תגית: סמכות

הילדים בבית. ההתמודדות מול דילמות חינוכיות סביב השעון, אינה קלה כלל. הורים מתקשרים ושואלים מה עושים מול ה"לא" שהילדים אומרים מבלי לחשוב פעמיים. האם הם במצב שלא מקבלים סמכות הורית? האם אנחנו לא מספיק אסרטיביים, לא מספיק סמכותיים, מה בדיוק קורה כאן?
ילד שאומר לא, לא עושה זאת מתוך אי קבלת סמכות או אי ציות להורים. הוא פשוט מגלה את העצמאות שלו לראשונה. כמו בכל משחק. דימוי עצמי מתבסס על הצלחה בתחרות והערכות עצמיות חיוביות (Neff,2011). פרצי דמוי עצמי בעקבות הצלחה בתחרות מתחזקים ע"י תחושה של עליונות, רווחה, העצמה תרבותית, הערכה של ערך ומעמד ואולי תגמולים חומריים (Kemis,2005). אובדן הדמוי העצמי והקשר שלו לתגמולים אפשריים מהווים איום המפעיל דריכות יתר, צמצום הקשב ועיסוק יתר חרדתי. תהליך הפוגע בבהירות התפיסה העצמית(שם). הילדים רואים גם בסירוב להורים – משחק. כמו שמסרבים לחברים בגן לשחק במשחק קופסה זה או אחר.
גיל השנתיים הוא במקום מסוים 'גיל ההתבגרות הראשון'. אלו הן הפעמים הראשונות שבהן הילד שלכם מגלה שיש לו SAY, יש לו אמירה. ואכן זה ממשיך כל עוד הילד לא מרגיש שאנחנו מאמינים ביכולת העצמאות שלו. הילד נאבק על העצמאות שלו. השליטה היא זו שמסייעת לנו לקבל חוסן נפשי ומי מאיתנו ההורים לא רוצה שילדו יהיה עם חוסן נפשי.
יש להבדיל בין מתן לגיטימציה להבניית עצמאות, ביטחון עצמי, חוסן נפשי ודימוי עצמי לבין ויתור על גבולות. בספרי "הרוח בחינוך", אני מסבירה שוויתור על גבולות זה בדיוק כמו לגור בבית ללא קירות. הילדים חייבים את הגבולות למען הביטחון שלהם, שירגישו במקום מוגן ומאידך חשוב שנאפשר להם להיות דעתניים ולתת להם את המקום לאמר "לא". אז, איך עושים את זה?
קובעים באופן מושכל מה הם הכללים שעליהם אנחנו לא מוותרים. ילד אומר לא רוצה חביתה, שואלים איזה חלבון אתה כן רוצה לארוחת ערב? ומציעים מספר אפשרויות. יש לנו את הגמול של קינוח אחרי האוכל, פרק בסדרה שאוהב, להבטיח שמחר יוכל לראות בשעת הצפייה בטלוויזיה. לעומת זאת ילד לא יאמר "לא" על צחצוח שיניים לפני השינה.
הדימוי העצמי של האדם הינו מגן השומר על האדם מפני הפחדים הקשורים לנחיתות ולבושה. חשוב שגם נלמד את הילדים שלנו לאמר "לא" לדברים שלדעתם פוגעים בהם, לא נכונים להם. כן חשוב שנשאל, כשאתה אומר "לא" למה אתה מתכוון? מה בדיוק אתה לא רוצה? למה? האם בכלל, או רק עכשיו? תקשורת מקרבת שנותנת לילד את התחושה שיש מקום לדעה שלו, לתחושה שלו, מעצימה את הרוח והנפש ומאפשרת חינוך שמוטמע לחיים שלמים.

בפגישה ב"גוגל מיט", נשאלה שאלה: "למה אם יש מלחמה בדרום, אנחנו בגולן במקלטים?". שאלה שמבקשת לנרמל את המצב. נורמלי, באמת? איך מנרמלים מצב של מלחמה לילדים קטנים? שאלתי את הילד, היכן אמא? אמר במטבח. אמרתי: "למה אני לא שומעת אותה?" אמר: "כי אני עכשיו מדבר איתך". אמרתי: זה כל כך ברור שאמא נמצאת במטבח ושומרת על השקט כשאתה בחדר מדבר איתי. זה הבית שלכם הקטן. ויש לנו גם בית גדול והוא מדינת ישראל. כמו שאמא ואבא קבעו חוקים בבית הקטן ואתם האחים מצייתים. יש לנו גם אבא ואמא בישראל, הבית הגדול ובו אנחנו העם מקשיבים לכל ההוראות של אבא ואמא שלנו. זה הצבא, המשטרה והממשלה.
כל אחד זקוק לבעל סמכות שיתמוך בו ויגן עליו (Beek ,Freeman & Daivis, 2004). למען שמירה על שליטה ואוטונומיה לה זקוק כל אדם ובמיוחד ילדים צעירים, חשוב שנמנע מערעור אמונות, התנהגויות ומניעים לא תפקודיים למען לא נמשוך להתנהגות אוטומטית ותוקפנית.
בימים טרופים של מלחמה אנו לא עוסקים בלתקן את הילדים שלנו או למחות כנגד התנהגויות עבר. זה הזמן להעביר מסר עקבי של סקרנות ורצון להבין את החקר העצמי של כל אחד ואחד מהם. למידת אסרטיביות הולמת עם תקשורת מכבדת ויעילה תעזור לילדים לשמור על האוטונומיה שלהם עם פחות איום של דחייה מצד דמות הסמכות ופחות נזק היקפי לשני הצדדים בעקבות התלונות, התרעומת והווכחנות.
ביחד חושבים כיצד מכינים תיק למקלט/לחדר הממ"ד. חשוב להכין את המקלט ביחד. ללכת עם הילדים להכיר את המקלט. לנקות ביחד את המקלט ואף להחליט מי ישן איפה. למזער אי ודאות. לשים בו משחקים שהילדים אוהבים, אולי גם חטיפים/ממתקים. לפתוח שיחה במקלט, אם יש שאלות, על כללי התנהגות במקלט, מי אמור להגיע למקלט?
המצב העכשווי גורם להתעוררות רגשות שלא חוו בעבר. יש לעזור לילדים להבין שכל השינויים בעוררות שהם חווים הם בעצם מצבים רגשיים ושהמצבים הללו נורמליים בהחלט למצב בו אנו נמצאים היום. חשוב להימנע ככל האפשר מהמילים חרדה ופחד מהצד המסביר. ל"פרק" את הרגשות להתנהגות. "כיצד אתה נוהג כשאתה מרגיש את מה שאתה כרגע מתאר?" זיהוי התחושות הממשיות של כעס, אכזבה ומצבים רגשיים אחרים פותח צוהר רב ערך למחשבות אוטומטיות רלוונטיות ולאמונות הליבה הבסיסיות של כל הנפשות בסביבה.
תפקידנו המבוגרים האחראים להקרין אמונה וביטחון, שיש לנו כל מה שצריך לזמן כזה (הגנה פיזית) להעצים את הצבא והמשטרה שלנו באוזני הילדים, שאנחנו ההורים לא עוזבים אתכם הילדים, אנחנו ביחד (שייכות וקשר אישי). ממשיכים בשגרה של ארוחות, משחקים, ציות לכללים ועוד. לא פורשים רק לטלוויזיה ומבקשים מהילדים להעסיק את עצמם. אנחנו איתם. משחקים, צוחקים, רואים סרט במשותף ומשוחחים. באופן עקבי ונחוש לתת לילדים תחושה של שליטה במצב.

שיחת טלפון בהולה מאם שמאסה בשיחות מהמחנכת "היא תמיד מתקשרת אלי בשעות הכי עמוסות בעבודה לשתף אותי שהבן שלי לא רק שלא עושה כלום בכיתה, הוא מסתובב במסדרונות ומפריע לכיתות אחרות". צודקת, אין מקום להטריד הורים בשעות הבוקר אלא אם מדובר באלימות, שמצריכה להביא אותם לבית הספר כדי לקחת את הילד הביתה. שהרי שיחת טלפון שחוותה האם, כזו לא תביא לשינוי בהתנהגות הילד וגם לא תרתום את ההורה לשיתוף פעולה. בתום יום הלימודים כותבים להורה "אשמח מאוד לשוחח איתך ולהבין ביחד כיצד עוזרים לילד להתנהג באופן שיצליח להיות שותף ללמידה ולהתנהלות היומית בבית הספר. האם אפשר שנשוחח עוד היום בטלפון או שאפשר שתגיע מחר לשיחה?" הורה שמקבל בקשה לשיח משותף ולא נזיפה, יהיה שותף.
למה חשובה השיחה עם ההורים? השיחה עם ההורים מאפשרת למורה להכיר טוב יותר את הילד, את בנק החיזוקים שאיתו אפשר לעודד התנהגות נאותה וגם להכיר טוב יותר כיצד מתנהל ההורה עם הילד בבית. לזה קוראים היסטוריית ההתנהגות של הילד. חשוב שההורה יבין שחינוך הילד חייב להיות בשיתוף פעולה מלא עם המסגרת החינוכית. ומשם לכוון את החינוך לסגנון סמכותי המאופיין במתן הוראות ברורות לילדים, בהצבת דרישות ובפיקוח על התנהגות הילדים. כי רק כך נמנעים ממאבקי כוח ומפגיעה אישית.
מחקרים, כמו מחקרה של באומרינד (1966), הביאו לתובנה שכשלא מציבים גבולות ברורים וקיים חוסר אלמנט הדרישה ההורית, הדבר תורם משמעותית לקשיים בוויסות הרגשי של הילדים, תורם להתנהגות מרדנית ומתריסה מול מצבים מתסכלים ותורם לקושי בהתמדה מול משימות. החיבור בין ההורה למורה, הוא בדיוק אותו חיבור המתבקש בין האם והאב בחינוך הילדים. הילדים חייבים לקבל קו אחד ואחיד ברור בחינוך. הילד חייב להבין מהו קו החינוך ומה מטרתו. כשהילד מבין שישיבה בכיתה אינה עונש אלא קניית הרגלים להקשבה, התמדה, נחישות, אכפתיות, יישום של משימות – הוא מבין שהחינוך הוא להטמיע בו הרגלים לעתיד. החוקים והכללים להתנהגות במסגרת חינוכית מטרתם לסייע בעתיד להסתגלות והתנהלות במסגרת השירות הצבאי ובמסגרת העבודה וכל מסגרת חברתית אחרת.
סגנון ההורות הסמכותי תורם משמעותית לעליה בערך העצמי של הילד, לשמחת החיים שלו ולאמונה ביכולת שלו להסתדר עם מצבים שונים (דר' אפל, 2015). מטרתנו בחינוך להקנות כלים להתמודדות במצבי לחץ, מצבי חרדה וכל מצב בו הילד חייב לגייס כוחות לעשייה חיובית עבורו ועבור החברה.

שבועיים לפני תום שנת הלימודים. מאבק הכוחות שבין המורים לתלמידים להמשיך במסגרת חינוכית ראויה ומכבדת, מגיע לרף גבוה וכמעט בלתי אפשרי לשליטה. ברור לנו שהגישה הפשוטה ביותר לסמכות, היא תיאור של מאבק כוחות בין גורמים שונים על שימור כוחם, וצבירת כוח בידי גורם מסוים. במקרה זה, במסגרת החינוכית המורים עושים הכל לשמר את כוחם הסמכותי בעוד התלמידים מצידם צוברים כוח אל מול אותם מורים. מבחינה זו, הסמכות פועלת מתוקף שיקולי עלות-תועלת של כל אחד מהצדדים ועוצמתה נקבעת בהתאם לנסיבות אלו.
הציות מהווה תנאי לקיומה של הסמכות. ענישה ועידוד, כאמור, הן הפעולות לאכיפת הסמכות בפועל. ציות הוא הכלל, ואילו אי ציות הוא הפרה של הסמכות והתנגדות לכוח המופעל. הפרת הסמכות אמורה לפי כל תקנון התנהגותי להביא לחיזוק שלילי או ענישה, המוטלת על ידי בעל הסמכות. חומרת הסנקציה והאיום אותו היא מהווה, תלויים בסיטואציה החברתית המסוימת וביחסי הכוחות.
רוברט פול וולף דוחה את גישת הציות כמאבק כוחות. לשיטתו, כאשר מושא הסמכות מציית לסמכות מתוך שקילת שיקולי עלות תועלת, לא מדובר בסמכות אלא בריצוי הסמכות. במקרה שלנו הילדים יודעים שהם מתוגמלים בציון בתעודה. אלא שהם גם יודעים שהציונים ניתנים לפחות שלושה שבועות לפני סיום שנת הלימודים. כך שעד לתקופה זו שלפני החופש, התלמיד בוחר "האם לבצע פעולה", הוא שוקל שיקולים בעד ושיקולים נגד, ומאזן ביניהם. בשלב זה, לפי הפילוסוף יוסף רז, הסמכות אינה מהווה טעם בפני עצמה לשיקול באופן ההתנהגות. כך שאם מורה אומרת לתלמיד "תכנס עם הציוד הנדרש לכיתה", הציווי לא חל על שיקולים כמו הציון בתעודה או שיחת נזיפה בשיחות הורים.
מכיוון שסמכות מורית היא יכולת של המורה להכפיף דפוסי התנהגות מסוימים על תלמיד. סמכות נחשבת לאחד מיסודות החברה האנושית, ועומדת כנגד שיתוף פעולה. אימוץ דפוסי פעולה כתוצאה מסמכות מכונה ציות, והסמכות כמושג מקיפה את רוב מקרי ההנהגה. שהרי אם נשווה לאדם הדתי המאמין בסמכות האלוהית. אין מצב שהציות יתחם לתקופה, שהרי הסנקציות הן לכל החיים, לכל הגלגולים ואתה אף פעם לא תדע מה ההשלכות של המעשה הלא מוסרי שעשית.
האם לזה נקרא יראת כבוד. שהרי אנו יראים עוד לפני שאנחנו מכבדים. האם כוח הסמכות עשוי להיות ממשי ואם לא אז אין סמכות? מתברר שכוח הסמכות נקבע על שום השימוש האפשרי בסנקציה: פעולה הפוגעת באדם שאינו מציית לסמכות. ומי מאיתנו מעוניין להיות צייתן לסמכות המאיימת עלינו בכאב (ציונים שליליים)? כשהמצב כזה ואכן משתחרר שלושה שבועות לפני תום השנה זה הזמן לשחרור כל הכבלים.
אם נחכים ונדע להביא את הסמכות מלכתחילה כמתכון לרוגע, שלווה, הצלחה, חוויות משמעותיות. לא תהא התרופפות במשמעת לסמכות. אם ידעו הילדים שהתנהגותם נבחנת עד ליום האחרון ללמודים. פרס משמעותי יינתן רק אם המשמעות לא תתרופף – ספק יוותרו על הפרס. הגמול חייב להיות לכלל השכבה כדי שתהא מחוייבות חברתית. אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. בעל הסמכות, המורה, יזכה בפרס ביחד עם התלמידים. הסמכות תהא המאמן שמנצח ביחד עם הקבוצה במשחק. ובא לציון גואל.

הורה התקשר אלי שמח ומאושר ושאל אותי: "מה את עושה שהילד שלי בגיל ההתבגרות מגיע הביתה ומהרגע שהתיישב לאכול מספר לי על שיעור מתמטיקה ועל המשימות שיש לו במתמטיקה וכמה חשוב לו לעשות אותן, לפני שחבר זה או אחר יקרא לו לצאת לשחק במגרש הכדורסל?"

אספר לכם בקצרה שמדובר בהרבה אהבה. המפגש בכיתה הוא מפגש אהבה. מפגש חברתי. כשהמפגש הוא בבסיסו מלא באכפתיות והתייחסות לרוח התלמיד, לנשמה שלו והכרה במה שקורה לו ברגע זה, הילד מרגיש והוא שם בשביל לעשות את מה שאתה המבוגר האחראי מבקש ממנו. זה נכון לא רק לכיתה, גם בבית. הילדים באים לעולם כדי ללמוד. הם מגיעים עם דחף חיקוי. המתודה להצלחת הלמידה מתחילה בהכרות עם הנתון שעומד מולנו. גם רופאים לא ניגשים לנתח אדם, עד שלא למדו את ההיסטוריה הרפואית שלו: למה הוא אלרגי? למה הוא רגיש? וכמובן מכירים את הסביבה התומכת, מי שם בשבילו? רק כשאנחנו יודעים מה החומר שמולנו, אנחנו יודעים אם ניתן לעסות אותו וכיצד נצליח ליצור את היצירה הכי מופלאה.

השראה ללמידה היא פעולה במסגרתה חווה ההשראה (התלמיד) מקבל קלט כלשהו, בדרך כלל מאחד מחמישה חושים (ראיה, שמיעה, ריח, מישוש וטעם), בעזרתו הוא מצליח לבצע פעולה הנובעת ממצב תודעה גבוהה יותר (אני מאמינה שלכל אדם יש).

חשוב מאוד שמורה שנכנס לכיתה ייתן דעתו על התדמית החיצונית שלו. תלמידים מגיל קטן מאוד בוחנים את ניראות המורה. האם השקיע והגיע לכיתה בלבוש מכבד? תחילת השיעור היא הרגעה.  כולם נכנסים למצב שקט. הילדים חוזרים מהפסקה מאוד נסערים. מעבר בין שיעורים, אנרגיה של פעילות גופנית ושכלית. יש להירגע. עדיף להספיק פחות חומר לימוד, אבל לדעת שמה שילמד יופנם. חשוב מאוד לפתוח חלון ולדאוג שהריח בכיתה יהיה נעים ומרגיע. כשהמצעים נעימים למגע אפשר להתחיל בעבודת ההוראה. חשוב מאוד ליצור מצב של נוכחות קרובה לתלמידים. לא חייב מגע. אם כי מצאתי שגם לבנים וגם לבנות חשוב מאוד אנרגיה מקרבת, תקשורת מקרבת. מניסיון, זה לא פוגם בכבוד ובקבלת הסמכות. רק אחרי שאני מרגישה שיש מקום ואווירת למידה, מתחילים.

ישנם חוקים מאוד ברורים בהתנהלות השיעור. הכבוד הוא הדדי. הילדים מרגישים שאני אוהבת אותם ואני מלמדת אותם כי אני אוהבת אותם. הם קולטים בעזרת כל החושים והאנרגיות עד כמה ההצלחה שלהם חשובה לי. הם יודעים שאני לא אוותר להם, כי אני לא אוותר עליהם. אני אהיה בשבילם לא רק בשאלות מתמטיקה, הם יודעים שאני שם בשבילם בכל דילמה חברתית ואפילו משפחתית.

רבים מבתי הספר דוגלים בתורתו של קורצ'אק. קורצ'אק היה קודם כל אבא של הילדים שחינך. סמכות, כבוד, אהבה, הכלה ועם זאת מחנך. התלמידים שלי (גם בכתות צעירות יותר, גם בחטיבת הביניים) לומדים שהצלחתם תלויה בעשייה שלהם. אני אלווה אותם, אתן יד, אוביל, אני לא יכולה לעשות את העבודה במקומם. בכל הזדמנות אני מספרת להם עד כמה אני עושה כדי להצליח. כמה שנים השקעתי בלמידה, הראיונות ברדיו שתמיד מהווים בית ספר ללמידה, גם עבורי ואני משתפת אותם כל פעם במשהו חדש, שלמדתי ממרואיין זה או אחר. הכתבות בעיתונות וכתיבת הספרים שהם הילדים מהווים השראה עבורי בכתיבתם. ההשראה מגיע כשאתה מאמין ביכולות של עצמך, כי רק אז אתה מחפש מודל חיקוי שייתן לך השראה להצלחתך שלך. העצמת הילדים ואהבתם מאפשרת להם להאמין בעצמם.

נפגשתי בקליניקה עם אמא יחידנית ולה שני ילדים משני אבות שונים. האם הגיעה נסערת מאוד. הבן הבכור (24), ביקש לחזור לגור בבית אחרי שירותו הצבאי. הבת הצעירה (15) לומדת בבית ספר לחינוך מיוחד. לאחר שסיפרה האמא שהיא מאוד חוששת. "אני באמת לא יודעת הרבה על איפה בילה הבן הבכור אחרי הצבא ואני באמת לא יודעת מה לעשות?". אכן הדילמה קשה מאוד. הקונפליקט שעומד הורה במצב כזה הוא באמת קשה ועם זאת בלתי נמנע – לקבל את הילד בזרועות פתוחות או לסרב. אי אפשר לברוח מלהכיר שקיים חוסר הסכמה או חוסר התאמה בין שני צדדים וחשוב להשכיל ולבחון כיצד מקיימים את הקונפליקט.

להיות הורה זה תפקיד מאוד חשוב ומשמעותי. לתפקיד הזה אף אחד לא הכשיר אותנו. כשאנחנו הופכים להורים לרוב אנחנו מאמצים את צורת הגידול של ההורים שלנו (אני מרחיבה על כך בספרי "גלגולו של חינוך"), לפעמים בצורה מנוגדת לצורת הגידול של הורינו, כי לנו הייתה חוויה לא טובה ואנחנו רוצים לעשות חוויה מתקנת ולפעמים אנחנו פועלים לפי אינטואיציה. הדרכת הורים עשויה להיות התשובה לכל הורה שמרגיש שדרך הפעולה שלו לא עובדת או כמו במקרה שלנו חושש שיבחר בדרך שלא תהי מיטבית לו ולבני ביתו.

במהלך החיים אנו נתקלים בקשיים שונים בגידול הילדים. עסוקים בדילמות, מתחבטים בשאלות רבות ולא תמיד בטוחים בדרך שאנחנו מתנהלים עם ילדינו. כשאנחנו חווים קושי עם הילד והיחסים ביננו לבין הילד מתערערים אנחנו שואלים את עצמנו "מה עשינו לא נכון? איפה טעינו? לפי ראיון קצר שערכתי עם האם, נחשפתי למערכת יחסים שהייתה בין האם לבן, כשגר בבית לפני הצבא. סמכות הורית לא הייתה שם, האם חששה שהחלטותיה לגבי חינוך הדוגל בגבולות יערער את יחסיה עם הילד והילד נהג באי ציות באופן קבוע, הן בבית וכמובן בבית הספר. העובדה שתמיד ריצתה אותו ומעולם לא שמה גבולות רק חיזק את אי הציות. לא פעם הושעה על אלימות פיזית, חוסר כבוד למורה וסיפרה האם שאף נכתב טופס דיווח לרווחה על נשירה מהלימודים.

כדי לקבל את התשובות לשאלות שאנו מתחבטים בנושא הורות, ניתן להגיע לאיש מקצוע אשר נקרא מנחה/ת הורים. זה, מלווה את ההורה שלב אחרי שלב עד למציאת הפתרון לקושי. אי ציות הוא אור אדום להתנהגות לא מיטבית שמתבטא בפגיעה עצמית ו/או פגיעה בסביבה. אי קבלת סמכות הורית/מורית מהווה אור אדום להתנהלות לא מיטבית בצבא ובעבודה בעתיד. אל תחכו ותחשבו שהדברים יסתדרו. קחו אחריות ופנו לעזרה.פנייה למנתח התנהגות, יאפשר להבנות תוכנית ההתערבות למען שינויי דפוסי ההתנהגות בבית והנחייה ברורה ליישום התוכנית בליווי צמוד.

בתום הפגישה עם האם הוחלט שהאם תתנה את השארות הילד בבית רק אם יסכים לשיחות משותפות בקליניקה לתאום ציפיות ובניית הסכם ברור לחיים משותפים. חשוב לברר שילד בן 24 עובד במסגרת מכובדת שהאם יודעת היכן. הילד בן ה24 שחוזר הביתה, חוזר למסגרת ביתית בה ההורה מוביל את ההתנהלות בבית וילד מתחייב לכבד את החוקים בבית ואת בני הבית.

זיהוי המקומות שבהם ההורים מתנהלים בצורה שיכולה להזין את הבעיה או את הקושי מאפשר להדריך אותם כיצד להתנהל בצורה שונה ממה שהם רגילים להתנהל. הפגישה עם הילד והאם יביאו למצב של קבלת כיוון לעבודה משותפת לשינוי דפוסי התנהגות שמהווים מכשול לחיים משותפים בבית. במידה ולא תצליח האם להביא את הילד לפגישה ננסה לתת דגשים ונציע אפשרויות נוספות להתנהלות עם הילד. הילד ידע בברור שיש התנייה למגורים משותפים בבית. קבלת הילד חזרה הביתה איננה חובה. מדובר בילד בוגר ואחראי. זוהי זכות ויש להכיר בכך ולדרוש את הכבוד המגיע.

"שנא את הרבנות", אמרה בפני עצמה שאנחנו שומעים לאו דווקא מהחילוניים. ילדים, בחורי ישיבה מבקשים לאמר שהשררה שמתנהלת בבתי המדרש קשה מנשוא. "יראת הכבוד" שהייתה אבן יסוד בחינוך הדתי הפכה למצב של שיכרון שררה, שמביא קשיים גדולים מאוד לבחורי הישיבה ולרבנים עצמם.

השבוע הגיעו לקליניקה מספר בחורי ישיבה שאין להם קשר חברי או משפחתי והם גם לא לומדים באותה ישיבה. הטרוניות, כמעט כולן מרוכזות בסמכות שמקבל המורה אל מול תלמידיו. השיחות שהתנהלו בקליניקה וסבבו בדילמה "לאן פניי?" הביאו אותי לשקף בפני אותם בעלי תשובה, את החוויה שהייתה לי בקייטנה. הפעם בחרתי להיות מדריכה בקייטנה. לא פעם במשך שנותיי שמחנכת, נאמר עלי שאני מורה קשוחה. מורה לא קלה. האם גם אני אשת שררה? ולו כי אני מנהלת שיעור ועלי להביא את הילדים מנקודה A לנקודה B, בזמן מוגבל. ישנם כללי התנהגות שנועדו לסייע במילוי המשימה.

כשנאמר "עשה לך רב", זה אומר שכדי להכיר ולדעת כיצד להתקדם, מן הראוי שלכל אדם יהיה דמות שתוביל אותו לעשייה. ה"רבנות" מתפרשת כשררה ולכן אשליך זאת ש"עשה לך רב", מדובר בעובדה שאדם חייב סמכות שתהא מעליו. סמכות שתדע לנווט את דרכיהם של תלמידיה, למען יצליחו במילוי משימתם הלימודית.

להיות בעל שררה, זה לקבל את הזכות לשליטה בהתנהלות האדם שתחתיי. ניתן להיות רודן מושחת, כמו פרעה מלך מצרים, חירם מלך צור. או להיות כמו נח, שהיה שליט גדול. ניהל תיבה על כל הברואים שנכנסו בה ודאג לכל מחסורם. נוח לא השתכר מן השלטון האדיר שבידו ולא איבד את היחס הנכון לערכו שלו ואת היחס הנכון לערכם של בני חסותו הנתונים לשליטתו המוחלטת.

הרעיון החשוב ביותר הוא לקבל את הסמכות כמשרה לשרות הצבור ברמה נעלה. לחדור אל ליבו של הציבור. ומהו הציבור? צדיקים, בני טובים ורשעים. כך גם ניתן לראות את הילדים במסגרת החינוכית. את הצדיקים ובני הטובים נחזק בחיזוקים חיוביים ונגביר את דפוסי ההתנהגות הטובים והמיטביים, איתם ועם הסביבה. ועם הרשעים, נעשה שכשיצאו מידנו לחייהם שלהם, ישנו את דפוסי התנהגותם ויהיו לבני טובים. הכל תלוי בנו המורים וההורים. בעלי הסמכות.

המקבלים את הזכות להיות מובילים, בעלי סמכות, בעלי שררה, חייבים לדעת לשלוט נכון ביצר השליטה ולהכיר ביכולות להצליח בחינוך הילדים, תוך הכרה משמעותית ברוח החינוכית. הרוח המבקשת להכיר באדם העומד מולך כשווה ערך בעצם הבריאה. הסמכות ניתנה כי אתה בעל הידע, כי אתה האדם שנבחרת להיות מודל חיקוי. כדי שהילדים יחושו את אותה יראת כבוד, עליכם להקפיד להוכיח שאתם בעלי כבוד. שנבראתם בצלם ויש בכם את האורה להיות מחנכים. גבשו בקרבכם רגשות דחייה קיצוניים לשררה שבתפקיד וקבלו את הסמכות שמהווה קרן אור לתלמיד שירצה לסמוך עליכם ולכבד את מילותכם.

הזכרתי את הקייטנה. חינוך בלתי פורמלי. גם בו יש כללים מאוד ברורים: הגעה בזמן, הקשבה למדריך ולחברים, כבוד לכל המדריכים החיצוניים ולכל הנוכחים במסגרת. גם בקייטנה יש כללים. מצליחים להעביר את כל ימיי הכיף הבלתי שגרתיים בזכות הכללים והתנהלות נכונה תחת סמכות מובילה. ואם זה אפשרי בחינוך בלתי פורמלי. ברור שזה אפשרי גם בישיבות, שבם ישנם רק צדיקים ובני טובים. שחונכו במשך שנים להתנהגות מכבדת והם כולם עם ערכים מבית יהודי טוב. גמרא ותלמוד הם תחומים חשובים מאוד ללמוד. בין היתר, מדובר בנשמות. ילדים שעוברים גם דברים אישיים, חשוב לעצור מדי פעם לשיחות עם הרב. שיחות נפש. תנו להם להרגיש שהם יצירת בריאה מיוחדת במינה. גם בורא עולם זקוק לחיזוקים על היצירה המופלאה שלו וזה המקום שלכם. כשאתם אומרים לילדים שהם מופלאים, אתם משבחים את היצירה של אלוקים.

 

מחקרים רבים נכתבו במטרה להכיר בהורה כסמכות חינוכית ויתרה מכך לראות בחובה המוסרית והערכית בקשר שבין ההורה שמהווה דמות חינוכית במסגרת הביתית למורה שמלווה ומנחה את הילד במסגרת החינוכית. במאמרו של פרופ' חיים עומר "הורים ומורים: הברית ההכרחית", מציין עומר שקיימת תפיסה המקובלת בחברה, שמעמדו וסמכותו של המורה הם פועל יוצא של יכולתו האישית. תפיסה דומה קיימת גם לגבי הורים, הנחות שהופכות אותם לאחראיים בלעדיים לבעיותיו של הילד. תהליכים אלה של תפיסות חברתיות כנגד, מביאים את ההורים, כמו המורים, להעדיף ולשמור את הבעיות בסוד, כדי להימנע מן המתקפה הצפויה. בהקשר זה, להורים ומורים שותפות טרגית: עצם גילוי הבעיה, שהיה עשוי לאפשר מתן תמיכה, מאיים להחריף עוד יותר את ביקורת הסביבה ולהוכיח את אי-כשירותם.

אחד המקורות העיקריים לחיזוק או לעירור של הנוכחות ההורית והמורית כאחת הוא הקשר הורה-מורה. אם ההורה יכיר בקוו המשותף לו ולמורה בחינוך הילד והמשימה המשותפת להביא את הילד להצלחה מיטבית, ההכרה במכנה המשותף של תפקיד ההורה ותפקיד המורה, הם הבסיס האיתן להצלחתו של הילד. ההורה נכון שישקף לילד את הברית שבינו לבין המורה. כפי שמתקיימת ברית חינוכית בין ההורים במסגרת הביתית. ילד שרואה שיתוף פעולה בין ההורה והמורה מחוזק מנטלית להצלחת תהליך החינוך.

מורים מצפים מהורים שיקראו לילד לסדר והורים ממורים שיחזיקו קצר את הכיתה. כל צד דורש ממשנהו למלא את התפקיד הסמכותי. כל צד זוכה בכך לשני אישומים סותרים: כֶּשֶׁל בקבלה ואמפתיה וְכֶּשֶׁל בחוסר סמכות. עמדה זו, מרפה את ידיהם של הורים ומורים. הקול ההורי והמורי לא יכול שלא להישמע מהוסס ומגומגם, כאשר בעליו חשים בעומק לבם שעצם הצורך להשמיעו מהווה עדות לכישלון.

הורים חשוב להתעשת מן הביקורת, להבין שאתם והמורים יושבים באותה סירה. חשוב לשקם את הברית החיונית למען ילדכם. שיקום הברית הורה-מורה יקדם את שיפור הביטחון של ההורים והמורים כסמכות מחנכת וגם את שיפור ההוראה בבית הספר. בקרה היא חיובית כל עוד אנו מכירים בתפקידו ומעמדו של כל אחד מבאי השיח. תמיד חשוב לבקש מהמורה לשקף את הרציונאל החינוכי מאחורי צעד חינוכי שנקט אל מול הילד וגם המורה מן הראוי שיקשיב לרציונאל התרבותי/מוסרי שמלווה את ההורה בחינוכו. תקשורת נכונה במטרה להגיע לקו משותף, אחיד ויציב, יסייע לילד להתקדם ולעצב את אישיותו.

כמורָה וכהורֶה חשתי גם אני את החשש והפחד לשתף בקשיים. מהמקום החושש כיצד תתפרש החשיפה לקשיים בעיניי המורים. האם יחשבו שאני לא מסוגלת לגדל את ילדיי? לחנך אותם? היום כשילדיי בוגרים ועם 30 שנות ניסיון בחינוך ובלמידה בתחום החינוך, אני מאמינה, שההחלטה על ברית (כיווני העצמה, גישות חינוך ועוד) בין מורה להורה, מעצימה את הסמכות המורית/הורית ומיטיבה לאין שיעור להצלחתו של התלמיד. אני מאמינה בלב שלם שהקשבה לביקורת ותפיסות מצד הסובבים אותנו, המורים, החברים, הסבא והסבתא מאלצות אותנו לחשוב "חשיבה שנייה",  שמביאה לתובנות ומיטביות בעניין הנדון.

השבוע נפגשתי עם מורה בכיתה רגילה, בבית ספר יסודי בגליל העליון. בכיתה ישנם שלושה ילדים שמאוד מאתגרים, הן בפן הלימודי והן בהתנהגותי. מספרת המורה ששלושת הילדים הושעו מבית הספר זו הפעם השנייה מתחילת השנה, בעקבות התנהגות אלימה ולא מכבדת כלפי חבריהם וכלפי צוות המורים. חשוב שנבין שכל עוד ישנה בעיית התנהגות אין מקום להעלות לדיון את הפן הלימודי. המסגרת החינוכית מחובתה להעצים את ההכוונה לכישורי התנהגות מיטביים שיובילו את הילד להצלחה חברתית ומשם יגזרו שאר תחומי החיים. התנהגות בחברה מתורבתת היא הבסיס להצלחה והישגיות לימודית, כלכלית ועוד.

הילדים, צריכים להאמין שיש להם מקום בעולם, מקום שרוצה בקרבתם, שמקבל ואוהב וייתן בעבור הצלחתם. בית הספר צריך להיות המקום שלהם בעולם ההפכפך והמאיים שאנחנו הבאנו אותם אליו. תפקידנו לגרום להם להרגיש שיש להם מקום בטוח ויציב.

כפי שבבית, במסגרת הביתית, הילדים הביולוגיים שלנו תמיד הילדים שלנו, כך בבית הספר, במסגרת החינוכית, התלמידים שלנו הם שלנו. לא "ילדנו אותם", נכון. הגנים שלהם הם לא שלנו המורים, אך אחריות השפעת הסביבה על עיצוב התנהגותם שלנו, באחוזים גבוהים מאוד. חשוב לדרוש ולקבל שיתוף פעולה מהבית, אך חשוב שנזכור שלא כל בית מסוגל לתת לנו את אותו שיתוף פעולה. לעיתים מדובר בבתים מפורקים. הורים קשיי יום. לא מזמינים הורים למפגש עם הילד לפני ששוחחנו עם ההורים והרגענו אותם. כבר ראינו הורים שהגיעו לבית הספר והיכו את הילד ליד המורה, כי כך הם מאמינים שהמורה יראה שהם סמכותיים. הורים שאמרו לילדיהם מילים שאף ילד לא צריך לשמוע. לכן, המחוייבות המקצועית של המורה לתת לילד את האמונה "אני לא מוותר עליך". תלמיד שהגיע לידנו, הגיע אלינו משמיים. יש הכוונה מלמעלה ואנחנו ננתח את ההתנהגות ונבין מה מחזק התנהגות אלימה או כל התנהגות שאינה מטיבה איתו ועם הסביבה ונעשה למען שינוי ההתנהגות.

"הרוח ממלאת את הפרצות" אמר ישראל גלילי. לתלמידים יש חוסרים וקשיים (כמו לכולנו), אך רוחם הגדולה ממלאת את החסר. תפקידנו להאמין שהרוח והנשמה של הילדים מחפשת אהבה והכלה. המסגרת החינוכית שמגדירה את הקשר בין המורה לתלמיד ואת מבנה העבודה וההיכרות – אינה נפרצת. "בדרך שבין התפיסה הצודקת והמילים היפות וההגיוניות והחכמות והנבונות כל כך לבין התלמיד המרוסק הניצב מולנו – מתרחשים דברים רבים, שמחויבים תפיסה מעט יותר מורכבת" (חילי טרופר). כוחה האדיר של האהבה להושיע אדם שאין לו דבר בעולם. כשילד מושעה מבית ספר, הוא מבין שכרגע לאף אחד לא אכפת ממנו "אני לא חסר לאף אחד הכל מתנהל שם כרגיל בלעדיי. שקט להם שם כשאני לא נמצא. אני לא נחוץ". התחושה המתלווה ומתיישבת אני לא שייך. תפקידנו המורים להיות שם ולאמר "חסרת מאוד" "אתה חשוב לנו".

לחפש בציציות, איפה הילד הקטן הזה כן תורם, איפה הוא מיוחד (ואין מצב שלא נמצא בכל ילד את הניצוץ). "אשרי המלאכים המתבוננים לעד באהבה אל הוד ותפארת אין קץ "(פראנקל ). ילד שמשחק כדורסל, להבנות טורניר כדי שניתן לו את המקום. ואם יושעה מהלימודים בכיתה, יקבל השעיה מהטורינר, נוכל לאמר: "המחיר להתנהגות הלא טובה, לא תוכל להשתתף בטורניר, תשב על הספסל". ילד שרוקד ושר, נבנה פסטיבל, רק בהתנהגות טובה תוכל להיות שותף.

חובה עלינו המבוגרים לשמוע את ציוץ הציפורים בסביבת החיים שלנו, להקשיב להמיית היונים, להבין את השפה ההתנהגותית של הילדים ורק אז לצייר שביל אמיתי לפתרון הבעיה. לתת לילדים מקום אחד בטוח בו הם מזהים את האפשרות לצמוח ולהצליח. שיתוף ההורים יבוא לאחר חשיבה והבנת הסיטואציה, לאחר שיחה מקצועית עם התלמיד. מתוך אמונה בילד. אף ילד לא רוצה להיות ילד רע. הילדים רוצים להיות אהובים, מקובלים, רצויים. תפקידנו לתת להם את הכלים הנכונים להשגת מטרות אלו, אם אינם יודעים איך. ואהבה, אהבה כל הזמן.

השבוע קיבלתי מספר פניות השואלות: איך אפשר לתפקד בזום? סביבת העבודה והלמידה  השתנתה. זה מעורר קושי. מגיל צעיר למדנו שכאוכלים יושבים ליד שולחן, האוכל מוגש בצלחת. כשיוצאים לשטח, רבים מאיתנו לא יסכימו לאכול, כי הגורם המבחין שמביא לתאבון היא אותה צלחת דווקא ולא האוכל עצמו. בדיוק כמו הניסוי שערך פבלוב, זוכרים? הכלב, העצם והפעמון. הכלב בא כל פעם שהגישו לו עצם. לעצם צרף פבלוב פעמון. אחרי מספר פעמים שהעצם, שהייתה הגירוי לתאבון של הכלב, לוותה בפעמון. הגיב הכלב בריור גם למשמע הפעמון ללא העצם. למדנו ללמוד בכיתה, עם מחברת וספר. לעבוד במשרד עם צוות. עכשיו ישנה מחברת וספר ואין כיתה, אין משרד וצוות עמיתים. יש בית ומחשב.

בתלמוד הבבלי הוזכרה הכפייה ללימוד התורה כאיום.  ה' כביכול לכד את בני ישראל בתוך ההר, כאילו היו כלואים תחת גיגית הפוכה. הוא העמיד בפניהם בחירה: לקבל את התורה, או להיקבר בחיים בתוך ההר. אנחנו לא במצב שאנחנו מאיימים שאם לא נתפקד נמות. חשוב שהלימוד, העבודה והתפקוד, צריך לבוא מתוך בחירה ולעשות שתפקוד יהיה משמעותי ויביא  עימו חווית הצלחה. האם תמיד בא לנו להיכנס להתקלח. הימים קרים. העייפות חוגגת. עם זאת, אנחנו מאמינים באמונה שלמה שלהתקלח זה הכרח המציאות.דבר שחייבים לעשות אותו מתוך כורח שוודאי יֵעָשה. ניקיון, הוכח מדעית כמונע מחלות. האמונה הכל כך חזקה שלנו בתחום משכנעת אותנו להיכנס ולהתקלח.

חז"ל אמרו שהקב"ה כפה על ישראל הר כגיגית כדי שיקבלו את התורה, מצד שני, אמרו חז"ל שישראל קיבלו את התורה מרצון – הקדימו נעשה לנשמע, ואז ירדו מלאכי השרת וקשרו לכל אחד שני כתרים! הבחירה בידינו לומר נעשה ונשמע, שהרי הוכח מדעית שחינוך לעשייה משמעותית הוא שמביא חוסן נפשי ומקנה ארגז כלים עם כשורי חיים שלא רק מאפשרים השרדות אלא צמיחה נפשית וכלכלית.

כשאנו מביאים חינוך "הר כגיגית", יש בו ביטוי למשהו פנימי, לראות מעלינו טלית (מודל ההורים הסוככים מעלינו – שמירה אלוקית) לרצות לעמוד מתחתיה (לקבל מרות מדרישת הסביבה, את החום, האהבה והכתר מהאנשים שאנחנו אחראים לפרנס ולדאוג שלא יחסר להם דבר). תיאור זה שישראל עמדו תחת ההר הוא לשבחם של בני ישראל, ומעשה זה השלים את הקדמת נעשה לנשמע – למרות שה' כפה עליהם הר כגיגית, ישראל התקרבו ולא ניסו לתפוס מחסה. מבקשים הנחייה לעשייה. האדם מיום היוולדו מבקש מסגרת ברורה להתנהלות נורמטיבית. חוקים וכללים להתנהגות נכונה, אינם ממקום של כפייה, אלא ממקום של הנחייה למען מיטביות. המבוגר האחראי יודע מה נכון לעשות, לא כל כלל התנהגותי הוא בא מרצון ותשוקה לעשותו. היינו מעדיפים לנסוע לנופש, אך היותנו מבוגרים אחראים אנחנו מבינים שנופש זה איוורור ולא החיים האמיתיים. עשייה אמיתית למען הבנייה עתידית היא תפקוד של עבודה ולימודים. התנהלו בפסיכולוגיה חיובית. התחברו למתבקש למען תפקוד מועיל ומיטיב. שבחו את בני הזוג ואת הילדים על יכולת ההתמודדות בזמנים קשים.