תגית: ילד

בתוכנית "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום", המשודרת ברדיו קול הגולן מדי יום שני, ראיינתי את עורך הדין אברהם סופר, עורך דין פלילי המתמחה בנוער. סופר הציג מקרים בהם נערים היו שותפים לדבר עבירה בתום לב והגיעו למעצר קשה וטראומתי. תמימות מקובלת ומובנת בגיל הגן, לא בגיל הבוגר.
המשפט הפלילי הוא ענף מתחום המשפט, שתכליתו הסדרת חיי החברה על ידי הגדרת התנהגויות שליליות מסוימות כבלתי-חוקיות, וזאת באמצעות כללי עשה ואל-תעשה. אדם המפר כללים אלה יואשם בביצוע עבירה פלילית, ועשוי לעמוד לדין ולהיענש בהתאם לעונשים הקבועים בחוק. המשפט הפלילי חל על תחום רחב ומגוון של התנהגויות פליליות.
כדי לקיים חינוך נכון למניעת סיטואציה בה תתקיים התנהגות פלילית. נבין מהם כללי התנהגות. כללי ההתנהגות מוכתבים על ידי ברי הסמכה במסגרת בה הילד נמצא. הילד הגדל בבית מכיר שישנם כללי התנהגות בבית, כמו לשים את הבגדים המלוכלכים בארגז הכביסה. הכלל נועד לשמור על סדר וניקיון הבית ולהקל על רוטינת תהליך הכביסה. בגן הילדים, ישמע הילד לכללי ההתנהגות בגן, לא יצא לחצר בזמן שמתקיים מפגש או שעת ריתמיקה. בבית הספר נבנה תקנון משמעתי במטרה להכיר במשמעת כתנאי להצלחת התלמיד בלימודיו ובחברה וכמובן למען התנהלות נכונה של המסגרת החינוכית כולה.
בבית הספר הדמוקרטי קיים הפרלמנט. הפרלמנט הוא הרשות המחוקקת של בית הספר. כל חברי קהילת בית הספר – תלמידים, תלמידות, הורים, אנשי צוות – יכולים להציע הצעות לחוקים של בית ספר. תפקידיה של ועדת פרלמנט: לבדוק שההצעות שהוגשו חוקיות – שאינן נוגדות את חוקי המדינה, חוקי משרד החינוך וחוקת בית ספר. כל אנשי הצוות והתלמידים בבית הספר מחויבים לחוקים.
החינוך לשמירה על החוק מתחיל בבית. ילד ממושמע לכללים ולחוקים יגדל להיות אדם שומר חוק. הורים רבים מוצאים לנכון לבקר את המורים בטיפול המשמעתי במקום לתת את הדעת על חינוך משותף עם הצוות החינוכי להקניית ערכי המשמעת שיטיבו את דרכיו של הילד בעתיד.
ניתן להתגמש עם חוק זה או אחר מבעוד מועד. לא לאחר הפרתו. תלמיד שמרגיש שהוא חייב לדבר בפלאפון עם אמא (לפי תקנון בית הספר אסור לדבר בטלפון בזמן שיעור), ייגש למורה, יסביר את דחיפות השיחה ואם יקבל אישור יתקשר. בדרך כלל בבית הספר היסודי, עצם העובדה שהילד ניגש לקבל רשות והשיקוף שהמורה חווה הוא שהילד יודע את החוק, מתירה את הגמשת החוק הכתוב בתקנון.
מתפקידנו כהורים וכמחנכי הדור ללמדם מהי משמעת. "ילד שחי ללא גבולות הוא ילד שחי בבית ללא קירות" אלפרד אדלר. זו מהות המשמעת. למידה משמעותית היא ליבתו, מהותו ומטרתו של החינוך והרגלי משמעת לקויים מקשים מאד לקיימה. ילד שחווה למידה משמעותית מקיים למידה עצמאית באהבה וביראה למורה. חלק מרכזי בפתרון בעיית משמעת הוא הקפדה על חזית אחידה – כך שהילדים/ תלמידים יבינו כי מולם ניצבת מערכת שלמה והורים מאוחדים.

מוצאי שבת, צלצול טלפון מפר את הרגיעה משבת עם הילדים והנכדים שלי. אמא מודאגת מעבר לקו: "בבקשה תעזרי לי, הבן שלי החליט שהוא לא מוכן ללכת יותר לבית הספר, בשביל מה ללכת לבית הספר". ביקשתי שתשב עם הבן שלה וביחד אתו להעלות על הכתב עשרה דגשים שעושה בבית ספר. לצד אותם דגשים לציין האם היו יכולים להתקיים גם בבית. את הדף להביא איתכם לקליניקה מחר.
האם ובנה הגיעו לקליניקה בתום יום הלימודים. בדף נכתב שבבית ספר יש חברים בהפסקות, יש חוברות שבהם ממלאים אחר המשימות, יש שעורי ספורט ועוד. הדגשנו את החיובי בבית הספר וניסינו ביחד להבין היכן הבעיה.
בית ספר הוא מוסד לימודי המספק את האמצעים ללימוד תחומי דעת. הוא נועד לאפשר לתלמידים להשתלב בחברה על ידי רכישת השכלה ומקצוע. התוצר של תפקוד התלמיד בתחומי הדעת השונים, הנלמדים בבית הספר הוא הישגים אקדמיים. במסגרת בית הספר, הילדים מחויבים לשבת בתוך כיתה עם עוד כעשרים תלמידים לפחות (שלא תמיד החברים הכי טובים), יש לעמוד בזמנים של הצלצולים, כשזמני ההפסקות לא תואמים תמיד את הזמן שהם זקוקים לפסק זמן ומנוחה. האם בית הספר הוא מוסד חינוכי? חִנּוּךְ הוא תהליך מתמשך לאורך שנות החיים, בו מתבצעת למידה ורכישת ידע, מיומנות, דרכי חשיבה, ערכים או עמדות. כך שניתן להתבונן בתהליך החינוכי, כמצבור של פעולות מכוונות המשפיעות על התנהגות האדם ועל עיצוב אישיותו. בית הספר לא נועד להחליף את התרומה החינוכית של המשפחה ומוסדות חברתיים אחרים, אלא רק להשלים אותה בתחומים הספציפיים שבאחריות אנשי מקצוע. בהתאם לכך, התפקיד העיקרי שיועד בתחילה לבית הספר היה הקנייה של ידע. כיצד נביא את הילד לרצות לקנות ידע דווקא בבית הספר ולא בבית? שהרי לקיומה של המסגרת החינוכית יש לא מעט יתרונות למען הילד (חוסן נפשי, חינוך לערכים ורכישת מיומנויות ועוד), הוריו (שיוכלו להביא פרנסה בידיעה שהילד מוגן ודואגים לחינוכו והשכלתו).
לכל תלמיד/ה יש תחומי עניין שונים, יש עולם אחר משל עצמו של חולשות וחוזקות. חשוב ורצוי להכיר היטב כל תלמיד ותלמידה ולהבין כיצד הם היו רוצים להתנהל במסגרת הלימודית/חינוכית. החינוך הרי לא נולד כשקם בית הספר. החינוך קיים מאז נברא האדם. עשיו חונך להביא ציד הביתה ויעקוב חונך לשמור על הצאן והבקר כיושב אוהלים ולא פעיל במיוחד. יצחק הכיר את בניו וידע מה נכון לכל אחד מהם.
תפקוד התלמיד הכולל מילוי משימות, הקשבה לסמכות מורית, כבוד למבוגר ועמידה בלוח זמנים יכול להתקיים תוך כתיבת הסכם עבודה בו יצוין מה מתבקש מהילד, כיצד בתוך המסגרת הבית ספרית נכון יהיה לו לעמוד במתבקש וכיצד הוא מתוגמל על עשייה משמעותית שבה גם הוא וגם המורה יחוו חוויית הצלחה במילוי תפקידם.
הילד שהגיע לקליניקה שיתף שהוא זקוק לאוורור בתום מילוי משימות שהן מאתגרות במיוחד וקשה לו מאוד ללמוד שעתיים ברצף מתמטיקה ו/או מדעים. בהסכם העבודה נכתב שקיימת חובה להיכנס בזמן לשיעור עם כל הציוד, להיות שותף בהקניה. ביצוע המשימה יחולק לשניים או שלושה חלקים, כשבסיום כל חלק של עשייה, יתאפשר לו לצאת לחמש דקות אוורור. והיה וסיים את שלושת החלקים וגם אם עדיין לא הסתיים השיעור, הוא חופשי לצאת מהכיתה, כי בעבורו הסתיים השיעור. הילד נשם לרווחה, חתם על ההסכם ואמר: "ככה אני אצליח". הולכים לבית הספר כדי לחוות חוויות הצלחה והעצמה.

חגים ומועדים לשמחה. כך מברכים בכל בית לקראת החג ובמהלכו. נפגשתי עם זוג הורים לילדים בני 12 ו-7. הזוג הגיע לקליניקה לבקש כלים להתמודדות עם החגים. האשה אמרה: "אני ממש מרגישה שכל פעם בחגים ממש חודרים לי לתוך הפרטיות שלי, אני חשופה במצבים שלא הייתי רוצה להיות". הבן זוג טען: "אני בחרדה לפני החגים, הילדים, כל הבית מאבד את השיגרה, זו ששומרת עלי. שגרה מאפשרת לי לנצל טוב יותר את הזמן, מגדירה משימות וסדרי עדיפויות, נותנת משמעות ומבססת מעגל עשייה משפחתי ברור ומובנה". ואייך כשההורים מרגישים כך, ירגישו הילדים? הבית הופך לשדה קרב. בלאגן.
אכן אנשים צריכים מסגרת. המסגרת עוזרת לנו "לאסוף" את עצמנו. אנחנו מודעים ומבינים שהחגים הם חלק מהעסקה שנקראת "לחיות" את המשפחתיות. חשוב שנלמד לדבר ולשתף את הקרובים לנו בקשיים שלנו. ואם בשגרה הכל כבר זורם לקראת החגים יש לשמור באופן אקטיבי על תכנון, לוח זמנים ומסגרת נכונה לנו לתפקוד. לשבת עם הילדים ולתכנן מראש פעילויות והתנהגויות נעימות: שומעים מוזיקה, נפגשים עם חברים, מדיטציה, הולכים לים, רוקדים, עושים ספורט, כל משפחה לפי מה שמתאים לה ומסב לה תחושה חיובית. להבין שמדובר באפיזודה זמנית וסופה להסתיים, לציין בקול את מספר הימים. חשוב למצוא נקודות הנאה ושמחה לאותם רגעים קשים שאנחנו צופים שיעלו.
להכיר בעובדה שכן יהיו זמנים קשים: הבן דוד יכנס לחדר של הילד ויגע בחפצים שלא צריך לגעת, לכן חשוב מראש להחביא מה שלא נכון לנו שיגעו. הדודה תחליט לסדר את הכלים מהמדיח איפה שלא נכון לנו, לכן לאמר מראש "אשמח אם רק תניחי על השיש, אני אארגן בארונות".
הכנה מראש של כל המשפחה לקראת ארוחת החג והאירוח כולו. העקרון המרכזי שעומד מאחורי, הוא שמירה על תחושת השליטה שלנו בבית שלנו. הפחד הוא מלאבד שליטה. הילדים וגם הבעל צריכים לדעת מי הוזמן. להכיר את דפוסי ההתנהגות של הבאים לפתחינו ולתכנן את ההתמודדות מול כל קושי. באהבה וברוך להבין שמדובר במערכת יחסים ותקשורת שמורכבת ממספר נפשות שלכל אחד עולם משלו.
כדאי לשתף את כל דיירי הבית בהכנות לחג ולתת לכל אחד משימות ממוקדות לפני ערב החג. העשייה מאפשרת הכנה מנטלית לקבלת האורחים. כשאנחנו חלק מההכנות, אנחנו שולטים מראש בחלק מהסיטואציה. ביצוע מטלות הן עוגן עבורנו ברגעי הצפה רגשית. בכוונה, אני לא מפנה את הכלים רק לילדים, מכיוון שבמצבים כאלה, גם המבוגרים הם ילדים.
באירוח עצמו, אם אנחנו שמים לב שאנחנו מתחילים להיות מוצפים, ניתן להסב את תשומת לב האורחים לתרומתו של כל אחד מדיירי הבית בהכנות. המלל מחזיר לנו את השליטה שזה הבית שלנו בדרך יפה וחיובית.

"מכל מלמדיי השכלתי ומתלמידיי יותר מכולם". בכתה ב' שרנו את אחד משירי ראש השנה, על סמלי החג. שיר של אריאלה סביר. "מדוע בראש השנה אוכלים ראש של דג? שנהיה לראש, ולא לזנב". המנהג, ששורשו קיים כבר בתשובת רב נטרונאי גאון, מופיע בספר המהרי"ל: ”דרש מהר"י סג"ל דמצוה לאכול בליל ראש השנה ראש של איל זכר לעקידה, ולמען שנהיה לראש ולא לזנב. והוא נהג לאכול בשר הראש עם דבש”. בספרים מאוחרים יותר, כגון ספר החיי אדם, מופיעה האפשרות של אכילת ראש דג, בו כמובן אין את מעלת זכר העקדה, אלא רק את הבקשה שנהיה לראש ולא לזנב.
הלשון "שנהיה לראש ולא לזנב" מקורה בפסוק הנזכר בברכות שבפרשת כי תבוא: ”וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב”. ברוב קשב ישבו הילדים להסבר שלי, שהוא גם של כל אחד ואחת מכם הקוראים. חשוב שנהיה מובילים ולא מובלים. שתמיד נצעיד בראש מורם ולא נגרר אחרי העדר. משועבדים לעם אחר/לאדם אחר.
שמעו דברי חכמים מילד בן 7. "אני לא מסכים, אני יודע שאם אני רוצה לדעת אם הכלב שלי שמח/חולה, אני מסתכל על הזנב שלו. הזנב חשוב מאוד והוא אפילו אמיתי יותר מהראש". התיישבתי. נדמתי. והתחלנו לקחת את המעלות של "להיות זנב".
הידעתם שהזנב הוא שנותן את היציבות לגוף, למשל אצל החתול. הלא העם הוא זה שנמצא מאחורי כל מנהיג והוא שנותן לו את כוח ויציבות בשלטון. הזנב מהווה כוח שחייה לתנינאים. הזנב הוא שמגרש זבובים אצל הפרה. הלא מי הכוח שמשווק את העם בעשייה מטיבה? המדענים שלנו, אינם נמצאים בראש העם והם דוחפים את שם העם שלנו.
הזנב משמש כאחיזה נוספת, למשל אצל קוף עכביש שחור ראש. כהגנה – הזנב יכול לשמש כשוט ולעיתים, כגון אצל אנקילוזאוריים, הוא מצויד אף בכלי נשק בקצהו: במעין אלת עצם או בדוקרניים. מילוט, למשל אצל לטאות (כמו השממית), אשר במצב מצוקה מנתקות את זנבן המפרפר ומותירות אותו ביד הלוכד. לטאה כזו מגדלת זנב חדש לאחר מכן, הנופל באיכותו מן הזנב המקורי. תקשורת, למשל אצל איילה, המאותתת בזנבה לעופריה לעקוב אחריה בסבך. רוב החתולים מביעים עצבנות בטלטלם את זנבם, אף כי יש יוצאים מן הכלל. חתולים סומרים את זנבם כדי להראות מפחידים יותר. כלב מבוית מביע שמחה בכשכשו בזנבו. גם שועלים שבויתו החלו לכשכש בזנבם לגילוי שמחה.
האמירה של הילד התעצמה והתעצמה, הראש לא יכול כלום בלי הזנב…. במובן המשתמע של האמירה. הכוח של הראש בעוצמתו של הזנב. ולכן, גם כשאנו מברכים "שנהיה לראש ולא לזנב", אל לנו להתמר מעל ולדרוש עליונות על הזנב. נוקיר ונכבד כל אדם ואדם באשר הוא ונשבח את תפקידו בעולם הזה.

השאלה נשמעת מאוד מדעית: מתי מנתקים את חבל הטבור? אכן גם בתחום המדע המדויק נשאלה השאלה וגם שם על פי מחקרים, נמצא כי ההמתנה לחיתוך חבל הטבור, משפרת את זרימת החמצן לילוד, מונעת סיבוכים ואף משפרת את התפתחות המוח. אבל, לא בתחום הפיזיולוגי אני עוסקת ואני שואלת האם נכון לנתק את חבל הטבור מתישהו במשך החיים, במובן המנטלי. בספרי "גלגולו של חינוך" אני כותבת "אין ספק שמעשיי הוריי היו סימן לעשייה שלי. אין ספק שלחינוך שאנו מקבלים יש משמעות שבאה לידי ביטוי בעשייה שלנו. אם היינו קשובים יותר להורינו, גומעים באהבה את סיפוריהם וערים יותר למעשים שלהם (להצלחות ולכישלונות), היינו מצליחים יותר. ההורים שלנו, ההוויה שלהם, הם הסימנים שלנו לניתוב נכון יותר."
החמצן וזרימת הדם המזינים את העובר באמצעות חבל הטבור, ממשיכים להיות משמעותיים עוד יותר כאנרגיה אוניברסלית שאנו מקבלים מהורינו מיום שנולדנו ועד בכלל, לאחר ניתוק הפיזי מחבל הטבור. במשך הילדות אנו מרגישים הכי בטוחים ליד ההורים שלנו שמקבלים אותנו ללא תנאי. סופגים את הסיפורים שלהם על הילדות שלהם, על ההתמודדות מול קשיים ועל מה ששימח אותם ומעתיקים מבלי לרצות כמעט הכל לחיינו שלנו. לא פעם נמצא את עצמנו מבלים בטיול שורשים, מגיעים למחוזות הפיזיים והרגשיים של הורינו ומתעצמים. יונקים מההורים את החינוך, את הכבוד למי שאנחנו. מתוך ספרי: "היסטוריה בלטינית פירושה רחם. ברור לנו שכל ההוויה וההתהוות מאז ההיסטוריה הם התנהגות נלמדת. התנהגות שניתן לשלוט בה".
התנתקות מחבל הטבור היא התנתקות מההיסטוריה שלנו, הנשמה שלנו מבקשת המשכיות בזכות ההיסטוריה. כל מה שההורים עברו הוא אבן דרך בשבילנו לעשות טוב יותר. בספרי אני מציינת ש"אין ספק שחוויות הורינו נטמעות בנו במשך חיינו. עובדה היא שילדי דור שני לשואה זוכים היום לטיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים כפי שזכו הוריהם ניצולי השואה".
החיבור בחבל הטבור להורינו חייב להמשיך להיות למעננו ולמען ילדנו. החינוך לילדנו מן הראוי שידגיש את הכבוד להקשבה להורים, גם במקומות שאנחנו מאמינים שהם טועים, תקשיבו, התובנות אינן מגיעות תמיד ברגע ההקשבה, לעיתים צריך להמתין קצת לחיתוך חבל הטבור, אולי עוד קצת ידע, עוד קצת מידע, עוד משהו שלא חשבנו שנשמע ויהיה בעבורנו לעתיד. ורק מעצם הספק, תישארו להקשיב.
היו מודל חיקוי לילדכם, תנו כבוד והוקרה להוריכם שלכם, כך ילדכם יכבדו ויוקירו אתכם. ולא נאלץ להתחנן לילדים שלנו ולבקש שלא ישליכונו לעת זקנה. נחזיר עטרה ליושנה, נשב ונקשיב לזקני העם, נכבד את אמא ואבא… נכיר ונוקיר את המניעים ההתנהגותיים שלנו, גם בשביל לבחור לשנות התנהגות, חשוב להכיר את המניעים ההתנהגותיים.

ראיינתי בתוכניותיי ברדיו את המחנכת אור בר ימין, מבית הספר "מצפה גולן". אור סיפרה על פרויקט שרץ בכל העולם, בכל מיני וריאציות. בארץ הפרויקט התחיל בזכות קולגה שלמד בתוכנית חותם להכשרת מורים. יישום התוכנית התחיל בכיתה קטנה במרכז ומשם התרחב לבתי ספר נוספים בבת ים, ירושלים תל אביב. לפני שלוש שנים אלינור נאור, מחנכת ב"מצפה גולן" יישמה את התוכנית בכיתתה.
לפרויקט יש את הכלים לתת מענה רגשי ולימודי. כמובן שכל מורה מפתח את הפרויקט בדרכים שונות לפי חיבור אישי ומענה לצרכים של אופי הכיתה והמסוגלות האקדמית והמנטלית. מטרת היוזמה היא להעצים רגשית את התלמידים באמצעות המפלצות. בעזרת המפלצות ניתן ליצור דיאלוג רגשי עם התלמידים להכיר אותם לעומק מבחינת כישורי הלמידה, חוזקות וחולשות ודרכי התמודדות.
התהליך מתחיל בצפייה בסרט המפלצות וניתוחו לפי ערכים ודמויות. הסרט מהווה בסיס לשיח ולמידה משמעותית בהקניית ערכים כמו קבלת האחר, שונות, כבוד, שיתוף פעולה, דעה קדומה ואפלייה,
הילדים לומדים לאפיין את דמות המפלצת ומשם גם לומדים להסתכל פנימה לתוך עצמם ולאפיין את אישיותם. השלב הבא הוא ציור מפלצת בעלת מאפיינים פנימיים וחיצוניים, חוזקות, כוחות על, סביבת מחייה, משפחה חברים, אויבים ועוד. הציור הופך למשמעותי מבחינה רגשית.
מציור המפלצת מתגלה עולם פנימי שלם על כל ילד שמאפשר לעשות תהליך רגשי ולימודי משמעותי. את ציור המפלצת שולחים למאיירים מקצועיים שמתנדבים להפוך את המפלצות לאמיתיות. הם נכנסים לעולם של הילד קוראים את האפיון, הרקע על המפלצת שהילד כתב והופכים אותה למציאותית עבור הילד. שיתוף הפעולה בין הצדדים יוצר חיבור מדהים שמאפשר ליישם ערכים כמו הוקרת תודה, נתינה, שיתוף פעולה ועוד.
בספרי "הרוח בחינוך" אני כותבת: "חינוך הוא תהליך מתמשך של למידה שבו האדם רוכש ידע, מיומנות, ערכים או עמדות. רוח האדם היא המניעה אותו ללמידה ולשאיפה לעשות למען מיטביות." הפרויקט המפלצתי מפתח את החשיבה היצירתית ועולם הדמיון של הילד, מאפשר קידום ושיפור מיומנויות שפה- כתיבת וקריאה. עוסקים במיומנויות לימודיות, כותבים סיפור על פי התבנית הסיפורית ומשלבים את המפלצות של הכיתה כדמויות. לומדים לאפיין דמות, לכתוב קומיקס, כתיבת פסקה, מכתב אישי ורשמי שנכתב בהוקרה למאיירים והתבוננות עצמית בעזרת רפלקציה.
לקראת סיום התהליך חושפים את הילדים לאיור של המאיירים, עורכים מפגש אישי עם המאייר, מפתחים גם רמת תקשורת בין אישית, הילד מדבר עם אדם מקצועי, שואל על תהליך היצירה שמאחורי הקלעים. הפרויקט מסתיים בתערוכה בה הילדים שגרירים של הפרויקט, משדרים ביטחון בחשיפה אישית. משתפים על הקושי, התסכול שבתהליך ואל דרכי ההתמודדות. שווה לנסות בכל בית ספר.

מסיימים שנת לימודים ואנו לפני החופש הגדול. ממה הכי חוששים ההורים? מ"דרמות". בפסיכולוגיה קוראים זה החצנת התנהגות. התפרצויות זעם בגיל הילדות שנובעות מתסכול ואי הסכמה יכולות להתפרש כאפיזודות של החצנת התנהגות. עבור ילדים צעירים אשר טרם פיתחו יכולות תקשורת להבעת מצוקותיהם, החצנת התנהגות היא דרך יעילה להסב את תשומת לב ההורים ואף לזכות במיידי במה שביקשו למרות אי ההסכמה. באופן אידיאלי, ככל שילדים מתפתחים הם לומדים להחליף את הדרכים הללו לקבלת תשומת לב, באסטרטגיות תקשורתיות מקובלות חברתית ויעילות יותר. בגיל ההתבגרות, החצנת התנהגות יכולה להתבטא בצורת מרד: התנהגויות כמו עישון, גנבות ושימוש בסמים. התנהגויות אלה, על סף העבריינות, יכולות לנבוע מתוך הצורך בהכלה מצד הורים או מצד דמויות משמעותיות אחרות. התנהגות זו בגיל הנעורים יכולה לבטא את חוסר היכולת של הנער לווסת רגשות בדרך אחרת. על מנת לא להגיע לשם. חשוב ללמוד לנהל שיח רגשי במסגרת המשפחה. לתת מקום לביטוי רגשות. אל לנו לשכוח שהפרשנות והתגובה לאדם המבצע החצנת התנהגות הן תלויות הקשר, מצב, וקהל הנוכח בסיטואציה.
במהותה של החצנת התנהגות עומדת הנטייה לפעול במקום לדבר או להיזכר. כאשר תוכן רגשי מסוים הוא מאיים או בלתי נסבל עבור הנפש, הוא מבקש לפרוץ ולהתבטא, וכך עשוי למצוא את ביטויו באמצעות פעולה. החצנת התנהגות באה לידי ביטוי לעיתים בהתפרצויות זעם. לרוב, החצנת התנהגות היא פוגענית כלפי האדם או כלפי הסביבה, ועלולה למנוע מהאדם לפתח דרכי התמודדות יעילות יותר להתמודדות עם רגשותיו הקשים. החצנת התנהגות של רגשות מכאיבים עשויה להופיע במקום דרכים יעילות יותר להקלת המצוקה: דיבור, תרפיה, פסיכודרמה ועוד. פיתוח היכולת לבטא את הקונפליקטים של אדם בצורה בטוחה ומועילה הוא חלק חשוב של שליטה בדחפים והתפתחות אישית.
פרויד כתב: "המטופל לא זוכר דבר ממה שנשכח או הודחק, ובמקום זאת הוא פועל אותו. הוא מייצר את הדבר מחדש לא כזיכרון, אלא כפעולה; הוא חוזר על הדבר, ללא הכרה בכך שנעשית כאן חזרה". הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט, אינו רואה בהחצנת התנהגות תוצרים של "חולשות אני וחוסר שליטה על דחפים" אלא צורך של אדם לבטא את עצמו באופן התנהגותי כדי לחזק את עולמו הסובייקטיבי. לפיו, יש לראות בהתפרצויות הקשורות להחצנת התנהגויות תוקפניות תוצרי פירוק של העצמי, אותם אין לפרש, אלא לחפש אחר הכישלון האמפתי של האדם שהביא להתפרצותם.
השיח הרגשי במסגרת משפחתית מאפשר לילד לחוש חוסן נפשי מהמסגרת ואמפתיה לרגשות ולחולשות המלוות אותו. כשההורה נותן מקום לחולשות שלו, להיותו אדם, כך הילדים לומדים שמותר לא להיות מושלם ויש מקום לדבר ולהתעצם במקומות החלשים. שבו עם הילדים, תבררו כיצד עברה עליהם שנת הלימודים, מה התכנון שלהם לחופש הגדול, ממה הם חוששים? וכיצד אתם כהורים יכולים לסייע מבעוד מועד ולמלא את הריק בחוסן נפשי ובביטחון. ספרו גם אתם לילדים ממה אתם חוששים וכיצד הם יכולים להרגיע אתכם בעשייה חיובית ולא בביטוי פעולה של לאחר מעשה מאכזב ומתסכל.

ראיינתי בתוכנית הרדיו שלי "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום", המשודרת מדי יום שני ברדיו קול הגולן את נורית בורגר ינאי שהיא מלווה אימהות שעברו לידה שקטה. אחד הדברים הקשים בסיפור שהן מרגישות בודדות. לבד במערכה. נשאלה השאלה האם נכון או לא נכון לשתף את הילדים בטראומה שאמא/אבא עוברים? או עד כמה לשתף את הילדים בקשיים  בכלל בבית?

המצב הכלכלי, הדאגות לעתיד והחששות לבריאות – האם לספר לילדים מה עובר עלינו או שאולי עדיף "לשמור" עליהם כדי למנוע כאב? האם זה רק ילחיץ את הילדים ויעורר בהם תחושת חרדה, או שזה דווקא ייתן מילים לדברים שהם ממילא מרגישים ויגייס אותם לעזור, מה שייתן להם תחושת שליטה מסוימת במצב?כדאי למצוא פשרה ולשתף את הילדים באופן מווסת ומתוכנן ולא באופן סוער, דרמטי וספונטני, כדי שיקבלו מההורים מידע שתואם לגילם ולרמה ההתפתחותית שלהם. השיח צריך להיעשות תוך מחשבה על מה הילדים יכולים בגילם להכיל ומה לא.

אם כך, אז כיצד נדע מה תואם לגילם ומהי הרמה ההתפתחותית שלהם? ככל שההורים בעלי מודעות רגשית גבוהה יותר, כך הם ינסו לשמור יותר על הילדים, מתוך תפיסה שנפשם של ילדים רכה וצומחת, ואינה יכולה להכיל תכנים קשים או מפרקים מדי. ישנם גם הורים עם מודעות רגשית גבוהה, שגישתם ההורית והחינוכית היא כזאת שחשוב לשתף את הילדים בקשיים ולתת להם אחריות בבית. גישה שנובעת מתפיסה הורית שרואה חשיבות במעורבות הילדים ומאמינה שכך יתפתחו טוב יותר מבחינה תפקודית ורגשית.

אישיותו של הילד והכוחות שלו מכתיבים פעמים רבות עד כמה ההורים יגוננו עליו, כי על ילדים רגישים ישנה נטייה הורית לגונן יותר מאשר על ילדים שההורים תופסים כבעלי חוסן נפשי. אומר שזה "הביצה או התרנגולת". האם הגנת היתר שלנו לא מאפשרת לילדים שלנו לחזק את חוסנם הנפשי? ילדים שמטבעם מפגינים יותר חוסן ויכולת התמודדות הם ילדים שנקלעים למצבים שדורשים חוסן נפשי והם מקבלים מיומנות זאת באימון טבעי, וישנם לעומתם ילדים רגישים וחרדים יותר הם אלו שלמעשה אינם מצוידים בארגז כלים שיחזק אותם. הילדים שמתעניינים מיוזמתם ולוקחים אחריות הם הילדים שמקבלים מודלינג מההורים, שאינם מתעלמים מהקשיים ואינם מתמקדים בענייניהם כדי להגן על עצמם, מכיוון שהם חוששים מכאב או התפרקות אם יהיו מעורבים. הילדים שלנו זקוקים לאמונה שלנו בהם כחזקים וכחלק מהכוח שיניע לצאת מכל קושי. ביחד. זו המילה המחזקת. ילדים שההורים לא מקיימים איתם שיח על הקשיים בבית יכולים גם לא לפתח יכולות התמודדות עם קשיים ומשברים ולצמוח כילדים עם נפש עדינה ושבירה מדי.

חשוב לתת לילדים מידע ענייני על המצב, להתמקד בעוגנים שיש למשפחה ובתקווה שהדברים יסתדרו. אפשר לספר להם מהן דרכי ההתמודדות ולתת להם משימה קטנה (ולא תובענית מדי) שיכולה לעזור למשפחה. גם כשהמצב בבית מאתגר, הילדים צריכים לחוות את הוריהם כמי שמתמודדים, מחפשים פתרונות ובעיקר – שומרים עליהם.

נפגשתי בקליניקה עם אמא יחידנית ולה שני ילדים משני אבות שונים. האם הגיעה נסערת מאוד. הבן הבכור (24), ביקש לחזור לגור בבית אחרי שירותו הצבאי. הבת הצעירה (15) לומדת בבית ספר לחינוך מיוחד. לאחר שסיפרה האמא שהיא מאוד חוששת. "אני באמת לא יודעת הרבה על איפה בילה הבן הבכור אחרי הצבא ואני באמת לא יודעת מה לעשות?". אכן הדילמה קשה מאוד. הקונפליקט שעומד הורה במצב כזה הוא באמת קשה ועם זאת בלתי נמנע – לקבל את הילד בזרועות פתוחות או לסרב. אי אפשר לברוח מלהכיר שקיים חוסר הסכמה או חוסר התאמה בין שני צדדים וחשוב להשכיל ולבחון כיצד מקיימים את הקונפליקט.

להיות הורה זה תפקיד מאוד חשוב ומשמעותי. לתפקיד הזה אף אחד לא הכשיר אותנו. כשאנחנו הופכים להורים לרוב אנחנו מאמצים את צורת הגידול של ההורים שלנו (אני מרחיבה על כך בספרי "גלגולו של חינוך"), לפעמים בצורה מנוגדת לצורת הגידול של הורינו, כי לנו הייתה חוויה לא טובה ואנחנו רוצים לעשות חוויה מתקנת ולפעמים אנחנו פועלים לפי אינטואיציה. הדרכת הורים עשויה להיות התשובה לכל הורה שמרגיש שדרך הפעולה שלו לא עובדת או כמו במקרה שלנו חושש שיבחר בדרך שלא תהי מיטבית לו ולבני ביתו.

במהלך החיים אנו נתקלים בקשיים שונים בגידול הילדים. עסוקים בדילמות, מתחבטים בשאלות רבות ולא תמיד בטוחים בדרך שאנחנו מתנהלים עם ילדינו. כשאנחנו חווים קושי עם הילד והיחסים ביננו לבין הילד מתערערים אנחנו שואלים את עצמנו "מה עשינו לא נכון? איפה טעינו? לפי ראיון קצר שערכתי עם האם, נחשפתי למערכת יחסים שהייתה בין האם לבן, כשגר בבית לפני הצבא. סמכות הורית לא הייתה שם, האם חששה שהחלטותיה לגבי חינוך הדוגל בגבולות יערער את יחסיה עם הילד והילד נהג באי ציות באופן קבוע, הן בבית וכמובן בבית הספר. העובדה שתמיד ריצתה אותו ומעולם לא שמה גבולות רק חיזק את אי הציות. לא פעם הושעה על אלימות פיזית, חוסר כבוד למורה וסיפרה האם שאף נכתב טופס דיווח לרווחה על נשירה מהלימודים.

כדי לקבל את התשובות לשאלות שאנו מתחבטים בנושא הורות, ניתן להגיע לאיש מקצוע אשר נקרא מנחה/ת הורים. זה, מלווה את ההורה שלב אחרי שלב עד למציאת הפתרון לקושי. אי ציות הוא אור אדום להתנהגות לא מיטבית שמתבטא בפגיעה עצמית ו/או פגיעה בסביבה. אי קבלת סמכות הורית/מורית מהווה אור אדום להתנהלות לא מיטבית בצבא ובעבודה בעתיד. אל תחכו ותחשבו שהדברים יסתדרו. קחו אחריות ופנו לעזרה.פנייה למנתח התנהגות, יאפשר להבנות תוכנית ההתערבות למען שינויי דפוסי ההתנהגות בבית והנחייה ברורה ליישום התוכנית בליווי צמוד.

בתום הפגישה עם האם הוחלט שהאם תתנה את השארות הילד בבית רק אם יסכים לשיחות משותפות בקליניקה לתאום ציפיות ובניית הסכם ברור לחיים משותפים. חשוב לברר שילד בן 24 עובד במסגרת מכובדת שהאם יודעת היכן. הילד בן ה24 שחוזר הביתה, חוזר למסגרת ביתית בה ההורה מוביל את ההתנהלות בבית וילד מתחייב לכבד את החוקים בבית ואת בני הבית.

זיהוי המקומות שבהם ההורים מתנהלים בצורה שיכולה להזין את הבעיה או את הקושי מאפשר להדריך אותם כיצד להתנהל בצורה שונה ממה שהם רגילים להתנהל. הפגישה עם הילד והאם יביאו למצב של קבלת כיוון לעבודה משותפת לשינוי דפוסי התנהגות שמהווים מכשול לחיים משותפים בבית. במידה ולא תצליח האם להביא את הילד לפגישה ננסה לתת דגשים ונציע אפשרויות נוספות להתנהלות עם הילד. הילד ידע בברור שיש התנייה למגורים משותפים בבית. קבלת הילד חזרה הביתה איננה חובה. מדובר בילד בוגר ואחראי. זוהי זכות ויש להכיר בכך ולדרוש את הכבוד המגיע.

סטיבן א' מיטשל, טוען לאינטראקציה שבין מטפל למטופל. כפי שקיים הספר מורה יועץ, שנותן כלים לכל מורה להיות יועץ בכיתתו. אני אקח מהכלים שנותן מיטשל בספרו למטפלים  ואבקש מכל הורה לראות עצמו שותף פעיל במעורבות חוויות הילדים שגדלים תחת חסותו. ברור לנו שכל הורה נמצא תמיד בהתלבטות מה לעשות? כיצד להתנהל מול הילד שמגיע נסער מבית הספר או מעבודה שבה מנסה לחסוך כסף.

כמנתחת התנהגות אני בונה תוכניות התערבות המבקשות להביא משפחות לחיים מלאי אחווה ורעות המנוהלים בהרמוניה ובהדדיות המובילה ערכי כבוד. במהלך יישום התוכנית מגיעים למצבים של שיחות נפש שלא היו לפני שנכנסה התוכנית. התוכנית מחייבת שיחות אישיות ושיחות משפחתיות. ההורים מבינים שלמעשה עד לשלב זה, כל בני הבית זרמו עם החיים. נהגו בקונפורמיות. קונפורמיות היא התאמה של עמדות, אמונות והתנהגות לנורמות החברתיות. כאשר קונפורמיות מתרחשת על ידי השפעה חברתית נכונה, היא מאפשרת בשנים הראשונות לחיים ללמוד ולאמץ את ההתנהגות החברתית הנחוצה על מנת להתנהג באינטראקציה עם אחרים בחברה באופן נכון לחברה ולאו דווקא לאני שלי. שהרי אין צמיחה אישית וחשיבה להכיר ברגש של כל אחד ואחד מבני הבית.

הזרימה והקונפורמיות מבטאת נוקשות חשיבתית ומגבלות על מעורבות רגשית. לדבריו של מיטשל, המשמעות אינה בתהליך‑ אלא ברגישות שבאה לידי ביטוי במעורבות המטפל ואני טוענת שההורה במקום הזה חייב לנקוט בטכניקה אחרת. אין "עשה" ו"אל תעשה" שמונחים על ידי החברה. יש לתת מקום לביטוי הרגש (גם במסגרת שמירה על חוקי המסגרת והחברה בה הילד נמצא). חייבים להכיר בקונפליקט שבין הצורך להיות שם בשביל הילד, להקשיב לו ולנסות להיות אמפתיים לצרכים שלו, לבין האשליה שאכן ניתן להיות שם במלוא המובן להגן עליו מפני כל. הקונפליקט מגיע מההיסטוריה של ההורה עצמו. ההורה אינו מסוגל לנתק את עצמו מחוויות העבר שלו עצמו. החוויה הרגשית של הילד וההיסטוריה של ההורה שזורים בהשתתפות הרגשית, כפי שציינתי בספרי "גלגולו של חינוך". אין לבחור בין פרשנות וחוויה רגשית מתקנת‑ הם הולכות יחדיו. התפיסה המסורתית שפרשנות היא לא פעולה, כך שהיא רק מייצרת תובנה ולכן  חופשייה מאקטיביות/היותה הצעה היא אשליה .

להיות הורה הכוונה היא להיות אותנטי. יצירת משמעות, משמעות המטפחת חוויה וחיים. להציע לילד דרך חיים. דרך בה אחד המימדים הבולטים הוא התבוננות עצמית , חיפוש אחר משמעות במתח בין עבר והווה, פנימי וחיצוני.השפעת ההורה היא קריטית. הכרה בעצמי שלי למען צמיחה אישית מותנים באותנטיות והימנעות מניחומים באשליה.ההורות מהווה תהליך שבו מעבירים לילד אוטונומיה הנבנית מתוך הכרה באינטראקציה  שבין ההורה לילד. הקשבה לרגש, אמפתיה, חיבוק ואותנטיות. הילד מבקש מאיתנו להיות המכוונים ולא להשלות אותם בחלומות שווא.