תגית: פסיכולוגיה

בפסיכולוגיה, התמודדות ממוקדת הימנעות (באנגלית: Avoidance coping) היא דרך התמודדות המתמקדת בהימנעות מגורם הלחץ או מהתגובה לגורם הלחץ, כגון התרחקות מאחרים, הכחשת קיומו של גורם הלחץ והתנתקות ממחשבות או רגשות הקשורות לגורם הלחץ. למרות שהתמודדות ממוקדת הימנעות יכולה להפחית את הלחץ לטווח הקצר, היא תיחשב כלא מסתגלת לחיים נורמטיביים אם האדם ימשיך להישען עליה לטווח הארוך (ויקפדיה).

הורים רבים משתפים פעולה עם דפוס התנהגות זה של ילדיהם, בהיותם חווים לחץ מהתמודדות מול ביטויי ההימנעות של הילדים. ילדים רבים שחווים הסתייגות מכניסה לכיתה בה החברים לא מתנהגים לפי הבנתם, או שהמורה לא עונה על דרישה זו או אחרת שלהם, נמנעים מכניסה לכיתה. חשוב שנעשה על מנת לתת להם כלים להתמודדות עם אותה הימנעות ולא נשתף פעולה. כי ייתכן שבתחילת התהליך אדם ינקוט בהתמודדות ממוקדת הימנעות שמטרתה להפחית חרדה, בזמן שהתמודדות ממוקדת גישה להימנע מהימנעות יכולות להופיע בו זמנית לאורך תהליך ההתמודדות, כאשר נוכחותן משתנה בהתאם לעיבוד המידע אודות הלחץ בנקודת זמן נתונה.

ההימנעות יכולה להיות ממקום שאכן ישנה בעיה/קושי וייתכן שמדובר בעיוות חשיבה, כך או כך, חשוב שנבין את הסיבה לאותה הימנעות בכדי להעניק לילדים כלים להתמודדות מולה. שיטת NLP  מציעה מגוון טכניקות ומיומנויות שמטרתן יצירת השפעה ושינוי במחשבות, רגשות והתנהגויות ודרך זה שינוי של הרגלים ודפוסים. למשל: שימו לב כשילדכם מדבר מה החוש הדומיננטי שלו? ראיה, שמיעה או חישה? "זה לא נראה לי" – ראיה. "זה לא נשמע לי טוב" – שמיעה. "לא מרגיש לי נכון" – חישה. ובהתאם לאותו חוש דומיננטי – מצאו דרך נכונה להגיע אליו.

הקשיבו לאופן בו הילד מציג את הכאב – האם תוך מתן דגש על הימנעות ממצב של כאב או מתוך חתירה אל המטרה? "לא הייתי רוצה לקבל ציון שלילי במתמטיקה" – זו הימנעות.  או "הייתי רוצה לקבל ציון גבוה בתעודה במתמטיקה" – זו חתירה עתידית. אם מדבר בשפה של חתירה אל המטרה נדבר גם אנחנו על תמונת היעד שלו ולא על הימנעות ממצב נוכחי. כותב ניר דובדבני בספרו : "נדבר אימון (הווה ועתיד) ולא פסיכולוגיה (עבר)".  כמו כן, רמת הכללה "אני לא מצליח" או "המורה לא מסבירה מספיק טוב שאבין וקשה לי במבחן" – חשוב להיות בהקשבה, אם יש צורך בפרטים או בהקשר של הצלחה באופן כולל.

נשים דגש גם על מיקוד השליטה פסיבי/אקטיבי, האם יש מקום להוביל את הילדים או שנכון להדריכם להוביל את עצמם להצלחה? האם נכון לילד לקבל הנחיות שייקח אחריות לעשייה או שהילד מבקש שליטה על חייו ואנחנו ההורים נוטים לקבוע בעבורו, כמו שקל יותר לעשות. חינוך הינו משימה לא קלה, שיש לתת עליה את הדעת. האם חשוב לנו לתת לילד כלים לעתיד. שיצליח וירגיש משמעותי. או שנסייע בהימנעות ולא ניתן כלים להתמודדות? עזרו לילדים לא לבחור בהימנעות, זה לא לטובתם.

הגיע אלי לקליניקה נער כבן 12 מלווה באמו. האמא אמרה לי הילד לא מסוגל לחשוב בכלל לגשת למבחן. הנער יושב כפות הידיים בין הרגליים ואומר: "תגידי לה שאני לא עושה את עצמי. היא לא מבינה שכשאני יודע שיש מבחן כל הגוף שלי רועד". כן. גוף ונפש אחד הם. כשאנו מרגישים, הגוף מגיב. אין ספק שכשאנחנו בחרדה הגוף מגיב. אנחנו מזיעים, לעיתים מרגישים כאב חד בבטן, רעד בחזה. כל אחד יכול לחוש את הרגש בגופו אחרת מחברו.
עלינו להבין שהחרדה שאנו חשים מגיעה מהמחשבה על… איך אמר הילד? "מלחשוב על". אנחנו מפחדים מהחרדה. אנחנו לא מפחדים מהדף מבחן. מהישיבה ליד השולחן עליו מונח הדף. גם לא מהכניסה לכיתה בה אני לומד.. כי את כל זה אני חווה גם בשיעור שפה, כשמגישים דף לעבודה עצמית ובמקרים הללו אין חרדה. אנחנו מפחדים מלחוות את החרדה.
הפסיכולוגיה ההתנהגותית מבקשת מאיתנו להכיר בעצם קיומה של החרדה ולנסות למצוא דרכים למגר את דפוס ההתנהגות הבא לביטוי בזמן שהמבחן מוגש לשולחן. בדרך כלל מדובר בהימנעות, בריחה, דפוסים שניתנים לשינויי בשיטות שונות. הפסיכולוגיה הקוגניטיבית תעסוק בחרדה ברמה של להבין מאיפה היא נובעת. היכן קיימים בהיסטוריה של אותו חרד תמונות מהעבר שמביאות אותו לעסוק בחרדה ולראות אותה מקרוב, לחיות לצידה. אני מדברת על לעלות מדרגה. ובואו נפרק את הסיטואציה ונכיר בתסריט כולו, מרגע השמע הגונג בו מודיעים שיש מבחן ועד לקבלת הציון.
חייבים להבין שהחרדה קולעת אותנו למצב של קיפאון, דריכה במקום ולא מאפשרת לנו להצליח. הרי ההתקדמות שלנו תלויה במבחן המציאות יום יום, שעה שעה. החרדה לוקחת מאיתנו את היכולת להצליח. להיות חופשיים במסלול חיינו.
חשוב שנכיר בתחושת החרדה, מכיוון שזו במקרים רבים מגנה עלינו מפני אסון. מאידך, חשוב שנבין שהחרדה מונעת מאיתנו להצליח. כשאנחנו חולמים שאיבדנו פלאפון. תשאל אותנו פותרת החלומות, מהו פלאפון בשבילך? מה תרגיש שתאבד תקשורת עם הסביבה? מה יקרה כשלא תוכל לשתף או לדווח על משהו שקרה לך? בדיוק אותו דבר נעשה עם החרדה.
במקרה שלנו נתייחס למבחן. מהו המבחן הזה בשבילך? מה אתה לומד במקצוע הזה? מה חשוב לך במקצוע הזה? למה חשוב לך להיות תלמיד? מהי ההצלחה בשבילך? מה אתה יכול לעשות למען ההצלחה שלך? מה אתה עושה בשיעורים? כשנפרק את ההוויה של החרדה. כשנכיר עמוק יותר את עצמנו מול אותה הוויה, נצליח לאהוב את החרדה. להבין שלבנו שם. שהמקום הזה שבו מופיע החרדה, חשוב לנו להצלחה במיקום הדימוי העצמי שלנו. אותו תחום מהווה אתגר לחוסן הנפשי שלנו.
אפשר לעשות כמה מבחנים בבית. במחשב. אחר כך בעלפה. אחר כך להדפיס ולמלא את המשימות בדף. לעצמנו בבית. לתת לעצמנו ציון. אחרי אימון לקחת את הדף ולתת לאמא לבדוק. ושהיא תתן ציון. אולי לשבת עם חבר. כל אחד ממלא דף אחר ואחד בודק לשני ונותנים ציונים. החשיפה אל מול החרדה, תוריד את מפלס החרדה ותביא אותנו לעשייה. לראות בתחושת הפחד, מקום לחשיבה יתרה, לעשייה יתרה.

המפגש בין המורה לתלמידים בשיעור הוא הבסיס לתהליך הלמידה בבית הספר, ולכן נוכחותו של התלמיד בשיעור היא חובה. קבוצות דיון לימודיות מהוות אחד מהמקומות בהם לומדים יכולים לקבל תמיכה ועזרה מהמורה ומתלמידים מתקדמים. הקשר שבין נוכחות חברתית ללמידה בקבוצות מבוסס על קירבה בין כל המשתתפים. כאשר לומדים מרגישים קירבה למורה ולחברים בקבוצת הלמידה, נוצרת תחושת נינוחות שמאפשרת להפנות משאבים ללמידה מיטבית.

זהות קבוצתית משותפת מובילה לשיפור בתוצרי למידה משותפים. בהסתמך על כך שתפיסת הלמידה מושתתת על שלושה היבטים: נוכחות קוגניטיבית, פיתוח מיומנויות למידה ותפיסת המפגש הלימודי כמצע והזדמנות לאינטראקציה חברתית. אחדד ואומר שנוכחות התלמיד בכיתה, גם אם אינו פעיל מהווה למידה יעילה. בכדי להגיע לידי למידה, יש לעודד אינטראקציות חברתיות ולמידה בקבוצות קטנות וגדולות. אני מתעקשת להביא אתכם להכיר ולהאמין בכוח המסגרת החינוכית בבית הספר ולראות את הלמידה מרחוק כמעכבת למידה משמעותית שלמה במשמעות הרחבה ועוטפת של מהות הלמידה, כפי שציינתי על שלושת היבטיה.

בכדי להבין את מהות הלמידה, חשוב לי שנבין מהי נוכחות בלמידה. נוכחות מתייחסת ל"להיות בתוך" סביבה. האם המדיה איננה סביבה? האם המדיה הינה סביבה המאפשרת אינטראקציה חברתית? מה מידת הקירבה למורה ולחברים בזמן הלמידה מרחוק – אותה למידה המתקיימת במדיה?

הנוכחות שמהווה בסיס ללמידה מיטבית מתבטא בעושר חברתי בכיתה במגוון התלמידים,  בזמן שבמדיה "משתיקים" את התלמידים ברוב המקרים. המורה מדבר ואין עושר חברתי. נוכחות היא הממשות. הקיים, הפיזי. המציאות. המדיה איננה מאפשרת. נפגשים לשעה אחת. הילדים ברובם אף לא פותחים את המצלמה ואם כן, לאחר איפור ושימוש במדיה כדי ליפות את החדר בו הם נמצאים. מדובר באשליה ולא במציאות הקיימת להכרה ולמידה של התמודדות עם החיים. מה ששנים ניסו ללמד ככישורי חיים. החיים עצמם אינם במדיה, הם במציאות ובמפגש החברתי.

הנוכחות בבית הספר מאפשרת התאמה בין התחושה הפיזית, של "אני במסגרת לימודית", ובין התחושה הפסיכולוגית "אני לומד". הנוכחות החברתית בבית הספר מאפשרת את תחושת הביחד, תחושת הכוח שמאפשר התמודדות. החלוצים הקימו מדינה בזכות היותם ביחד. בזכות היציאה ביחד לשדות. בזכות התמיכה ההדדית. העזרה ההדדית. הילד מרגיש קשר לחברה וללמידה כשהוא קיים – נוכח, שייך – חלק מהקבוצה ורצוי – נצרך למען הפרייה הדדית בכיתה. כולם לומדים מכולם. הנוכחות כהצגת העצמי לציבור החברים ותפיסה של החברים באינטראקציה. המדיום עני מאוד בתקשורת בין אישית, תקשורת מקרבת ואינו מסוגל ללמד ולהקנות ערכים של "עושר" חברתי.

הקורונה לימדה אותנו שריחוק חברתי, בידוד וסגר, מהווים מכשול להעצמת החוסן הנפשי של רוח האדם בכלל ומעכב את חיזוק הביטחון העצמי ואת הלמידה המשמעותית של הילדים שלנו. ילדים בריאים מקומם בבית הספר. הורים שילחו ילדים בריאים לכיתות הלימוד.

השבוע הוזעקתי ע"י הורים מודאגים שצפו בבתם בת השנתיים וחצי משתוללת על הריצפה ובועטת בספה, בכיסאות שסביבה. ההורים מספרים שתופעה זו של התנהגות החלה לפני יומיים והם לא מכירים את ההתנהגות הזו. האמא: "מדובר בילדה מאוד רגועה, ורבלית, יודעת להביע ולדרוש כל מה שהיא חפצה בו". האבא: "בכי, רק כשבאמת נפצעה או כאב לה משהו".

הוזמנתי לפגישה כמנתחת התנהגות. ג'ון ב. ווטסון (1878-1958) היה האיש שביסס את מעמד הביהביוריזם בעולם. ביהביוריזם, או הגישה ההתנהגותית היא תאוריית למידה מרכזית בפסיכולוגיה, הקוראת להתמקדות בחקר ההתנהגות הגלויה של האורגניזם, ובדרך לעצבה. מקור השם "ביהביוריזם" הוא מהמילה behavior שפירושה התנהגות. הביהביוריסטים שאפו להפוך את הפסיכולוגיה למדע מדויק, ההתנהגות ולמידתה. הביהביוריזם של ווטסון ידוע בשם פסיכולוגיית גירוי – תגובה   Stimulus-Response Behaviorism פסיכולוגיית S-R מתמקדת בהתנהגות נצפית ולא בעמדות או תהליכים רגשיים.

ההורים הזמינו אותי כמנתחת התנהגותABA   (Applied Behavior Analysis). תחום מדעי אשר עוסק בהבנה ובשיפור התנהגות אנושית.  גישה מדעית לגילוי משתנים סביבתיים המשפיעים על התנהגות בעלת משמעות חברתית, ובהתאם לכך – יישום טכניקות לשינוי התנהגות. קשר פונקציונאלי בין התנהגות לבין אירועים המתרחשים בסביבה בה פועל המתנהג.

מטרות הפגישה הייתה  זיהוי והגדרת התנהגות (או התנהגויות) המטרה לשינוי. זיהוי המשתנים המשפיעים על התנהגות המטרה. ומשם לצאת לניתוח התנהגות כשאני אוספת מידע על סביבתו של המטופל (משאבים, אחרים משמעותיים, תליות מתחרות ועוד) ועל מחזקים / מענישים פוטנציאליים בהם ניתן יהיה להשתמש בבניית תוכנית התערבות.

כשאנחנו רוצים לשנות התנהגות אנחנו למעשה מביאים את המתנהג להתעמת עם הדחף שלו להתנהגות שאנחנו המבוגרים יודעים שמזיקה לו ולסביבה למען החינוך שבו אנו חפצים. כשילד מתנהג משתולל בסלון ומפריע לנו לנהל שיחה, אנחנו שולחים אותו לחדרו. הילד בוכה, הילד מאוכזב מאיתנו ולעיתים גם צועק "אני שונא אותך", למרות זאת אנחנו עיקשים במטרה לחנך את הילד להתנהג יפה ולכן אנחנו רואים בשלב זה של העימות בין הדחף של הילד להתנהגות לא נאותה לבין החינוך בו אנו חפצים, שלב הכרחי ואנחנו עיקשים במטרה.

לשינוי התנהגות ישנם פרוצדורות (תהליכים) שונים. מנתח ההתנהגות יודע לבחור את הפרוצדורות שיביאו לשינוי ההתנהגות בדרך הנכונה ביותר לאישיות הילד/ה. בזמן ניתוח ההתנהגות, בזמן שמנתח ההתנהגות בוחן את ההתנהגות ועוקב מתי מתבצעת ההתנהגות (מה קורה לפני ההתנהגות? מה קורה אחרי ההתנהגות?), אייך מתבצעת ההתנהגות (מה קורה לילד בזמן ההתנהגות, האם הוא פוגע בעצמו, בסביבה? האם משתמש בחפצים או רק באברי גופו?) וכמה פעמים ביום? בשבוע?

את כל השאלות שרשמתי למעלה אני שואלת את ההורים. למחרת הגעתי לגן לראיין את הגננת. וגם צפיתי בילדה בזמן ששחקה בפינות המשחק השונות בגן. מדובר בילדה מאוד חברתית. בזמן הצפייה שמעתי ילדה אחרת בפינה אחרת בוכה.  אותה ילדה נשכבה על הריצפה והחלה לבעוט במיטת הבובה בפינת הבובות. הגננת מהרה אליה, הרימה אותה מהרצפה ואמרה לה: "אני יודעת מה את רוצה, אני אתן לך סוכריה על מקל, נכון? אל תתנהגי ככה, הנה את נרגעת". כל הילדים בגן, לא רק הילדה שבאתי לצפות בה התבוננו במקרה. חלקם הפסיקו את המשחק ששיחקו בו והתיישבו בעצב על הריצפה. עקבו אחר הגננת שהולכת לתת לילדה סוכריה על מקל.

עוד באותו יום חזרתי לבית ההורים. שאלתי אותם: "כשהילדה שלכם נזרקת ככה כמו שתארתם על הריצפה, בוכה ובועטת, היא מבקשת משהו? מה בכל זאת מרגיע אותה?" האמא מיד שלפה: "היא כל הזמן מבקשת סוכריה על מקל, זה משהו שאני לא אתן לה, זה מסוכן".

הכינותי מראש סוכריה על מקל בתיק. ביקשתי מההורים לקרוא לילדה לשיחה קצרה משותפת. כתבתי לאמא לשאול את הילדה "איזה ממתק את הכי רוצה בעולם?" הילדה אמרה: "סוכריה על מקל". צחקתי ואמרתי: "יש לי סוכריה על מקל בתיק, אני יודעת שזה מסוכן לילדים קטנים" (כי ידיעתי שזה מה שחשוב להורים לשקף לילדה). הוצאתי את הסוכריה וביקשתי מהאם להסביר לילדה, מדוע סוכריה על מקל לדעתה מסוכנת בגיל זה. האם הסבירה שבזמן מציצת הסוכריה לפעמים הסוכריה כשהיא עדיין גדולה ניתקת מהמקל וילד קטן יכול לבלוע סוכריה שגדולה מקנה הבליעה של ילד בגילה. זה בכלל לא משנה אם כאדם אני מאמינה במה שהאם חוששת ממנו או לא. מה שחשוב שהילדה הבינה שבגיל ארבע ליום ההולדת שלה היא תקבל שקית של סוכריות על מקל. שאין צורך להיזרק על הריצפה על מנת לקבל סוכריה על מקל. ובטח לא לבעוט בחפצים. מקרה שלנו הכל עבר מושלם. אבל גם אם הילד לא כל כך מקבל, ההורה חייב להיות עיקש במה שהוא מאמין בו, הוא המבוגר האחראי ולקבל ולהכיל את שלב העימות שחווה הילד, עד לחינוך המתבקש.

ההתנהגות של הילדים שלנו, היא התנהגות נלמדת. מנתח התנהגות, מגיע על מנת לאבחן את מקור ההתנהגות, הגורם. שינוי הגורם להתנהגות, משנה את תוצאת ההתנהגות. חשוב מאוד לא להשאיר חלל ריק. למלא את הצורך שמהווה גורם להתנהגות בגירוי חיובי וממלא. הילדה יודעת שהיא תקבל את הממתק בגיל מאוחר יותר. ואם היה מדובר בממתק שאסור בתכלית האיסור, ניתן לשכנע את הילד להחליף בממתק אחר. שיחת הבהרה, כשאנחנו מבינים מה הגורם להתנהגות, מסייעת לשנות התנהגות.

 

תורה היא ספר חוקים להתנהגות והתנהלות יום יומית. מתן התורה לישראל היה כרוך בברית שנכרתה בין העם לה'. קבלת ספר חוקים להתנהלות יומיומית כרוך בברית שנחתמת בין שני צדדים לפחות. שני הצדדים מתחייבים לאחריות הדדית האחד כלפי השני. הרמב"ם (ר' משה בן מימון)  טען שיציאת מצרים העניקה לעם העבדים חירות, אלא שחירות ללא גבולות עלולה לגרום להפקרות אם לא חלים עליה סייגים וגבולות. ולכן תרשו לי לעשות הקבלה בין כורך קבלת התורה של עם ישראל במעמד הר סיני לכורך קבלת המרות בבית ההורים ע"י הילדים.

למתן תורה ולמעמד הר סיני קדמו מספר שלבים: שיחה בין ה' למשה.  ה' הזכיר למשה את חסדיו לעם.אַתֶּם רְאִיתֶם, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם"  והדאגה והמסירות בהם הוביל את העם, כנשר הנושא את גוזליו ברחמים: "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים". תמיד חשוב להתחיל שיחה עם הילדים כשאנחנו משקפים להם את החשיבות ויוקרה שבהיותנו כאן בשבילם. ההדדיות שבברית: העם נתבע לציית לה' ולקיים את חוקיו. ובתמורה להתחייבות העם מתחייב ה' לבחור בישראל להיות לו עם סגולה מכל העמים. גם בין הילדים בבית הורים יש מחוייבות הדדית. שחייבת להאמר קודם הצבת החוקים והגבולות בבית.

התורה, אותם חוקים שאנחנו מתווים בבית, הם שרטוט השלמות אליה אנו שואפים. זהו מעין שרטוש של יהלום מלוטש אותו מקבלים הילדים יחד עם היהלום הגולמי. התורה שנבנת בבית כוללת גם את הוראות הליטוש. החוקים הם ההוראות המעשיות אשר מבצעות את פעולת הליטוש. בלי הכוונה מלמעלה, במקרה שלנו על ידי ההורים. אין אפשרות לילד להגיע אל השלמות, אם יפעל אך ורק באופן טבעי מתוך עצמו.

למעשה אנו נוגעים בעיקר העיקרים של הפסיכולוגיה של האדם. לפי היהדות אינך רוכש דבר כקניינך הנפשי על ידי ידיעתו אלא על ידי תרגולו. כל ערכיה של התורה יצוקים במעשי מצוות שתפקידם להשקיע את ערכיהם בנפש ולהשרישם בהווייתו של העושה אותם.  זוהי דרכה של תורה המותאמת לפסיכולוגיה של האדם.

לא חייבים להיות דתיים כדי להבין את הפסיכופדגוגיה שמאחורי מתן התורה לעם ישראל. קולה של התורה הנשמעת כמנטרה מהווה משמר לסדר יום ועיסוק המחייב ריכוז. בית שקול החוק והסדר נשמע בו לבקרים, ישמרו בו החוקים במשך כל ימות השבוע ובכל שעות היממה. שני הצדדים, ההורים והילדים יהיו מלאי סיפוק והתרוממות רוח מן השיתוף הפורה, לשמח ליבו של הוגה הרעיון הדואג לספק במשך המפגש תשומת לב והכלה לכל באי המפגש.

הצרכים והתאוות של הילדים מושכים מאליהם לעבר סיפוקם והם נוטים אוטומטית לבצע את השגת הסיפוק. תפקיד ההורים הוא לפקח על המתרחש, לעצור ולבלום, או להטות לכיוון אחר. כאשר תפקיד הבלימה לא קיים במערך הפעולות של הילדים, האישיות שלהם אינה מתפתחת, היא צועדת ישר ללא צורך להתעורר ולהתמודד עם קשיים ומגבלות שהחיים מאתגרים אותנו.

הורים רבים מאמינים שבהסירם את כל המגבלות, הילדים נהנים ומאושרים . מאותה אשליה סובל מי שמנסה להרוות את צימאונו בשתיית מים מלוחים. כל לגימה נראית לכאורה כמרווה, אך היא מצמיאה אותו יותר. הצימאון כל כך מתגבר שאוקיינוס לא יוכל להרוות את צימאונו. קל להוכיח שבכל רגע, מספר הצרכים והרצונות שאינם באים על סיפוקם של הילדים ועוצמתן של תאוות שאינם יכולים לספק גדול מאשר אדם מאופק. העדר אושרו של רודף ההנאות ותסכולו בלתי נמנע.

התורה אינה רוצה למנוע מהאדם הנאה. החוקים הם אותם גבולות שיוצרת חברה מתוקנת שאינה אוסרת את ההנאות אלא מכוונת אותן לזמן מותר, באופן המותר, במידה המותרת ובצורה המותרת. ילד שגדל עם חוקים ברורים הינו בעל הגבולות ומפיק מכל דבר מהנה הרבה יותר. איכות ההנאה גדולה יותר לאחר המתנה ואיפוק, לאחר מחשבה והכנה נפשית.

מדעי ההתנהגות מבקשים מאיתנו לחזק התנהגות נאותה במתן חיזוק חיובי. האם לחזק את הביטחון העצמי של הילד יתקיים בלפזר מחמאות ריקות מתוכן, שלא תמיד ניתנות על הישג ספציפי. כמו מחמאות שניתנות להעלות את הביטחון של הילד ולייצר לו תחושה של שלמות? ילדים שגדלים עם התואר "נסיך", "מלך" , גדלים לעולם מתוסכלים וחסרי ביטחון.

התוצאה של עודף מחמאות, בעיקר עבור ילדים המזהים כי המחמאה שניתנה להם מוגזמת, עלולה לפגוע ביכולת של הילד לפתח ערכים ואמונה ביכולותיו. חשוב שחיזוק ישמע אותנטי ולא יעבד מערכו.

אם רציתם לגדל ילד שמח וטוב לבב והושבתם אותו על כס המלוכה, חשוב שתדעו: גזרתם על הילד שלכם לא להיות מאושר.ילדים שמומלכים על ידי הוריהם או מוריהם כ"נסיכים" ו"נסיכות" אינם נהנים משווין ערך. המבוגרים משדרים להם שהם מורמים מעם, וכי כולנו כאן במטרה לשרת אותם. נסיך לא ידע להכיל תסכול או לדחות סיפוקים. הוא הרי איננו "ילד" אלא "נסיך". נסיכים גם לא אמורים לפתח אמפתיה, הםעסוקים אך ורק בעצמם.

לפי אלפרד אדלר, אבי אסכולת הפסיכולוגיה האינדיבידואלית, "..לכל אדם יש יכולת להיות מעוניין באחרים, אלא שיכולת זו יש לפתח ולאמן, אחרת ההתפתחות שלה תיעצר". ואנחנו מתחילים בהכרה והטמעת האמפתיה בגיל בו אנו פוקחים עיניים. הדרישה לאוכל כשאמא כרגע בשירותים, מצריך אמפתיה וסבלנות. כשילד מבקש להחליף טיטול כשאבא כרגע חזר מהעבודה ואוכל, מצריכה אמפתיה וסבלנות.

"החינוך מתחיל מהבית", זו לא קלישאה. זו האמת. ילד שלא לומד להיות אמפתי ולהתנהל בין שווים, לא יצליח במסגרת חברתית וכל שכן חינוכית. הבסיס לפיתוח אמפתיה מתחיל בהקניית ערכים של שוויון ערך ושל כבוד הדדי.

כאשר אנחנו הופכים להורים ברור לנו שהתפקיד שלנו הוא לתת מענה לכל הצרכים של הילד שלנו, ואנחנו עושים זאת באהבה. כשמורה מחנך תלמיד, מטרתו לקדם את הילד חברתית ואקדמית. אבל בעוד שהורים מצטיינים במענה לצרכים הפיזיים, האם הם באמת יודעים מהם הצרכים הפסיכולוגיים של הילד? ילדים צריכים להרגיש אהובים, נחוצים ויכולים. ילד שמרגיש נחוץ, יודע שהוא מסוגל לתרום ולהועיל, ילד שמרגיש שהוא יכול – יהיה מסוגל להכיל תסכול, לדחות סיפוקים ולהביע אמפתיה. ולאמפתיה יש תפקיד מאוד חשוב בחיים של הילדים שלנו.

מחמאה יכולה להיות מורכבת ממילה טובה אחת או משפט, המביעים את הערכת ההורה כלפי הילד, באופן כזה שהילד יבין את המשמעות וידע בדיוק מדוע הוא זכה למילים אלו. אפשר לאמר לילד: "אתה יקר לי מאוד וחשוב לי שתרגיש זאת". ביחד עם הילד לשבת ולחשוב כיצד מבלי לפגוע בהכשרתו לחיים, יש מקום לחזק את בטחונו באהבתנו לו.

השבוע הגיעו אלי זוג לפני חתונה. אנחנו חייבים להזמין רק מעגל חברים קרוב ורק על זה יש פיצוץ. איך מתקדמים?

חוסן נפשי המתואר כיכולת פסיכולוגית חיובית להתמודד עם מצבי דחק ומשבר, ולהסתגל לנסיבות החיים שנגרמו בעקבות מצבים אלו. את אותו חוסן נפשי שאנו מקבלים מהסביבה: המשפחה, החברים, המורים ועוד. במדעי ההתנהגות קיימים שני חיזוקים להתנהגות. החיזוק החיובי גורם לעלייה בתדירות התגובה כתוצאה מהצגת הפרס (במקרה שלנו המסיבה). חיזוק שלילי מתקיים בצמצום או השהייה של הפרס, מה שמוביל להגברה בתדירות העתידית של התגובה (חוסר אמון בחברים).

עם כל הכבוד שנרכש לסביבה, חשוב לנו להזין את נפשותינו בחוסן נפשי שיאפשר לנו להיות חזקים אל מול כל סיטואציה שתקרא בחיינו. הוכח מדעית שאדם בעל מסוגלות חברתית, הינו אדם שהוא בעל חוסן נפשי. אדם אהוב ומקובל, הוא אדם שמצליח להתמודד במצבי דחק ומשבר. כל מאמן יאמר שלכל סכסוך יש פתרון. ישנה פשרה. ואם אנו עמלים על כך מבית, נצליח להתגבר על כל מכשול. הזוגיות היא תוצר של ההבנה ש"חבר נמדד בשעת צרה". אנו  נמצאים בכל שעת ערות במצב של קבלה או נתינה. ביקשנו שיעבירו לנו את קערת הסלט. להתחשב בכך שאנו ישנים. פתחנו את הדלת והחזקנו כי בן הזוג מאחוריי. כל הזמן אנחנו במערכת של נתינה וקבלה. כך שכל סובביי הם הנמדדים. גם אלה שמסוכסכים איתנו, גם להם תפקיד חשוב בחיינו. הסכסוך מלמד אותנו דבר או שניים בחיים.

אז, מה עושים כשצריך לבחור מעגל חברים מצומצם להזמין לחתונה? חשוב שניקח בחשבון את ההשלכות לאי הזמנה. הדרך המיטבית היא לעשות הכל שכן להזמין את מי שמראש אנחנו יודעים שיפגע אם לא יוזמן, כי הוא מאמין שאני חבר שלו. אדם בונה את זהותו מחוויות החיים (קראו בספרי "גלגולו של חינוך"), חוויות הילדות הן מקבץ הארועים החיוביים והשליליים. אף אחד מאיתנו לא רוצה שאדם שהיה חלק מחיינו יפגע ויסחוב טראומה לכל החיים. מחקר שראה אור לאחרונה קובע כי אם יש לכם הרבה חברים, הסיכוי שלכם להאריך חיים גבוה ב-22% לעומת האנשים הבודדים. "חברות היא משפחה נרכשת" (דר' איריס רייצס).

אם לא מצליחים להגיע להסכמה מי מעגל החברים המוזמן העומד במספר המתבקש, ניתן לקיים מסיבת חברים לאחר החתונה, או קודם החתונה. חברות זה כוח שאנחנו מזינים את נפשותינו ואת כל חברנו, אסור לנו לזלזל בכך לעולם.

מגיפת הקורונה הביאה לריחוק חברתי והגזירה הקשה ביותר הייתה הריחוק מסבא וסבתא. למדו שאפשר להתנהל גם בלי עזרה פיזית של סבא וסבתא. לקליניקה הגיעה סבתא בת 66 שביקשה הכוונה כיצד להחזיר את העולם אותו הכירה לפני הקורונה. אני רוצה, אמרה לי, קשר עם הילדים והנכדים ואני מרגישה שתמיד זה לא מתאים. לפני הקורונה אני נסעתי אליהם המון, הם באו המון. הילדה שלי לא רואה בי משפחה שלה יותר. רק בעלה והילדים. אני, האמא, הסבתא, לא נצרכת ולא רצויה.

ישנה חשיבות של המבוגרים כתורמים ללכידות משפחתית. לכן, על  מנת ליצור "חברה לכל הגילאים" יש לראות במשפחה את נקודת המוצא. המשפחה אינה נגמרת באמא, אבא וילדים. פסיכולוגיה בסיסית מבקשת מיפוי ג'ינוגרם כדי להכיר חיבור ושייכות בן דורי.

ההלכה היהודית מעניקה משקל רב לקשר הבין-דורי ולחובה שיש לדור הבנים והבנות לדאוג – הן ברמה הפסיכולוגית והן ברמה הכלכלית – לדור האבות והאמהות. מדובר בחובה הלכתית ברת-אכיפה, המשקפת תפיסה חברתית לפיה האחריות לאותם זקנים, שאינם מסוגלים לכלכל את עצמם באופן עצמאי, צריכה ליפול על כתפי ילדים. כל שכן התמיכה הנפשית.

לתמיכה החברתית המוענקתעל ידי בני המשפחה יש חשיבות עצומה לאיכות חייו, לבריאותו הפיזית והנפשית ולרמתחייו של הזקן. תמיכה חברתית זו היא מגוונת וכוללת תמיכה רגשית, נפשית, כלכלית, מתןמידע ולבסוף, אף עזרה רפואית, טיפולית וסיעודית.

הקשרים הם כמובן הדדיים והתמיכה היא הדדית וזורמת לא רק מכיוון בני המשפחהלהוריהם הזקנים, אלא גם בכיוון ההפוך, כחלק אינטגרלי של מכלול הטיפול וקשרהאהבה והדאגה שבין בני המשפחה. התנהלות והתנהגות נכונה עם ההורים מהווה מודל חינוכי לילדים הצעירים.

ילדים מקבלים בגיל צעיר את חובתם להיות חלק מהעשייה הביתית, חובות המסגרת החינוכית וחשוב שיכירו בחובת הקשר הבן דורי כחלק חשוב בסדר יומם. להרים טלפון לסבתא וסבא לדרוש בשלומם. ביקור בביתם. אפשר לנהל יומן ביקורים, כדי שכל אחד ואחד ייקח חלק.

כשעוסקים בכישורי חיים בבית הספר, חשוב מאוד להעלות את הקשר הבן דורי. לשוחח עם הילדים על החשיבות החברתית וכמובן להכיר בערך המוסף שמקבל כל ילד ששומר על קשר בן דורי. העלאת הצורך בקשר זה במסגרת הביתית, יעלה את המודעות והחשיבות להורים ולילדים גם יחד.

הדאגה לחוק סיעוד ורווחתו הכלכלית של ההורה המבוגר אינם סותרים או באים על חשבון הדאגה לרווחתו הנפשית. נפש בריאה בגוף בריא. חשיבות גבוהה יש לתת למפגשים, לשיחות הטלפון עם ההורה: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על פני האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך". הציווי אינו מפרט מהו אותו כיבוד שנדרש, אולם בשונה מרוב המצוות בתורה – הוא מוסיף שכר ברור בצדו, בעולם הזה. היו יצירתיים בדרך כיבוד ההורים וזיכרו חינוך אמיתי מתחיל מהבית, היו מודל לחיקוי.

התקשרה אלי תלמידה, במסגרת הלמידה מרחוק. תקשורת של למידה אחרת. ללא תוכנית מעברים, התבקשו הילדים להיות חלק מלמידה אחרת. המורים עושים עבודתם נאמנה ומשקיעים שעות על מנת להגיע בדרך הוראה לכל תלמיד ותלמידה, עם כל המורכבויות והחריגות. התלמידים מאוד רוצים להיות חלק מהלמידה מרחוק, חלק מהחוויה המשפחתית החדשה – כל יום, כל היום.

יעל התקשרה אלי "אפשר לדבר איתך?" וכך התפתחה לה שעה של שיחה. איך לוקחים את כל הכעוס הזה ועושים מלימון לימודה? פעמים רבות אנחנו נקלעים לסיטואציה שלא אנחנו בחרנו וגם אם הייתה ניתנת לנו הבחירה, לא בטוח שכך היינו בוחרים לעשות. השאלה היא אם להישאר ממורמרים או לעשות כדי לאהוב את הנתון העכשווי?

אין כאן מקום של בחירה. נקלענו למצב נתון. מה שעלינו לעשות זה להמתיק את רוע הגזירה. השגרה מכניסה אותנו לאזורי נוחות. להרגל. ההרגל מכניס אותנו לשלווה. האם אותה שלווה נכונה לנו? לאישיות שלנו, לנפש שלנו, לנשמה שלנו? זו שאלה פילוסופית שאפשר לדון עליה שעות. מאידך, כמה חשוב שאותה סיטואציה שלא בחרנו באהבה גדולה, מביאה אותנו לצאת מאזור הנוחות ולחשוב מה מה אעשה ואוכל לאמר שאני אוהב את מה שאני עושה.

אבל בשביל זה אדם צריך לעבור משהו, תהליך כלשהו עם עצמו… והתהליך מתחיל בנקודה של לברר לעצמי – מה אני אוהב ורוצה לעשות… עד כמה שזה נשמע פשוט או פשטני – זו שאלה שמיעוט קטן מהאנשים יודע באמת לענות עליה… תבדקו…זה הזמן. יש לכם הרבה זמן.

בכל זמן נתון למדו "מה באה ללמד אותי אותה עשייה?" כי כל סיטואציה שאנו מצויים בה יש בה משהו. תכננו מה עושים כשנסיים את אותה עשייה. בזמן העשייה חשוב תמיד  שימוש בהומור. הורים יקרים,  אל תעירו לילדים כשמשתטים, אפשרו להם לצחוק ולהשתובב, אפשרו גם לגדולים, הסחות דעת טובות בזמן לחץ. כל עוד, הילד לוקח אחריות ומסיים את המטלות. מסיימים את המטלות ואז עוברים למשחק מחשב או סרט. סדר יום מאוד חשוב לכל אדם ובטח לילדים.

בסדר היום, אל תשכחו לאפשר שיחה לא רצינית על המצב, להגזים ולהפריך אותו. למשל: לדמיין מה היה קורה לו חיינו על הירח.לספר את החוויה מעיניה של נמלה עמלה, שמסתובבת בחצר ביתנו ופתאום אף אחד לא דורך עליה. לצחוק על הסיטואציה (זה בסדר ומותר גם במצבים רציניים). חשוב לעשות פעילויות גופניות. לא רק מול המחשב, משחקי קופסה וקלפים. לרקוד מול הטלוויזיה, לפזר קופסאות שימורים ולרוץ ביניהן. שחרור גופני מסייע לשחרר לחצים נפשיים.

הלמידה מרחוק חשובה מאוד. היא חלק מההווי המתבקש כרגע, היו קשובים לצרכי הילדים וכן למדו גם אותם להיות קשובים לצרכיכם, זה הזמן ללמוד הקשבה והכלה לעצמכם ולזולתכם. בהצלחה.

הוזמנתי על ידי מנהלת בית הספר, בבקשה לסייע בשינוי ההתנהגות המתנהלת בכיתה ולהבנות תוכנית התערבות. במשך רבע השעה הראשונה של השיעור, השיעור התנהל באופן שראוי לכל שבח. התגובתיות של הילדים לנוכחותי השפיעה רק ברבע שעה הראשונים של השיעור. אחר כך, הילדים החלו לדבר בינהם, המורה דיברה והתלמידים עסקו בשלהם. אחת הבנות ניסתה להתחבר לשיעור, לשאול שאלה על מנת להבין את המשימה. המורה המשיכה את הכתיבה על הלוח ואמרה: "אני לא שומעת אותך, תני לי לסיים את הכתיבה על הלוח". כשמשהו מדבר אלינו אם זה הילד, התלמיד, העמית בעבודה או כל זולת אחר, אם לא מדובר בחיים ומוות, עצרו, הקשיבו והגיבו בהתאם.

הקשבה היא אינטראקציה בין דובר למקשיב.הבנה היא משמעות משותפת בין צדדים בחילופי תקשורת, וזהו השלב הראשון בתהליך ההקשבה, המותנה בכבוד הדדי. הקשבה פעילה דורשת מהמקשיב לתצפת על שפת הגוף ועל התנהגות הדובר. ולכן, חשוב להיות עם הפנים אל הדובר. היכולת להבין שפת גוף מאפשרת למקשיב לקבל הבנה מדויקת יותר של המסרים של הדובר. באמצעות השילוב בין ההקשבה לבין תצפיות על שפת גוף, יכול המקשיב להבין בצורה מדויקת יותר את מסריו של הדובר, ולאחר מכן לחזור בקיצור אחר הדברים (שיקוף). חזרה זו אינה מביעה בהכרח הסכמה, אלא הבנה (האם לזה התכוונת?).

המחסומים להקשבה פעילה איכותית יכולים להיות פסיכולוגיים-רגשיים. חלקם תלויים במקשיב, כאשר עייפות או חוסר סבלנות או תשומת לב יכולים לגרום להקשבה פחותה לדבריו של המדבר, ובכך להפוך את ההקשבה הפעילה לריקה (פעולה שאינה מתקיימת כלל). מחסום נוסף מתקיים כשיש הסחות דעת. כשילד מדבר חשוב להסתכל לו בעיניים. לא לשטוף כלים ולדבר, לא לכתוב על הלוח עם הגב אל הילד, יש להתייחס לדבריו (ביטוי לכבוד).

להבדיל משמיעה, שהיא קולות רקע, אליהם אנו בד"כ לא מתייחסים ולא מפנים תשומת לב וודאי לא עסוקים לפרש אותם. האזנה, בה אנו מאזינים למוזיקה ומשקיעים אנרגיה ומפעילים רגשות. ההקשבה היא מלוא תשומת הלב לדובר! עלינו להשתיק כל רחש אחר ולהיות קשובים ב- 100% לדובר. ההקשבה היא הכבוד שאני מיישם אל מול הדובר. קשר עין ושפת גוף פתוחה ונינוחה הם מרכיבים חיוניים להקשבה הפעילה.

אדם שמרגיש שמקשיבים לו, ייתן את הכבוד לאדם שמולו ויקשיב גם הוא לדבריו. בטרם אנחנו מדברים, חשוב שנבדוק אם האדם שאנחנו מדברים אליו מקשיב לנו. "אני רוצה לשאול שאלה, אפשר?" האחריות לשיחה היא של שני הצדדים, הדובר והמקשיב. השניים עולים על המגרש לפני שמתחיל השיח. האחריות על התנהגות היא של האדם עצמו, עם זאת חשוב להכיר בהבניית המגרש כאחריות המבוגר האחראי באותה סיטואציה. תמיד קיים האדם הדומיננטי והמוביל להתנהלות הסביבה ברגע מסויים. החוקים והכללים להתנהגות הולמת ונאותה, הינה באחריות המבוגר האחראי.

לסיכום, קארל רוג'רס וריצ'רד פארסון היו הראשונים להשתמש במונח "הקשבה פעילה" ב-1957 במאמר בשם זה. הם כותבים: "הקשבה פעילה היא דרך חשובה ליצור שינוי באנשים. למרות התפיסה הרווחת שהקשבה היא פסיבית, מחקרים וניסיון קליני מראים כי הקשבה רגישה היא סוכן יעיל לשינוי אישיותי ופיתוח קבוצתי. הקשבה מביאה לשינוי בגישתם של אנשים כלפי עצמם וכלפי אחרים, ומביאה גם לשינוי בערכיהם הבסיסיים. אנשים שהקשיבו להם בדרך מיוחדת זו נהיים בוגרים יותר רגשית, פתוחים יותר לחוויות, פחות הגנתיים ויותר דמוקרטים".