פרידה בעוצמה ובתובנה רוחנית

אני רוצה לשתף אתכם ביום האחרון שביליתי עם אבי היקר. כמה מודעות ויכולות התקשור מסייעות ומעצימות אותנו גם ברגעים שאנחנו חושבים שנשכח, שלא נצליח להיות בעוצמה.
אבי חלה בסרטן הריאות לפני שלוש שנים בערך (אף רופא לא ידע להגיד מתי זה התחיל). במאי 2013, לאחר בדיקות התבשרנו שמצבו הוא קריטי והוא עומד למות. מיד התכנסנו והחלטנו לערוך לאיש ה"ענק" – החלוץ המדהים, הלוחם האמיץ, הבן המסור, האח האוהב והאבא שאין שני לו, והסבא המדהים, מסיבת "חיים שכאלה" כפרידה. רצינו לדחות את המסיבה… כדי שמשפחה כולה תצליח להגיע. הרופאה והצוות בבית האבות אמרו "אל תדחו".
מהרנו וארגנו מסיבה מדהימה. ערכנו סרט. התכוננו לבאות. במשך ארבעה עשר חודשים הגעתי לבית האבות יום יום להיות, לסעוד אותו בארוחת הערב. השתדלתי להגיע מתי שרק אפשר ובכל פרידה, נפרדתי כאילו אין מחר.
ביום אחד מתקשרת אלי מנהלת בית האבות ואומרת לי : "אבא שלך מבקש שתבואי להיפרד". הגעתי במיידי לבית האבות ובדרך אני מתקשרת לכל המשפחה הקרובה "תגיעו להיפרד". כשהגעתי שאלתי אותו בצורה ישירה : "למי אתה רוצה להתקשר?" אבא שלי התקשר לבני הדודים , לאחיו ונפרד מכולם. ילדיי כולם הגיעו במהירות לבית האבות. ואז, פתאום קלטתי שאני בארץ לבד, אחי בחו"ל. אמרתי לאבי: "אבא, אתה לא יכול ללכת עכשיו. אני לבד. האחים יגיעו רק בעוד שבועיים לארץ". אבא שלי אמר לי : "אלוהים מבקש שאני יעלה עכשיו" (אבא שלי לא דיבר עברית צחה ופתאום המילים היו כאילו קדושות). אמרתי לו "אבא תגיד לאלוהים שאתה לא יכול ושיחכה שבועיים". בלי צחוקים. ממש ברצינות. אבא שלי הפנה מבטו למעלה ואמר: "אני מבקש להישאר עוד שבועיים, רק עוד שבועיים" (אבא שלי לא צחק ודיבר בשיא הרצינות עם … אין לי מושג). בשבת שאחרי, הגיעו כמעט כל הנכדים והנינים להיפרד… אח אחד עדיין התעכב בחו"ל. ואז, הגיעה השבת – יום לפני סיום השבועיים. אבא שלי שהיה חולה גם באלצהיימר, הסתכל עלי ושאל (לאחר ששבועיים לא דיבר על המוות בכלל): "איפה האח?" אמרתי לו בחו"ל. אמר לי "עברו שבועיים", אמרתי לו אבא "מחר הוא יגיע לכאן…" התכוונתי לבית אבות. והוא אמר: "אני הולך מחר". אמרתי לו "אוקיי".
הגעתי למחורת בבוקר. לפני שהלכנו לים (אני ובתי). אבי אמר לי בלחש : "תגזזי לי צפרניים" רצתי להביא גוזז ושאלתי בצחוק: "מה האירוע?" ואבא שלי כבר לא ענה, רק הניף ידיו למעלה כאילו אומר "עולים למעלה". לאחר שגזזתי, שוב נפרדתי (כאילו אין מחר). אבל, בדרך הביתה מהכנרת הרגשתי שאני חייבת ללכת אליו. הגענו אליו והוא כבר היה מונשם (כמו הרבה פעמים במשך החודש האחרון שלו). הוא לחש : "תשארי". ביקשתי ממנו לחכות שאסע להתקלח ואחזור. לחש : "תחזרי מהר . הגענו הביתה, הספקנו להתקלח ובעודנו מתלבשות צלצל הפלאפון: "בואי מהר, מדובר בנשימות אחרונות" אמרה לי האחות מבית האבות. בדרך כשאנו נוסעות במהירות כדי להספיק … אני מתקשרת לכולם ושולחת את התמונה שצילמתי את אבי לפני שעליתי להתקלח. הגעתי . אבא שלי בקושי הצליח מדי פעם לפקוח עניים , אבל שפתיו קובצו בכל פעם כשהוא מחלק נשיקות לבתי ולי. ואז החדר התמלא במלאכים (אני מצליחה לראות נשמות). כאלה שאני לא מכירה וגם כאלה שאני מכירה כמו אחותו, אמא שלו שלא ראיתי מעולם, רק בתמונות ואמא שלי. הבנתי שזהו ואז הדרכתי את אבי שיראה את הנשמות, שיבין שהוא הולך לעולם הנשמות, לעולם שכולו אור. אמרתי לו שאני תמיד אוכל לראות אותו ולשמוע אותו ושלא יפחד. בשלב מסויים רציתי שבתי תצא מהחדר ואבא שלי כאילו קיבל כוחות והכה בידו על המיטה. בתי נגשה אליו, הוא הביט בה הרים את ראשו ונשק את ידה. ומיד צנח ראשו. נכנסתי לבכי וביקשתי דקה נוספת, אבי סיבב את ראשו אלי, פתח פיו שאב אויר, שוב קיבץ שפתיו נשק לי ועצם עיניו.
אבא שלי מעולם לא אכזב אותי. תמיד דאג והיה בשבילי. עד הרגע האחרון.
יהי זכרו ברוך. עם פרידה כזו , יש עוצמה , יש כח שאינו ברור מאליו.
תודה מאיה שהנחת והדרכת אותי בתחילת דרכי .
עוד סיפורים www/dr-marom.com0VjgMOoux1qQYXyAh3zHcLP5lo57ImkiOiAiKjU2MzQ0Njk2NzVCMSIsICJjIjogImltYWdlL2pwZWciLCAidiI6IDEsICJ0IjogMSwgIm4iOiAicml2a2FfbGUxIn0=

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>