תגית: תלמיד

הגיע לקליניקה אב צעיר לנער בן 14 "אני לא יודע למי את צריכה לעזור לבן שלי או לי?". לאחר שיחה קצרה בה סיפר את תמונת המצב של הבן בבית הספר: תלמיד שמצליח להבין את חומר הלימודים, נמצא בהקבצות א' במתמטיקה ואנגלית, כל הזמן הערות משמעת. חוצפה, אי ציות או כפי שמתפרש אי קבלת סמכות ועוד, אמר האב: "אני הולך לכתוב מכתב למפקחת, המורה הזו, אני אגרום שיפטרו אותה, אני אכנס כאן למלחמה מולה ומול כל בית הספר".
מלחמה. ואוו. ניקח אוויר. במלחמה אין מנצחים. נהפוך הוא. יש לקחת את שתי כפות הידיים לפתוח כלפי מעלה להכניס באמצעותן אויר נקי לגוף ולנשמה, להניח אותן על החזה ולחוש את האויר המלא אור ואהבה אל תוך הגוף. להבין שרק בזכות כוח האהבה ניתן להביא שינוי למצב שלא טוב לנו בו. ברוגע וסבלנות.
תקשורת נכונה עם המחנכת, המנהל והבנה איפה אני, ההורה יכול לעשות כדי לשנות את המצב. מי שעומד כאן מולנו הוא הילד. טובתו היא שלום. אהבה בין כל השותפים לחינוכו. מדובר כאן למעשה במערכת יחסים בין בני זוג. ההורים והצוות החינוכי, בהגיע הילד למסגרת החינוכית, כורתים ברית שלום למען חינוכו של הילד. הברית הזו היא הסכם שכל כולו להטיב עם הילד. רק מצב של עבודה משותפת בין שני הצדדים תאפשר לילד להרגיש ביטחון ואמונה שאכן מדובר בגוש חזק שהווה עבורו מצע להצלחה בחיים.
השאלה שנשאלת היכן ההורה יכול להיות לעזר. למשל: לשתף את המורה מההכרות שלו עם הילד שלו, מה הם החוזקות של הילד? מה יכולים להיות החיזוקים שיאפשרו לחזק התנהגות טובה ומיטבית, שהרי בזמן שיעסוק במיקוד בהתנהגות טובה, לא יהיה מקום להתנהגות לא נאותה. כשמדליקים את האור נעלם החושך ואפילו נקודות החושך הקטנות ביותר. דפוסי ההתנהגות של הילד מקבלים חיזוק מהסביבה. ילד מעצב לעצמו התנהגות תואמת למסגרת שהוא נמצא. אם ילד מתנהג באופן מוסרי ונימוסי בבית הוריו, במגרש הכדורסל, באולם התזמורת, אין ספק שיש לו את הכלים להתנהג נכון גם במסגרת בית הספר. ביחד עם המחנכת יש לשבת ברוגע ולאבחן כיצד מחזקים את ההתנהגות הטובה באמצעות הטבה, גמול נכון לעשייה חיובית. רק בשיתוף פעולה של שלום ואהבה מגיעים להישגים הנכונים לעתידו של הילד. מלחמה מול המערכת מלמדת את הילד שהדרך לפתרון בעיות היא מלחמה, כעס, שנאה, איבה ולא לדרך חיים שכזו אנו שואפים.
הגמול להתנהגות טובה יכול להיות מחמאות במהלך תהליך הטמעת התנהגות נאותה, הבטחה שהתנהגות נאותה תוקר גם בחישוב הציון בתעודה, צמתים ליום כיף במסגרת הלימודים, כמו יציאה לגן סמוך לבית הספר לעריכת פיקניק או טיול. חשוב להימנע מעיוות חשיבה של הכללה מוגזמת ולהבין שתמיד אפשר ויש על מה לעבוד.

מוצאי שבת, צלצול טלפון מפר את הרגיעה משבת עם הילדים והנכדים שלי. אמא מודאגת מעבר לקו: "בבקשה תעזרי לי, הבן שלי החליט שהוא לא מוכן ללכת יותר לבית הספר, בשביל מה ללכת לבית הספר". ביקשתי שתשב עם הבן שלה וביחד אתו להעלות על הכתב עשרה דגשים שעושה בבית ספר. לצד אותם דגשים לציין האם היו יכולים להתקיים גם בבית. את הדף להביא איתכם לקליניקה מחר.
האם ובנה הגיעו לקליניקה בתום יום הלימודים. בדף נכתב שבבית ספר יש חברים בהפסקות, יש חוברות שבהם ממלאים אחר המשימות, יש שעורי ספורט ועוד. הדגשנו את החיובי בבית הספר וניסינו ביחד להבין היכן הבעיה.
בית ספר הוא מוסד לימודי המספק את האמצעים ללימוד תחומי דעת. הוא נועד לאפשר לתלמידים להשתלב בחברה על ידי רכישת השכלה ומקצוע. התוצר של תפקוד התלמיד בתחומי הדעת השונים, הנלמדים בבית הספר הוא הישגים אקדמיים. במסגרת בית הספר, הילדים מחויבים לשבת בתוך כיתה עם עוד כעשרים תלמידים לפחות (שלא תמיד החברים הכי טובים), יש לעמוד בזמנים של הצלצולים, כשזמני ההפסקות לא תואמים תמיד את הזמן שהם זקוקים לפסק זמן ומנוחה. האם בית הספר הוא מוסד חינוכי? חִנּוּךְ הוא תהליך מתמשך לאורך שנות החיים, בו מתבצעת למידה ורכישת ידע, מיומנות, דרכי חשיבה, ערכים או עמדות. כך שניתן להתבונן בתהליך החינוכי, כמצבור של פעולות מכוונות המשפיעות על התנהגות האדם ועל עיצוב אישיותו. בית הספר לא נועד להחליף את התרומה החינוכית של המשפחה ומוסדות חברתיים אחרים, אלא רק להשלים אותה בתחומים הספציפיים שבאחריות אנשי מקצוע. בהתאם לכך, התפקיד העיקרי שיועד בתחילה לבית הספר היה הקנייה של ידע. כיצד נביא את הילד לרצות לקנות ידע דווקא בבית הספר ולא בבית? שהרי לקיומה של המסגרת החינוכית יש לא מעט יתרונות למען הילד (חוסן נפשי, חינוך לערכים ורכישת מיומנויות ועוד), הוריו (שיוכלו להביא פרנסה בידיעה שהילד מוגן ודואגים לחינוכו והשכלתו).
לכל תלמיד/ה יש תחומי עניין שונים, יש עולם אחר משל עצמו של חולשות וחוזקות. חשוב ורצוי להכיר היטב כל תלמיד ותלמידה ולהבין כיצד הם היו רוצים להתנהל במסגרת הלימודית/חינוכית. החינוך הרי לא נולד כשקם בית הספר. החינוך קיים מאז נברא האדם. עשיו חונך להביא ציד הביתה ויעקוב חונך לשמור על הצאן והבקר כיושב אוהלים ולא פעיל במיוחד. יצחק הכיר את בניו וידע מה נכון לכל אחד מהם.
תפקוד התלמיד הכולל מילוי משימות, הקשבה לסמכות מורית, כבוד למבוגר ועמידה בלוח זמנים יכול להתקיים תוך כתיבת הסכם עבודה בו יצוין מה מתבקש מהילד, כיצד בתוך המסגרת הבית ספרית נכון יהיה לו לעמוד במתבקש וכיצד הוא מתוגמל על עשייה משמעותית שבה גם הוא וגם המורה יחוו חוויית הצלחה במילוי תפקידם.
הילד שהגיע לקליניקה שיתף שהוא זקוק לאוורור בתום מילוי משימות שהן מאתגרות במיוחד וקשה לו מאוד ללמוד שעתיים ברצף מתמטיקה ו/או מדעים. בהסכם העבודה נכתב שקיימת חובה להיכנס בזמן לשיעור עם כל הציוד, להיות שותף בהקניה. ביצוע המשימה יחולק לשניים או שלושה חלקים, כשבסיום כל חלק של עשייה, יתאפשר לו לצאת לחמש דקות אוורור. והיה וסיים את שלושת החלקים וגם אם עדיין לא הסתיים השיעור, הוא חופשי לצאת מהכיתה, כי בעבורו הסתיים השיעור. הילד נשם לרווחה, חתם על ההסכם ואמר: "ככה אני אצליח". הולכים לבית הספר כדי לחוות חוויות הצלחה והעצמה.

בסיום קורס של לימודי תעודה, כמסיימים תואר, מקבלים תעודה שאומרת שאנו כשרים לעבודה בתחום. גם כשילדים מסיימים שנת למודים הם מקבלים תעודה. מבלבל קצת. הילדים סיימו שנת לימודים, הם כשרים לעלות כתה. מרבית בתי הספר בארץ שינו את שם הדף לתעודת הערכה. מה מטרת תעודת הערכה זו?
בויקיפדיה נמצא שהערכה היא בִּקֹּרֶת, תֵּאוּר פְּעֻלּוֹתָיו שֶׁל אָדָם אוֹ דָּבָר, קְבִיעַת מַעֲלוֹתֵיהֶם וְחֶסְרוֹנוֹתֵיהֶם. ואין טוב מזה להסביר מה אנחנו עושים בפועל באמצעות אותה תעודה שמקבל תלמיד בסוף שנה. מטרתה להכיר ולהוקיר את העשייה החיובית שנעשתה על מנת להגיע למצב בוא ניתן לעלות כיתה. הערכה משמשת חלק בלתי נפרד מתהליך ההוראה-למידה השוטף והיום-יומי המתרחש בכיתות. תפקידה לספק למורים נתונים לצורך תכנון ומשוב, לשם בקרה על התהליכים המתרחשים בכיתה ולשם קידום הישגי הלומדים (חוזר מנכ"ל בנושא הערכה).
חשוב שנבין קודם ביצוע הערכת התלמידים, מה התבחינים אותם אנו רוצים להעריך. כמורה מזה 30 שנה, אני אתמקד בפעולותיו המעשיות של התלמיד/ה לקיום תלמידות. למשל, הבאת ציוד מלא לשיעור, הגעה בזמן, עבודה בזמן השיעור, הכנת משימות הבית, נחישות להבנת החומר הנלמד, כמו הגעה לשיעורים פרטניים ביוזמה ולא כי אני ביקשתי שיגיע. בעבורי תלמיד/ה שעושה למען ההצלחה שלו, מגיעה לו הערכה גבוהה, גם אם הציונים לא משקפים שליטה בחומר הנלמד. התלמיד לא יקבל ציון 100 בתעודת הערכה, אבל בטח ובטח לא 70 , אם אכן התנהל בשיעור על פי כל הקריטריונים שפרשתי למעלה. ולמה?
כי מדובר בהערכה. כי גם אנחנו אם השקענו בעבודה: השתדלנו להגיע לבית הספר גם כשלא היינו במיטבנו, בחרנו להביא לכיתה מערכי שיעור שעבדנו עליהם שעות, ידענו להיות בשביל התלמידים שלנו גם כשהם התקשרו בערב בדיוק כשהשכבנו את הילדים לישון, אנחנו מצפים למשכורת מתגמלת. כך גם אם התלמידים שלנו לא ממש הצליחו להבין את כל החומר שלימדנו, אנחנו מצפים שלא יפגעו לנו במשכורת. כי אם יפגעו במשכורת, נאמר לעצמנו "אין הערכה לעשייה שלנו, בשנה הבאה לא אשקיע כל כך, בשביל מה"?
בדיוק אותו דבר התלמידים שלנו. מתוך היותי מאמנת אישית וכמנתחת התנהגות, מוכח שהתנהלות נכונה, התמדה ונחישות להשגת המטרה מביאה בסופו של דבר לתוצאות טובות. ההוקרה להתנהלות נכונה כתלמיד, תביא את הילד לרצות להמשיך ולהשקיע, כי מאמינים בו ורמת ההישגים תעלה אט אט. זה יקרה, כי הצלחנו לאסוף את הילד ללמידה. מדובר בהערכה דינמית שבניגוד להערכה סטטית המעריכה את התוצר בלבד, מאופיינת באינטראקציה עם התלמיד במטרה להעריך היבטים קוגניטיביים ורגשיים בתהליכי הלמידה שלו כגון; אסטרטגיות הלמידה, תהליכי הבקרה, מוטיבציה ודימוי עצמי כלומד.
היו חכמים, אל תהיו צודקים. גם במסגרת החינוכית וגם במסגרת הביתית. ילד שמרגיש שמעריכים את העשייה שלו יעשה עוד לקבל הוקרה וחיזוקים חיובים. ילד שעושה למען ולא מעריכים יפסיק לעשות. בהצלחה.

שבועיים לפני תום שנת הלימודים. מאבק הכוחות שבין המורים לתלמידים להמשיך במסגרת חינוכית ראויה ומכבדת, מגיע לרף גבוה וכמעט בלתי אפשרי לשליטה. ברור לנו שהגישה הפשוטה ביותר לסמכות, היא תיאור של מאבק כוחות בין גורמים שונים על שימור כוחם, וצבירת כוח בידי גורם מסוים. במקרה זה, במסגרת החינוכית המורים עושים הכל לשמר את כוחם הסמכותי בעוד התלמידים מצידם צוברים כוח אל מול אותם מורים. מבחינה זו, הסמכות פועלת מתוקף שיקולי עלות-תועלת של כל אחד מהצדדים ועוצמתה נקבעת בהתאם לנסיבות אלו.
הציות מהווה תנאי לקיומה של הסמכות. ענישה ועידוד, כאמור, הן הפעולות לאכיפת הסמכות בפועל. ציות הוא הכלל, ואילו אי ציות הוא הפרה של הסמכות והתנגדות לכוח המופעל. הפרת הסמכות אמורה לפי כל תקנון התנהגותי להביא לחיזוק שלילי או ענישה, המוטלת על ידי בעל הסמכות. חומרת הסנקציה והאיום אותו היא מהווה, תלויים בסיטואציה החברתית המסוימת וביחסי הכוחות.
רוברט פול וולף דוחה את גישת הציות כמאבק כוחות. לשיטתו, כאשר מושא הסמכות מציית לסמכות מתוך שקילת שיקולי עלות תועלת, לא מדובר בסמכות אלא בריצוי הסמכות. במקרה שלנו הילדים יודעים שהם מתוגמלים בציון בתעודה. אלא שהם גם יודעים שהציונים ניתנים לפחות שלושה שבועות לפני סיום שנת הלימודים. כך שעד לתקופה זו שלפני החופש, התלמיד בוחר "האם לבצע פעולה", הוא שוקל שיקולים בעד ושיקולים נגד, ומאזן ביניהם. בשלב זה, לפי הפילוסוף יוסף רז, הסמכות אינה מהווה טעם בפני עצמה לשיקול באופן ההתנהגות. כך שאם מורה אומרת לתלמיד "תכנס עם הציוד הנדרש לכיתה", הציווי לא חל על שיקולים כמו הציון בתעודה או שיחת נזיפה בשיחות הורים.
מכיוון שסמכות מורית היא יכולת של המורה להכפיף דפוסי התנהגות מסוימים על תלמיד. סמכות נחשבת לאחד מיסודות החברה האנושית, ועומדת כנגד שיתוף פעולה. אימוץ דפוסי פעולה כתוצאה מסמכות מכונה ציות, והסמכות כמושג מקיפה את רוב מקרי ההנהגה. שהרי אם נשווה לאדם הדתי המאמין בסמכות האלוהית. אין מצב שהציות יתחם לתקופה, שהרי הסנקציות הן לכל החיים, לכל הגלגולים ואתה אף פעם לא תדע מה ההשלכות של המעשה הלא מוסרי שעשית.
האם לזה נקרא יראת כבוד. שהרי אנו יראים עוד לפני שאנחנו מכבדים. האם כוח הסמכות עשוי להיות ממשי ואם לא אז אין סמכות? מתברר שכוח הסמכות נקבע על שום השימוש האפשרי בסנקציה: פעולה הפוגעת באדם שאינו מציית לסמכות. ומי מאיתנו מעוניין להיות צייתן לסמכות המאיימת עלינו בכאב (ציונים שליליים)? כשהמצב כזה ואכן משתחרר שלושה שבועות לפני תום השנה זה הזמן לשחרור כל הכבלים.
אם נחכים ונדע להביא את הסמכות מלכתחילה כמתכון לרוגע, שלווה, הצלחה, חוויות משמעותיות. לא תהא התרופפות במשמעת לסמכות. אם ידעו הילדים שהתנהגותם נבחנת עד ליום האחרון ללמודים. פרס משמעותי יינתן רק אם המשמעות לא תתרופף – ספק יוותרו על הפרס. הגמול חייב להיות לכלל השכבה כדי שתהא מחוייבות חברתית. אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. בעל הסמכות, המורה, יזכה בפרס ביחד עם התלמידים. הסמכות תהא המאמן שמנצח ביחד עם הקבוצה במשחק. ובא לציון גואל.

השבוע הזמנתי הורים להגיע לבית הספר לשיחה. יומיים אחרי הדרישה הגיעו ההורים לשיחה. ההורים בשיחה שהתקיימה הבינו שכשביקשתי שיגיעו, השיחה הייתה צריכה להתקיים בבוקר שלמחרת הסיבה להזמנה. לא דוחים. להצלחת התלמידים בבית הספר יש התניה ברורה במעורבות הורית ועבודה משותפת של בית ובית הספר.

הנוכחות המתבקשת בבית הספר, היא של התלמיד והוריו. ילד הוא חבילה אחת עם הוריו. ברגע שנבין שחובת ההכרה בהיות הילד חלק משמעותי מאישיות ההורים וההתנהלות הביתית ממנה הוא מגיע, דרכנו להצלחת חינוך הילד תהא סלולה ובטוחה. בספר שלי "גלגולו של חינוך", אני כותבת "יחסים פונקציונליים הם הדבר המשמעותי ביותר במחקר מדעי, בהקשר שבין התנהגות לבין קביעת משתנה מכריע. קיים הקשר בין התנהגות לבין המשתנים השולטים בה. המניעים שלנו להתנהגות תלויים במוטיבציה שלנו להשיג את המחזק בנקודת הזמן הספציפית" והדגש על נקודת זמן ספציפית. לזמן יש משמעות כבדת משקל בכלל בכל תחום בחיים ובמיוחד בהשפעה לשינוי התנהגות. תנאי נוסף הכרחי להצלחת הילד לשינוי התנהגות, הוא השיתוף פעולה עם ההורים. ההורים חייבים להרגיש מחוייבים למסגרת החינוכית בה הילד נמצא. הילד חייב לראות בהורים ובמורים שלו גוף אחד שרוצה בטובתו. שאם לא כך, הילד לא יהיה בעל מוטיבציה מירבית לשינוי התנהגותו כשהוא חדור אמונה שאכן ההתנהגות הלא רצויה אינה מטיבה איתו.

בספרי, אני מספרת סיפור על תהליך של שינוי התנהגות תלמיד, תוך הבניית תוכנית התערבות בה מתקיימת ברית של שיתוף פעולה עם הבית ומוכיחה עד כמה שיתוף פעולה זה מהווה תנאי מקדים והכרחי להצלחת התוכנית. "יצירת קשר ואמון בין בית הספר להורים מאפשרת לתעל את הכוחות לכיוון של עזרה לתלמיד ומעצימה את תחושת המסוגלות של ההורים בהשפעה על חינוך הילד." הילד חייב להרגיש את האינטרס המשותף של ההורים והמורים בהצלחתו.

התנהגות הילד היא המראה למצבו המנטלי ולצורך ענייננו גם מצבו האקדמי. ילד שמתנהג לא נכון, דורש "תראו אותי". במקום שכזה, מן הראוי בזמן אמת שהמורה ישקף להורה את שקרה ושההורה יגיע לשיחה למען שיקוף המצב לילד ומציאת דרך נכונה למיטביות. הבניית הדרך חייבת להיות אותנטית למצבו של הילד והמסוגלות שלו ולכן חשוב מאוד לשמוע את ההורים בזמן אמת ולתאם ציפיות ועמדות להתנהלות בהמשך. ההורים מכירים את הילד שלהם ואת עצמם. ההורים חייבים לקחת אחריות בשיתוף פעולה ומעורבות בחיי הילד במסגרת החינוכית ועל כך אני מרחיבה בספר "הרוח בחינוך". המורה המחנך, המורה מקצועי וכל הצוות החינוכי שנפגש עם הילד בבית הספר, משלים את החינוך שקיבל הילד 7 שנים לפני שהגיע לבית הספר ועושה הכל לשדרג ולהטיב. אבל, אבל גדול, המורה לא יכול לעשות את עבודת החינוך לבד ללא מעורבות מלאה של ההורים.

הורה התקשר אלי שמח ומאושר ושאל אותי: "מה את עושה שהילד שלי בגיל ההתבגרות מגיע הביתה ומהרגע שהתיישב לאכול מספר לי על שיעור מתמטיקה ועל המשימות שיש לו במתמטיקה וכמה חשוב לו לעשות אותן, לפני שחבר זה או אחר יקרא לו לצאת לשחק במגרש הכדורסל?"

אספר לכם בקצרה שמדובר בהרבה אהבה. המפגש בכיתה הוא מפגש אהבה. מפגש חברתי. כשהמפגש הוא בבסיסו מלא באכפתיות והתייחסות לרוח התלמיד, לנשמה שלו והכרה במה שקורה לו ברגע זה, הילד מרגיש והוא שם בשביל לעשות את מה שאתה המבוגר האחראי מבקש ממנו. זה נכון לא רק לכיתה, גם בבית. הילדים באים לעולם כדי ללמוד. הם מגיעים עם דחף חיקוי. המתודה להצלחת הלמידה מתחילה בהכרות עם הנתון שעומד מולנו. גם רופאים לא ניגשים לנתח אדם, עד שלא למדו את ההיסטוריה הרפואית שלו: למה הוא אלרגי? למה הוא רגיש? וכמובן מכירים את הסביבה התומכת, מי שם בשבילו? רק כשאנחנו יודעים מה החומר שמולנו, אנחנו יודעים אם ניתן לעסות אותו וכיצד נצליח ליצור את היצירה הכי מופלאה.

השראה ללמידה היא פעולה במסגרתה חווה ההשראה (התלמיד) מקבל קלט כלשהו, בדרך כלל מאחד מחמישה חושים (ראיה, שמיעה, ריח, מישוש וטעם), בעזרתו הוא מצליח לבצע פעולה הנובעת ממצב תודעה גבוהה יותר (אני מאמינה שלכל אדם יש).

חשוב מאוד שמורה שנכנס לכיתה ייתן דעתו על התדמית החיצונית שלו. תלמידים מגיל קטן מאוד בוחנים את ניראות המורה. האם השקיע והגיע לכיתה בלבוש מכבד? תחילת השיעור היא הרגעה.  כולם נכנסים למצב שקט. הילדים חוזרים מהפסקה מאוד נסערים. מעבר בין שיעורים, אנרגיה של פעילות גופנית ושכלית. יש להירגע. עדיף להספיק פחות חומר לימוד, אבל לדעת שמה שילמד יופנם. חשוב מאוד לפתוח חלון ולדאוג שהריח בכיתה יהיה נעים ומרגיע. כשהמצעים נעימים למגע אפשר להתחיל בעבודת ההוראה. חשוב מאוד ליצור מצב של נוכחות קרובה לתלמידים. לא חייב מגע. אם כי מצאתי שגם לבנים וגם לבנות חשוב מאוד אנרגיה מקרבת, תקשורת מקרבת. מניסיון, זה לא פוגם בכבוד ובקבלת הסמכות. רק אחרי שאני מרגישה שיש מקום ואווירת למידה, מתחילים.

ישנם חוקים מאוד ברורים בהתנהלות השיעור. הכבוד הוא הדדי. הילדים מרגישים שאני אוהבת אותם ואני מלמדת אותם כי אני אוהבת אותם. הם קולטים בעזרת כל החושים והאנרגיות עד כמה ההצלחה שלהם חשובה לי. הם יודעים שאני לא אוותר להם, כי אני לא אוותר עליהם. אני אהיה בשבילם לא רק בשאלות מתמטיקה, הם יודעים שאני שם בשבילם בכל דילמה חברתית ואפילו משפחתית.

רבים מבתי הספר דוגלים בתורתו של קורצ'אק. קורצ'אק היה קודם כל אבא של הילדים שחינך. סמכות, כבוד, אהבה, הכלה ועם זאת מחנך. התלמידים שלי (גם בכתות צעירות יותר, גם בחטיבת הביניים) לומדים שהצלחתם תלויה בעשייה שלהם. אני אלווה אותם, אתן יד, אוביל, אני לא יכולה לעשות את העבודה במקומם. בכל הזדמנות אני מספרת להם עד כמה אני עושה כדי להצליח. כמה שנים השקעתי בלמידה, הראיונות ברדיו שתמיד מהווים בית ספר ללמידה, גם עבורי ואני משתפת אותם כל פעם במשהו חדש, שלמדתי ממרואיין זה או אחר. הכתבות בעיתונות וכתיבת הספרים שהם הילדים מהווים השראה עבורי בכתיבתם. ההשראה מגיע כשאתה מאמין ביכולות של עצמך, כי רק אז אתה מחפש מודל חיקוי שייתן לך השראה להצלחתך שלך. העצמת הילדים ואהבתם מאפשרת להם להאמין בעצמם.

מגיעים אלי פניות לליווי ילדים שההורים מאבחנים כסובלים מחרדה או מדיכאון. חשוב שנשאיר את האבחון לאנשי המקצוע. להורים מקום יקר וחשוב בשיקוף מצבו של הילד באמצעות תיאור התנהגותו. כשאדם טוען שכואב לו הראש כולנו יודעים באיזה איבר מדובר. כשאדם מסתגר בחדרו, מתבודד, חשוב שנמצא דרך לחבר לו את איש המקצוע שיסייע לו להבין מה הגורמים למצבו זה.

קיים טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT). טיפול ממוקד (בסימפטומים) וקצר מועד. הטיפול מקנה למטופל שיטות להתמודד בעצמו עם הבעיה, כגון טכניקות הרגעה, איתור מחשבות אוטומטיות שליליות, שינוי דפוסי חשיבה, מיינדפולנס ועוד. מטרת הטיפול, שהמטופל ילמד את הכלים הללו, יוסיף אותם לארגז הכלים שלו וכך יוכל להתמודד בכוחות עצמו גם עם קשיים אחרים בהמשך חייו.אהרון בק (1967, 1976) פיתח את גישת "הטיפול הקוגניטיבי", בה ניתן דגש על תפקיד ה"דיאלוג פנימי" (=דיבור פנימי) המשפיע על רגשות והתנהגויות של הפרט.

יחד עם זאת אנו יודעים שגם בשטח יש מאמנים בתחום הספורט שהבינו שקיים קשר בין קוגניציה (מחשבה), רגש ופעולה/ התנהגות.רוני כהן, מאמן קוגניטיבי, התראיין בתוכנית הרדיו שלי "עוצמה עם דר' מרום" בקול הכנרת ושיתף בעשייה המדהימה ובהצלחות בשטח ביישום אימון קוגניטיבי-התנהגותי. זהו תהליך המשלב טכניקות קוגניטיביות והתנהגותיות, המאפשרות למתאמנים להגשים את מטרותיהם באמצעות שינוי הרגלי חשיבה והתנהגות. מחקרים מראים, כי אימון קוגניטיבי-התנהגותי הוא אחד המודלים, הנפוצים ביותר, שנעשה בהם שימוש בתהליכי אימון פסיכולוגיים, שנעשו בבריטניה.

אימון קוגנטיבי-התנהגותי ognitive Behavior CoachingC הוא אימון הגישה המשלבת בין טכניקות קוגניטיביות, התנהגותיות, דימוי עצמי ואסטרטגיות מתחום הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי CBT.האימון מתמקד בפיתוח יכולות של התבוננות מחשבה ורגש, שינוי פרספקטיבה (חשיבה רציונאלית מקדמת), עיצוב ה- BEING (הכולל אני עתידי, חזון וערכים) וכלים לניהול עצמי להשגת מטרות/ הטמעת השינוי.

לקחתי באהבה את המודל והבאתי את מגרש הכדורגל אל הכיתה. בשיעור מתמטיקה בכתה ז' התקיים מבחן ליישום הבנה בפתרון משוואות עם נעלם. אחד התלמידים קיבל את המבחן וסיבב בין אצבעותיו את העיפרון, כך שנזרק לעבר הקיר. נגשתי לילד ושאלתי "מה קרה?" ענה בזעף: "אני לא יודע ולא רוצה קחי את המבחן". התיישבתי לידו כדי להיות אתו בגובה עיניים ושאלתי: "אתה שחקן כדורגל, נכון?" ענה: "כן". "אתה עולה למגרש במשחקים?", שאלתי. ענה: "כן". "קבוצות שקל לנצח אותם?" המשכתי. נועם התיישר. "נראה לך? אלו קבוצות שקורעות אותנו על המגרש". "ואתה? איך? כשקשה מולם, זורק את הכדור בעצבים מחוץ למגרש?" הקשתי. "מה את חושבת שאני מוותר? אני מעביר אותם, נלחם עד השער", אמר בנחרצות. קמתי, הלכתי להרים את העיפרון, התעכבתי ליד המחדד שעל שולחני, הגעתי לנועם ואמרתי: "אני מחזירה לך את הכדור (הגשתי לו את העיפרון), אני בטוחה שאתה לא מבקש מהמאמן שלך שיבקיע את הגול, קח את "הכדור" וקדימה תבקיע אתה את הגול". נועם הסתכל עלי חייך. ליטפתי את ראשו. בצלצול נועם הגיש את המבחן. לא התאפקתי. את המבחן בדקתי בהפסקה. נועם קיבל 100. מיד כשסיימתי נכנסה הודעה מנועם בפלאפון שלי: "תודה שאת המורה שלי".

שינוי פרספקטיבה, מפתח יכולות של התבוננות מחשבה ורגש. נועם הגיע גם לשיעורים פרטניים לחיזוק ההבנה שלו בתחום וחיזוק הדימוי העצמי בתחום המתמטיקה. אל תוותרו על הילדים והם לא יוותרו על עצמם.

הזמנתי לשיחה הורים של תלמידה מכתה ג', בה אני מלמדת גיאומטריה. מפגישות עם הילדה בשיעורים פרטניים הבחנתי בילדה מאוד נבונה, כריזמטית ומצליחה לקלוט יפה ונכון את החומר הנלמד. השיעורים הפרטניים נועדו לצמצם את הפער הלימודי שצברה כשלא הגיעה עם הציוד הנחוץ ללמידה בזמן השיעורים שבמערכת השעות של הכיתה. הילדה נמנעה מלהביא את הציוד במספר שיעורים. מה שהצריך הקשבה למתרחש, לעצור ולהבין מדוע הילדה מגיעה בלי ציוד?

אשתף אתכם בשיחה שהתנהלה עם ההורים והילדה ואסתמך בתוכנית רדיו ששמעתי. תוכנית שמתקיימת אחת לשבוע ברדיו ארץ הגולן. בשידור שולמית בן ציון ודלית דויטש  ראיינו את הגורו שלי, המדריכה שלי לתקשור ושחזור גלגולים הגב' מאיה סלע. מאיה ידועה כמתקשרת ועוסקת בתורת האינטואיציה בארץ ובעולם.

אנו חייבים להבין שיש כל הזמן סימנים בדרך. חשוב שאנחנו במבוגרים אחראים נהיה קשובים לפעימות הלב שסביבנו. במקרה שלנו מדובר בהתנהגות של התלמידה. האינטואיציה שלי אמרה שמשהו כאן לא כשורה. יש להיפגש עם ההורים וביחד בכוחות משותפים, להביא לשינוי למען מיטביות תפקוד הילדה ותחושת ההצלחה שלה.

חובה להבין שכשמתעורר קושי יש לעצור ולצאת לדרך חדשה. דרך אחרת מהמקום בו התנהלנו. אם לא עובד משהו. צריך לעשות חשיבה מחדש. לא לפחד להיכנס לחישוב של מסלול מחדש. גם אני כמורה, גם ההורים שלמעשה לא הבינו מה מעכב את בתם מההצלחה וכמובן החשובה מכל זו הילדה שמשימתנו להכשיר אותה לחיים טובים ומשמעותיים.

מטרת השיחה הייתה לקום ולא לפחד. להעלות את הבעיה. מורות רבות מפחדות שההורים יאשימו אותן באי הצלחתה של התלמידה והפחד משתק את העשייה למען שינוי ומיטביות. חשוב להבין שיחידות הזמן לעצירה וחשיבה לא צריכות לחכות לימי הורים, יש מקום לעשות זאת בכל שבוע ואף בכל יום בתום יום הלימודים. כשמרגישים פחד – לנשום עמוק ולפתוח את הריתמוס של היקום לחשיבה מחדש.

השיר של אריק לביא "זה קורה" שגם הוא שודר באותה תוכנית רדיו מעצימה, מורה לנו "שיש ללכת ללכת", גם "אם שום דבר לא ידוע… יש לנוע לנוע". התנועה מאפשרת לא להישאר באזור הנוחות ולפתח את שריר האומץ. אומרת מאיה סלע "האומץ הוא שריר ויש לאמנו – ההתמודדות עם הקושי מחזקת לנו את אותו שריר אומץ". העצלות לא תוביל אותנו לשום מקום. גם אוכל כדי שנצליח לבלוע אנחנו לועסים, זה לא נבלע בנתינת הביס. הלעיסה חייבת להתקיים. זו העבודה בכיתה ובבית. אנו כמבוגרים חייבים להיות ולהוות מודל חיקוי לילדים שלנו.

מודעות וערנות להתנהגות ילדנו בזמן קושי, מהווים תנאי הכרחי להעצמת הילד בעשייה למען שינוי התנהגותו במטרה להביא אותו לחוויות הצלחה. הפחד מהווה תופעת לואי של הפסקת נשימה. לכן חשוב ללמוד לנשום ולבחון דרכים להתמודדות. השיחה עם ההורים שיקפה להורים את ההבחנה שלי שמדובר בילדה נבונה. הפערים שצברה נבעו מאי הבאת ציוד ותפקוד לימודי שוטף. המפגש יצר תוכנית התערבות ברורה, של סיוע לילדה בהבאת ציוד באופן עקבי, מעקב של ההורים על העשייה השוטפת וכמובן תקשורת ישירה ביני לבין ההורים באופן רציף.

אני מלמדת בבית ספר יסודי, לא דתי. השבוע במסגרת ההכנות למסיבת קבלת ספר תורה בכתה ב', למדתי את השיר "ואהבת לרעך כמוך", שיר שהולחן ע"י שרון אבילחק כתיבת השיר עממי. שר מידד  טסה. בשיר מתבקש:  לאהוב, לחבק את השני, להתייחס לכל אדם כאילו הוא אני, להושיט יד לעזור מכל הלב, ולתמוך ביום צרה בזמן כאב, להבין, כמוני כמוך ולהגיד, מה ששלי שלך ושלך שלך" . בדיון שהתקיים בכיתה ואני מזכירה לכם מדובר בילדים בכתה ב', הבנתי את שכתוב במשנת הרמב"ם "מכל מלמדיי השכלתי ומתלמידי יותר מכולם". הילדים הסבירו למה חשוב לתמוך בחבר בזמן כאב, מה החשיבות של האמפתיה כשאני בעצם רואה את האחר כאילו הוא אני.

הלכתי לספרים להבין נקודה זו עוד יותר. בספר ב"עין יהודית" (סלומון) כתוב "תחושת ה"אני" היא התחושה הטבעית וכמעט בסיסית ביותר של האדם. לסלק את התחושה הזאת, או אפילו להקטין אותה, נראה כמו לסלק את ליבו של האדם מתוכו. את הכל הוא רואה מתוך עמדת ה"אני" שלו העומדת במרכז העולם ואת הכל הוא רואה דרכה. בתורה שלנו מי שיהיה שם בשבילנו הוא כוח היקום. במפורש כתוב שהגאווה היא שלילית. דברי שלמה המלך: "תועבת ה' כל גבה לב", כדי לדעת שלא רק שאפשר להקציע את גבהות הלב ולהנמיכה, אלא שפעולה זו חיונית מאין כמוה, נצטוונו "ולא ירום לבבו".

אדם לא יכול לבטל את עצמו ולא לכך אנחנו כחברה שואפים. הבורא אינו דורש מן האדם הצועד דרישה שהיא מעבר ליכולתו. אנחנו אומרים שילדים לא מסוגלים לבחור. בשיחה מאוד פתוחה הילדים למעשה מלמדים אותנו שהמוסר לחיים בכלל, לחברות ולהתנהלות בקהילה היא כוח ההתמזגות שיש לו לאדם. זו הגדולה שבבחירות. כח פוטנציאלי להשתמש בבחירה חופשית למען הישרדות הקהילה.

אמרנו שהאדם חכם. כל אדם מרגע שנולד יודע שלא ניתן לשרוד לבד. אני חייב את הזולת למען ההתקדמות שלי. גם ילדים בכתה ב' יודעים שאם אני לא אעזור לחבר בשעת צרה, אין מצב שתתקיים הדדיות. מחר גם אני לא אהיה לבד. לאו דווקא אותו חבר שאעזור לו יעזור לי. היקום צופה בנו ואם תהיה בשביל הטוב יוחזר. תתוגמל.

השיר ממשיך ומבקש: "זה הזמן מהר עכשיו להתעורר, לחשוב רק מחשבות טובות, זה לעולם עוזר להשפיע,, תמיד עם מה שיש, וגם אם אין מיליונים לא צריך להתרגש, להקדים, שלום לכל אחד, ולתת גם הרגשה שהוא לא לבד, לדבר רק בלשון רכה, ואם אי אפשר הרי כבר נאמר, לא מצאתי לגוף טוב משתיקה". האם ניתן ללמד על רגל אחת תורה שלמה ללא מילים אלו? ללמד את הילדים, מי האיש החפץ חיים, לראות טוב?

הילדים שיתפו במצוקות במשפחה וכמה היו שמחים לבחור אחרת. ילד אחד אמר: "אני מעדיף שאבא יהיה שמח ונלך לשחק בגן שעשועים, במקום לראות אותו עצוב שאין לו כסף לקנות לי מתנה בחנות". ילד אחר שיתף: "אני מעדיף לשבת ליד עומרי כשהוא עצוב מאשר לשחק כדורגל ולראות שהוא יושב בצד כי נשברה לו היד". אחרת, ממש בכעס, סיפרה שיש ילדים שאומרים דברים מעליבים כמו "את לא יודעת לשיר", וזה לא יפה מצידם. מה יקרה אם ישמרו בלב, את מה שהם חושבים כדי לא להעליב?"

כשאנו מכינים את הילדים לקבלת התורה, מן הראוי שניתן את משמעות גרעינה של תורה, שכל מטרתה להתעלות ולהתאחד עם הערכים הנפלאים הכתובים בה. אני חוזרת ומזכירה לכם, אני אינני אדם דתי. אני אדם מאמין. בתורה היהודית ישנם ערכים גבוהים של אהבת הזולת. חיים נכונים ומיטיבים בקהילה. הילדים שלנו הם הדור הבא שישמר את מי ומה שאנחנו ויבנה לחיים טובים עוד יותר. החינוך הוא אבן היסוד לעתידם. חשוב שניתן מחשבה ונשכיל בכל שיח ומפגש עם הילדים. נלמד מהם ונעצים את הטוב שהם מלמדים אותנו.

השבוע ראיינתי בתוכנית הרדיו שלי "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום" ברדיו קול הגולן, את מרכזת תחום החינוך המוזיקלי מחוז צפון במשרד החינוך הגברת זוהר ולנסי זינגר. פתחנו בשיר "נגן אקורדיון" שאומר: בימים שהגרוש היה כסף, והלירה הייתה מנייר, בשמיים עוד טסו מיראג'ים, וה"עוזי" היה שם דבר, הנ"נ עוד היה אז קומנדקר, והשרמן היה השריון, אז היה לנו נשק סודי ויקר, היה אקורדיון". לאן נעלמה האמונה שלנו במוזיקה?

בשידור אמרה הגברת זוהר: "בחינוך למוזיקה אנחנו לא מתמקדים בנגינה, בחינוך למוזיקה מפתחים שפה, מפתחים מיומנויות חשיבה מסדר גבוה, חשיבה יצירתית,  מפתחים הקשבה ויכולת עבודה של ביחד בזכות התזמורת. שורשים ראשונים להאזנה פעילה, תרבות הקשבה, תרבות של חקר. המטרה ליצור אדם חושב, אדם מרגיש, משתף ויצירתי."

בספר "המוזיקה לפני הכל" שכתב עודד אסף הודגש שהמוזיקה מתחילה מן המקום שבו נגמרות המילים. ברובה המכריע פונה המוזיקה אל הסובייקטיבי, הרב-משמעי, השברירי, העמום, המופשט, או החושני. אם העצמנו את יכולת הריפוי והחוסן הנפשי בעזרת דמיון מודרך, שהוא דמיון שבונה פנטזיה ספקולטיבית שלנו, המוזיקה היא מעלה מעל, מכיוון שהיא מביאה אותנו לחוויה אבסטרקטית. יש שיגידו (כמו סטיינר) שהמוזיקה מיטיבה מאין כמוה לבטא את הדברים הגבוהים ביותר של תודעת האדם.

בספר שלי "גלגולו של חינוך" אני משתפת בבחירה להיות שותפה להקמת תזמורת בבית הספר. התהוות תזמורת אינה רק מוזיקה. בתזמורת חבריי הקבוצה מרגישים ביטחון ומוכנים ליטול סיכון בתהליך הקבוצתי. בעודם מאמינים שהקבוצה מורכבת מפרטים שיש בהם הבנה, כוח ואומץ ושהם חופשיים מפניות אישיות וממשוא פנים (whitaker).

כפי שכבר ציינה הגברת זוהר, הנגינה בגיל בית הספר היסודי תורמת להתפתחות השכלית והרגשית. נגינה בתזמורת מעניקה שיעור חשוב בצמיחה החברתית, האינטלקטואלית והרגשית. החשיפה למוזיקה משפרת את הזיכרון, לא רק לשיפור הזיכרון הקשור ליכולות מוזיקליות, אלא גם לשיפור משמעותי בזיכרון המילולי ולשיפור מסוים בזיכרון העבודה. המוזיקה משפיעה על תהליכי הלמידה. עוזרת בפיתוח מיומנויות בסיסיות כגון ריכוז, קשב, שיתוף פעולה  ומשמעת עצמית.

אדגיש שנגינה אינדיבידואלית לבדה, ללא מסגרות, פעמים רבות עוצרת את קידום התלמיד ולא נותנת לו את אותה יכולת שנותנת תזמורת, הן מבחינה חברתית והן מבחינה מוזיקאלית. מחקרים הוכיחו כי ילדים הלומדים מוזיקה בצורה אינטנסיבית ומנגנים בהרכבים מקצועיים מפתחים את האישיות שלהם, את הביטחון האישי ואת הרצון להצלחה (פטרסון).

חשוב לי להדגיש כמביימת ומפיקה, מדי שנה את פסטיבל "מצפה גולן", שלנגינה בתזמורת יתרונות נוספים: לימוד הנגינה הוא למידה משמעותית. הלימוד אינו "נשאר" בכיתת הלימוד. ילד מנגן מהדהד את שלמד לסביבה הקרובה והרחוקה בחייו לאורך השנים. הילד לומד משמעת עצמית וערך של עבודה קשה, תוך שמירה על הקלילות ועל הבעה עצמית.

"חתירה למשמעות בחיים ולמידה משמעותית, זה אותו דבר" אמר דר' שמעון אזולאי. המשמעות בחיים היא עשייה, פומביות והדהוד. כשאנחנו יוצרים סביבה לימודית עלינו לחשוב על המשתמע מדעית מהאינטראקציה בין הסביבה ובין אותו תלמיד שהוא המטרה שלנו בחשיבה על יישום למידה משמעותית. הפסטיבל הוא אמצעי להשגת מטרה זו. לכן חשוב להכיר בתהליך העשייה "אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד". ההצלחה היא האחדות והגיבוש של הקבוצה הכוללת. בפסטיבל וגם בתזמורת אנחנו חווים למידה הדדית של נתינה ואכפתיות.

כמנתחת התנהגות אני חקרתי את החוזקות שבתהליך החינוך המוזיקאלי בבית הספר והשפעתו על החינוך הכולל (האקדמי וההתנהגותי), אין ספק שהחינוך המוזיקאלי הוא אמצעי יעיל, מיטבי ויישומי להצלחה בחינוך.