מחבר: דר' מרום רבקה

במסגרת השיעורים בלמידה מרחוק בתוכנית שיר עברי, שמענו את השיר "חי", שכתב אהוד מנור. בשיר נאמר "שתי עיני עוד נישאות לאור" עם ישראל חי בזכות התקווה לימים טובים יותר. שהרי "טוב שלא אבדה עוד התקווה" מה שמחזק את העם שלנו ממשיך ו"עובר כמזמור מדור לדור, כמעיין מאז ועד עולם", במשך 2000 שנות גלות תמיד ראינו שבשמים "עמוד האש עוד קם" אלוהים מלווה את העם שלנו ומדריך אותו. אנו כיחידים דוגלים כדברי אהוד מנור ל"פרוש ידי לידידי אשר מעבר ים, לכל אורחי ולבני המבקשים לחזור". היותנו "ביחד" יביא חזרה אלינו את החטופים כולם. הילדים סיפרו שהם נפגשים במרחב המוגן בכל ישוב, כדי להיות ביחד לשחק, לרקוד ולשיר. תעשו הכל שהילדים יפגשו עם חברים.
הילדים שיתפו בעשייה של היישוב שלהם למען החיילים, גיוס בגדים, הכנת ארוחות ועוד. סיפרו ששמעו את החיילים בישוב ובבסיסים שרים ושרנו ביחד שירים שמחזקים את נפשנו כמו "שיר תקווה", "שבט אחים", "קטן עלינו" "עם ישראל חי" "ביחד" ועוד.
בקהלת א ט-י כתוב "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵינוּ). הילדים שלנו שמעו על מלחמות ישראל. שרו מזה שנים "נולדתי לשלום", כשעוזי חיטמן כתב אחרי חתימת ההסכם עם מצרים. המצב הנוכחי קשה, אין ספק. כואב ומפחיד. עם זאת להיות עם חי, זה להיות עם שעושה למען הזולת ולמען עצמו. הילדים דורשים שגרה. למען בריאות נפשותיהם, עזרו להם להיות שותפים ללמידה מרחוק, למפגשים עם המחנכות והמורים המקצועיים בישובים. הפכו את המילים "שגרה" ותקבלו "הרגש". בכל שיגרה אנו שומרים על המצב המנטלי שלנו. בריאות הנפש מקורה בשגרת היום יום, בעשייה משמעותית וראייה עתידית טובה יותר ומלאה באור ואהבה. כי כשאדם מרגיש אור ואהבה, מעורבות בעשייה ומשמעותי, הוא מרגיש חי.
בשיר "זה קטן עלינו" הזכרנו כמה מהכללים לחיזוק הנפש: "בית חם, ובו כולם אומרים שלום" להקפיד על חיבוק ומבט בעיניים לפחות פעם ביום. "מול כל מכשול וכל חידה, עוד תקוותינו לא אבדה" נמשיך לקוות לשלום ולזמנים שקטים. ונסכם "עברנו הכל, נעבור גם את זה". נמשיך בעשייה משותפת, בלמידה משותפת, בחיבוק של עם שיודע להיות ביחד.

אמא מהצפון התקשרה אלי מבוהלת "שיחקנו עם הבן הצעיר שלנו בן השלוש וכשבעלי הרים אותו, פלטתי "אני אחטוף אותך", הילד פרץ בבכי בקושי הצלחנו להרגיע אותו "אל תחטפו אותי", הוא צעק מה אפשר לעשות כדי להרגיע אותו?"
המושגים שהשתמשנו בהם לפני המלחמה, כמו "מלחמה" במשחק קלפים, "נחטוף אותך" כשאנחנו משחקים עם הילדים הקטנים, אפילו "מתה עליך", הפכו למושגים שיש להימנע מהם. בכל דרך חשוב להימנע משיחות על המלחמה בינכם, ליד הילדים. לעשות שהילדים לא רואים את החדשות ולא שומעים.
חשוב לנהל שיחה מושכלת עם הילדים. להכיר את רמת השיח ורק משם להבנות שיחה שמתאימה לילד שלנו. אין קווים שווים לשיח, לא גיל ולא מגדר. כל הורה בונה את השיחה בהתאם לילד/ה שהוא מכיר ויודע כיצד לגשת אליו. הילד צריך להרגיש בטוח לשאול שאלות את הוריו ובטחון שכזה מתקיים כשהשיח הוא בהתנהלות רגילה שבין ההורים והילדים. לכן, להקפיד על יוזמת ההורים לשיח. ותמיד לסיימו ב"אם יש לך שאלות, אני תמיד כאן כדי לענות". בסיום השיחה לעקוב ולבחון את התגובות לשיחה. לא לנטוש את מקום השיחה ביד בסיומה.
היו אמיתיים עם הילדים, במסגרת מה שהם מסוגלים להכיל. שירגישו תחושת ביטחון ושליטה במצב. אתם הבוגרים האחראים תשדרו ביטחון וחוסן נפשי. בין הומור למשחק אנו ערים למשמעות המצב הנוכחי, הלא בטוח ולכן עלינו להיות קשובים למצוקת הילדים.
בכי, חוסר סבלנות, טון דיבור צעקני, כועס.. יכולים להיות סממנים למצוקה. זה הזמן להושיב את הילד ולשאול "מה קרה?" לנהל שיחה. ולהסביר באמצעות משחק את המושגים. למשל משחק הקלפים "מלחמה" למה קוראים למשחק כך. ולזרום עם השאלות. אנחנו במלחמה ואנחנו ננצח.
לא פעם ביקשנו מהילדים לא לחבל במשחק זה או אחר. והיום אנחנו מדברים על מחבלים שחודרים למדינה ועושים מעשים רעים מאוד. הם מכירים גם את "גרגמל" ו"פגע רע". יש לנו צבא חזק שיודע בדיוק כיצד להכיר את אותם מחבלים ואנחנו כאן כדי לשמור עליכם הילדים.
"חטופים", המחבלים לקחו אותם מהמדינה שלנו שמקום אחר. לפי הכללים של הצבא בכל העולם אסור לפגוע בחטופים. בקרוב הם כולם יחזרו למשפחות שלהם בארץ. שוב ושוב להדגיש שהיום אנחנו עושים הכל כדי שלא יקרה מה שקרה. אנו (העם והצבא) נערכים לכל מצב שלא יפגעו באזרחים שבמדינה ולא בכם הילדים.
המושגים יקבלו משמעות אחרת אם נסביר אותם ברמת ההבנה של הילדים. עם הרבה חיבוקים ואהבה. חשוב כדי לא לאבד את האמון של הילדים לתת תשובות תואמות מציאות תוך כדי הרחקת תחושת הסכנה.

הילדים בבית. ההתמודדות מול דילמות חינוכיות סביב השעון, אינה קלה כלל. הורים מתקשרים ושואלים מה עושים מול ה"לא" שהילדים אומרים מבלי לחשוב פעמיים. האם הם במצב שלא מקבלים סמכות הורית? האם אנחנו לא מספיק אסרטיביים, לא מספיק סמכותיים, מה בדיוק קורה כאן?
ילד שאומר לא, לא עושה זאת מתוך אי קבלת סמכות או אי ציות להורים. הוא פשוט מגלה את העצמאות שלו לראשונה. כמו בכל משחק. דימוי עצמי מתבסס על הצלחה בתחרות והערכות עצמיות חיוביות (Neff,2011). פרצי דמוי עצמי בעקבות הצלחה בתחרות מתחזקים ע"י תחושה של עליונות, רווחה, העצמה תרבותית, הערכה של ערך ומעמד ואולי תגמולים חומריים (Kemis,2005). אובדן הדמוי העצמי והקשר שלו לתגמולים אפשריים מהווים איום המפעיל דריכות יתר, צמצום הקשב ועיסוק יתר חרדתי. תהליך הפוגע בבהירות התפיסה העצמית(שם). הילדים רואים גם בסירוב להורים – משחק. כמו שמסרבים לחברים בגן לשחק במשחק קופסה זה או אחר.
גיל השנתיים הוא במקום מסוים 'גיל ההתבגרות הראשון'. אלו הן הפעמים הראשונות שבהן הילד שלכם מגלה שיש לו SAY, יש לו אמירה. ואכן זה ממשיך כל עוד הילד לא מרגיש שאנחנו מאמינים ביכולת העצמאות שלו. הילד נאבק על העצמאות שלו. השליטה היא זו שמסייעת לנו לקבל חוסן נפשי ומי מאיתנו ההורים לא רוצה שילדו יהיה עם חוסן נפשי.
יש להבדיל בין מתן לגיטימציה להבניית עצמאות, ביטחון עצמי, חוסן נפשי ודימוי עצמי לבין ויתור על גבולות. בספרי "הרוח בחינוך", אני מסבירה שוויתור על גבולות זה בדיוק כמו לגור בבית ללא קירות. הילדים חייבים את הגבולות למען הביטחון שלהם, שירגישו במקום מוגן ומאידך חשוב שנאפשר להם להיות דעתניים ולתת להם את המקום לאמר "לא". אז, איך עושים את זה?
קובעים באופן מושכל מה הם הכללים שעליהם אנחנו לא מוותרים. ילד אומר לא רוצה חביתה, שואלים איזה חלבון אתה כן רוצה לארוחת ערב? ומציעים מספר אפשרויות. יש לנו את הגמול של קינוח אחרי האוכל, פרק בסדרה שאוהב, להבטיח שמחר יוכל לראות בשעת הצפייה בטלוויזיה. לעומת זאת ילד לא יאמר "לא" על צחצוח שיניים לפני השינה.
הדימוי העצמי של האדם הינו מגן השומר על האדם מפני הפחדים הקשורים לנחיתות ולבושה. חשוב שגם נלמד את הילדים שלנו לאמר "לא" לדברים שלדעתם פוגעים בהם, לא נכונים להם. כן חשוב שנשאל, כשאתה אומר "לא" למה אתה מתכוון? מה בדיוק אתה לא רוצה? למה? האם בכלל, או רק עכשיו? תקשורת מקרבת שנותנת לילד את התחושה שיש מקום לדעה שלו, לתחושה שלו, מעצימה את הרוח והנפש ומאפשרת חינוך שמוטמע לחיים שלמים.

בפגישה ב"גוגל מיט", נשאלה שאלה: "למה אם יש מלחמה בדרום, אנחנו בגולן במקלטים?". שאלה שמבקשת לנרמל את המצב. נורמלי, באמת? איך מנרמלים מצב של מלחמה לילדים קטנים? שאלתי את הילד, היכן אמא? אמר במטבח. אמרתי: "למה אני לא שומעת אותה?" אמר: "כי אני עכשיו מדבר איתך". אמרתי: זה כל כך ברור שאמא נמצאת במטבח ושומרת על השקט כשאתה בחדר מדבר איתי. זה הבית שלכם הקטן. ויש לנו גם בית גדול והוא מדינת ישראל. כמו שאמא ואבא קבעו חוקים בבית הקטן ואתם האחים מצייתים. יש לנו גם אבא ואמא בישראל, הבית הגדול ובו אנחנו העם מקשיבים לכל ההוראות של אבא ואמא שלנו. זה הצבא, המשטרה והממשלה.
כל אחד זקוק לבעל סמכות שיתמוך בו ויגן עליו (Beek ,Freeman & Daivis, 2004). למען שמירה על שליטה ואוטונומיה לה זקוק כל אדם ובמיוחד ילדים צעירים, חשוב שנמנע מערעור אמונות, התנהגויות ומניעים לא תפקודיים למען לא נמשוך להתנהגות אוטומטית ותוקפנית.
בימים טרופים של מלחמה אנו לא עוסקים בלתקן את הילדים שלנו או למחות כנגד התנהגויות עבר. זה הזמן להעביר מסר עקבי של סקרנות ורצון להבין את החקר העצמי של כל אחד ואחד מהם. למידת אסרטיביות הולמת עם תקשורת מכבדת ויעילה תעזור לילדים לשמור על האוטונומיה שלהם עם פחות איום של דחייה מצד דמות הסמכות ופחות נזק היקפי לשני הצדדים בעקבות התלונות, התרעומת והווכחנות.
ביחד חושבים כיצד מכינים תיק למקלט/לחדר הממ"ד. חשוב להכין את המקלט ביחד. ללכת עם הילדים להכיר את המקלט. לנקות ביחד את המקלט ואף להחליט מי ישן איפה. למזער אי ודאות. לשים בו משחקים שהילדים אוהבים, אולי גם חטיפים/ממתקים. לפתוח שיחה במקלט, אם יש שאלות, על כללי התנהגות במקלט, מי אמור להגיע למקלט?
המצב העכשווי גורם להתעוררות רגשות שלא חוו בעבר. יש לעזור לילדים להבין שכל השינויים בעוררות שהם חווים הם בעצם מצבים רגשיים ושהמצבים הללו נורמליים בהחלט למצב בו אנו נמצאים היום. חשוב להימנע ככל האפשר מהמילים חרדה ופחד מהצד המסביר. ל"פרק" את הרגשות להתנהגות. "כיצד אתה נוהג כשאתה מרגיש את מה שאתה כרגע מתאר?" זיהוי התחושות הממשיות של כעס, אכזבה ומצבים רגשיים אחרים פותח צוהר רב ערך למחשבות אוטומטיות רלוונטיות ולאמונות הליבה הבסיסיות של כל הנפשות בסביבה.
תפקידנו המבוגרים האחראים להקרין אמונה וביטחון, שיש לנו כל מה שצריך לזמן כזה (הגנה פיזית) להעצים את הצבא והמשטרה שלנו באוזני הילדים, שאנחנו ההורים לא עוזבים אתכם הילדים, אנחנו ביחד (שייכות וקשר אישי). ממשיכים בשגרה של ארוחות, משחקים, ציות לכללים ועוד. לא פורשים רק לטלוויזיה ומבקשים מהילדים להעסיק את עצמם. אנחנו איתם. משחקים, צוחקים, רואים סרט במשותף ומשוחחים. באופן עקבי ונחוש לתת לילדים תחושה של שליטה במצב.

החג מגיע והלחץ עולה. הקניות מרובות והמצב הכלכלי לא משהו וזה מלחיץ. השיגרה נפגמת והאי ודאות איך נתנהל גורם למתח. המתח יוצר לחץ והלחץ יוצר חוסר ביטחון. כשמרגישים חוסר ביטחון טון הדיבור עולה, כי אנחנו חושבים שלא בדיוק שומעים אותנו ואולי גם לא מבינים אותנו. מדובר בשני צידי המתרס, ההורים והילדים.
אנחנו עוסקים במסוגלות חברתית. סימפטולוגיה שמאופיינת באי נטייה לפתח מערכות יחסים קרובות, לא מיניות ולא אפלטוניות, מצויה על רצף של חוויה וכך גם האמונות העומדות מאחורי המאפיינים. הדרך הנוחה ביותר לפתרון הקושי היא ע"י עוררות פיזיולוגיות: כמו תנועות מהירות יותר (מרגישים שכולם רצים בבית), הרמת קול (כולם פתאום צועקים), ברור שאלו אינם מביאים לשינויים בעיבוד מידע או התנהגות בטיחותית. ולכן, חשוב לנהל שיחה לקראת החגים.
חשוב שהצדדים יהיו מסוגלים להקשיב למה שכל אחד אומר. כל אחד בתורו יגדיר איזה מרכיב בחוויה שלו (בהיסטוריה האישית מתקופת חג) מהווה בעיה מבחינתו, שכן התשובה יכולה להיות שונה לחלוטין ממה שכל אחד במעגל מצפה שיהיה בעייתי. אין לזלזל במרכיב זה או אחר שמשהו מעלה. חשוב לנרמל את הקושי.
כותבים את הקשיים וביחד מנסים למצוא פתרונות. כתיבת הדברים עושה לכולנו סדר והכנה מוקדמת לכעוס שעומד לקרות בחג. בני הדודים נכנסים לחדרים הפרטיים, חולקים מיטות, המקום בשולחן נלקח ע"י הדוד ועוד. ההכנה מאפשרת לקבל כלים להתמודדות מול הקונפליקט ומונעת התנהגות מתמרדת, התנגדות לקבלת סמכות, וכחנות, מחאות ושיבוש מהלכים.
ציות היא מילה נרדפת לאובדן שליטה, החופש והאוטונומיה. לכן, חיוני שהילדים יהיו מעורבים באופן פעיל ושותפים מלאים להחלטות על הכיוון וההתמקדות של ההתנהלות בזמן חג, פגרה ו/או כל שינוי שיגרה. גישה עקבית, אמפתית ותומכת מצד ההורים בהעלאת המודעות העצמית למחשבות והרגשות של הילדים.
ההורים חייבים להימנע מלערער על אמונות, התנהגויות ומניעים לאי תפקוד, כדי שלא להפעיל סכמות מושכות הקשורות להתנגדות האוטומטית ולמען שמירה על שליטה ואוטונומיה. ההורים לא "מתקנים" את הילדים. חשוב להעביר מסר עקבי של סקרנות, רצון להבין את המוטיבציה של כל ילד. הקשבה בתשומת לב והצגת היגדים משקפים המוכיחים הבנה מדוייקת של נקודת המבט של הילד יוצרים גישה ואוירה של קבלה. שימוש בשאלות פתוחות, חיזוקים, הקשבה משקפת וסיכומים. קבלה ואמפתיה סוללות למעשה את הדרך לשינוי ( Rosengrren,2009).
ההורים מעצימים בעזרת בחינה מחודשת של המטרות והתחייבויות שהוסכם עליהן. למשל: "אחרי שהאורחים ילכו ניקח זמן לעצמנו – נרד לכנרת, נצא ליום כיף" כל רעיון יכול להיות ממלא ברווחה נפשית ואנרגיה להתגבר על הקושי. בברכת חג שמח ומועדים לשמחה.

הוראה והורות הם שני מגרשים שבהם מקיימים מערכות יחסים ובשני המגרשים מתבקשים לקיים אמון וכבוד למען הצלחה ביישום המטרות. המטרות העיקריות שלנו בשני המגרשים הם: יצירת אמון, כבוד לאוטונומיה של הפרט ולגבולות הרגשיים שלו ושמירה על עמדה לא מגוננת. חקירת ההשפעה של אמונות מזיקות בהקשרים החברתיים והבין אישיים ועבודה משותפת של פיתוח אמונות חלופיות תפקודיות יותר וכמובן יישום בליווי מלא של הילדים.
כמורה מזה 35 שנים אני חווה את המצוקה מאי אמון שנרקם בהיסטוריה של הילדים. אי האמון גורם לחוסר כבוד למבוגר ומביא לשקרים משני צידי המיתרס. אותם ילדים שחווים מצוקה שכזו מפתחים פרנויה (חרדה) שמביאה אותם להטיות קוגניטיביות, שמובילות לפרשנות שגויה של רמזים חברתיים. הטיפול שמתקיים בקליניקה שלי ושל העוסקים בcbt (טיפול קוגניטיבי), הוכח כמתאים לאותה פרנויה.
בק, דיויס ופרימן (2019) מפנים את תשומת לבנו שתחושת התקיפה שחווים אותם ילדים, מכוונת לדימוי העצמי שלהם ולא לבטיחותם. וכמו כן, נוטים לפרש בטעות את תשומת ליבו של הזולת כחנופה והערכה. הטיפול הקוגניטיבי מיועד למצוקות רגשיות ולאמונות המזיקות הנלוות לפרשנות שגויה ולא מבוקרת שכלית (Bareman&Tyrer,2004). העיקרון החינוכי של הטיפול הקוגניטיבי עם הילדים חייב להיות הכינון של ברית במערכת היחסים בין המורה/הורה לילד. תהליך שחייב להתבסס על פיתוח של הבנה הדדית לגבי קשיו של הילד, מה שיוביל ליצירת תחושה של אמון ושיתוף פעולה.
תלמיד שנמנע מלהיכנס לשיעור כלשהו משדר חרדה. החרדה איננה חד משמעית מהתנהגות המורה, ייתכן מאוד שהחרדה נובעת מסיטואציה שהתקיימה בעברו של הילד. גם חוקרים של שפת גוף טוענים שישנם תנועות גוף שפרושם בטוח מאז האדם הקדמון. דהינו לא מגלגול זה ואולי לא מגלגול קודם. כך גם תחושת המצוקה. ההכרה בכך שישנם אמצעים שבהם הטיות המידע מאפשרות את ההתעלמות, העיוות וההחרגה של מידע הסותר את אמונותיו. לעומת זאת, מידע העולה בקנה אחד עם אמונות מתקבל ללא קושי.
המחשבות האוטומטיות השליליות מביאות אותנו לחרדה ופחד ובמקביל התנהגות של הימנעות, הסתגרות ובידוד חברתי. להפגת החרדה והפחד יש לערוך שינויים בעיבוד המידה. הפרשנויות שאינן בשליטה קוגניטיבית מוליכות אותנו להתנהגות שאינה מטיבה איתנו – ולכן יש להבנות תוכנית לשינוי התנהגות.
ילד/ה שמשדרים חרדה מכניסה לשיעור מסוים, או הימנעות מעשייה מסוימת בבית, פועלים בהימנעות. יש להתייחס ברצינות לאירוע ההימנעות. לפרק את אירוע ההימנעות: מתי, אייך וכמה נמנע? כיצד מתקיימת הלכה למעשה ההימנעות? לשאול: מדוע נהגת בהימנעות? מה הרגשת כשנמנעת? איך אפשר היה אחרת לנהוג? (מודל אפר"ת). ולעודד התגברות על הקושי.

בהרצאה שקיימתי במרכז הארץ בבית ספר תיכון, מיקדתי את השיח בהבנה שערך עצמי ומסוגלות עצמית גבוהים מהווים גורם חוסן מפני ההשלכות הקוגניטיביות, הרגשיות וההתנהגותיות של דחייה חברתית, לעג והשפלה (strauss,1999).התפיסה העצמית השלילית של האדם את עצמו היא גם אחד המנבאים החשובים לקבלה או דחייה מצד חבריו (leary et al,1995). קיים קשר רב כיווני של דחייה חברתית, ערך עצמי וחוסן נפשי.
צוות המורים טען שחל שינוי גדול בהתנהגות התלמידים בעת האחרונה. ילדים אשר לא אמצו ערכים פרו-חברתיים ונורמות מקובלות בחברה, מתקשים להתייחס לצורכי האחר, רגשותיו וזכויותיו (לודביג ופיטמן, 1999). אחריות החינוך מתחילה בבית. להורים ולמערכת החינוך תפקיד מכריע בכל הקשור להתפתחות של התנהגות תוקפנית, בשל קושי בהעברת מסר אחיד וברור, קושי בהפעלת סמכות והשפעה על הילדים (עומר, 2002). בספרי "הרוח בחינוך" אני מביאה מצבים של התמודדות מול קשיי החינוך. הכלים שיש להקנות לכל הורה היום שונה מהגישה החינוכית שהייתה נהוגה בעבר. היום יש לתת מקום לכעס, לאכזבה ולתסכול שחווים הילדים. לדבר עם הילדים על הקושי. אם בעבר נאמר "קשה יש רק בלחם", אין מקום לאמירה כזו היום. שליטה ברגש הכעס נוצרת כאשר האדם מסוגל לזהות את העוררות הרגשית ולתרגם אותה ככעס, להבין, לפרש ולהעריך את הרגש שהוא חווה.
ילד שלא מקבל את המקום להביע את כעסו, מתרגם את הסביבה כעויינת. ילד שתופס את העולם כעויין, קיימת נגישות רבה בזיכרון למחשבות שליליות ותוקפניות. הנטייה לייחס עויינות לאחר קשורה בתפיסה מוטעת לפיה כוונותיו של האחר להזיק לי. במצב שכזה הילד בוחר להתרחק, להסתגר ואוגר בתוכו כעס ותסכול שמביא לערך עצמי נמוך ומצוקה נפשית. מכאן הדרך קצרה מאוד להתנהגות לא נאותה כמו תוקפנות ואלימות פיזית ו/או מילולית.
התנהגות זו מביאה לדחייה חברתית משמעותית ו/או מתמשכת שמובילה למצוקה נפשית ולתגובה טראומטית ולעיתים אף להפרעה פוסט טראומטית, מערך עצמי נמוך ועד לקושי ביצירת קשרים חברתיים ואינטימיים שמובילים למצבי סיכון כמו נשירה מבית הספר, קשיי הסתגלות, התנהגות אנטי חברתית ועוד.
ההבנה שאחריות החינוך אינה מתחילה במסגרת החינוכית, אלה בבית, תאפשר את קפיצת המדרגה. הערך העצמי של הילד נבנה מיום היוולדו. חשוב מאוד לתת לילד כלים למסוגלות חברתית, כמו חלוקת תפקידים, שיח מכבד, הקשבה, סובלנות, חוסר שיפוטיות, יושרה והרבה אהבה. חוויות חיוביות של הילד יחזקו את השאיפה שלו להיות חלק מהחברה. להכיר בכל המשתמע מ"לא טוב היות האדם לבדו". הילד חייב לקבל חיזוקים למשמעות קיומו ונוכחותו בעולם. בטורקיה מברכים ביום הולדת "כמה טוב שבאת לעולם, כמה טוב שאתה קיים". ביחד נאמץ ברכה זו לכל אדם.

שנת הלימודים בפתח וחווית התקפי הזעם של הילדים בחופש הגדול מאוד מאיימת על ההורים והצוות החינוכי. לאחר פגישה עם המורה, הגיעו אלי זוג הורים שנשלחו להדרכת הורים. האמא אומרת: "זה קורה מאז שהילד בגן, כל הזמן יש התקפי זעם, דופק על הדלתות, צועק ומקלל". הילד לא נולד עם אופי של ילד תוקפן ואלים. ניתוח ההתנהגות בשטח, במסגרת הביתית ובמסגרת החברתית מאפשרים למנתח ההתנהגות לאבחן באופן ממוקד מה הסביבה עושה שמחזקת ומאפשרת התנהגות אלימה שכזו.
ילדים תוקפניים, אשר לא למדו לסגל התנהגויות פרו-חברתיות, משלמים על כך מחיר יקר על חייהם. לתוקפנות שלהם יש השלכות מרחיקות לכת בבגרותם, בקשר שלהם עם משפותיהם, ילדיהם, מקום עבודתם וחבריהם (טרמבלאי, 1999).
קמפבל ועמיתיה (2006), הראו שככל שלילדים רמות גבוהות יותר של תוקפנות כך התוקפנות יציבה יותר לאורך שנים וקשורה לרמות גבוהות יותר של בעיות התנהגות וחוסר הסתגלות. התוקפנות היא תוצר של תהליכים פנימיים באדם אשר נמצאים באינטראקציה עם גורמים חיצוניים – סביבתיים ומעורבים בה תהליכים קוגנטיביים, רגשיים והתנהגותיים. בתהליכים אלו יש מקום מרכזי למנגנוני הוויסות של האדם, שמאפשרים לו לשלוט על ההתנהגות התוקפנית.
אופי הינו סַךְ הַתְּכוּנוֹת הַנַּפְשִׁיּוֹת וְהָרוּחָנִיּוֹת בְּאָדָם אוֹ בְּצִבּוּר הַמִּתְגַּלּוֹת בְּכָל מַעֲשָׂיו וּבְהִתְנַהֲגוּתוֹ. לכן, אם ילד או מבוגר מסוגל להתנהל ברוך ואהבה, באמפתיה ובסובלנות בסיטואציות מסויימות, הרי שהתוקפנות איננה אופיו של האדם. סקינר טען שהאדם מונע ממאוויים פנימיים, המיסטיקה תאמר שהנשמה מגיעה לעולם עם היסטוריה של חוויות מגלגולים קודמים, כל אלו מהווים נסיבות להתנהגות בכאן ועכשיו.
ברוב המקרים התוקפנות מתבטא כשהאדם חווה עוינות שהיא רכיב קוגנטיבי. המאוורר לא עובד, חם לי, החום הזה בהיסטוריית הלמידה שלי עשה לי מאוד לא טוב: התייבשתי ואולי אף בגלגול קודם גרם לי ליותר מזה, החום הזה בתאי הזיכרון שלי גורם לי כאן ועכשיו לכעס גדול מאוד שנמצא בשק הרגשות שלנו והוא הרכיב הרגשי. הנסיבות הללו גורמות לתוקפנות פיזית שהיא רכיב התנהגותי. כשאנו מבינים תהליך זה שמביא להתנהגות, אנו מבינים שחשוב לטפל בנסיבות הקוגנטיביות והרגשיות על מנת לשנות את ההתנהגות.
בהדרכת ההורים מתקיים ניתוח ההתנהגות והכרות עם התוצאות להתנהגות במשך כל שנות חייו של הילד. כך ניתן להבין כיצד אנחנו משנים את המחזקים להתנהגות ופועלים למגר את ההתנהגות הלא נכונה לילד ולסביבה ולעצב התנהגות מיטבית. דברי אמי מהדהדים באוזניי: "אין ילד רע, יש ילד שרע לו". תפקידנו לעשות לילד טוב, כך שיקבל את הכלים הנכונים להתמודדות עם העויינות הקוגנטיבית שמשתלטת עליו.

טיפול קוגניטיבי-התנהגותי הוא טיפול המכיל מכלול של שיטות טיפול פסיכולוגיות, המבוססות על שילוב של רעיונות מהטיפול ההתנהגותי והטיפול הקוגניטיבי. כל שיטות הטיפול מבוססות על ההנחה שמקורה של הפסיכופתולוגיה באסוציאציות בלתי-מסתגלות המשפיעות על ההתנהגות, המחשבות והרגשות של המטופל. דהיינו אנו פועלים אסוציאטיבית לפי עיוותי חשיבה מבלי לשלוט בחשיבה שלנו.
לפי בנדורה ועמיתיו (2001), חלק גדול מתהליכי החשיבה הגבוהים שלנו נעשה באמצעות הדלקה וכיבוי של מחשבות ורעיונות. הרעיון של "כפתור האור" נולד מתוך כוונה לשנות את הדיבור הפנימי מעורר החרדה וליצור אסטרטגיה חדשה להתמודדות. זה נכון לנו המבוגרים ולילדינו הצעירים.
רבים מאיתנו ההורים נפגשים עם סיטואציות מאתגרות ולא רק שאנחנו מפרשים על פי המחשבות שלנו שנובעות מההיסטוריה שלנו את הסיטואציה, אנחנו גם דואגים שהילד/ה יקבלו את הפרשנות שלנו לסיטואציה ומכניסים אותם לעיוות חשיבה שבכלל לא היה קיים בעולם, עד לאותו רגע.
כשאנחנו נפגשים בסיטואציה שבה הילד/ה נהגו שלא בנורמות החינוכיות שלנו, חשוב לא מיד לפרש, לשפוט ולייעץ. הרפיה פסיכולוגית, באמצעות נשימות או הרפיית שריריים היא דרך פשוטה ויעילה ליצור תחושה של רוגע, להגביר את חוויית השליטה העצמית ולווסת מצבי עוררות שלילית. רק לאחר שנרגעו הרוחות, יושבים להבין "מה היה לנו שם?" מה באמת קרה? התייחסות לעובדות. ובהפרדה גמורה, מה קרה לנו שם? רגשות, אלו רגשות צפו ומה באמת עשינו, כיצד נהגנו? מה יכולנו לעשות אחרת? הסבר פסיכו-חינוכי מפחית באופן מיידי חששות רבים הן אצל המבוגר והן אצל הילד. נוצרת הבנה לתהליכים קוגניטיביים, רגשיים והתנהגותיים. הבנה כזו יוצרת תחושה של שליטה, כוח ומוטיבציה לשינוי.
ילד שמבין את הסיטואציה בהקשר לעולמו ולרגשותיו ולא לשל המבוגר, מצליח להגיע לשליטה עצמית. הוראה עצמית היא היגד פנימי שמטרתו להחליף את המחשבות האוטומטיות השליליות. הוראה עצמית יעילה, מאפשרת באחת את הכוונת הקשב לחשיבה חיובית יותר ויעילה יותר עבור הילד. ככל שההוראה העצמית תיגע באופן מדוייק יותר באמונות הבסיס, כך תהיה יעילה יותר.
ילד שאינו מעוניין לשבת לשולחן השבת עם כל המשפחה, הסיבות שלו לגיטימיות לו. יש לשבת ולשוחח אתו. אם אתם מסוכסכים עם ההורים שלכם, לא בטוח שגם הוא מסוכסך איתם. לא לפתוח את השיחה "גם אני לא אוהב את סבתא, אני מבין אותך…". אסרטיביות: "כולם יושבים לשולחן בעוד 10 דקות, מה הסיבה שאתה לא רוצה להצטרף? איך אפשר לעשות שתצטרף, כי כשיאספו את האוכל מהשולחן אין אפשרות לאכול". תנו לילד לדבר. יש לקחת אחריות על ההחלטה לא להצטרף לשולחן. היו אתו לפתרון הקושי, אל תפתרו בשבילו.

שקרים הם התנהגות יחסית שכיחה ונאמרים במגוון רב של סיטואציות.. נפגשתי בקליניקה עם אבא לשלושה ילדים. "מילא הבן שלי משקר אבל דיי, עכשיו הבנתי שכל השקרים הם של אשתי, למה לשקר ואיך עוצרים את זה?" ביקש האבא לדעת. מספר מחקרים הראו כי אנשים לא רק משקרים למען טובתם העצמית, אלא גם אומרים שקרים פרו-חברתיים, הנאמרים בכוונה להוליך שולל יעד, אך בכך גם להיטיב עמו. בשקר מסוג זה התועלת הישירה היא עבור האחר, והמחיר הוא עצמי. שקרים אלו נאמרים כצורת נימוס, והם נפוצים ביותר בין בני משפחה.
האדם שמגלה ששיקרו לו מאבד אמון. למרות שבשנת 2020 קבוצת מחקר ישראלית אמריקאית הראתה בסדרת מחקרים כי אנשים לעיתים משקרים על מנת להיראות יותר אמינים. בפרשת שמות בתורה נכתב ”מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק”, ולפי חלק מהפרשנויות אי אמירת אמת היא עבירה על כלל זה. עדות שקר נאסרה גם בעשרת הדברות, שם נכתב "לא תענה ברעך עד שקר". אדם אמין נמדד בדיווח אמין, שהוקפד שלא יהיו בו שקרים או שגיאות.
החינוך לאמר דבר אמת הוא החינוך לתקשורת נקייה, נטולת שקרים והסתרות, מטרת החינוך לאמון וביטחון באדם שעומד מולי. הגנת היתר, באמצעות השקר, מהווה מכשול להאמין באדם או בסביבה. אני משקר, כי אני מאמין שאם אומר את האמת, אנזק או אדם שיקר לי יינזק. מאידך, קיים לחץ חברתי/הורי לקיומם של נהלי התנהגות. כשהילד או האם מרגישים שהם נדרשים לביצוע מושלם ללא רבב. ללא חריגה מהנוהל. ללא טעויות. התחושה היא חרדה מפני כישלון. אותה חרדה מעכבת את האדם מעשייה רגועה וממוקדת מטרה. הביקורת וניסיון השליטה על ביצועי הילד/האישה מביאים את הילד להיות חסר אמונה ביכולתו וכושר התמודדות עצמית מול עשייה בכלל. כך שחשוב שניתן תחושה לילד/לאישה שאנחנו כאן בשביל שיחושו ביטחון ואמונה שכולנו עושים למען הטוב והנכון למשפחה ולפרט.
ההורים הם סוכני השינוי החשובים והמשמעותיים ביותר עבור הילד ומתברר כי הם גם יעילים יותר באופן מובהק בשינוי התנהגות ילדיהם מאשר מטפל זר (קזדין, 1984). הורים חייבים להיות מודל חיקוי לאמון. הילדים יהיו חשופים לשיחה של הורה שטעה, שלא הצליח במשימה זו או אחרת וכיצד ביחד מחפשים מוצא למקרה. ילד שחווה שההורה שלו מכיל כישלון ונמצא שם על מנת לסייע ולתקן, להיות לעזר במקום להיות במקום שיפוטי, ביקורתי ומאיים, יהיה במקום של ביטחון וילמד לאמר את האמת גם בידיעה שלשומע יהיה קשה לשמוע וגם אם תהא ביקורת, היא תהא בונה וממקום של אהבה, רעות והכלה.