בבית הספר "מצפה גולן", ברמת הגולן, מתקיים מדי שנה פסטיבל הוקרה לזמר העברי. מוזמנים יוצרים וזמרים שהקימו כאן את המדינה. יורם טהרלב, אבי טולדנו, יוני רכטר,ירדנה ארזי, אילנית, קובי אושרת, חנן יובל והמאמר נכתב בפסטיבל המספר 14, הוקרה לזמרת אופירה גלוסקא. על הבמה הופיעו 300 תלמידים מכתה א' ועד ח'. את תהליך הפסטיבל התחלתי לפני ארבעה חודשים. מבין הבוגרים (תמידי ו' עד ח') נבחרו מדריכים להנחיית ריקוד, תרגיל התעמלות, הנחייה ועוד. כל מדריך קיבל לידיו רשימה של כ30 תלמידים. מלבד המדריכה של חבורת הזמר שקיבלה לידיה רשימה של 80 ילדים. הקבוצות היו קבוצות רב גילאיות, שבמרביתן ילדים לא מכירים אחד את השני טרם התחלת התהליך.
שתפתי את המדריכים בדרישה הכתובה בחוזר מנכ"ל משרד החינוך, מה מתבקש מדמות הבוגר/ת הרצוי/ה? וכל הפרוט: אדם במיטבו, אדם אוטונומי, השואף לממש את נטיותיו ויכולותיו ולהשיג את מטרותיו, בעל/ת השקפת עולם ערכית- מוסרית המכוונת את האדם למציאת משמעות, בעל/ת תחושת השתייכות, יכולת ליצור קשרים בין אישיים ולפעול למען הזולת, בעל/ת מודעות עצמית והנעה פנימית, בעל/ת יכולת מסוגלות וגמישות בהתמודדות עם שינויים, בעל/ת כישורים לניהול עצמי: אקטיביות, יכולת הבעה, ניהול ו-ויסות רגשות, שליטה, עצמית, מנהיגות, בחירה מתוך שיקול דעת, בעל/ת כישורים לרכישת ידע, לארגונו, ליצירת ידע, בעל/ת חשיבה ביקורתית.
במשך ארבעה חודשים הילדים בנו את תמונות המופע לפי המתבקש לסיפור חייה של אופירה גלוסקא. הבניית התמונה נעשתה בשיתוף חברי הקבוצה ובתמיכה צמודה שלי שמובילת הפרוייקט. הייתי שם בשביל לסייע בעצות לפתירת בעיות משמעת, סכסוכים בין חברי הקבוצה, הבניית תנועות וכל שהתבקש, הייתי שם בשבילם 24/7. הקשר התנהל במתחם בית הספר ובוואטצאפ, שכל קבוצה פתחה.
במשוב שכתבו הילדים ביום הפסטיבל, בפעילות הגיבוש שבה כל מדריך קיבל כ15ילדים מקבוצות אחרות לשיח משוב. כתבו הילדים: "למדתי לקחת אחריות על עמידה בזמנים", "למדתי שאפשר להתבטא גם בריקוד". "למדתי שביטחון עצמי הוא בראש שלי ורק אני אחראי עליו" תלמידיי ה'. תלמיד ו' : "אין לי יותר פחד קהל". תלמידת ג': "גם אם מפספסים שיעורים אפשר להגשים חלום". תלמידות ד': "למדתי את שפת הסימנים ושיש דרך תקשורת עם כל אדם". "למדתי שכל קושי הוא אתגר" ועוד.
כיועצת חינוכית אני אומרת שהפעילויות המוצעות ליישום הקניית כישורי החיים כמו מצגות, הרצאות, דפי עבודה, אינם דבורניים. ילד ללא עבודה לא יוכל למצוץ את הצוף ובטח שלא ליצר את הדבש. ילד חייב לחוות את העשייה וכשהלמידה משמעותית הוא יבין ויפנים. תנו לילדים להכיר את עצמם, להתמודד. העימות בין הדחף לחינוך, הוא המשמעותי. היו שם בשבילם בתמיכה והדרכה, אל תנסו לעשות את הדברים במקומם ותפסיקו עם ההרצאות. לילדים זה לא עוזר.