השבוע נפגשתי עם אבא לחמישה ילדים. האב שיקף את התנהלותו כתלמיד "לא הייתי תלמיד ממושמע. אני זוכר את פגישות ההורים עם המחנך שתמיד פתח במונולוג על חוסר התפקוד שלי והדגיש שוב ושוב שהבעיה אצלי מתחילה בכך שאני פשוט לא מגיע לבית הספר. בשפה שלנו "לא נוכח" וזה אכן היה נכון. לא הגעתי לבית ספר. אבי היה "מעניש" אותי כשנשארתי בבית בכך שלקח אותי לעבוד איתו במשק. עבדתי איתו במטעים. למדתי לעשות הרכבות בעצי פרי, למדתי מהו דישון טוב ולמדתי לעבוד עם קבוצת הפועלים הדרוזים. נהנתי מכל רגע. אבל, לא הייתי תלמיד ממושמע".
חייכתי ושאלתי: "מה הסיבה שהגעת אלי? יועצת חינוכית, מנתחת התנהגות, איפה אני יכולה לעזור לך? אמר: "אני היום בעל משק חקלאי. אני לא עובד בשטח. יש לי פועלים. הילדים שלי גם לא רוצים ללכת לבית הספר. וכשהם הולכים, זה מתקיים באי חשק מוחלט ואני מקבל מהמורים שלהם את הטענה "הילד שלך לא ממושמע. לא מגיע לבית הספר וגם שהוא נוכח בכיתה הנוכחות אינה נוכחות של תלמיד המגיע עם ציוד ומקיים תלמידות המתבקשת למען למידה משמעותית".
"אני מבקש כלים לעשות למען ילדיי", אמר האב. שאלתי אותו מה התבקש ממך כשהיית בגילם לעשות, כדי שתתקיים בעבורך למידה משמעותית? בנקודה זו, התחילה שיחה מעניינת ומפרה לאב שיצא עם ארגז כלים משמעותי, כיצד להביא את ילדיו להתנהל כתלמיד ממושמע?
האב שיתף שמכיוון שעבודת האדמה היא במהותה "גלגולו של חינוך", הימים בהם כן בחר להגיע לבית הספר הם הימים בהם למדו חקלאות (כן, פעם למדו חקלאות בבתי הספר). הקריאה החזקה היא למחנך ולצוות בית הספר לעבוד קשה יותר כדי שבית הספר יהפוך להיות מקום טוב וחשוב יותר עבור כל ילד וילדה. אין דברים טריוויאליים בחינוך ילדים, אין מוסכמות שלא ניתן לערער עליהן ואין בית ספר שהוא טוב וחשוב ומשמעותי ויפה, רק משום שהוא בית ספר.
צריך לעבוד קשה כדי שבית הספר יהיה כל מה שהיינו רוצים שהוא יהיה בשביל ילדנו. בבית הספר "מצפה גולן" בו אני עובדת מתקיים מדי שנה פסטיבל, מצדיעים לזמר העברי. כל ילד/ה בוחר להיות מנחה, רקדן, מתעמל, זמר, נגן, תפאורן. הילדים ביחד מכתה ב' ועד ח' משלבים את העשייה המשמעותית שבה הם לומדים את תחום העניין, לומדים התנהלות חברתית ועוד אין ספור כשורי חיים תוך כדי למידה משמעותית אקדמית בכיתות האם.
המתנה הגדולה שילד חייב לחוות במהלך החינוך בבית הספר, היא שעבודת החינוך מקנה לו השתדלות להשתפר במידות האישיות שלו. הילד חייב להרגיש שיש לו רווח בעבודה הקשה. מדי יום אנו עומדים מול סיטואציה שבה עלינו לכבוש את כעסנו, את עלבוננו ואת כאבנו. הכח לעמוד אל מול אלו, מתאפשר שיש לנו אנרגיה וחוסן נפשי אותם אנו מקבלים ממקורות החוזק שלנו.
כשילד מקבל את החמצן בעשייה שהוא אוהב ומחובר, ממקום מנטלי או ממקום של שורש גלגולו של חינוך מהוריו ומשנשמתו שלו, יש לו את הכוח להתמודד עם אותן מקצועות שלא כל כך באים לו טוב. ברגע שהוא מגיע עם חוסן נפשי ועם גאווה שהצליח באחד, מן הסתם שיגיע ויצליח באחר. בית הספר חייב לעשות הכל להיות מספיק מפתה ומגרה כדי שהתלמידים קודם כל יגיעו ויהיו נוכחים. השעה שבה הילד מקבל את "החמצן" משולבת ביום הלימודים כך שנוכחותו בשיעור והתנהלותו היא תנאי להיותו שותף באותם שעות שבהם הרווח שלו גדול על המחיר שעליו לעשות למען.
החינוך הוא תהליך. חייבים לתת את הדעת להדדיות. אף אדם לא נותן מעצמו עד שלא הרווה את צימאונו. חשוב להכיר את הילדים. ללמוד מהם החוזקות שלהם. ממה הם באמת נהנים ואנו יודעים שבאותם סיטואציות גם מתקיימת למידה משמעותית. בהצלחה שנאסוף את הילד למסגרת, נצליח להכניסו באופן מניפולטיבי (זו אינה מילה גסה) ללמידה משמעותית גם בתחום האקדמי. ברגע שנלמד אותו מחוייבות לעשייה, נחישות להשגת מטרה, מסוגלות חברתית, התמדה והוא יכיר את ההצלחה שבאה בעקבות עבודה קשה, הוא יוכל באהבה להקיש את כל דפוסי ההתנהגות לכל תחום אחר בחייו. אכן, נוכחות היא שם המשחק. עשו למען שיהיה התלמיד נוכח בבית הספר. הכל בידיים שלנו המחנכים וההורים המובילים לחינוך יעיל ומיטבי.