צלצלה אלי אישה וסיפרה לי סיפור, עוד בטרם נתנה לי את תאריך הלידה שלה ושמה לתקשור.
והסיפור הוא כזה: אני נמצאת שנים רבות בקשר זוגי עם בן זוג. לא גרים ביחד. אבל האדם הזה הוא כל חיי בתקופה האחרונה. בתקופה שהיינו ביחד הוא נתן לי הרגשה שכן אכפת לו ממני. תמיד דאג להכין לי את האוכל הכי טוב שיש כשאני מגיעה אליו. המיטה תמיד מוצעת ומריחה טוב ממרכך כביסה. למעשה הוא כמעט לא הגיע אלי הביתה, כל הזוגיות שלנו התממשה אצלו. הוא מאוד אוהב את הבית שלו ומעדיף תמיד להישאר בגבולות ביתו. מעטים החגים שחגגנו ביחד. הייתה הפרדה מוחלטת בין המשפחות. למרות שהמשפחה שלו ידעה והכירה אותי. התרגלתי גם לזה, אני באמת אוהבת אותו.
שאלתי: אז מה הדילמה?
והיא אמרה: לא טוב לי. אנחנו בזמן האחרון כל הזמן במתח באוויר. אני מרגישה כלואה. אני מרגישה שהוא אותי לא אוהב. וחשוב לי להבין מה קורה כאן? מה בדיוק לא מסתדר ואם אפשר גם לדעת: למה זה לא מסתדר?
נכנסתי לתקשור. ראיתי אשה יושבת מתחת לשולחן. השולחן היה עם ארבע רגליים. אבל כל רגל בגובה שונה. האשה מכורבלת בשמיכה ובוכה. עינייה דומעות והיא בכל כוחה מושכת את השמיכה לכסות את רגליה. בכל פעם שהיא מנסה לישר את הגב ולהרים ראש, השמיכה שוב אינה מכסה את הרגליים והיא שוב נאבקת לכסותם.
הפרשנות שלי הייתה שהיא חייה בשקר "מתחת לשולחן". החיים הזוגיים שלה שנמצאים על השולחן , נמצאים במצב של חוסר איזון "רגלי השולחן אינם שווים" מה שלא מאפשר לשולחן לעמוד ישר. השמיכה היא תחושת הביטחון שבה מתעטפת האשה בהיותה באותה זוגיות. אבל, אותה שמיכה שאמורה לתת לה את הביטחון מכסה אותה רק כשהיא כפופה. ברגע שהיא מנסה להתיישר, השמיכה כבר אינה עוטפת את כולה והרגליים שהם היציבות של האדם וההקשר של "רגליים על הקרקע" לחיות במציאות של אותה זוגיות – אינם מכוסים באותה שמיכת ביטחון שכיסתה אותה כשהייתה כפופה ובוכיה.
הפרשנות שלי הביאה אותי להמשיך הלאה לתקשור נוסף. ביקשתי סיוע מהנשמות המייעצות. הם ייעצו לי להגיע לבית מדרש של מעלה ולהביא בפני הנשמות הטהורות את הבעיה. וכך עשיתי. בעודי בתקשור הגעתי לבית מדרש של מעלה. מבחוץ בית המדרש הזכיר מבנה עתיק וחדש גם יחד. בראשו היה מגן דוד ענק כולו זהב טהור נוצץ. בכניסה עמודי שלמה גדולים ועבים. נכנסתי לאולם גדול ומיד הגיעה אלי נשמה לבושה בבגדים שחורים ולראשה שביס. ברכה אותי "ברוכה הבאה" והובילה אותי לאחד החדרים. נכנסתי. יישב שם אדמו"ר (אני יכולה להשבע שאני מכירה אותו מאיזה שהוא מקום, אבל עד לכתיבת שורות אלה לא נזכרת מי הוא). התיישבתי והוא קם והתחיל להרצות בפניי:
"הנשמה של המטופלת קשורה קשר קרמאטי עם הנשמה שהיא הבן זוג שלה. ושניהם צריכים לעשות תיקון. מדובר בתיקון "ההדדיות". זוגיות בבסיסה כשמה – זוג: סט. שוויון. ההדדיות המתבקשת מאפשרת לכל אחד מבני הזוג לחוש כבוד, הערכה, הוקרה ועוד. במקרה שלנו לא הייתה הדדיות – לא חומרית ולא רגשית. האחד דגל בנתינה חומרית והשני דגל בנתינה רגשית. כל אחד מהצדדים נתן במעט לשני ממה שקיבל , אבל לא באופן שווה ולכן רגלי השולחן לא היו שווים. השולחן שהוא המקום ליישר וליישב סכסוכים לא עמד יציב מכיוון שהזוג לא נתן באופן שווה למערכת היחסים. הנתינה הייתה ממקום של לכסות ולא במקום של להטיב את מערכת היחסים. הנתינה החומרית נעשתה כדי להרגיש אני בעל ההון החומרי ולצד השני אין וכן הייתה מטרה כל הזמן לחסוף את הרגליים הקרות של החוסר החומרי, שהרי אין בכיסוי החומרי חום אנושי. הנתינה הרגשית נעשתה ממקום של פיצוי לנתינה החומרית ולא ממקום של הדדיות בנתינה רגשית – שמטרתה להטיב ולחמם את הבית גם כשהאשה מרימה ראש במערכת הזוגית ומרשה לעצמה לבקש בעבורה מקלט של אהבה, הכלה שלה ושל משפחתה שלה ועוד, למען אותה הדדיות – התוצאה היא קור ורגליים חשופות ללא נעליים להליכה על קרקע בטוחה לעתיד של זוגיות מיטבית ובטוחה."
ומה ניתן לייעץ למטופלת, שאלתי כולי רועדת (למרות שמדובר בתקשור, היה לי קר מאוד)?
"עד שלא תהא תובנה ברורה של הדדיות אין מקום להמשיך זוגיות זו. אין ספק שתיקון זה, יאלצו הנשמות לעבור בזוגיות נוספת, שאם לא, תהיה חזרה על החוויות הקרמאטיות עוד ועוד עד לתיקון מושלם." ברגע שהאדמו"ר סיים את דבריו, כאילו משהו דחף אותי לתהום והתעוררתי בבת אחת.