תגית: תלמיד

תפקוד נכון במסגרת החינוכית משתקף בציר זמן של תהליך למידה; תלמיד שנמנע מאיחור לשיעורים ומגיע עם הציוד הנדרש למלא את כל שמתבקש במקצוע הנלמד, באופן עקבי ובהתמדה מקפיד על תפקוד לימודי, כגון השתתפות פעילה בכיתה, כתיבה במחברת, מענה על דף עבודה והתנהגות נאותה. מידת ההבנה של החומר הנלמד או הצלחה ביישומו, הם רמה נוספת להערכת תפקודו והיא תוצאה של התפקוד שהזכרתי למעלה.
בכל תקופה של הערכת התפקוד הלימודי, המורה עומד מול נתוני הערכה שמצוינים על ציר זמן הלמידה. חשוב לבנות ביטחון עצמי לנוכח חוויות מציאותיות של ביקורת ושל דחייה באמצעות הגנה אסרטיבית על עצמי (Padesky,1997). עלינו להקפיד לשפר את המסוגלות העצמית של התלמיד, את מיומנויות פתרון הבעיות שלו ואת תחושת הזהות עם פחות תלות בתשומת לבם של אחרים. במקביל לעבוד על שיפור מיומנות ההקשבה, איסוף נתונים מאחרים ומיזוג המידע. כיצד ניתן להפריד את המושג ה"עצמי" של הילד מההתנהגות, כאשר אנחנו כמורים נותנים מדד לפרשנות שלנו לאותו תפקוד ואנו מודעים לכך שהילד לוקח את המדד הנתון בתעודת הערכה ומפרש אותו באופן אישי כמדד לערך העצמי שלו?
המורה בשטח מודע לכך שתחושת הערך העצמי של הילד נקבעת על פי האהבה, החמלה והטיפול שהוא מקבל מהאנשים החשובים בחייו. יוטאגוגיה היא גישה פדגוגית המותאמת לצורך של הלומדים ללמוד באופן אוטונומי ועצמאי, ומתייחסת ליכולת לעשות זאת כמיומנות בסיסית לחיים במאה ה־21 וליכולת להמשיך ללמוד לאורך החיים בעולם המשתנה תדיר. בעזרת הוראה דיאלוגית, מורים חונכים בעלי מיומנויות יוטאגוגיות יכולים לנתב את ההוראה שלהם לקידום יכולות למידה ־ עצמית של תלמידים שונים ולהכין אותם טוב יותר להתמודדות עם אתגרי העידן הנוכחי. קו הוראה זה מתקיים ביושרה בין המורה לתלמיד ומחייב בניית אמון בין הצדדים.
קו זה של חינוך שבא מתוך תובנות של העוסקים בחינוך ובהוראה, מצריך התנהלות מסויימת בתוך המסגרת החינוכית. בכדי להביא את הילד למצב של למידה- עצמית, יש להקנות לו הרגלים של עבודה ולקיחת אחריות על תהליך העבודה. האמון שיתנו ההורים במורים שיודעים את עבודתם ועושים הכל למען הצלחתו של התלמיד בעתיד (בלימודים ובחיים בכלל), יאפשר הצלחה בהעצמת התלמיד וחיזוק הערך העצמי שלו. התערבות בעבודתו של המורה, מבלבלת את הילד ועושה את התוצאה ההפוכה. הילד לא מכיר בסמכות המורית, לא במקצועיות של המורה ובנקודה זו אין שום עשייה חינוכית.
הורים יכולים לבקש מהמורה לשקף להם את הרציונאל שעומד מאחורי דרישה זו או אחרת של המורה ולעולם לא לבטלה לאלתר. מן הראוי שהילד ירגיש שההורים מאמינים במסגרת החינוכית אליה נשלח מדי יום ילדם. כיצד ירגיש הילד בטוח במסגרת, אם ההורים שלו כל הזמן מאשרים בפניו, שהמורה לא עושה עבודתו באופן שניתן לסמוך עליו? גדולים תהיו אם נעשה למען הגברת המודעות לרגש ושיפור הסובלנות לתסכול.

אנו עושים למלא את יומנו בעשייה, למלא ליבנו באהבה, כיסנו בפרנסה טובה ואת כרסנו באוכל טוב . עד כמה אנחנו נותנים דעתנו במילוי נכון של משימת החינוך. למלא את המשימה במטיב ונכון לילדנו?
התזונאית מגיעה לשיעורי תזונה נכונה ומלמדת כמה חשוב לצאת מהבית לאחר ארוחת בוקר בריאה. ואם אין זמן לארוחת בוקר בריאה קורנפלקס עם חלב או שוקו. ארוחת הבוקר שנשלחת עם הילדים תהא ארוחה בריאה עם חשיבה על חלבון, פרי וירק. מאוד חשובים שעורים אלו ואחרים שאנחנו כל כך צמאים שהילדים יקבלו בבית הספר. האם אנחנו משתפים פעולה למען הטמעת הרגלי תזונה נכונים?
הילדים מגיעים לבית הספר רעבים "לא אכלתי כלום בבית", הם אומרים. המורה שלא תתן לילד להיות רעב, נותנת לכיתה שלמה לאכול. משעה 7:50 ועד 8:05 אוכלים. עד שמתארגנים לשיעור, נותרו אולי 15 דקות לפתוח בשיחה. השיעור נגמר. מתחיל שיעור שני ואומרים הילדים: "אנחנו עושים הפסקת אוכל לארוחת בוקר ב9:20". שיעור שלישי עובר ומתחיל שעור רביעי: "מתי אוכלים? תמיד נותנים לנו לאכול לפני ההפסקה". וכך מתנהל לו יום הלימודים שטיב הלמידה ממולא יותר באכילה פיזית מאשר הזנה לנפש או לשכל.
קביעת מטרות חייבת להאמר ולהכתב בשיתוף פעולה בין כל האחראים על "טיב המילוי", שהרי זו דרישה מרכזית להתערבות חינוכית מוצלחת. חשוב שהמטרות יהיו ספציפיות, קונקרטיות, מובנות ומקובלות על המורים וההורים כאחד. המטרה האולטימטיבית היא להגדיל את תחושת הביטחון הרגשי של הילדים ולחזק את סכמת המבוגר הבריא. המטרה בהגעה למסגרת חינוכית היא חינוך הילדים להרגלים שיאפשרו להם בעתיד התנהלות נכונה למען הצלחה במסגרות החינוך השונות, במסגרות העבודה ועוד.
הצלחת החינוך נקבעת כשילדים מפגינים מיומנויות תקשורת חברתית יעילה הכוללת ריסון בריא, יותר אמפתיה לזולת ויותר ביטחון עצמי בהתמודדות עם לחצים בין – אישיים או חוויות אחרות הכרוכות בבחינה ובביקורת. ברור שאין הכוונה ללמד אותם להמיר את הצורך בתזונה נכונה באכילה רגשית. אזור הנוחות של הילדים בגילאים הצעירים ובגילאים הבוגרים יותר הוא האכילה. כשאנחנו מאפשרים צמצום זמן הלמידה וההתמודדות עם אתגרי הלמידה באמצעות בריחה לאכילה, אנחנו יוצרים מצע לאכילה רגשית שאינה לטובת הילדים. ביחד, הורים ומורים נעשה למען כשההורים בבוקר יחזרו לנהל רוטינת בוקר בריאה. קמים בשעה שמתאימה להספיק לצחצח שיניים, להתלבש, להתכנס במטבח, לשתות ולאכול ואז יוצאים למסגרות. כשמגיעים לבית הספר, המורה מתחילה יום ב "בוקר טוב תלמידים היום נלמד… היום יתנהל במילוי מיטיב ויעיל למען העשייה הלימודית והחינוכית". ארוחת בוקר מתקיימת בהפסקת האוכל לאחר השיעור השני. והפסקת אוכל – ארוחת צהרים במסגרות בהם מתקיימת הסעדה ואם לא אז בבית. גם בבית לא אוכלים כל היום. יש זמנים לארוחות. נלמד להיות שבעים מעשייה משמעותית לנפש, תוך כדי שמירה על תזונה נכונה לגוף.

הוראה והורות הם שני מגרשים שבהם מקיימים מערכות יחסים ובשני המגרשים מתבקשים לקיים אמון וכבוד למען הצלחה ביישום המטרות. המטרות העיקריות שלנו בשני המגרשים הם: יצירת אמון, כבוד לאוטונומיה של הפרט ולגבולות הרגשיים שלו ושמירה על עמדה לא מגוננת. חקירת ההשפעה של אמונות מזיקות בהקשרים החברתיים והבין אישיים ועבודה משותפת של פיתוח אמונות חלופיות תפקודיות יותר וכמובן יישום בליווי מלא של הילדים.
כמורה מזה 35 שנים אני חווה את המצוקה מאי אמון שנרקם בהיסטוריה של הילדים. אי האמון גורם לחוסר כבוד למבוגר ומביא לשקרים משני צידי המיתרס. אותם ילדים שחווים מצוקה שכזו מפתחים פרנויה (חרדה) שמביאה אותם להטיות קוגניטיביות, שמובילות לפרשנות שגויה של רמזים חברתיים. הטיפול שמתקיים בקליניקה שלי ושל העוסקים בcbt (טיפול קוגניטיבי), הוכח כמתאים לאותה פרנויה.
בק, דיויס ופרימן (2019) מפנים את תשומת לבנו שתחושת התקיפה שחווים אותם ילדים, מכוונת לדימוי העצמי שלהם ולא לבטיחותם. וכמו כן, נוטים לפרש בטעות את תשומת ליבו של הזולת כחנופה והערכה. הטיפול הקוגניטיבי מיועד למצוקות רגשיות ולאמונות המזיקות הנלוות לפרשנות שגויה ולא מבוקרת שכלית (Bareman&Tyrer,2004). העיקרון החינוכי של הטיפול הקוגניטיבי עם הילדים חייב להיות הכינון של ברית במערכת היחסים בין המורה/הורה לילד. תהליך שחייב להתבסס על פיתוח של הבנה הדדית לגבי קשיו של הילד, מה שיוביל ליצירת תחושה של אמון ושיתוף פעולה.
תלמיד שנמנע מלהיכנס לשיעור כלשהו משדר חרדה. החרדה איננה חד משמעית מהתנהגות המורה, ייתכן מאוד שהחרדה נובעת מסיטואציה שהתקיימה בעברו של הילד. גם חוקרים של שפת גוף טוענים שישנם תנועות גוף שפרושם בטוח מאז האדם הקדמון. דהינו לא מגלגול זה ואולי לא מגלגול קודם. כך גם תחושת המצוקה. ההכרה בכך שישנם אמצעים שבהם הטיות המידע מאפשרות את ההתעלמות, העיוות וההחרגה של מידע הסותר את אמונותיו. לעומת זאת, מידע העולה בקנה אחד עם אמונות מתקבל ללא קושי.
המחשבות האוטומטיות השליליות מביאות אותנו לחרדה ופחד ובמקביל התנהגות של הימנעות, הסתגרות ובידוד חברתי. להפגת החרדה והפחד יש לערוך שינויים בעיבוד המידה. הפרשנויות שאינן בשליטה קוגניטיבית מוליכות אותנו להתנהגות שאינה מטיבה איתנו – ולכן יש להבנות תוכנית לשינוי התנהגות.
ילד/ה שמשדרים חרדה מכניסה לשיעור מסוים, או הימנעות מעשייה מסוימת בבית, פועלים בהימנעות. יש להתייחס ברצינות לאירוע ההימנעות. לפרק את אירוע ההימנעות: מתי, אייך וכמה נמנע? כיצד מתקיימת הלכה למעשה ההימנעות? לשאול: מדוע נהגת בהימנעות? מה הרגשת כשנמנעת? איך אפשר היה אחרת לנהוג? (מודל אפר"ת). ולעודד התגברות על הקושי.

במסגרת שיעורי שיר עברי שאני מלמדת, לומדים בכיתה ז' שיר לחוסן נפשי. השיר שלמדנו "עלה קטן שלי", שהוא סינגל מסוגת מוזיקה יהודית מקורית, מהווה משל לעלה שנמצא על העץ וכשהוא גדל הוא נושר מהכובד והעץ הבוגר נותן לעלה הנחיות איך להתמודד עם החיים עצמם, כאשר הוא תלוי בעץ (אבא שלו) אלה שהוא תלוי בעצמו מעכשיו.
מכאן יצאנו להכיר באופן פרקטי ומשמעותי אלו הנחיות מקבלים הילדים שלנו מההורים והמורים שלהם להתמודדות עם החיים עצמם? אנחנו נוטים לא פעם לפתור לילדים את הבעיות, מציעים להם הצעות לפתרון ולא מאפשרים להם לפתח את האמונה הפנימית, שביכולתם לפתור בעיות בעצמם. ילד שיודע ליצור ולייצר פתרונות בכוחות עצמו, מעצים את יכולותיו האישיות והחברתיות ומטפח את הבריאות הנפשית שלו (מאיירס, 2012).
אחד המושאים החשובים ביותר בחינוך שלנו הוא ללמד את הילדים תקשורת אסרטיבית. על מנת לפתח תקשורת אסרטיבית אצל הילדים ההורים והמורים נדרשים להיות עבורם מודל. המודל נלמד אצל הילד כשהוא צופה באופן בו הוריו מנהלים קונפליקט מולו או בינם לבין עצמם.
מושא נוסף חשוב מאוד הוא השליטה בכעסים. כעס הוא רגש נורמלי ולגיטימי. שליטה על הכעס מתאפשרת כאשר האדם מסוגל לזהות את העוררות הרגשית ולתרגם אותה ככעס להבין, לפרש ולהעריך את הרגש שהוא חווה ולבטא את הכעס בדרך שיעילה לו. להורים יש תפקיד מרכזי ומכריע בהתפתחות הוויסות העצמי של הילד (כהן, 2006).
תפקידנו כבוגרים בחייהם של הילדים, להביא אותם להכיר בערך העצמי שלהם, להכיר כמה הם שווים בעיני עצמם. ויד ביד עם ערך חשוב זה להביא אותם למסוגלות עצמית, שיאמינו ברמה שתאפשר להם תפקוד נכון ומיטיב, כשהם מאמינים ביכולת שלהם להוביל את עצמם להגשמת חלומותיהם.
ניתן לראות בערך העצמי גורם מחסן, המסייע לילדים להתמודד עם אתגרי החיים בצורה יעילה ומיטיבה יותר. חוויות החיים החיוביות או השליליות שהאדם חווה יוצרות סכמות קוגנטיביות כלפי ה"עצמי" (דר' אפל, 2015).
בשנות הילדות המוקדמות, כשהעלה עדיין קשור לעץ, ההורים מהווים את מקור ההשפעה החשוב ביותר בחייו של הילד לגבי הערכתו העצמית, מכיוון שהם המקור החזק ביותר לחוויות חיוביות או שליליות שהילד יחווה. ערך עצמי נבנה כתוצאה ממסרים חיוביים עקביים, המגיעים מסביבתו של הילד. מסרים אלו מופנים ומוטמעים ומאפשרים לחזק את עצמו. החיזוק העצמי תורם משמעותית לעלייה בערך העצמי שלו. ערך עצמי גבוה מהווה סוג של חסינות רגשית המאפשרת לילד להתמודד טוב יותר עם מצבי לחץ, דחייה וכישלון (בראון ודתון, 1995).

הגיעו לקליניקה זוג הורים מתוסכלים מאוד. "היינו בפגישה עם מחנכת הכיתה, סגנית מנהלת, הפסיכולוג והיועצת והם לא מבינים שהם לא בכיוון הנכון עם הבן שלנו, מה עושים?". במצבי קונפליקט ההתנהגות שלנו תקבל ביטוי בשני כיוונים עיקריים: קיפאון/ כניעה – ואז התשלום הוא פנימי ונגרר לריצוי הצד השני. או תקיפה/שליטה – ואז התשלום הוא חיצוני, כלפי הסביבה – מה שיביא לריחוק מהקבוצה (אפל, 2015).
כשאנחנו מדברים על "הכיוון הנכון", חשוב שנבין שהכיוון הנכון יבחן במבחן התוצאה. אם בית הספר עושה מאמצים ונותן לתלמיד את השילוב הנכון לטעמם של המורים המקצועיים, את הליווי המנטלי לפי הבנתו של הצוות הטיפולי ובכל זאת אין תוצאה שמאפשרת לנו להגיד "הצלחנו", משהוא בדרך אינו נכון, הכיוון של הטיפול אינו נכון. אי אפשר כל הזמן להגיד "עשינו כל כך הרבה למען.." ומאידך, הורים יקרים גם אתם צריכים לקחת אחריות. היכן אתם בתמונה הזו של העשייה, של הדרך, של הכיוון להצלחה? האם מראש כשנבנתה התוכנית ההתערבות בה הוחלטו הצעדים, הסכמתם עם התוכנית? דאגתם שבבית תהא תמיכה מלאה לעשייה הבית ספרית?
הקונפליקט הינו עימות. רבים מאיתנו חוששים שאין לנו את הכלים להתמודדות במצבים שכאלה ולכן אנחנו נמנעים מהקונפליקט, אנחנו מסכימים עם הנאמר ללא הסכמה מודעת ושלמה, מה שלא מביא אותנו לשיתוף פעולה מלא במה שהוחלט ואז התוכנית לא יכולה להצליח. תוכנית פעולה משותפת של בית ובית ספר, היא התנאי להצלחה.
חשוב מאוד ללמוד לנהל קונפליקט עד לפתרון הבעיה באופן שיכבד את שני הצדדים ולהגיע להסכמה בדרך לניצחון. כל עוד שני הצדדים בסיום הקונפליקט לא מרגישים מנצחים, לא תצליח התוכנית לשיפור מצבו המנטלי והאקדמי של הילד.
כשאין הסכמה בין ההורים לצוות החינוכי, לא תהא הצלחה לאף אחד מהצדדים והנפגע העיקרי הוא הילד. יש לצאת משיחה עם תוכנית עבודה. מה תפקיד ההורים ומה תפקיד הצוות החינוכי. להכיר מראש את המסוגלות של התלמיד ולנתב להצלחה. כשאין שינוי בהתנהגות ואפילו לא במעט, חשוב להכיר בכך שהכיוון לא נכון, לכנס שוב ישיבה ולבחון את העשייה. הדרך תלויה בגורמים רבים שחשוב להכיר ולהוקיר כל גורם וגורם. לראות את החיבורים בין הגורמים. אם זה הבית: תקשורת פתוחה ועקבית עם הצוות החינוכי, להיות קשובים לילד ולהקפיד על תמיכה במורים (לדאוג לציוד מלא לשיעורים ולא לתת תמיכה בהימנעות מכניסה לשיעורים) ומצד שני המורים, לשמור על תקשורת עם ההורים. מעקב על ההצלחות יכול לתת כיוון לחיזוק ההצלחות ומיגור ההתנהגויות הלא נאותות. להבין שאם ההצלחה לא מגיעה, התוכנית לא עובדת ויש לתקנה. התקפה של אחד את השני, האשמות, לא מביאות להצלחה. עבודה בשיתוף פעולה מלא של בית ובית ספר יביאו לרווחה של הילד.

הבנת המושג "אחריות" כלפי הסובבים אותנו, מותנת בחשיבה על האחריות שלנו כלפי עצמנו. כשמגיע הורה ומבקש ממורה לקחת לתשומת ליבה שהילד שלו לא מבין את החומר הנלמד והוא לא רוצה להיכנס לכיתה, אני שואלת אותו כמנתחת התנהגות, היכן האחריות של ילדך להיות ולהבין את החומר הנלמד? ילד שנשאר שבוע בבית כי הגיעה משפחה מהדרום ורצה להיות איתם. ולאחר יום יומיים ששהה בבית ספר נוסע שבוע לנופש משפחתי בדרום. מגיע לבית ספר ולא מגיע לשיעורים פרטניים כי לא מוותר על ספורט ולא על קולנוע, לא מוצא לנכון לפגוש חבר שנכח ועבד בכיתה, לשבת וללמוד אתו, היכן האחריות ללמידה? שלו ושל הוריו.
אחריות היא ערך מוסרי, שמשמעותו היא שהאדם בהיותו בוגר, נושא בתוצאות של מעשיו ופעולותיו שלו כלפי עצמו וכלפי חברתו וסביבתו, אם הוא בחר בהם מרצונו החופשי. מדי פעם יש להשתמש בכלי שנקרא מיינדפולנס, מדיטציה שמאפשרת הפניית הקשב לכאן ועכשיו. שיח פנימי עם הנשמה – מה אני עושה להצלחה שלי ושל ילדיי? וללמד את הילד שלנו לעשות את השיח הזה עם עצמו.
לְמִידָה היא תהליך של שיפור הידע וההבנה במיומנות העשייה. הלמידה מבוססת על התנסות ומובילה לשינוי קבוע יחסית בהתנהגות של הפרט. למידה אינה רק רכישת ידע אקדמי. רכישת ידע להתנהלות עצמית, זו גם למידה.
שבו עם עצמכם וכתבו את המטרות שלכם בחינוך ילדכם. מה אתם מצפים שיאפיין את הילד הבוגר שיצא לחיים העצמאיים שלו? מה אתם עושים כדי להגשים ולהגיע אל אותה מטרה נעלה? איזו אחריות אתם לוקחים על עתיד ילדכם? מה האחריות שאתם מלמדים אותם לקחת על ההצלחה שלהם?
אחריות כערך מוסרי משמעותה בראש ובראשונה שהאדם שחי בחברה, אינו יכול להתעלם מההשפעה של פעולותיו על בני אדם החיים בסביבתו. אחריות מהווה תשתית התפתחותית פסיכולוגית וחברתית שאדם אמור לרכוש בעזרת הוריו, מחנכיו ותרבותו. ההורים והמחנכים מאפשרים לצעיר לרכוש ידע ריאלי כדי להסתגל למציאות ולהשתלב בה ולהפוך לאדם עצמאי וחופשי.
מסגרת חינוכית כשמה כן היא. מסגרת חינוכית מתייחסת למערכת של כללים, שמטרתם לשמור על הסדר בבתי ספר ולחתור לכך שהתלמידים יצליחו בלימודיהם. הכללים מכילים נוכחות ועשייה במהלך החינוך ללמידה אקטיבית. הורים חנכו את ילדכם לקחת אחריות וזאת בעצם היותכם מודל לחיקוי.

הורים מגיעים לקליניקה ושואלים אותי למה חייבים לתת גמול ? לא ברור שילד צריך להתנהג כמו שאומרים לו, כפי שמצפים ממנו? ואת ההורים הללו אני שואלת, אתם עושים ללא גמול? אתם לא מחפשים עבודה שתתגמל אתכם על העבודה שאתם משקיעים? נלחמים על עוד שקל, כי מגיע לכם יותר? אתם לא מבקשים לשבת על הספה לנוח קצת אחרי שמארגנים את השבת? כולנו מחפשים לבצע פעולות שאנחנו אוהבים ואנחנו מתוגמלים בהתאם? לא פעם שמעתי הורה אומר לבן זוג שהביא חפיסת שוקולד (במקום זר פרחים), רק זה מה שמגיע לי? כולנו צמאים להערכה, להוקרה על עשייה. תתפלאו, גם הילדים.
נעשה הכל שהפעולה שאנחנו מבקשים שהילד יעשה תהא נעימה לו, כך יגבר הסיכוי שאותה פעולה תהפוך להרגל. חשוב שנבחן היטב לאיזו פעולה מתחבר הילד: לסדר את החדר או לשטוף כלים? הצפייה לגמול ולאו דווקא הגמול עצמו, היא שגורמת לכל אדם לנקוט פעולה. לכן חשוב לאמר נסדר ביחד את הבית ונצא לגלידה. נשב לראות סרט עם פופקורן ביחד. להפוך את ההרגל של העשייה לאטרקטיבי.
השייכות לקבוצה, כשעושים ביחד את הפעולה, היא שהופכת את המסע למסע משותף ולרוב הוא הגמול המתבקש לעשייה. הזהות שלנו כפועלים למען ועושים מעשה, הופכת להיות קשורה לזו של הסובבים אותנו. הזהות הקבוצתית מתחילה להעצים את הזהות הפרטית. חברות ושייכות לקהילה הן הגורמים המאפשרים לנו להטמיע זהות חדשה ולהתמיד בהתנהגות לאורך זמן.
אני חוזרת ומדגישה ההורים הינם מודל חיקוי. עבודה משותפת של ההורים מגרה את הילדים להיות שותפים לעשיה. כאשר שינוי ההרגלים משמעו השתלבות טובה יותר בחיי השבט – השינוי אטרקטיבי יותר. אם התנהגות עשויה לזכות אותנו בהערכה, בכבוד ובשבחים, אנו תופסים אותה כאטרקטיבית.
חוזרת ומדגישה שכל הרגל הוא תלוי הקשר. העולם סביבנו הוא זה שגורם לנו להשתנות. אל תהיו הקורבנות של הסביבה שלכם, תהיו האדריכלים. האתגרים שנעמיד אל מול הילדים הם החינוך להתנהגות שתעשה להם את החיים קלים יותר. טעות גדולה היא להשאיר את הילד באזור הנוחות, שלא יהיה בלחץ, שתמיד יחייך ויהיה מאושר. חשוב לאתגר ולהביא אותו לידי אושר במימוש משמעותי של עשייה אותה נתגמל בכדי להביא לעשייה חוזרת.

הכבוד מבטא את המרכזיוּת של האדם בעולם ובחברה: "ותחסרהו [את האדם] מעט מאלוהים, כבוד והדר תעטרהו" (תהלים ח' 6). כבוד האדם הוא יסוד מוסד לאורך הספרות המקראית, ומשום שהאדם נתפס כיצור ראוי לכבוד, שאין לבזות את צלם האלוהים שבו, ניתן לעיקרון זה ביטוי משמעותי בכתובים הלקוחים מן הסיפורת המקראית ומן החוק.
רבי אליעזר אמר: יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך. (אבות פ"ב מ"י). כיצד? מלמד, שכשם שרואה את כבודו, כך יהא אדם רואה את כבוד חברו. וכשם שאין אדם רוצה שיצא שם רע על כבודו, כדך יהא אדם רוצה שלא להוציא שם רע על כבודו של חברו . האדם רואה את כבודו בעין טובה, כי אין האדם רואה חובה לעצמו; כך יהא אדם רואה את כבוד חברו, יתייחס בעין טובה אל הכבוד שחברו נוחל, ואל יתקנא בו. האדם נדרש להפעיל רצון ויחס חיובי על מנת שלא יגיע לידי קנאה ושנאה. רבי אליעזר דורש שגם בשעה שישנה עילה לשם רע, ישאף אדם להרחקתה ויהא רוצה שלא להוציא שם רע על כבוד חברו.
במדינת ישראל נקבע חוק-יסוד "כבוד האדם וחרותו", מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו. אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם. כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו. החינוך חייב להתחיל בפרוק כל המשתמע מערך כבוד האדם ויישומו בחיי היום יום. ילד מהיום בו התחיל ללכת ולתקשר עם הסביבה חייב להבין שאלימות היא שימוש בכוח על מנת לפגוע בכבוד האדם. אלימות כוללת מגוון פעילויות מזיקות, הנעשות על ידי אדם אחד או יותר ופוגעות באחר או בחברה, בין אם פיזית, מילולית, חברתית, מינית או אחרת, תוך פגיעה או כוונה לפגוע בבני אדם, בעלי חיים, צומח, או חפץ דומם. לפעילות זו יש השפעות על הקורבנות, הן מבחינה נפשית, והן מבחינה הישגית, לאורך השנים.
כפי שנהוג ונכון לחנך להתנהגות נאותה. עלינו לתגמל ולחזק את הילדים על נתינה לקהילה ואת העוסקים בכבוד לזולת. כבודו של אדם, לפי המשנה והתלמוד, נמדד במעשיו כלפי הזולת. כבוד האדם אינו נמדד בקניין התארים ו/או כספו של אדם ומעמדו החברתי אלא במעשיו הטובים ובנתינה הבלתי נלאית לאדם ולקהילה כולה. להוקיע באופן שלא ישתמע לשני פנים את האלימות וחוסר הכבוד לזולת. אם הבנו שהשעייה מבית הספר על אלימות אינה מועילה. האלימות גוברת, הילדים לא חוששים מלהפגין אלימות. יש להסיק שחייבים להיות נוקשים יותר בתגובה לאלימות. ילד אלים, חייב להבין שלא רק עבר על חוקי תקנון בית ספר, אלא קיים עבירה על חוק מדינה. ככל שנקדים כך נצליח למדר את האלימות. התגובה חייבת להיות מספיק מרתיעה כדי שילדים יפחדו להרים יד על חבר או לאמר מילים פוגעות. אסור להקל ראש בעניין. למען בטחון ילדנו.

שלושה ימים. שלושה ימים של פגישות, שיחות, הכרות, הבנות, תובנות. בשביל מי ובשביל מה? מטרותו של יום ההורים הוא קידום התקשורת בין ההורים לבין אנשי החינוך, לשם הבנת צורכי התלמיד ולמען רווחתו. ולמי חשובה רווחתו של התלמיד? מהי רווחתו של התלמיד?
החינוך הוא ההתנהגות שאיתה מגיעים ללמידה. אנו משקפים את מצב רוחנו, את מצב חוסן נפשנו, את הרווחה הנפשית שלנו בהתנהגות, במעשים ולא בידע ובהבנה האקדמית שלנו. רווחה נפשית הוא מושג בפסיכולוגיה המתאר את הערכתו הסובייקטיבית של האדם על בריאותו הנפשית. זו המידה שבה תופס האדם את האיכות הכוללת של חייו כחיובית ורצויה. האם אנו בוחנים את תוכן הדברים, אותם לימודים אקדמים או את ההקשר המחבר את התוכן לחיים הכוללים, מהות הילד עצמו, הרגשות שמהווים עבורנו מסגרת למשמעות ותחושת האושר שאותה אנו מחפשים עבורנו ועבור ילדנו. הרווחה הנפשית מתמקדת בתפקוד התקין של האדם. גישה זו מוליכה לחיפוש אחר מקורות הכוח, התפוקות החיוביות והתמודדויות יעילות עם המציאות.
ביום ההורים משקפים עם התלמיד את שלוש נקודות המבט שלו על עצמו: אישית, חברתית ולימודית. מורים בבית הספר מתבקשים לתת לתלמידים יותר מקום ביום ההורים. פחות לדבר, יותר להקשיב. תכוונו את הילדים להיות המוביל בשיחה שבין ההורה למורה. זה המקום שהתלמיד יאמר אייך נכון ששני הגופים שכרגע מהווים מצע להצלחתו, יתנו יד למען עתידו. תלמיד אשר חש שביעות רצון גבוהה ידרג את הפריטים "עד עכשיו השגתי את הדברים החשובים שאני רוצה בחיים", ו-"תנאי החיים שלי מצוינים" בציון גבוה המעיד על הסכמה ועל רווחה נפשית גבוהה. תלמיד שלא מרגיש ששני הגופים אחידים במטרתם להביא לרווחתו הנפשית, לא ישתף פעולה בלמידה בשום תחום דעת שהוא.
התלמיד הוא המרכז. התלמיד הוא עמוד האש שאמור להוביל. המבוגרים בחייו, יתנו לו את הביטחון שהם כאן בשבילו להביא אותו לחיים טובים. באהבה וביראה. הדדיות. כדי להצליח בחינוך, אנו נעשה שהילד יאמין בנו. ירגיש שאנחנו אתו ולא נגדו. שאנחנו מאמינים בו. גם המורים וגם ההורים. לכל ילד יש חוזקות. לכל ילד יש יכולות. זה הזמן והמקום להעצים את היכולות. לנתב הצלחה בכל נתיב שאנחנו כמבוגרים מבינים שהילד עדין לא שם, לעזור לו להגיע לתובנות, כשאנחנו ממלאים אותו בהוקרה על מה שהוא עושה. כי כל ילד עושה.
יום ההורים הוא יום שבו הילד צופה בנו המבוגרים ובוחן מי באמת אוהב אותו. מי באמת רואה אותו. מי שם כדי לעזור לו להרגיש חוויות של הצלחה מי ייתן לו את אותה רווחה נפשית ומוכן לצעוד אתו יד ביד. לעבור אתו מכשולים ולחבק אותו כשצריך. כן. את יום ההורים צריכים הילדים. הורים צריכים להגיע לכל הנפשות הפועלות בבית הספר, להכיר את כולם. לדעת עם מי הילד שלכם נפגש ומה משמעות של כל מורה ואיש צוות בחייו של ילדכם.

כמנתחת התנהגות אני מלווה בתי ספר בסיוע להטמעת התנהגות שתטיב עם התלמידים ותביא אותם להצלחה. באחד מבתי הספר נתקלתי בתופעה שבה ילדים לא מעוניינים להיכנס לשיעור זה או אחר וההורים מבקשים שהילד לא יכנס לשיעור. בית הספר מאשר ולא מתעמת עם ההורים.
הטענה החוזרת בכל המקרים שהילדים מרגישים לחץ בשיעורים, שהם מתקשים בחומר הלימוד, שהמורה "מפחידה" ועוד. ברור לנו שפחד, באופן הידוע והמוכר, יוצר שלוש תגובות אפשריות. האחת היא לקפוא במקום. הילד משתתק, לא משתף פעולה. השנייה, הילד תוקף ומגיב באופן אימפולסיבי ולעיתים אגרסיבי. התגובה השלישית היא בריחה, יציאה מהמקום המהווה טריגר לפחד. ברור לנו שתגובות אלו הן תגובות רגשיות, שאינן מושכלות ושקולות להתמודדות נכונה ומיטבית לטווח הארוך עבור הילד. חשוב שנבין שעוצמת החרדה המתרחשת בכיתה היא עדות לעוצמת האכפתיות. זה לא שהילד/ה לא מצליחים, הם פשוט מאוד מאוד רוצים להצליח. מתן האישור להימנעות מכניסה לשיעור, מלמד את הילד שאין להתמודד עם הסיטואציה אלא להישאר במקום הנוחות.
הילדים מבקשים מאיתנו כלים שיאפשרו להם חוסן נפשי, כלים להתמודדות מול מצבים אלו ואחרים. החיים שלנו רצופים באינטראקציות עם אנשים שאנחנו לומדים להכיר ולומדים להתנהל מולם. חשוב שנסייע לילדים לקבל כלים תקשורתיים לשיח פתוח, מכבד ומעצים. לשבת עם המורה ולבנות תוכנית התערבות שתאפשר לילד להישאר בכיתה ולבוא לידי הצלחה. שיחה עם המורה להבניית אופציות לחוויות הצלחה של הילד בכיתה. מסלולים ללמידה משמעותית עבור הילד בכיתה בפרט ובבית הספר בכלל.
המורים מקצועיים. לומדים את עבודתם ונעזרים באנשי מקצוע נוספים, כמו יועצת בית הספר, הפסיכולוג החינוכי של בית הספר, מנתחי התנהגות, מטפלת רגשית ועוד. בפגישה עם המורה, ההורה והתלמיד משקפים את התחושות והנכון הוא להביא את הילד להיכנס לכיתה וללמוד באופן נאות ובתפקוד מלא בכל שעות הלימודים ביחד עם בני כיתתו.
הימנעות מכניסה לשיעורים מעצימה את תחושת הפחד מאי הצלחה. מעצימה את תחושת הקורבנות: "המורה נטפלת רק אלי", עובדה היא ששאר הילדים לומדים בכיתה. ההימנעות מעצימה את הירידה בערך העצמי : "אני לא מסוגל להיות ולהתמודד בכיתה, עם מה ששאר תלמידי הכיתה מתמודדים". ולכן, לא נכון לאשר הימנעות מכניסה לשיעורים, אלא להעצים את הילד/ה שישקפו את התחושות מול המורה וביחד להגיע למצב שהילד מצליח בשיעור ומרגיש שהשיעור הספציפי הזה הופך לשיעור המשמעותי ביותר עבורו בבית הספר, כי אנחנו מבינים שעוצמת החרדה המתרחשת בכיתה היא עדות לעוצמת האכפתיות. הילד/ה מאוד מאוד רוצים להצליח. בואו נעזור להם להצליח.