"חָנוֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דָּרְכּוֹ גַּם כִּי יזקין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כ"ב, ו').

חינוך פירושו לצעוד עם הילד בדרכו שלו, להתחשב באופיו המיוחד ולבנות אותוׁ (על נקודה זו אתעכב בהמשך).
נוכל לחיות בשלווה, אם נדע שעלינו לעשות רק כמיטב יכולתנו. זה בעצם מה שנדרש מאתנו כהורים. אין תפקיד ההורים להתעסק בתוצאות, כיוון שהתוצאות אינן בשליטתנו. הילדים אינם מהווים מדד להצלחתנו כהורים!
זה נכון שהתוצר הסופי של הילד – לאן בסופו של דבר ייקח את הדברים, כשיגיע לבגרות, זה שלו ולא שלנו. אבל, תמיד תכרסם בתוכנו השאלה: "האם עשינו מספיק?"
על המספיק הזה בדיוק אני רוצה להרחיב
החינוך שלנו הוא כן ליצור מצב של עימות כלשהו בין אותם דחפים יצריים שאתם נולד העולל ולחינוך המתבקש על פי התרבות, הסביבה והמסורת המשפחתית. העימות הזה שהילד יגיע בבגרותו, הוא התלבטות אם קו החינוך של הוריו נכון לי או לא. העימות הזה מגיע במקום שהילד מרגיש שלא הצליח. שהרי אם הצליח וחייו משמעותיים והוא מאושר, לא יגיע לידיי עימות וחשיבה לגבי החינוך שקיבל, אם טוב הוא או לא?
כך שבכל זאת אנו חוזרים שוב לאחריותינו כהורים להבנות את תפקודו והתנהגותו של ילדנו בעולם שמבקש עשייה למען תחושת משמעותיות והצלחה ביישום חיים מאושרים.
הבנייה נכונה להתנהגות נאותה שתסייע לילד שלנו למצות את החוזקות שלו. לעסוק במה שהוא באמת אוהב ומה שחנן אותו בורא עולם, תלויה בחינוך נכון שלנו כהורים.
הנשמה של הילד שלנו בחרה בנו להגיע לעולם הזה ולא סתם. הנשמה שלו ידעה שאנחנו הכתובת הנכונה להבנייה נכונה של המסלול הנכון להצלחתו. כשדיברתי על כבוד להורים (בפוסט הקודם), כן התכוונתי להישמע להנחייה, להשמע להדרכה. קבלת סמכות הורית, היא חלק יקר וחשוב באותה הבניית מסלול בחיים להצלחה. יראת הכבוד לסמכות המובילה, היא שמסייעת להקשבה לקולות ולסימנים שמדריכים נכונה את הנשמה להצלחה.
ילד בהגיעו לבגרות יוכל לקחת את כל שלמד עד כה ולהחליט לאן פניו. אבל, עד הגיעו לגיל בגרות 12/13, מן הראוי והנכון שיקשיב , שיקבל סמכות, שינהג על פי המוסכמות הנכונות שינחו הוריו או המורים אותם בחרו הוריו ללמדו.