השבוע הגיעה אלי לקליניקה אמא לארבעה ילדים. אני קראתי את הספר שלך "גלגולו של חינוך" אמרה. אני מבינה שאני לא היחידה בעולם שחשבתי לעצמי, שאני בטוח לא אהיה כמו אמא שלי. אני בטוח אהיה 100% לילדים שלי. אני בטוח לא אעשה שום דבר אחר בזמן שהילדים שלי יזדקקו לי. איך זה שהבת שלי באה אלי ואומרת לי: "את אנוכית, את חושבת רק על עצמך, תמיד קודם את". אני יודעת בדיוק שאני תמיד בשביל הילדים שלי. אני תמיד עושה בשבילם הכל.

כל ילדותנו, אנחנו חולמות להיות אמהות מושלמות, לענות לילדנו בסבלנות אין קץ, בקול מתוק ומתנגן בכל שעה ביממה, גם באמצע הלילה. גם כשאנחנו קרועות מעייפות (זה נכון גם לגבי אבות). האם החלום שלנו מציאותי? האם קיימת בעולמנו אימא מושלמת? האם שאיפות שכאלה מצמיחות אותנו או דווקא כובלות אותנו ומונעות מאתנו תפקוד טוב יותר?

המושג "אימא טובה דיה" שהוטבע על-ידי הפסיכואנליטיקאי ד' וויניקוט, פורש בפנינו מבט אחר על מושג האימהות הטובה, שבהחלט יכול להצמיח לנו דימוי אימהי טוב יותר בעינינו. אך האם נכיר בעובדה שאין אמא מושלמת ונקבל באהבה גם את  אמא שלנו כ"אמא טובה דייה"?

על פי וויניקוט תפקיד האם הוא לאסוף את כל הרשמים מהחיים עבור הילד שלה  ול"תרגום" לו את העולם. האם מעבירה במודע או שלא במודע לילד בתהליך את העולם כפי שהיא רואה אותו. ככל שיהיה האיסוף הזה מאפשר, פתוח, גמיש – כך תהיה ההפנמה של הילד את האני שלו (גלגולו של חינוך). ברור שאותה אמא מתרגמת את הרשמים על פי הפרשנות שלה באותה תקופת החיים ועל פי חוויותיה שלה. מכלול מילון הרשמים שלה על פי היסטוריית החיים שלה והחוסן הנפשי המתלווה אליה בתקופה זו.

מול הציפיות שלנו כאימהות להיות מושלמות, לזהות בדיוק את הצורך של הילד ולספק אותו באופן מיידי – באה התיאוריה של וויניקוט ונותנת מקום לשגיאות שלנו כאמהות. כבני אנוש שצברו אי אלו חוויות בחיים המשפיעות על מי שאנחנו ומה שאנחנו, בתקופה בה אנו נדרשים להתנהג כהורים. יתרה מכך, ספרי ההדרכה להורים וסדנאות ההורות מונחים ע"י אנשים. התאוריות להורות טובה יכולה להיות כתובה באופן ברור וקל ליישום, אבל בשטח, זה לא תמיד כמו בספר.

אין אמא שלא רוצה וחולמת להיות מושלמת. אבל החיים שלנו גם לא מושלמים. אנחנו צריכים להבין שלא רק שמותר לאימא לטעות, אלא שלפי תיאוריה זו של וויניקוט, שגיאות אלו נותנות לילד מרחב להתמודד בעצמו עם התסכול ולצמוח ממרחב זה. הילד חווה את הרצון הגדול שלנו לספק את צרכיו ולהרגיע אותו, וזה מה שנותן לו את הביטחון בעולם ובעצמו. סיטואציות שמזמנות התמודדות עם תסכול הן מצמיחות לפי התיאוריה הזו ולכן יש לאפשר התמודדויות אלו ובטח שלא למנוע אותן או לחשוש מפניהן. אנחנו לא מגדלים ילדיי מעבדה.

פיתוח יכולת ההכלה של הילדים ייטיב גם אם יכולת ההכלה שלנו את עצמנו. מי שנוטה לפרפקציוניזם תלמד מהר מאוד, שהשלמות מצויה בהיות העולם בלתי משולם. כל אחת מאיתנו צריכה להיות גאה באימא שהיא ובמאמצי העל שכל אחת מאיתנו עושה, בחשיבה הרבה שאנו משקיעות מאחורי כל האופרציות של חוגים, ימי הולדת, מתנות, אירוח חברים אחרי- הצהריים וכולי ולקבל את אותם דברים שפחות הצלחנו בהם בהבנה ובידיעה שעשינו את הכי טוב שידענו. אמונה זו בעצמנו ועמידה איתנה מול ילדנו המקטרים תחזק גם אותם. אנחנו עושים את המיטב, נקשיב ונשתדל יותר, בהכרה בעובדה שאין מצב שנהיה מושלמים.