אבן היסוד בזוגיות – אמון בערכים משותפים.

במאמרים הקודמים שלי, השכלנו בתקשורת בין אישית והעמקנו ביישום נכון לתקשורת נקייה בעלת יושרה וכבוד הדדי. רבים מאמינים שזוגיות טובה היא פרפרים בבטן כשפוגשים אחד את השני, אהבה מלאת תשוקה, נסיעות לתיאלנד וחופשות אין ספור. איכותה של אהבה נמדדת דווקא בארוחת הערב הנשכחת באחד מימי השבוע כששני בני הזוג חוזרים עייפים מהעבודה. אותה ארוחת ערב שאנו חוזרים עליה שוב ושוב  במהלך חיינו. הארועים שחווים ביחד. המהמורות שנמצאים בהם במשך החיים כשבן הזוג הוא האיש שעומד לצידך. זו זוגיות.

אז מה מרכיב את אותם רגעים קטנים של זוגיות, של אהבה אמיתית?  קודם כל חברות אמיצה.בשביל זוגיות לטווח רחוק,  שום דבר הוא לא באמת יותר חשוב מההרגשה שלצידך חבר טוב. אדם שיש לך איתו הומור משותף, היכולת להנות יחד גם מרגעים שאינם מהנים במיוחד, כמו סידור הבית וטיפול בילדים.  כבוד הדדי והערכה לצורת החשיבה אחד של השני – אם אתה לא באמת מעריך את מה שיש לבן הזוג שלך לומר על נושאים שמעסיקים ומעניינים אותך, אתה לא באמת תרצה לשתף אותו. חברות עמוקה נקבעת גם על סמך ערכים משותפים ומטרות לטווח הארוך. לפני שבחרתם להתחתן, למסד את הזוגיות, חשוב שתשימו לב  אם הזוגיות שנכנסתם אליה הולמת את הערכים שלאורם אתם חיים, ואל תתפשרו על הדברים שחשובים לכם בחיים. אם לדוגמה חום ואכפתיות הם ערכים שחשובים לכם, הסיכוי שתסתדרו לאורך שנים, לאחר שהורמוני ההתאהבות ייעלמו, עם אדם מרוחק או קריר הוא קטן ביותר. בטרם בחרתם למסד את הזוגיות בחתונה נוצצת וקניית בית משותף, שבו ביחד באופן מושכל חישבו האם הערכים שלנו להבניית הבית המשותף אכן משותפים? האם אנחנו מאמינים באותם ערכים, כאבני היסוד לחיים טובים?

אדם צריך להרגיש בנוח. להרגיש בבית בתוך הזוגיות: בטוח, טבעי, לגמרי עצמך מבלי להסתיר חלקים שנראים לך שבן זוגך לא יראה בעין יפה, או שיגרמו לו לאהוב אותך פחות. התנהגות שכזו מכונה במדעי ההתנהגות ריצוי. ריצוי הינו נתינה שעל מנת לקבל פרס או לחילופין להימנע מעונש. התנהגות שכזו לא יכולה להחזיק מעמד לאורך זמן.

אם אתם נותנים כי אתם פוחדים שיתאכזבו מכם, שיחשבו עליכם שלילי,  או שידחו אתכם. אם הנתינה היא על מנת לא לאבד משהו, ולא כי אתם מאמינים במשהו. אם אתם עושים מה שהאחר מבקש כדי למנוע קונפליקטים. אתם מתנהלים ממקום שאתם לא מעריכים את עצמכם וכמובן שאתם לא מרגישים מוערכים על ידי בן הזוג. האדם המרצה מעמיד את צורכי האחר לפני הצרכים שלו ובכך "דורך" על עצמו וזאת על מנת שיחשבו שהוא טוב, מסור, אוהב, מתעלה על עצמו, גדול מהחיים, כל יכול וכד'. התוצאה שהוא יוצר היא חוסר ערך כלפיו.

ריצוי נובע מצורך עמוק לשמח את האחר, אך העקב אכילס של זה, שזה בא "על חשבון" המשמח. המרצה נשאר עם סימן שאלה גדול: " איך אני נותן ונותן, כל הזמן מנסה לשמח ואני מקבל חזרה חוסר הערכה, חוסר אהבה וגם בורחים ממני? זוגיות טובה נבנית בשיחות שהן תוצר של קונפליקט, אל תפחדו מהקונפליקט, שבו תתווכחו, תשכנעו אחד את השני בערכים החשובים לכם. על הבניית קונפליקט באופן מיטבי לשני הצדדים ארחיב בטור הבא. אל תוותרו על עצמכם – זה אבן היסוד בזוגיות טובה לאורך זמן.

נתינה נקייה בזוגיות, שלא על מנת לקבל פרס.

רבים עוסקים בתקשורת נקייה. תקשורת שהיא ללא רבב. יושרה, כבוד לזולת באמירת האמת כמו שהיא. חשוב לתת את הדעת גם על  נתינה נקייה שבאה ממקום אמיתי של: "אני רוצה לתת כדי לשמח את האחר ולא על מנת להרוויח משהו לעצמי". חשוב להכיר את הגורם לנתינה. בכדי שתוצאת הנתינה תהא מושתת על אהבה אמיתית ולא נובעת מפחדים. פחד שמא אאבד משהו אם לא אתן, משהו בשגרה שלי ישתנה ולא אדע אייך להתמודד. האם הנתינה בנויה על אהבה, על מנת לשמח את האחר בלבד כי אכפת לי ממנו?

לדוגמא: אם אתם עסוקים במשהו שמאוד מעניין אתכם והאחר מבקש אתכם דווקא ברגע זה, אל תתביישו לומר "כרגע אני לא פנוי, כשאתפנה אעשה זאת בשבילך", גם אם זה אדם שאתם מאוד מעוניינים בקרבתו ובנתינתו.כאשר אתם נותנים, חשוב לא להיות מרוכזים במה אתם יכולים לקחת מהאחר, אלא במה אתם יכולים לתת לו. חשוב לראות את מידת הנתינה כמשמעותית בעבור זוגיות מכבדת והדדית.

נתינה שבאה ממקום של ריצוי האחר, לא תוערך כלל על ידי המקבל. ולכן, לא תתקיים הדדיות ברמה נאותה והולמת.  התמקדו בנתינה נקייה וגם שימו לב בתשומת לב מרבית, מה אתם מקבלים מהאחר, תעריכו את זה ותנו חיזוק חיובי (חיוך, תודה אמיתית). כשהנתינה שלכם תבוא ממקום נקי, גם הקבלה שלכם תהא ממקום מעריך ומכבד את ההשקעה בעצם פעולת הנתינה של האחר כלפיכם. כשאנחנו ממוקדים במשהו ומעריכים אותו הוא מתעצם וגדל. ככל שתחזקו את הנתינה של האחר כלפיכם, כך תעצימו את דפוס הנתינה שלו.

זוגיות נבנית בהכרה בנתינה ההדדית. נתינה אינה נמדדת בכמות הפרחים, כמות המתנות שמקבלים, מדובר בנתינה מכילה ואוהבת. אמפתיה ואכפתיות. הקשבה וכבוד הדדי. אין נתינה שבאה ממקום: שאני נותן, כדי לקבל. אני נותן ומצפה. לעיתים האחר אינו מסוגל לתת ברמה שבן הזוג מסוגל לתת. גם נתינה היא מסוגלות. כדי שנמלא כוס מים, עלינו למלא את כד המים במים. אדם שלא הועשר במשך כל חייו באהבה, הכלה, אמפתיה והקשבה, יתקשה מאוד להעניק לאחר. חשוב לדבר בתקשורת נקייה, על אותה מסוגלות. לכמת עשייה של נתינה. כל זוג שישב ויכתוב כיצד לפי הנכון להם, ניתן לבטא נתינה? מה כל אחד מבני הזוג מסוגל לעשות שמתפרש עבור האחר כנתינה.

ממקום נקי ואמיתי, לאמר אחד לשני, מה מסוגלים ומה לא. אם הנתינה אינה באה ממקום נקי, תמיד תשארו מאוכזבים, כי הנתינה מתפרשת כמניפולציה וניסיון לשליטה בהתנהלות האחר. אותה שליטה יוצרת מצב שגם האחר ירצה אתכם. ריצוי מבטא פחד וחוסר ביטחון במערכת הזוגית ובטח שאינו מבטא אהבה. עשו הכל על מנת שהמערכת הזוגית תהא בעבורכם מסגרת בטוחה ומכילה. שתהיו מסופקים ואהובים. ככאלה, תהיו מלאים ככד המים ותוכלו לתת את מלא האהבה כמתבקש.

לכל נשמה יש מה לתת. כל נשמה מגיעה לעולם הזה, כדי לתת. היו נכונים ללמוד כיצד לתת. היו קשובים למסוגלות של האחר. האיש שאותו בחרתם לאהוב ולהוקיר. הוקירו באהבה גדולה את הנתינה שבאה ממקום נקי ולא ממקום של ריצוי. היו האחד בשביל השני להעצמה וביטחון. היו במקום של כבוד וצניעות.

עמידה בזמנים – כבוד לזולת

סדר וארגון הם המפתח להגיע בזמן. להיות דייקנים, דורש המון משמעת עצמית.בפסיכולוגיה, תפיסת זמן היא מושג שנועד להסביר את ההבדלים בין אנשים, מבחינת האופן בו הם מתייחסים לזמן העומד לרשותם לשם ביצוע משימות שונות. תפיסת הזמן חיונית לצורך ארגון זמן, בנייה יעילה של לוח זמנים ועמידה בו. מסיבה זו המושג תפיסת זמן מתייחס גם להבדלים בהתנהגותו של אדם באירועים שונים, הבדלים המרמזים על תהליכי תפיסה שונים של הזמן העומד לרשותו של אדם, כשעליו לבצע מטלות שונות. בנקודה זו אני רואה התלייה של אותה עמידה בזמנים לכבוד האדם או הקבוצה שבה חיי האדם היחיד מתנהלים.

בזוגיות, אדם מחוייב לזמנים הרבה יותר מאשר הוא חי בגפו. נקודת מבט שכזו על הצלחת הזוגיות מביאה לתחושה של כבוד, אכפתיות, התחשבות והכרה ברגשות הזולת. אנשים בעלי נקודת מבט של זמן עתיד מאמינים שפעולה שנעשית בהווה מגדילה את ההסתברות שמטרה עתידית תושג. אנשים אלו הם מאוד מכווני מטרה, בעלי יכולת גבוהה משל אחרים להסיק על תוצאות עתידיות, נוהגים להכין רשימות, משתמשים ביומן, ונוטים לענוד שעון. התנהלות שכזו בזוגיות מקטינה את תחושת הכעס ומגבירה לאין שיעור את תחושת הביטחון ומאפשרת חוסן נפשי אל מול קשיים הנקרים בחיי היום יום.

צרו לכם לוח זמנים שבועי ובפרט לוח זמנים יומי שיעשה לכם סדר בדברים. הורה, למשל, אב או אם שרוצים להיות מעורבים בגידול הילדים יצליחו יותר אם יתכננו מראש זמן מתאים למשימות בעבודה וזמן מתאים להקדיש לילדים. גם אם לא תמיד התוצאה תתאים במדויק לציפיות, עצם התכנון יסייע להספיק יותר.המסגרת שניתנת למשימה משפיעה גם על הביצוע בה: כשהזמן הנתפס הוא מועט, אנשים מספיקים לסיים את המטלה בזמן (או לפני הזמן). הגדרת הזמנים בשיחה זוגית או משפחתית, מאפשרת גם לזוג להיות שותפים לעשייה ומהווים מודל חיקוי מעצים ומרגיע לילדים החיים בבית.

חישוב נכון של זמן יכול לחסוך לכם הרבה כאב ראש. נסו להוסיף 25% להערכת הזמן שלכם, לפני שאתם מגיעים למקום או ניגשים לבצע משימה. אם אתם חושבים שלוקח 30 דקות לחזור מהעבודה, פרגנו לעצמכם ב-40 דקות. במטרה להגיע בזמן לרוטינת השינה של הילדים: ארוחת הערב, המקלחות וסיפור/שיחה לפני השינה.

אם יש לכם בעיות התארגנות בבוקר או בעיות קימה מהמיטה, הכינו את כל הדברים בלילה שלפני, הוציאו את הבגדים שתרצו ללבוש למחר, הניחו לצידם את המפתחות, הארנק, הלפטופ, התיק האישי, המסמכים או כל דבר אחר. כך שבבוקר, אתם שותפים לרוטינת הבוקר של הילדים וכל מה שנשאר לכם לעשות הוא רק לאסוף הכול יחד ולצאת מהבית. התארגנות נכונה בזמנים היא המקום הנכון לשדר כבוד לזולת ולהיות מודל ליסודות המסוגלות החברתית: התחשבות ואכפתיות. עמידה בזמנים הינה הכרה בהיותכם חלק מזוגיות ו/או ממשפחה.

  למי למי יש יותר כבוד?

הגיעו אלי לקליניקה זוג הורים. ביקשו דחוף להיפגש. הילד איבד כל רסן ואנחנו אובדי עצות. אנחנו מנסים בכל דרך לחנך את הילד שלנו ליראת כבוד, אין. לא בבית ולא בבית ספר. אנחנו חוזרים כרגע מבית הספר והמורה מאשימה אותנו שאין לילד חינוך. הוא חוצפן, מדבר מאוד לא יפה וסרבן ברמה שלא מאפשרת להביא אותו לידי שינוי התנהגות. מה לעשות?

יראת כבוד מגיעה מהַעֲרצה, הערכה והוקרה. הילד חייב להרגיש שהמבוגר שעומד מולו, הוא הדמות הנכונה להביא אותו להצלחה. "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו" (ויקרא, י"ט, ג'). גם בתורה המשפט המחייב הזה, לא נאמר אלא אחרי שאלוהים הוכיח את עצמו והוציא את בני ישראל מעבדות לחרות. כדי לדרוש כבוד, כדי לדרוש עשייה שמתורגמת לכבוד, חובת ההוכחה על הדורש. מורא אב ואם היא מצווה בתורה, שמחייבת התנהגות של יראת כבוד כלפי האב והאםולא לעבור על דבריהם. זהו ערך שאינו ניתן לערער עליו במסגרת האמונה והדת היהודית. המצווה מטילה חובה על הצאצא (בן או בת) שלא לבזות אותם, לא לזלזל בהם, לא לסתור את דבריהם בפומבי ולא לגרום להם צער. "איזה הוא מורא, ואיזה הוא כבוד: מורא–לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא  מכריע את דבריו, ולא יקרא לו בשמו לא בחייו ולא במותו משנה את שמם". (הרמב"ם, הלכות ממרים פרק ו הלכה ג). כך שאין מקום לדיון בעניין הכבוד להורים.

לעומת זאת, כשמדברים על כבוד שבין התלמיד למורה, מחוייב המחנך לכבוש את נפש החניך וכמובן שאין מדובר בפעולה חינוכית. הכיבוש יתקיים מתוך אהבה ולא מתוך כפייה. הנוער בגיל החינוך הוא "מרדני", ולפיכך, יש לבוא מתוך אהבה. הילד חייב להרגיש ולהפנים בכל דרך אפשרית שהמחנך מהווה מבוגר אחראי שרוצה את טובתו. מבוגר שאוהב אותו באמת וחשוב לו שיצליח. יש לראות כיסוד הדינמי האמיתי של החינוך לא את החוויה המשעשעת אלא את יראת הכבוד. יראת הכבוד, הבאה מתוך הערצה, הערכה והוקרה לעשייתו של המחנך,  היא הנותנת את הכוח ללמוד לימוד של ממש, להשקיע בלמידה ולעשות הכל על מנת להתחייב לה ולהצליח בה.

המושג יראת כבוד כולל בתוכו את ההתנהגות המצופה (מתן כבוד ) ורומז על הסיבה להפגנת התנהגות מכבדת, משני הצדדים, המחנך והתלמיד. הסכם התנהגות בין שני הצדדים מחייב כבוד הדדי. התנהגות שמטיבה לשני הצדדים. הסכם שמבוסס על הבנה של מהות המסגרת המפגישה את השניים (המחנך והתלמיד) ומחוייבות להצלחה במסגרת החינוכית.

תוכנית ההתערבות במקרה של חוסר יראת כבוד בין תלמיד למחנך, שואפת להעצים את החוסן הרגשי של התלמידים ולפתחבהם יכולת לוויסות רגשי ולניהול עצמי מתוך בחירה ושיקולי דעת, כשהם מודעים להצלחה המתאפשרת, אם ינהגו ביראת כבוד כלפי המחנך. קיימת השפעה ההדדית בין תהליך הלמידה לבין החוויה הרגשית שחווה הילד במסגרת החינוכית. אין ילד שלא נותן כבוד למי שהוא מרגיש שמכבד אותו. חשוב להכיר את הילד ולהבין איזו התנהגות התפרשה אצלו כחוסר כבוד. אם הפרשנות לא הייתה נכונה, זה הזמן להסביר לו. לשקף לילד אילו מעשים נעשו שניתן למדוד אותם כעשייה מכבדת, מלאת אהבה ויראה להצלחתו שלו.

איזו סמכות יכבד הילד?

הגיעו אלי לקליניקה אמא ושני ילדים, אחד צעיר בן 9 והשנייה בת 12. האם מספרת: "הם לא מקשיבים לי". שאלתי ואייך בבית ספר, מקשיבים למורים? אמרה: "לא". שאלתי את הילדה בת ה12, מה אומרת אמא? אמרה הילדה: "את צריכה לשמוע איך היא צועקת" והילד, פניתי ושאלתי: מה אתה אומר על מה שאמא אומרת? אמר הילד: "מה שאני עושה לא מספיק".

לפני שניתן הגדרות עשייה לסמכות הורית וסמכות מורית, חשוב שנבין מה חשיבותה של סמכות הורית וסמכות מורית בתהליך ההתפתחות המנטלית של הילד. הסמכות ההורית והמורית חשובים לחיזוק החוסן הנפשי של הילד.

כאשר לא נדרוש מילד דבר, אין הוא יידע למה הוא מסוגל, שהרי לא עמד בפני דרישות ואתגרים. חשוב לדרוש מהילד, לומר "לא" כשצריך, גם אם זה ילווה בבכי ובהתקף זעם. חשוב שנלמד את הילד לדחות סיפוקים, להבליג ולוותר. רק בצורה כזו, התוקפנות הטבעית שלו לא תיהפך לאלימות. ילד שלא יידע לקבל סירוב יתקשה להתנהל בכל מסגרת חברתית וכישוריו החברתיים ילקו בחסר. כדי להסתדר בחברה, צריך ללמוד שיש חוקים וכללים לכל מסגרת.

קבלת החוקים והכללים מהווה יכולת התמודדות ומסוגלות להתגבר על קשיים. כבר בגיל בגיל הרך, אנו נחשפים לתגובות הילדים כשנדרש מהם לדחות סיפוק. כמו במשחק עם ילדים אחרים, המתנה בתור במגלשה, עמידה בחוקי משחק קופסה והבנה שדעתם אינה היחידה הקובעת ויש לפעמים לקבל את דעת האחר ולנהוג לפיה, גם אם נחוש היית לפעול בדרך אחרת.

ילדים שבגיל הרך קיבלו את היכולת לעשות כרצונם ללא חוקים וכללים המוכתבים על ידי המסגרת, יתקשו מאוד בגיל ההתבגרות ויגררו את הקושי בהתנהלות נכונה והולמת למסגרת הצבא ומשם למשפחתם העתידית.

ילדים להורים שמאפשרים לילד לעשות כל העולה על רוחו ללא חוקים וגבולות, סובלים מרמת חרדה ותוקפנות גבוהים יותר מהממוצע. אין הם יודעים מה מצופה מהם, וחוסר הגבולות גורם להם ללחצים נפשיים ותגובות אלימות בלתי נשלטות שנובעות מאי מסוגלות להתמודד עם קשיים. החוקים והגבולות מאפשרים חוסן נפשי. ביטחון עצמי ויכולת עמידה מול קשיים המתעוררים בחיינו לבקרים.

ילד שמגיע לכיתה א' ומוכן נפשית לקבל חוקים וכללים במסגרת חדשה, ימצא את הדרך לבטא את חוזקותיו ואת ה"אני שלו" במסגרת הנתונה, כי החוסן הנפשי ינחה אותו. אחר, שיגיע לאותה מסגרת ללא מוכנות בקבלת חוקים וכללים, לא ידע לדחות סיפוק ויתקשה להתנהל בהתנהגות הולמת שתאפשר לו הצלחה בלימודים ובחברה.

בתקופתנו הגישה הרווחת בקרב הורים, היא הסמכות הגמישה. סמכות זו מדברת על הצבת חוקים ברורים והקניית ערכים עפ"י אמות מידותיו של ההורה, כאשר ההורה מסוגל למנוע מילדו להזיק לעצמו ולסביבה שלו. ההורה מכתיב את החוקים, לאחר היכרות עם הילד. היכרות עם החוזקות והחולשות של הילד. הכרות עם המסוגלויות שבאות לידי ביטוי בבית ובמסגרות החינוכיות. חשוב  לאפשר לילד להביע את דעתו לגבי החוקים ולנהל משא ומתן בנושאים שאינם ווטו חד משמעי בעבור ההורה. ישנו מקום לילד וכיבוד רגשותיו. הכללים המוכתבים אינם אקראיים ונקבעים לאחר מחשבה. הורות בה טמונה היכולת להיות סמכותי תוך שימוש באינטליגנציה רגשית היא הורות שתפיק עימותים מעטים יותר ותיצור הבנה בין הורה לילד, גם כאשר אין הסכמה ביניהם.

ילד יקבל סמכות כשיש בכוחו הנפשי לעמוד בדרישה. הילד חייב להרגיש שהסמכות העומדת מולו מכבדת את תחושותיו, עמדותיו ודרכי הסתכלותו על עולמו שלו ועל המסגרת הנתונה. הכרה בהיותו בעל משמעות.