מחבר: דר' מרום רבקה

רבים המורים שמרגישים שהם שחקנים על במה כשהם נכנסים להורות בכיתה. לא פעם שמעתי הורים שאומרים The show must go on"". האם? האם באמת העולם הוא במה וכולנו שחקנים? האם האמרה הזו נכונה לכל מסגרת? חשוב לי שנכיר את המושג "הקיר הרביעי" שהוא מונח בתיאטרון.

"הקיר הרביעי" הוא מושג בתיאטרון, המתייחס אל הקיר הדמיוני המפריד בין הקהל לבמה, בתיאטרון בעל קשת פרוסניום (מסגרת קשתית גדולה סביב הבמה). על הבמה בנויים שלושה קירות אמיתיים של חדר, והקהל, כביכול, מציץ לתוך עולם ההתרחשות על הבמה דרך קיר רביעי שקוף.(ויקפדיה).

אותו קיר שקוף מאפשר לראות את המתרחש על הבמה. האם כל מי שנמצא בקהל ממקד את עצמו למסרים שהשחקנים, הבמאי, מתכוונים באמת? כל אחד מהקהל לוקח את ההצגה לאן שנכון לו בהיסטוריה האישית שלו, לתרבות שממנה הגיע ועוד.

אז, אנחנו לא שחקנים והמסגרת הביתית או המסגרת החינוכית אינם במה ולא ניתן להעתיק את תפקיד השחקנים בתיאטרון לתפקיד ההורה או המורה. עלינו להקפיד על תקשורת ברורה ולכן חובה עלינו להוריד לאלתר את הקיר הרביעי. הילדים לא יהיו חשופים באופן שקוף לחיי המבוגרים וכמובן עלינו להיות בשימת לב דרוכה לפרשנויות שהילדים לוקחים מההתבוננות בנו.

חשוב שנגיע לפתיחות ואמון כדי שהילד יזהה רגשות מכאיבים שמתעוררים משיחה גם מהצד שלנו המבוגרים, יפגין הבנה ואמפתיה. חשוב שנבחן שהמסר שרצינו להעביר הועבר כדברו ולא פרשנות שאינה תואמת את הנאמר. השיחה אמורה להנחות את הילד לפתח מיומנויות התמודדות חדשות, ללא כל זאת קיימת סכנה שהרגשות יגרמו להימנעות מעשייה משמעותית ולכן חשוב לפתח הבנה למחשבות ולרגשות של הילד ולעזור לו להבין את תגובותיו.

שיתוף הילדים בקשיים שעברנו בילדות או ויכוח עם השכנה, תמיד יהיה כדי לחבר את הילד למצב שהתמודדנו עם מצבים. לשקף לילד את ההזדמנויות שניתנות לנו בחיים ללטש מיומנויות לפני שאנו מתייצבים מול מצבים מאתגרים יותר. תיקוף לכך שסביבתו היא לא טיפוסית ומאתגרת במיוחד, תורם משמעותית לחוסן ולתחושת המסוגלות העצמית של הילד. – שינוי שיעזור לפתח חשיבה מבוססת עובדות. רמת השיח עם הילד חייבת להיות ממקום של חיבור למקרה שלו, למקרה שהוא העלה כמאיים עבורו. מטרת השיחה תהא העצמה ובניית החוסן הנפשי של הילד.

סיום שנה. תעודות. בויקפדיה נמצא שתעודה היא מסמך המופק במסגרת החינוך הפורמלי, אשר בו מפורטים ציוני התלמיד במקצועות הלימוד השונים ואופן התנהגותו במהלך הלימודים. האם התעודה של התלמיד באמת משקפת את רמת ההבנה והשליטה שלו בחומר הנלמד? האם התעודה מאפשרת להורה להבין בדיוק מה מצב הילד במסגרת החינוכית? שאלה פולשנית יותר תהא, האם ההורה מבין שחשוב שיכיר וידע את המצב האולטימטיבי והאמיתי ביותר של הילד?

ילד שלא קיבל ציון גבוה או תעודת הצטיינות ונמצא בתסכול כי לא קיבל, האם יהיה נכון להתקשר למורה ולאמר זאת וללחוץ על המורה שינפיק לאלתר תעודת הצטיינות, כי הילד מתוסכל? מה הגישה החינוכית אומרת לנו? כיצד נתרום לחוסנו הנפשי של הילד ונפסיק להכיל ולרצות את הדחפים שמקבעים את הילד באזור הנוחות ולא מאפשרים לו צמיחה? הבן שלי תמיד אמר ש"אם אתה מדווש באופניים בקלות והרכיבה קלה לך, זה אומר שאתה לא בעלייה".

חשוב לסייע לילד להתמודד בצורה מסתגלת עם רגשות מעוררי מצוקה. ילדים שגדלו בסביבות מעוותות רגשית או בלתי מתקפות, אין להם ניסיון שיכול להיות משענת לעמידה ברגשות קשים ולהתמודדות עמם ובוודאי שאין להם שום ידע איך להחלים מהם ביעילות. היעדר מיומנויות התמודדות מנציח א הפחדים מן ההשלכות של חווית הרגשות ואיתה פחדים מן המשמעות של עצם קיומם מלכתחילה. חשוב להיות קשובים אמפתיים ורק לאחר מכן להציג אופציות תפקודיות יותר ולעודד להשתמש בהם.

במשך החופש הגדול, כשלא עוסקים במיומנויות בתחום האקדמיה, זה הזמן לצבור הצלחה במיומנויות התנהגותיות שמסייעות לנו להצליח בכל תחום ועניין. כמו עמידה בזמנים, הבאת ציוד מלא לשם מילוי משימות באופן שיאפשר לנו לחוש הצלחה. זה הזמן לכתוב תוכנית לחודשיים הבאים, שכוללת נופש ומלא חוויות וביניהם משימות לשיתוף פעולה בארגון הבית, סיוע לסבא וסבתא, עבודות הגינה וכל שרק אפשר. בכל יום, שבוע ואולי חודש להעניק תעודה – דף ובו מילות הוקרה על עשייה. מה כדאי לשמר ומה כדאי לשפר. ואולי אפילו להעניק תעודת הצטיינות למי שבאמת מילא את כל המשימות באופן שראוי לשבח. אפשר גם להציע לילדים שההורים גם שותפים. גם הילדים יכולים לתת תעודת הצטיינות להורים.

כך התעודה בעלת תוקף ומשמעות לעשייה שמתבצעת לאחר תכנון מוקדם. אפשר לשדרג ושבמקביל גם כל אחד ייתן לעצמו תעודה. הוקרה עצמית על אכפתיות, רצינות, השקעה והתמדה. שיהיה לכולנו חופש נפלא.

קשר בין מורה לתלמיד נבנה בחשיבה יתרה כזוגיות המושתתת על הדדיות, כבוד, הערכה ואמפתיה. כשאנו באים לזוגיות שכזו חשוב שנדע לנהל באופן מודע ומחושב את צעדינו מבלי לתת לחסמים במוח לעכב או ליצור קשר לא בריא ולא מטיב לשני הצדדים. כדי לטפל ביעילות בהשפעה של מנגנוני הפרעה לפעולתו התקינה של האורגניזם האישיותי, עלינו קודם כל לאבחן במדויק את הקושי של הילד ורק לאחר מכן לגבש השערה כיצד סביר להניח שהמאפיינים הייחודיים של האישיות ישפיעו על היבטים חשובים של תהליך קוגניטיבי התנהגותי (CBT). רק כך נוכל לתכנן אסטרטגיות העשויות לצמצם את הבעיות הצפויות של התנגדות או חוסר הענות.
חשוב להבין שחוסר הענות והתנגדות אינם נובעים מדחף מולד. גם כאן מדובר בחינוך. פחד והימנעות מובילים תכופות להתפתחות של הפרעות חרדה (Mathew et al, 2013). נראה כי החרדה שכיחה במיוחד בקרב ילדים אם אישיות נמנעת ואישיות תלותית (Millon, Meagher, Grossman & Rumnath, 2004).
הימנעות קוגניטיבית ורגשית נובעות לא פעם מאמונות שלפיהן "אם אני לא חושב על הבעיות, אני לא צריך לעשות שום דבר לגביהן", "אני לא מסוגל להתמודד עם רגשות" וגם "הם יסלימו ויצאו משליטה". ההימנעות היא כמו להסתתר בפינה כדרך להתמודד עם התלקחות אש קטנה. מוטב להתמודד איתה מיד! נשיפה יכולה לכבות גפרור ולמנוע נזק גדול יותר.
אם המנטרה "הימנעות היא האויב", לפעמים הכי טוב פשוט לכעוס על ההימנעות. כעס היא תגובה לא תואמת לפחד ולדיכאון והוא יכול להניע לפעול (Butler,1975). הורה שבונה מערכת יחסים עם ילדיו בדרך של חינוך להימנעות, לא מאפשר לילד לקבל כלים פרקטים להתמודדות עם רגשות ופחדים שנצברו בתת המודע שלו ולהכין אותו עם חוסן נפשי לחיים.
החינוך לזוגיות, שהיא מערכת יחסים בין שניים ויהיו אלו ההורים, בינם לבין עצמם, ההורה וילדו, המורה ותלמידו ועוד, מתהווה בעצם ההתמודדות. חשוב להאמין בילד שהוא מסוגל להתמודד ולומד להכיר את עצמו את בן זוגו בתהליך הצמיחה האישית שלו. ניתן לילד כלים להכיר את עצמו. להתמודד במערכת יחסים אישית שלו עם עצמו ומשם, להכיר את המסוגלות שלו לזוגיות מפרה ומעצימה עם כל אדם שיקרה בדרכו להבניית זוגיות. הטכניקות שילמד באופן אישי ועצמאי יאפשרו לו להיות חסין וחסר תלות באחר.

ההורות אינה רק תוצר ביולוגי. היום להיות הורה זה מקצוע הדורש הכשרה. החינוך מתאפשר אם קיימת סמכות הורית. בשיטה ובגישה שבה ההורים בוחרים לקחת אחריות ולהיות הורים. שני הקודקודים נוספים של משולש יחסי הגומלין, הם הילד והמורה. על פי משולש זה הילד נשען על המורה וההורה. ההורה והמורה אמונים על חינוכו של הילד. להם מטרה משותפת. המורה באמצעות הידע המקצועי, ההורים בהכרתם הטובה והבסיסית את הילד וכמובן את עצמם. בספרי "גלגולו של חינוך" אני מאפשרת להכיר מלפני ומלפנים את כובד המשקל וההשפעה של חינוך ההורים מביתם, על חינוך ילדיהם. ההכרות של המורים עם ההורים היא חובה.
הכרות שכזו מתקיימת בפגישת ההכרות טרם פתיחת שנת הלימודים. שיחות ההורים שמתקיימות במסגרת בית הספר, אותם ימים שנקבעים על ידי ההנהלה, אינם מהווים זמן להכרות עם ההורים. בשיחות ההורים אנו ממוקדים בבניית תוכנית עבודה להצלחתו והרווחתו של הילד. יושבים עם דף, שמהווה הסכם עבודה בין התלמיד, ההורה והמורה. אכן כך, המורה הוא התומך האחראי לביצוע ההסכם. בהסכם חשוב שייכתב באופן ברור מהם הגדרות העשייה המתבקשות מכל אחד מהקודקודים למען הצלחת התלמיד.
המטרה של שכתוב הדברים איננה לעוות או להחליף את המציאות המתקיימת מדי שיעור. חשוב מאוד להיות אותנטים ולשקף באופן הכי טהור את מצבו של התלמיד במטרה לתקן את האמונות הלא תפקודיות, לספק חוויות מתקנות ולעורר רגשות שהתלמיד נמנע מהם או הדחיק אותם. שכתוב הדברים הם העימות של התלמיד וההורה עם המציאות וכך מבינים את מה שהיה חסר ומה צריך שיהיה.
שאלה ראשונה שנשאל התלמיד "כיצד תתבטא עבורך ההצלחה שלך?". כמה חשוב להכיר את ההצלחה של הילד. תופתעו כמה ילדים בכלל לא חושבים שהציון הוא זה שישקף את ההצלחה שלהם. רובם הגדול כתב "להבין את החומר ולעבוד לבד".
יש לתקן את דרכם של ההורים או לדאוג שהילד ינהל שיחה בונה עם ההורים, כדי שיבינו שההתעניינות בתחושת ההצלחה ובתהליך שמבקש הילד לעבוד, חשובה מאוד לחוסן הנפשי של הילד. חשוב לבחון שלא ההורים הם אלה שמחזקים אותו בדפוסים הלא תפקודיים. הגישה מתבססת על אינטגרציה של טכניקות קוגנטיביות, התנהגותיות, חוויתיות וטכניקות במסגרת המודל הקוגנטיבי.
עלינו לזכור שמטרת החינוך היא התפתחות אישיותו של הילד. עלינו לבחון מכל זווית את השפעת החינוך שלנו על רווחתו הנפשית. מצב הרוח בו הוא יהיה מסוגל לממש את ההוויה המשמעותית של חייו. נכון שאושרו הוא הגלאי להוכחה שהמסלול שבנינו נכון לו, מאידך מהות החינוך איננה הנאה צרופה שהרי החינוך במהותו מתהווה תוך עימות עם הדחפים הייצריים. הורים יקרים רק ביחסי גומלין נצליח בחינוך.

הורים רבים שואלים את השאלה: כיצד נגדל ילד עצמאי, מבלי לפחד לאבד את הסמכות ההורית? חשוב בנקודה זו להגדיר מהי סמכות הורית ומהו ילד עצמאי. נעזרתי בויקפדיה. סמכות הורית מוגדרת על ידי שני מרכיבים יסודיים: מנהיגות, המאפשרת להורה לכוון את הילד להתנהגות מועדפת על ההורה, וידע וניסיון, המאפשרים להורה לחנך את הילד לפי אמונותיו וערכיו . בכל מקרה, הכוונה היא ליכולת של ההורה להשפיע על בחירותיו של הילד ובכך לדאוג לרווחתו ולהתפתחותו התקינה. ילד עצמאי הוא ילד עם תחושת מסוגלות גבוהה, שמתנסה במשימות מגיל צעיר ולא ניבהל מכישלונות קטנים בדרך.
כדי שילד יהיה עצמאי עלינו לאפשר לו להשתמש בכישורים החדשים שלו ולתת לדחף להתבטא. לפעמים ההורים חוששים מפגיעה, ולכן על כל הורה להפעיל את שיקול הדעת שלו כדי לשמור על ילדו מפני סכנה. וכאן נכנסת הסמכות ההורית. כאשר ילדכם מנסה לעשות משהו מעבר למה שאתם כבר רגילים שהוא עושה, במיוחד בגילים גדולים יותר, עודדו אותו להמשיך. לפעמים יש רק ניצנים של מעשה, וילדכם זקוק לעוד פוש אחד קטן בעזרת העידוד שלכם.
חשוב לפתח קשר אישי ואכפתי עם הילדים. ההורה ישתמש בחשיפה עצמית כאמצעי עוצמתי ללמד את הילד ולשוות לקשר נימה אישית יותר. שיחות ובמיוחד הקשבה, בדרך מקבלת כאשר הוא נמצא במשבר, היא דרך יעילה ביותר ללמד את הילדים לקבל רגשות שליליים או אי הצלחה במילוי משימה.
בגישה של הורות מתקנת חיוני לגרום לילדים תסכול על ידי הצבת גבולות אישיים, בדיוק כפי שזה חיוני בהורות אמיתית. כשההורים קובעים את הגבולות, עליהם לספק מניעים אישיים ולא לבסס את הגבולות רק על הכללים המוסדיים או המקצועיים שכתובים בספר.
חשוב מאוד שמערכת היחסים, התקשורת עם הילדים תהא ממקום של אמונה בסיסית במסוגלות של הילדים להיות עצמאיים. באמצעות תקשורת מקרבת ואמפתית לעמת את הילדים עם המציאות, כי התרחקות והימנעות משמעה המשך החמצת ההזדמנות לתקן אמונות בסיסיות והכשרה לעצמאות.
דרך הדגמה והדרכה ישירה ניתן לעזור לילדים לתקן את האמונות השליליות האופייניות להם לגבי החוויות הרגשיות, את המחשבה של רגשות, שלהם אין יסוד. הפחד של לאבד שליטה בגלל הדחף ולפעול על סמך הרגשות ושבעקבות העשייה ידחו, ילעגו או יתרשמו מהם שלא בעין חיובית.
ניתן להשתמש בעימות אמפתי, כדי להראות לילדים שהתנהגות תפקודית, במקום הלא תפקודית, תוכל לעזור להם להתמודד עם מצב בין אישי מעורר דחק. כתיבת הפעולה שנעשתה, מאפשרת דיון מעמיק ונרחב כאחד, להבנת הנסיבות והתוצאה. משקלה של הסמכות ההורית, מהווה כוח לעשייה וקרש הצלה למקרה של אי הצלחה. החינוך לעצמאות הוא התוצר של תהליך חינוך נכון שבסיסו בקבלת סמכות הורית.

בספר "גלגולו של חינוך" אני מבקשת להוכיח באופן שאינו משתמע לשני פנים שההתנהגות שלנו והחינוך שלנו מטבע הדברים, מתגלגל מהשורשים שלנו. בשיר "שבת אחים" כתוב "וַאֲנַחְנוּ הפרחים, המנגינות". כיוזמת תוכנית הלימודים שיר עברי בבית הספר היסודי ברמת הגולן, אני לא מקבלת באהדה גדולה את הטרנד החדש לעיבודים חדשים לשירים שבנו כאן מדינה. יצאתי לחקור את דעותיהם של גדולי הזמר העברי.
הזמרת אילנית אומרת שניתן לקחת שיר שהוא אוצר מהמדינה, ולתת לו עיבוד חדשני יותר, אבל לא משוגע, להישאר באותה אווירה ולתת לו את הרגש ואת העכשוויות. "שיר של יום חולין" קיבל עיבוד חדש ורחל שפירא המשוררת מאוד אהבה את זה. אבי טולדנו מסכים איתה ואומר: חופש היצירה צריך להיות מוחלט ללא הגבלה. אם כותב או מלחין חושב שיש לו מה לתרום לשיר ישן אז למה לא? לרוב זה לא ממש "משדרג" ומעטים השירים שיוצאים נזכרים מהחידוש . אבל זה לשיפוטו של המאזין.
קובי אושרת, המלחין הלאומי שלנו כותב "השיר הראשון שלי שהתפרסם היה ״העולם כולו נגדנו״ למילותיו של יורם טהר-לב, בביצוע להקת פיקוד דיזנגוף. הסולן היה ששי קשת. לפני כחודשיים סיפר לי ששי שהוא יחד עם דורי בן-זאב ושלומית אהרון מכינים תכנית של שירים ישנים עם קטעי קישור וביניהם גם את העולם כולו נגדנו. כאמצעי חיבור לדור הביניים הצעתי לששי להפיק גרסה יותר עכשווית וגם כאמצעי ריענון לשיר ולמילותיו. והוסיף, למשל ״ לשיר הרעות״/ גורי וארגוב, שהוא לטעמי אם הייתי צריך לבחור, השיר הכי מושלם שנכתב, לא הייתי עושה עיבוד מחודש, כי הוא כמו מקדש של תקופה ותמיד ארצה לשמוע אותו בגרסת המקור".
חנן יובל הזמר שעושה את החיבור שבין התוכן של השיר למנגינה, כתב: "כמי שבא מצד המוסיקה ןמלחין למילים, אני מכיר הרבה מלחינים שקודם מחברים את המנגינה ואליה הפזמונאי/המשורר כותב את המילים. כשזה ממש מצליח – ישנה התפעלות איך המלחין הבין כל כך יפה את המילים ושיקף אותם במנגינה. עבורי – המילה קודמת לכל. היא מכתיבה את האוירה, עם זאת, אין ספק כלל שהקשר המיידי לשיר, ובהמשך גם הרגשי, הוא למנגינה. היא זו שנתפשת בזיכרון וגם מרגשת. אם העיבוד החדש שומר על רוח השיר המקורית וכן על המילים, ורק מוסיף לו נופך עכשווי – הרי הוא עושה שירות טוב לשיר ואולי מקרבו לכאלה שכלל לא הכירו אותו קודם. "אומרים ישנה ארץ" של טשרניחובסקי ,שיר ישן נחשף לרבים בגרסה חדשה. לעומת זאת – אם העיבוד חדש לשיר הישן לא מתחשב כלל בעבר ובא להפוך ולהפגין את כישרונו הגדול של המעבד – כאן מחילה לצוץ בעיה, כי בעיניי רבים ואוהבים – התוצאה צורמת."
אסכם עם הזמרת אופירה גלוסקא, שליוותה את להקת הנח"ל שנים: "באופן כללי אני תמיד מתחברת ליצירה המקורית, היא נטועה בעורקי וקשה לי לקבל ורסיה אחרת, אלא אם כן זה משהו יוצא דופן". כסוגדת לשיר העברי וכחווה את הילדים שרים שירי ארץ ישראל במנגינות המקוריות, אני מקווה שאת המנגינה של "ירושלים של זהב" ושיר הפלמ"ח, לא יעבדו מחדש. אני מאמינה כפי שכתב יורם טהרלב בשירו "הדגל שלי" – "אסור לשכוח את המנגינה". לטעמי למנגינה יש משמעות. לחינוך שלנו מהבית יש משמעות. :

להיות כָּשֵׁר נפשית, זה לבער כל פרור חמץ שלא טוב לנו בנשמה. כדי לעשות זאת עלינו להקפיד בכל הזדמנות על ניקיון תקשורתי. להכיר בתקשורת ככלי זמין ונכון למען הכַּשְׁרוּת הנפשית. בימים של ניקיון הבית, זמן נהדר לשלב משחק. בכל פעם שאנחנו מנקים עם המטלית את המדף לאמר בקול "אני מנקה את הכעסים שלי על חבר/ה…" ולפרק את הכעס לרזולוציות הנמוכות ביותר, "על שפגע בי כשאמר שאני מתקשרת בזמן לא מתאים". ואז האם שמנקה ביחד "אני מנקה את הכאב שלי שאתמול שהרמת קול עלי, כשרק חשבתי על טובתך, שהחבר הזה עושה לך רע וחשוב לי שלא יהיה בקרבתך" וכך ממשכים, וצוברים נקודות לשיח עמוק יותר, כשיושבים לנוח בהפסקת שתייה. כן חשוב לא לשכוח לעצור ולשתות.
באמצעות תהליך שיתופי של חקירה, בחינה וערעור של הנחות ומחשובת אוטומטיות, אפשר ליצור הערכה מאוזנת ומציאותית יותר של המצב. בניית אסטרטגיות התמודדות לניהול תגובות לקונפליקטים, שיבושים או יציבות של הקשר. ניקיון תקשורתי בין הורה וילדיו, הוא רכיב הכרחי בתכנון להבניית חינוך מיטבי עתידי. מיומנויות חברתיות ובניית תקשורת יעזרו ליצור סגנון מסתגל וחיובי יותר של אינטראקציות וניסויים התנהגותיים יעניקו הזדמנות לתרגל "ספירלה מסתגלת" של תפקוד (Yalom, 1995, p. 43).
בזמן שאנו מנקים את הנפש מעכבות של כעס ואכזבה, לא לנהל שיח. כדי לא לעכב המשך הניקיון התקשורתי. חשוב לעבוד בשיתוף פעולה כדי לגבש הסכמה בדבר מטרות חישוב המסלול מחדש. מטרות ברורות ועקביות כדי להימנע מדילוג מבעיה לבעיה מבלי להשיג התקדמות של ממש.
בשיח שיתנהל בזמן סיום העבודה/המשחק, חשוב שהמטרות יהיו תוצאה של הסכמה הדדית, כדי לצמצם את חוסר שיתוף הפעולה ואת מאבקי הכוח שיכולים לעכב את השינוי במסלול החיים המתבקש. הזמן והמאמץ המוקדשים לפיתוח מטרות המוסכמות על שני הצדדים הם השקעה ראויה וכשרה לשני הצדדים. שהרי שיח, מכבד ומאופיין בתקשורת נקייה ממקסם את המוטיבציה של הילד/ה לשינוי. מצמצם את ההתנגדות שלו ומקל על פעולת השמירה על התקדמות עקבית לקרוב לבבות ושינוי התנהגות מיטיבי.
בשיחה יש להתמקד במשמעות של "מהו שיפור עבורך?" לשני הצדדים. תאום ציפיות. לתאר איך ייראה השיפור הזה בנסיבות חיים אמיתיות ותפקודיות באופן נכון ומיטיבי. תחזוק ההחלטות שיבואו בעקבות אותן הצבת מטרות, נשען על קבלת האמביוולנטיות שבין ההורה המחנך לילד, הנדרש בחינוך הדחפים שאינם מטיבים איתו. ולכן חשוב להקפיד על הגישה המוטבציונית המבקשת ליצר מוטיבציה אצל הנער/ה ולא לכפות עליהם קו מסויים, שיביא להימנעות או פעולות מרד, שיקשו עלינו חינוך נכון ומיטבי.

בכל שנה אני מקבלת קבוצת תלמידים חדשה במסגרת היותי מורה למתמטיקה. רבים שואלים כיצד אדם רוחני והומני כמוני בוחר להיות מורה למתמטיקה? להיות מורה למתמטיקה, זה לא רק לדעת להורות מתמטיקה. כמו שרבים וטובים יודעים, מדובר במקצוע מאתגר. תחום דעת שמהווה דרישה לחשיבה ממוקדת, הגעה בזמן לשיעור כדי להספיק ללמוד את הנושא, להטמיע וכמובן להקפיד על תרגול. כך שלפני הגישה ו/או השיטה בה נבחר ללמד מתמטיקה חובה עלינו להגיע למצב של התנהגות נאותה ללמידה.
התלמידים שמגיעים למצב שאינם לומדים מתמטיקה, לא חוו הצלחה במשך השנים בתחום, יפגינו הימנעות וזו תחזק התנהלות למידה לא נאותה. שינוי התנהגות הוא תהליך פסיכולוגי בו משנים דפוסי התנהגות לטווח הארוך, באמצעות מגוון טכניקות מוטיבציוניות, בעיקר השלכות (חיזוקים שליליים) ותגמול (חיזוקים חיוביים). רבים מאמינים שאותה מוטיבציה ללמידה נובעת לא פעם ממקור חיצוני התובע מהם ל"השתנות". אולטימטום של השעיה מבית ספר, אי יציאה להפסקה וכו'. אני מאמינה שאכן המוטיבציה ללמידה נובעת ממקור חיצוני, אך איני מאמינה באולטימטום. לדעתי התנהלות שכזו מול אותם ילדים עם קשיים לימודיים מביאה אותם להפגנת התנגדות. החוכמה היא להביא את הילדים בגישה חיובית, שיפתח עניין אישי בלמידה, כך שיגיעו מרצונם החופשי לשיעורים ויעשו עבודתם בחדווה.
השיעורים שלי מתחילים בזמן. הילדים מגיעים עם ציוד מלא. תחושה של ההצלחה ההדדית שלי כמורה ושל התלמידים נותנת לשני הצדדים רווחה נפשית. תלמידה שבמשך שש שנים לא נכנסה לשיעורי מתמטיקה, כשנכנסה בשנים אלו לשיעורים, כמעט ולא עבדה, כי לא היה ציוד מלא לעשייה, היום עובדת במלא המרץ, לומדת ומצליחה. ולא זו בלבד. כשנאלצה להעדר משיעור מתמטיקה, ביקשה ממני להישאר בתום יום הלימודים לשעת למידה, כדי לעבוד ולהשלים את החומר. ברור שנשארתי.
יש לעזור להם לראות את הקשיים שלהם בפרספקטיבה של בעיות האישיות שלהם ובמקביל לתת להם תקווה שמדובר בבעיות הניתנות לפתרון. צורות ייחודיות של טיפול קוגנטיבי (CBT) הן בין הטיפולים המבטיחים ביותר הקיימים היום לתלמידים עם תופעת ההימנעות.
השילוב הפרדוקסלי של הנחות תלותיות (אמונת התלמיד שהוא חלש ונטול יכולות ואילו אחרים חזקים וכשירים) והנחות פרנואידיות (האמונה שאין לסמוך על הזולת וכולם חורשי רע – המורים), מלבה את ההתנהגות הבין אישית הקיצונית וחסרת היציבות של התלמידים העוברים מהיצמדות אל אנשים אחרים להרחקתם מתוך חוסר אמון. החשיבה הדיכוטומית תורמת למערבולת הרגשות ולהחלטות קיצוניות, שכן חוסר יכולת להעריך את מצב העניינים בגוונים של אפור תורם לשינויים פתאומיים וקיצוניים אצל התלמידים.
הקשר האישי של מורה תלמיד. התמדה בחיזוקים חיוביים ללא הקשר ישיר למתמטיקה. לתת לילד את התחושה של "אני כאן בשבילך", "אני מאמין בך". ובמקביל בנחישות לעבוד על שינוי הרגלים התנהגותיים בתלמידות, מביאים הצלחה ורווחה נפשית לתלמידים. וכמובן הוקרה לעשייה של המורה על מילוי תפקידו.

הורים מודאגים הגיעו לקליניקה. הבן שלהם הושעה עקב אלימות עם חבר מהשכבה. הילד אתו נגרר בנם לאלימות, מהווה מטרד לבנם מאז נפגשו בבית הספר הקהילתי. ההורים הגיעו יחד עם בנם והתקיימה שיחה להכיר מקרוב מתי, כמה ואייך מגיעה ההתנהגות האלימה עם אותו חבר. הובן שמדובר באלימות שמתפרצת בזמן שה"חבר" מתוסכל מאי הצלחה בלימודים, בספורט ובאינטראקציות עם חברים משותפים. אותה התפרצות מגיעה לעיתים קרובות, כמעט מדי יום. הבן של ההורים המודאגים טוענים וכך מאשר הבן, שהתסכול אף פעם לא תלוי בו, להיפך הוא מבטא את מוסר החברות באכפתיות ובגישה להיות שם בעת צרה, אך איך שהוא, הקלפים נטרפים ומתפתח ויכוח, שמוביל לאלימות מילולית וממנה מהר מאוד ה"חבר" פוגע פיזית. הבן לא מסכים ל"חטוף", מקבל "ג'אננה" ומחזיר באלימות.
ברגע שהוזכרה המילה "ג'אננה", נזכרתי בשיר "לתת ולקחת" של שלמה ארצי. השמעתי את השיר וביחד ניסינו להבין מתי, כמה ואייך קורה שהחבר מביא את הבן למצב של ג'אננה, של טרוף חושים ואי שליטה בכעסים. משם פרצנו לדלת פתוחה, להבין שאותה ג'אננה מביאה את הבן "ליפול על התחת". לאבד מזקיפות קומתו. ממקום שאני החזק ובא למצוא מוצא להרגיע ולהיות המוביל לרוגע ושלווה, מוצא את עצמיו מתרסק מול מילים קשות ולא מוקירות את המוסר והחברות.
הרצף חבר – מחשבות – החלטות, מאפשר להתגבר על החלטות שגויות: איזה חבר ממלא אותי בהתנהגות עתירת סיכונים? משם, יש לבחון את ההחלטות המסוכנות הקשורות לאותו אדם – ננסה ביחד לחקור את המחשבות שקדמו להחלטות, לאותן החלטות מסוכנות. משם ננסה ביחד לבחור החלטה אחרת. להגיע להימנעות מהשפעתו של אותו אדם וננסה להתחבר, להתחזק ולמטמיע את אותה מחשבה שקדמה, להחלטה הטובה יותר.
מי החבר שלנו? כיצד אנחנו בוחרים חבר? שאלות שחשוב שנשאל את עצמנו כדי להבין מי מאפשר לנו צמיחה ולהרגיש משמעותי בהדדיות המפרה בין חברים ומי למעשה גורר אותי למטה. בשיר של שלמה ארצי ברור שמה שמתבקש הוא "לא לפחד מהפחד". במקרה של הבן שהגיע לקליניקה, מדובר בפחד להישאר ללא חבר. שכנה שלי פעם אמרה לי " עדיף לבד מאשר לא נחמד". חשוב שלא נפחד מסיטואציה שעדין לא חווינו. שהרי כשנחווה, תמיד ניתן למצוא פתרון. כשחווים אירוע, סיטואציה לא נעימה תמיד נמצא את האדם, המלאך שיגיע משום מקום להיות לנו לעזר. בתור ילדים דקלמנו את שיר הפרפר ואמרנו: "שב אצלי על כף היד, אל תירא, ותעוף בחזרה". תמיד נכון להתיישב, גם במקום שמביא חוסר נוחות, לא לפחד מהפחד של אותה סיטואציה ומשם לאחר מחשבה וחישוב מסלול מחדש, להגיע להחלטות ולעוף בחזרה לעשייה משמעותית נטולת סיכונים.

אבא מודאג הגיע אלי לקליניקה. אשתו מאושפזת והילדה תלמידת תיכון, בסיכון לנשירה מלימודים. הילדה לא פנויה ללמידה אומרים בבית הספר. לא ללחוץ. לא לדרוש. לשחרר. מה את אומרת שאל אותי האב. מבקש שיהיו לילדה כלים להתמודד עם התקופה הקשה. להכיר במציאות הלא קלה ולא לנטוש. לקבל כלים לעשייה משמעותית, שלדעתו מהווה את הכוח להתמודד עם המציאות.
המטרה של cbt היא לשנות את דפוסי החשיבה שמאחורי קבלת ההחלטות המובילות לנזק עצמי ובמקביל להרחיב את ההחלטות המובילות להתנהגויות יצרניות, לתוצאות פרו חברתיות ובסופו של דבר לחיים ללא הרס עצמי. האסטרטגיה היא לגלות יכולות, לחזק אותן ולהשתמש בהן כדי לצמצם את גורמי הסיכון.
הכרה בחוזקות של הילד מעודדות אותו להצטרף למאמצים המשותפים ליצירת שינוי דפוס החשיבה. כל הסבל שעובר בתודעתנו איננו המציאות, אומרת ביירון קייטי. זהו רק סיפור שאנחנו מענים את עצמנו אתו. יש לה מערכת פשוטה, שניתנת לשכפול לחלוטין, ושניתן בעזרתה לשחרר את עצמנו מהמחשבות שגורמות לנו לסבול. “כל מלחמה מתחילה על הנייר”, היא מסבירה. אנחנו כותבים את המחשבות המלחיצות שלנו, ואז שואלים את עצמנו את ארבעת השאלות.
ראשית חשוב להבין מה חושב האב. מה יקרה אם נשחרר ולא נלחץ על הילדה ומאידך מה יקרה אם בדרך מושכלת נביא את הילדה לעשייה משמעותית עם כלים להתמודדות עם המצב הקיים? ישבנו בקליניקה וכתבנו באופן ברור את המחשבות.
שאלה 1: האם זאת האמת? האם המחשבה שרשמת נכונה, האם זאת האמת. שאלה 2: האם אתה יכול לדעת בוודאות של 100% שזאת האמת? למצוא את התשובות שחיות מתחת למה שאנו חושבים שאנו יודעים מהיכן מגיעה המחשבה?. שאלה 3: איך אתה מגיב – מה קורה – כשאתה מאמין למחשבה הזו? מתחיל להבחין בסיבה ותוצאה פנימית. איך אתה מתייחס לעצמך, כשאתה מאמין למחשבה הזו? ערכנו רשימה ספציפית. הרשימה הייתה ארוכה, שאם נוותר הילדה לעולם לא תתמודד עם קושי. לא רק עם לימודים ובית ספר. זה יהיה בעבודה זה יהיה בעתיד כשתהא אמא. שאלה 4: מי אתה תהיה בלי המחשבה הספציפית על תוצאות כפי שאתה רואה אותן? איך היית מרגיש? האב הדגיש אני כאבא שלה, חייב לתכנן מסלול לחינוך נכון לילדה. לראות את כל הסיכונים.
כשסיימנו. כהנחייתה של ביירון קייטי, הפכנו את המחשבה לחיובית: הילדה תתמודד והיא תשכיל להשיב עצמה לעשייה משמעותית. בית הספר לא יוותר על הבת שלי וילחמו יחד איתי. כאבא, דואג לפרנסת הבית ובריאותה של אשתי והילדה בוגרת ולוקחת אחריות מלאה על ההתנהלות שלה. כשיש כיוון, נפגשנו עם הילדה ובנינו תוכנית התערבות המוסכמת על ידי האב והבת, להתנהלות נכונה בזמן משבר.