא נורמלי, נוכל לעלות את המדרגה ולעשות למען מילוי אותה אנרגיה חסרה.
אמונה, במובנה הרחב, היא מצב פסיכולוגי בו אדם חש כי טענה או הנחה מסוימת היא נכונה (אמת). אנחנו לא פעם חשים שאנחנו מאבדים תקווה. תקווה היא ציפייה להתרחשות דבר טוב, אמונה שדבר חיובי יקרה בעתיד טוב יותר מההווה. היא כוללת רגש של ציפייה ורצון להתרחשותו של דבר מה. אותה תקווה גם היא קשורה קשר ישיר לאמונה שלנו בעצמנו. להאמין שיש באפשרותנו, ביכולתנו להתגבר על הקשיים. שאותו קושי שאנחנו חווים, ייתכן שבעוד מספר ימים, נבין שהצלחנו בקלות להתגבר עליו. התקווה מאפשרת לנו לראות את יום המחר, את קרן השמש שזורחת, את החיוך והאהבה שסביבנו.
כדי להגיע למצב שכזה עלינו להרגיש שאנחנו ממלאים את עצמנו ברוח טובה, באנרגיה חיובית כדי שנוכל למלא את ילדנו. תחושת האחריות היא שתעצים אותנו ותוביל אותנו לעשייה. לתכנן כיצד אנו מביאים לשיתוף פעולה עם הילדים. לספק תמיכה ושבחים לילדים, לחוזקות שלהם, לאומץ ליבם וכן להתייחס באהבה והכלה לפגיעות שלהם. לשים לב לדברים הקטנים הנחמדים והמתחשבים כאשר ההתנהגויות הללו צצות כל הזמן. הלגיטימציה שניתן לילדים שלנו, כשאין להם מצב רוח. הכוח שלנו למלא אותם באנרגיה, יאפשר גם להם להתמלא באנרגיה וגם לנו להרים ראש. נשאל אחד את השנייה שאלות מעוררות מחשבה תוך הקשבה מלאה. לספק חום באמצעות התבוננות תומכת וליזום משוב בין – אישי מתעמת אך אמפתי על התנהגויות לא – מסתגלות.
מותר לנו לחוש אי חשק. אסור לנו לשקוע באי חשק. הגישה של תרפיית סמכות ממסגרת במפורש את עמדתו של ההורה/מורה כסוכן של הורות מתקנת חלקית. "הורה טוב" המשבח בכנות ומעריך "ביצועיים רגילים", על מנת לתת מענה לצורך מוקדם שלא נענה לקבלה ואהבה ללא תנאים ולבנות תחושה פנימית של ערך עצמי (בק, דיוויס ופרמן 2019).
"ביחד ננצח", זו אינה קלישאה. הכוח של "ביחד" מאפשר לנו לחוש כוח של אמונה ומחזק את התקווה שניתן להתגבר ולהגיע לימים טובים יותר.

טיפוח הדימוי העצמי באחריות ההורים

בתקופה מאתגרת של מלחמה אנחנו לומדים כמה חשוב לשים לב לפרטים הקטנים. מה הם האבנים הגדולות בחינוך ומהו אותו חול שיכול למלא את אותו חלל, כשאנו מוצאים חלקים ריקים שניתן למלא ולעבוד עליהם. אני רוצה להתייחס לאחת מה"אבנים הגדולות" בחינוך. עם הלך הרוח של "לכל אחד מגיע פרס", הרווח שכולנו מאמינים בשנים האחרונות שתורם לטפח דימוי עצמי, היום יותר מתמיד ברור שקיים חסרון אפשרי של כוונות טובות כאלה שיכולים להיות המצע לכך שילדים נותרים עם תחושת חוסר ביטחון ופגיעות, ללא ההתמדה והענווה הנחוצות בעולם האמיתי שבו יש "לנסות ולנסות שוב" ו"לתת ולקחת", או היכולת להכיל דימוי עצמי בתוך הקשר של ערך עצמי לא תחרותי (Prinstein,2014).
ילדים מגיעים ליום לימודים קצר שמשלב באופן יוצא מן הכלל את החינוך הבלתי פורמלי. לומדים במקרה הטוב שעתיים ובשאר השעות יצירה, אומנות, תיאטרון, מוזיקה, ספורט ועוד. ההורים מהישוב מנסים בכל דרך לתת ולהביא חוויות להרמת המורל, להתייחס למצב המנטלי ולחזק בכל דרך את ההנחה המרכזית המשמרת את תחושת הזכאות של הילדים ואת השליטה העצמית הלקויה שישנם שני מערכים של חוקים: הנורמלים והמיוחדים, כך שילדים מאמינים שהחוקים החלים עליהם מיוחדים "כיוון שאני מיוחד, אני אמור לקבל את מה שאני רוצה". האם אנחנו לא צובעים לילדים את העולם בצבע לא אמיתי, לא מציאותי? האם אנו באמת מאמינים שאנחנו תורמים לחוסנם הנפשי, לערך העצמי שלהם ומטפחים את הדימוי העצמי שלהם?
הורים יקרים, אנו עושים טעות גדולה. אנו מזיקים לעתידו של הילד ומבנים אישיות נרקסיסטית ולא בריאה. לא לילד ולא לסביבה. אדם חייב לזהות מודים לא הסתגלותיים של התמודדות ולמתן את הבולטים שבהם. לבנות מיומנויות של ויסות רגשי תוך דגש על סובלנות לתסכול, לחוסר שלמות ולרגשות נורמלים. להגדיל את הכבוד והקבלה לרגשות, לגבולות ולאוטונומיה של הזולת ולהשהות סיפוק חברתי. לחדד את ההתכווננות לחוזקות ולכישרונות הטבעיים ולערך עצמי בלתי תלוי. להגדיל את המעורבות וההדדיות ההולמת.
המטרות לתכלית של בניית מוד של אדם בריא או תפקודי יותר, מטילות עלינו ההורים וצוותי החינוך להתנהל בסגנון המשלב אסטרטגיות מסתגלות, פרו- חברתיות ותגובתיות מבחינה רגשית עם ערך עצמי מוטמע. הילדים היום הם חיילים המקיימים מלחמה בלהישאר ילדים, הן בפן החברתי, מנטלי המתאים לגילם והן בפן האקדמי. הלמידה חייבת להתקיים. בזכות ההתגייסות ללמידה, הילד לומד שהמערך שנקבע לגילו, החוקים שנקבעו מהווים תשתית עם יסודות להבניית האישיות שלו. להכיר ולדעת את כל מה שנחוץ לגילו לדעת. להכיר בחוזקותיו, בסיפור חייו ולהטמיע בו את הנכונות ללמידה, להכיר בקבלת סמכות המבוגר ממקום שיש להורים ולאנשי החינוך את הידע וההבנה מה נכון ללמוד, מהי המסגרת הנכונה לגיל ולעשות בשביל המסגרת החינוכית/חברתית ולמען טיפוח הדימוי העצמי של הילד בעייני עצמו בעתיד.