מחבר: דר' מרום רבקה

"מכל מלמדיי השכלתי ומתלמידיי יותר מכולם". בכתה ב' שרנו את אחד משירי ראש השנה, על סמלי החג. שיר של אריאלה סביר. "מדוע בראש השנה אוכלים ראש של דג? שנהיה לראש, ולא לזנב". המנהג, ששורשו קיים כבר בתשובת רב נטרונאי גאון, מופיע בספר המהרי"ל: ”דרש מהר"י סג"ל דמצוה לאכול בליל ראש השנה ראש של איל זכר לעקידה, ולמען שנהיה לראש ולא לזנב. והוא נהג לאכול בשר הראש עם דבש”. בספרים מאוחרים יותר, כגון ספר החיי אדם, מופיעה האפשרות של אכילת ראש דג, בו כמובן אין את מעלת זכר העקדה, אלא רק את הבקשה שנהיה לראש ולא לזנב.
הלשון "שנהיה לראש ולא לזנב" מקורה בפסוק הנזכר בברכות שבפרשת כי תבוא: ”וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב”. ברוב קשב ישבו הילדים להסבר שלי, שהוא גם של כל אחד ואחת מכם הקוראים. חשוב שנהיה מובילים ולא מובלים. שתמיד נצעיד בראש מורם ולא נגרר אחרי העדר. משועבדים לעם אחר/לאדם אחר.
שמעו דברי חכמים מילד בן 7. "אני לא מסכים, אני יודע שאם אני רוצה לדעת אם הכלב שלי שמח/חולה, אני מסתכל על הזנב שלו. הזנב חשוב מאוד והוא אפילו אמיתי יותר מהראש". התיישבתי. נדמתי. והתחלנו לקחת את המעלות של "להיות זנב".
הידעתם שהזנב הוא שנותן את היציבות לגוף, למשל אצל החתול. הלא העם הוא זה שנמצא מאחורי כל מנהיג והוא שנותן לו את כוח ויציבות בשלטון. הזנב מהווה כוח שחייה לתנינאים. הזנב הוא שמגרש זבובים אצל הפרה. הלא מי הכוח שמשווק את העם בעשייה מטיבה? המדענים שלנו, אינם נמצאים בראש העם והם דוחפים את שם העם שלנו.
הזנב משמש כאחיזה נוספת, למשל אצל קוף עכביש שחור ראש. כהגנה – הזנב יכול לשמש כשוט ולעיתים, כגון אצל אנקילוזאוריים, הוא מצויד אף בכלי נשק בקצהו: במעין אלת עצם או בדוקרניים. מילוט, למשל אצל לטאות (כמו השממית), אשר במצב מצוקה מנתקות את זנבן המפרפר ומותירות אותו ביד הלוכד. לטאה כזו מגדלת זנב חדש לאחר מכן, הנופל באיכותו מן הזנב המקורי. תקשורת, למשל אצל איילה, המאותתת בזנבה לעופריה לעקוב אחריה בסבך. רוב החתולים מביעים עצבנות בטלטלם את זנבם, אף כי יש יוצאים מן הכלל. חתולים סומרים את זנבם כדי להראות מפחידים יותר. כלב מבוית מביע שמחה בכשכשו בזנבו. גם שועלים שבויתו החלו לכשכש בזנבם לגילוי שמחה.
האמירה של הילד התעצמה והתעצמה, הראש לא יכול כלום בלי הזנב…. במובן המשתמע של האמירה. הכוח של הראש בעוצמתו של הזנב. ולכן, גם כשאנו מברכים "שנהיה לראש ולא לזנב", אל לנו להתמר מעל ולדרוש עליונות על הזנב. נוקיר ונכבד כל אדם ואדם באשר הוא ונשבח את תפקידו בעולם הזה.

הגיעה אלי לקליניקה עלמה צעירה, פתחה ואמרה "הדלת האחרונה שאני עוד מנסה לפתוח". לאחר שיחת חולין קצרה, בה קיבלתי תמונה רחבה יותר על משפחתה, חברים וזוגיות, הבנו שתינו שמאירועים של יציאה מוקדמת מהצבא, חיפוש עבודה של חודשים ופיטורין לא מכבדים, העלמה הצעירה איבדה תקווה.
לפי הפסיכולוג אריק אריקסון בשלב הראשון של הילדות בינקות, בקונפליקט שמתעורר אצל התינוק בין אמון בסיסי לחשדנות בסיסית, בצליחה תקינה של שלב זה, הוא אמור ללמוד לפתח תקווה, כאשר הוא יודע שאימו איננה לידו, והוא מקווה שהיא תחזור שוב. בשיחה שהתנהלה ברור היה שבילדות חוותה העלמה מספר לא קטן של אכזבות: ציפתה לאמה בשעת לילה מאוחרת וראתה אותה רק בבוקר ישנה במיטה. ציפתה כשנפרדה מחבר, שחברה תגיעה להיות שם בשבילה והחברה יצאה עם חברות לקולנוע.
בתקווה יש תהליכים קוגניטיביים מורכבים של מכוונות להצבת מטרות ולהשגתן. יש מחויבות מצדו של האדם לפעולה כלשהי, יש פעילות חשיבה מתמדת שמטרתה להביא לשינוי, יש התבוננות פנימית, יש בחינה והערכה חשיבתית מתמדת ומודעות לכל שלב ושלב. תקווה היא מיומנות קוגניטיבית, מורכבת שניתן ללמוד אותה.
פעולת החשיבה מתחילה בהכרה שלמרות האכזבה, לא נכנסים לחור שחור, נשימה עמוקה וארוכה, לעשות ולגעת בדף חדש. לא לוותר לעצמנו כל כך מהר. לחשוב קצת אחרת, כי רק לנו התשובה מה נכון לעשות. ברגע של אכזבה מרגישים ייאוש, בדידות, כאב, לחבק את הרגש חזק ובאופן מודע לראות את התקווה בוערת בלב, לראות אותה במלוא עוצמתה. האור החזק שייתן ויאיר את דרכינו לעשייה הבאה. להאמין שרק אנחנו בוחרים אם מדובר ביום ניצחון או בייאוש ושבירה. לתת לאמונה שלנו בעצמנו את הכוח ולשמור עליה מכל משמר.
תקווה היא ציפייה להתרחשות דבר טוב, אמונה שדבר חיובי יקרה בעתיד. היא כוללת רגש של ציפייה ורצון להתרחשותו של דבר מה, החל מדברים חומריים כמו רצון להשיג חפץ מסוים או להגיע לסטטוס של עושר וכלה בתקווה לדברים רוחניים יותר כמו השגת אהבה, מערכות יחסים טובות. להאמין שמה שלא קורה, לא צריך לקרות. גם על פיטורין צריך לברך "הכל לטובה" ומיד ליעד הבא.
אחזור ואומר: "אוהבים את הים, תאהבו גם את הגלים" ("אדמה מרה"). אם עצוב ורע על הנשמה. אל תאבד תקווה, הגל עובר. הים חוזר למצבו הקודם. תמיד ישנו קצת אור בקצה המנהרה, יבואו עוד ימים מלאי חן ושמחה. באופן יזום, מהראש נוציא את כל הדאגות, ולאט נגשים את כל החלומות.
ישנו הבדל בין אמונה שהיא תחושה שמשהו יתרחש ואיננה מעשית, לבין תקווה שהיא עצם השאיפה לטוב, לגעת במציאות ובריאליות: "גם כשנראה שאפסו הסיכויים – לא מתה התקווה". בתקווה מתגלמת השאיפה של האדם לעולם טוב יותר עבורו. תאמינו שמגיע לכם, תלחמו להשיג את מה שהכי נכון לכם.

למילים יש השפעה גדולה מאוד על חיינו, כוחן של מילים הוא עצום – לשני הכיוונים: לעודד ולעזור וגם לפגוע ולהכאיב. פתגם טורקי אומר: "אתה אדון למילים שלא אמרת ועבד למילים שאמרת" (מתוך "אדמה מרה"/סידרת טלוויזיה טורקית). תלמידה בת 12 סיפרה שבשיעור מתמטיקה שמעה את הסייעת אומרת למורה המובילה "חבל על המאמץ היא לא מבינה כלום". התלמידה פרצה בבכי ויצאה מהכיתה. החברות יצאו אחריה, המורה ניסתה להבין מה קרה. התלמידה לא שיתפה בזמן אמת. בדיעבד הובן שמאותו יום, היא סרבה להיכנס לשיעורי מתמטיקה. שני פנים לסיפור זה. אחד הסייעת וממול התלמידה. כולנו יודעים שהסייעת הייתה צריכה לשמור על הפה. אני רוצה דווקא לדבר על התלמידה.
ספור הצפרדעים. קבוצת צפרדעים יצאו לטיול. שני צפרדעים נפלו לבור. ממעלה הבור צעקו הצפרדעים: "חבל על המאמץ, לא תצליחו לצאת משם, אתם לא מסוגלים". שני הצפרדעים המשיכו לקפוץ. אחד מהם בשלב מוקדם של הקפיצות נפל ומת. השני לא הפסיק לקפוץ ללא לאות עד שהצליח לצאת מהבור. שאלו חבריו: הכיצד? הצפרדע שהיה חירש אמר בשפת הסימנים: "התנועות שלכם התפרשו לי כעידוד שאני יכול ומסוגל ולכן לא הפסקתי לנסות".
נחדד שחובה על כל אדם ואדם לחשוב היטב מתי, מה ואיך יוצאות המילים מפיו "החיים והמוות ביד הלשון". מאידך חשוב שנלמד ונלמד את ילדנו למי מקשיבים. ללמוד שרק מי שהוכיח לנו שאכן אנו חשובים, אהובים ומכובדים על ידו, נשקול את מילותיו. בכל מקרה תמיד לסנן במסננת, רק מילים שאנחנו יודעים שיעצימו אותנו, שיכוונו אותנו לטוב ויטיבו איתנו, אותם ניקח אלינו ונלמד.
קיימתי שיחת הורים בנוכחות תלמיד כתה ח', ששיתף שהוא מאוד רוצה להיות קונדיטור, לנהל מטבח. חשיפה זו אפשרה לי לשווק את מקצוע המתמטיקה, האנגלית, המדעים. העצמתי את המסוגלות שלו להתגבר על קשיים התנהגותיים ולתת מקום לכושר הלמידה שבא לידי ביטוי לא פעם כשבחר לעשות. סיפרתי לו את סיפור הצפרדעים. שאלתי אותו "האם הצפרדעים צדקו כשאמרו לחבריהם, שלא יצליחו לצאת מן הבור? למה?" והמשכתי: "מה היה קורה אילו הצפרדע שמעה את דברי חברותיה? האם הייתה ניצלת? למה?" אחרי שהיה ברור שהבין, שאלתי: "אילו אתה היית יושב כאן במקומי, מה היית אומר לילד המקסים שיושב מולי?"
למילים יש כוח אין ספק. אל תהיו תלויים במילים שנאמרות לכם. אני בכוונה הופכת את הפתגם הטורקי. אל תהיו עבדים למילים שנאמרות לכם, תהיו אדונים למילים שאתם רוצים שיחדרו ללבבותיכם. תלמדו את הילדים לקבל באהבה מילים מאנשים שמכבדים אותם ואת עצמם. אמא שלי ז"ל, תמיד אמרה לי "למילים יש ערך יקר וחשוב, תלוי ממי הן מגיעות". הקשיבו להורים ולמורים שבאמת רוצים להנחות ולהעצים אתכם.

ראיינתי בתוכנית הרדיו שלי "עוצמה עם דר' מרום" שדרן רדיו וטלוויזיה. נושא התוכנית המתוכנן היה ההכנה לתחילת שנת הלימודים בתקשורת ובמסגרות החינוכיות. בשידור חי בפייסבוק, באינטרנט וברדיו, פרץ המרואיין בכעס כלפי כמעט כל המערכות המנהלות כרגע את המדינה ואחראיות על פתיחת שנת הלימודים.
כעס קיים אצל כל אחד ואחת, העניין הוא העוצמות שבו הכעס מתפרץ. כעס הוא חלק בלתי נפרד מחיינו ומגיע כשדברים לא מסתדרים לנו כמו שרצינו וכשאנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו רוצים מתי שאנחנו רוצים ואיך שאנחנו רוצים. סקינר טוען שהתגובתיות שלנו לנקרה לנו, תלויה במאוויים פנימיים. בספרי "גלגולו של חינוך" אני נותנת פריסה מלאה על חשיבות ההיסטוריה שלנו כנשמה נצחית וכמובן בגלגול הזה. אף אדם לא מגיע למצב זה או אחר נקי מרגשות וטראומות מהעבר. כל סיטואציה מחזירה אותנו למשהו שכבר קרה בעבר ומהווה תוספת לרגש שאנו חווים באותו רגע נתון.
הכעס מגיע כי אנחנו סוחבים איתנו “משקולת”/כאב של טראומה, משבר, אכזבה ואפילו חוסר ביטחון או אמון באנשים. מה שקרה בשידור חי, היה להכיר בכך שהכעסים של השדרן נובעים מיחס משפיל ופוגע שחווה בילדות. מה שמחדד עוד יותר את החשיבות, את האחריות שחייבים ההורים והמורים, המדריכים וכל מי שלוקח על עצמו ללוות ילדים. ילד שחווה טראומה סוחב אתו את הטראומה לכל החיים ואחר כך ישנו פרץ התנהגות, שמהווה קושי בשליטה בתגובה ופוגע בילדיו שלו.
כשאנו מגיעים למצב של כעס חשוב לנשום שלוש נשימות עמוקות, להבין שהכעס יושב על משהו מהעבר, תהא הסיטואציה אשר תהא. להבין שאדם אחר באותה סיטואציה היה רואה ומקבל את הסיטואציה אחרת. להבין מה הטריגר לכעס שלי. לפעמים זה פצע פתוח או אפילו בלאגן ועומס בחיים. שבירת אמון וכד’.
בשום אופן לא להגיב על אוטומט. חשוב לעצור. לעשות סיבוב, לצאת לקחת אויר, להתיישב. לשנות תנוחה פיזית תוך כדי נשימה. להגיע למצב שעוברים מהר הלאה והכעס לא מנהל אותנו, אלא אנו מנהלים אותו.
עלינו להבין שמדובר ברגש טבעי שהוא חלק בלתי נפרד ממנגנון ההישרדות שלנו, אבל, ביום שהוא הופך להיות צורת הביטוי היחידה שאנחנו מכירים, זה בדיוק היום שבו הוא עלול להרוס את מי שאנחנו כלפי עצמנו וכלפי הסביבה, לטשטש את האישיות שלנו ולהפוך להר געש שההתפרצות הבאה שלו היא רק שאלה של זמן.
כעס הוא רגש. כשאנחנו אוהבים אנחנו מחבקים, מנשקים, שולחים זר פרחים. כשאנחנו כועסים אנחנו צועקים ומשם דפוסי ההתנהגות מגיעים לזריקה/שבירת חפצים, הכאה ועוד. אל לנו לפגוע בנו ובאחר. שליטה בכעסים ניתנת ללמידה. חשוב שנגיע למודעות שרמת הכעס אכן יושבת על עבר של אדם ולכן חשוב לקבל טיפול. התהליך אינו חייב להיות ארוך טווח. ההכרה בהיות תגובת הכעס – דפוס התנהגות, מאפשרת להבין שניתן לשנותו. שיהיה השלווה וסובלנות.

השאלה נשמעת מאוד מדעית: מתי מנתקים את חבל הטבור? אכן גם בתחום המדע המדויק נשאלה השאלה וגם שם על פי מחקרים, נמצא כי ההמתנה לחיתוך חבל הטבור, משפרת את זרימת החמצן לילוד, מונעת סיבוכים ואף משפרת את התפתחות המוח. אבל, לא בתחום הפיזיולוגי אני עוסקת ואני שואלת האם נכון לנתק את חבל הטבור מתישהו במשך החיים, במובן המנטלי. בספרי "גלגולו של חינוך" אני כותבת "אין ספק שמעשיי הוריי היו סימן לעשייה שלי. אין ספק שלחינוך שאנו מקבלים יש משמעות שבאה לידי ביטוי בעשייה שלנו. אם היינו קשובים יותר להורינו, גומעים באהבה את סיפוריהם וערים יותר למעשים שלהם (להצלחות ולכישלונות), היינו מצליחים יותר. ההורים שלנו, ההוויה שלהם, הם הסימנים שלנו לניתוב נכון יותר."
החמצן וזרימת הדם המזינים את העובר באמצעות חבל הטבור, ממשיכים להיות משמעותיים עוד יותר כאנרגיה אוניברסלית שאנו מקבלים מהורינו מיום שנולדנו ועד בכלל, לאחר ניתוק הפיזי מחבל הטבור. במשך הילדות אנו מרגישים הכי בטוחים ליד ההורים שלנו שמקבלים אותנו ללא תנאי. סופגים את הסיפורים שלהם על הילדות שלהם, על ההתמודדות מול קשיים ועל מה ששימח אותם ומעתיקים מבלי לרצות כמעט הכל לחיינו שלנו. לא פעם נמצא את עצמנו מבלים בטיול שורשים, מגיעים למחוזות הפיזיים והרגשיים של הורינו ומתעצמים. יונקים מההורים את החינוך, את הכבוד למי שאנחנו. מתוך ספרי: "היסטוריה בלטינית פירושה רחם. ברור לנו שכל ההוויה וההתהוות מאז ההיסטוריה הם התנהגות נלמדת. התנהגות שניתן לשלוט בה".
התנתקות מחבל הטבור היא התנתקות מההיסטוריה שלנו, הנשמה שלנו מבקשת המשכיות בזכות ההיסטוריה. כל מה שההורים עברו הוא אבן דרך בשבילנו לעשות טוב יותר. בספרי אני מציינת ש"אין ספק שחוויות הורינו נטמעות בנו במשך חיינו. עובדה היא שילדי דור שני לשואה זוכים היום לטיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים כפי שזכו הוריהם ניצולי השואה".
החיבור בחבל הטבור להורינו חייב להמשיך להיות למעננו ולמען ילדנו. החינוך לילדנו מן הראוי שידגיש את הכבוד להקשבה להורים, גם במקומות שאנחנו מאמינים שהם טועים, תקשיבו, התובנות אינן מגיעות תמיד ברגע ההקשבה, לעיתים צריך להמתין קצת לחיתוך חבל הטבור, אולי עוד קצת ידע, עוד קצת מידע, עוד משהו שלא חשבנו שנשמע ויהיה בעבורנו לעתיד. ורק מעצם הספק, תישארו להקשיב.
היו מודל חיקוי לילדכם, תנו כבוד והוקרה להוריכם שלכם, כך ילדכם יכבדו ויוקירו אתכם. ולא נאלץ להתחנן לילדים שלנו ולבקש שלא ישליכונו לעת זקנה. נחזיר עטרה ליושנה, נשב ונקשיב לזקני העם, נכבד את אמא ואבא… נכיר ונוקיר את המניעים ההתנהגותיים שלנו, גם בשביל לבחור לשנות התנהגות, חשוב להכיר את המניעים ההתנהגותיים.

ראיינתי בתוכניותיי ברדיו את המחנכת אור בר ימין, מבית הספר "מצפה גולן". אור סיפרה על פרויקט שרץ בכל העולם, בכל מיני וריאציות. בארץ הפרויקט התחיל בזכות קולגה שלמד בתוכנית חותם להכשרת מורים. יישום התוכנית התחיל בכיתה קטנה במרכז ומשם התרחב לבתי ספר נוספים בבת ים, ירושלים תל אביב. לפני שלוש שנים אלינור נאור, מחנכת ב"מצפה גולן" יישמה את התוכנית בכיתתה.
לפרויקט יש את הכלים לתת מענה רגשי ולימודי. כמובן שכל מורה מפתח את הפרויקט בדרכים שונות לפי חיבור אישי ומענה לצרכים של אופי הכיתה והמסוגלות האקדמית והמנטלית. מטרת היוזמה היא להעצים רגשית את התלמידים באמצעות המפלצות. בעזרת המפלצות ניתן ליצור דיאלוג רגשי עם התלמידים להכיר אותם לעומק מבחינת כישורי הלמידה, חוזקות וחולשות ודרכי התמודדות.
התהליך מתחיל בצפייה בסרט המפלצות וניתוחו לפי ערכים ודמויות. הסרט מהווה בסיס לשיח ולמידה משמעותית בהקניית ערכים כמו קבלת האחר, שונות, כבוד, שיתוף פעולה, דעה קדומה ואפלייה,
הילדים לומדים לאפיין את דמות המפלצת ומשם גם לומדים להסתכל פנימה לתוך עצמם ולאפיין את אישיותם. השלב הבא הוא ציור מפלצת בעלת מאפיינים פנימיים וחיצוניים, חוזקות, כוחות על, סביבת מחייה, משפחה חברים, אויבים ועוד. הציור הופך למשמעותי מבחינה רגשית.
מציור המפלצת מתגלה עולם פנימי שלם על כל ילד שמאפשר לעשות תהליך רגשי ולימודי משמעותי. את ציור המפלצת שולחים למאיירים מקצועיים שמתנדבים להפוך את המפלצות לאמיתיות. הם נכנסים לעולם של הילד קוראים את האפיון, הרקע על המפלצת שהילד כתב והופכים אותה למציאותית עבור הילד. שיתוף הפעולה בין הצדדים יוצר חיבור מדהים שמאפשר ליישם ערכים כמו הוקרת תודה, נתינה, שיתוף פעולה ועוד.
בספרי "הרוח בחינוך" אני כותבת: "חינוך הוא תהליך מתמשך של למידה שבו האדם רוכש ידע, מיומנות, ערכים או עמדות. רוח האדם היא המניעה אותו ללמידה ולשאיפה לעשות למען מיטביות." הפרויקט המפלצתי מפתח את החשיבה היצירתית ועולם הדמיון של הילד, מאפשר קידום ושיפור מיומנויות שפה- כתיבת וקריאה. עוסקים במיומנויות לימודיות, כותבים סיפור על פי התבנית הסיפורית ומשלבים את המפלצות של הכיתה כדמויות. לומדים לאפיין דמות, לכתוב קומיקס, כתיבת פסקה, מכתב אישי ורשמי שנכתב בהוקרה למאיירים והתבוננות עצמית בעזרת רפלקציה.
לקראת סיום התהליך חושפים את הילדים לאיור של המאיירים, עורכים מפגש אישי עם המאייר, מפתחים גם רמת תקשורת בין אישית, הילד מדבר עם אדם מקצועי, שואל על תהליך היצירה שמאחורי הקלעים. הפרויקט מסתיים בתערוכה בה הילדים שגרירים של הפרויקט, משדרים ביטחון בחשיפה אישית. משתפים על הקושי, התסכול שבתהליך ואל דרכי ההתמודדות. שווה לנסות בכל בית ספר.

הגיעה אלי לקליניקה נערה שהשתחררה מצה"ל. סיכמנו את תחושת חוסר האונים אל מול היציאה לאזרחות כעצמאית, בחוסר בכלים לתקשורת מעצימה ומקדמת. כל מטרתו של חייל משוחרר להשתלב בחיים באופן שיקדם אותו בפן האישי וכמובן יסייע להתברג בעבודה. החשיבה הראשונית צריכה להיות: מה המטרות שלי בחיים? מה החלום שלי? לבחון את היכולות באופן מציאותי. מה המסוגלות שלי ומה אני מאמין שאוכל לעשות.
לפני היציאה לשטח חשוב מאוד לעשות שיעורי בית. האם אני מכיר ויודע את כל העובדות שאני צריך לדעת מראש כדי לתמוך בבקשה שלי? כשאני מבקש סיוע להגשים את החלום, כשאני רוצה להתברג במקום העבודה. לבחון היטב את הזמן הנכון, גם לי וגם לאדם או לגוף העומד מולי. האם האדם אליו את/ה פונה יהיה פנוי להקשבה, האם אני פנוי וממוקד מטרה, כדי שהאנרגיות תהיינה חיוביות ומלאות באור למען הצלחת השיח. בדיקה מלאה לתזמון הבקשה.
הסמכות שאני מרגיש שיש לי לבקשת הבקשה הנוכחית. האם אני בעל תעודות של הצלחה שאוכל בעקבותיהן לדרוש? האם האדם ממול יכיר בערכי המוסר שלי כאדם שמגיע לו שיענה לבקשה שלו? האם אתה המבקש, מאמין שמערכת היחסים עם האדם ממנו אתה דורש את הבקשה, יכיר ויראה בך פוטנציאל גם להצלחה שלו?
מה שחשוב הוא להבין שמערכות יחסים מצליחות כשיש הדדיות. חשוב להבין מה באופן ישיר או עקיף אותו אדם שביקשת ממנו את הבקשה, הצלחת לעשות בעבורו, אתה מסוגל בעתיד לעשות בעבורו, משהו שהוא יצליח להפיק ולהנות מכך כשיענה לבקשה שלך.
פרסתי כאן כלים ליעילות בין אישית שיאפשרו הצלחה בתקשורת לבקשה. אסור לנו לוותר על חלום. תכנון מוקדם של הדרך, המסלול, תהליך לבקשה עתידית תלוי מאוד בסגנון התקשורת שנביא איתנו לפגישה. חשוב מאוד למצוא חבר/ה או הורה שיכול לסייע בסימולציה קודם הפגישה.
כשאתם מגיעים מוכנים לפגישה האדם שמנגד מבין שהכנתם את עצמכם ומבין כמה חשוב לכם להצליח, ההשקעה הראשונית הזו מהווה בסיס מכבד לתקשורת לטווח ארוך וכמעט באופן מלא מביאה להצלחה. חשוב שתאמינו בעצמכם בזמן הפגישה, כך אתם משדרים אמון וביטחון לאדם שעומד מולכם.
בצלחה בהמשך לכל החיילים המשוחררים.

אירחתי בתוכנית "עוצמה עם דר' מרום", המשודרת מדי יום ראשון ברדיו קול הכנרת, את פנינה נבון. גננת מזה 30 שנה, ברמת הגולן. פנינה עוסקת בפיענוח ציורי ילדים. אִבְחוּן צִיּוּרֵי יְלָדִים הוא שיטת מדידה והערכה המשמשת בפסיכולוגיה של האישיות. הבוחנים נעזרים בציורי ילדים לצורך ניתוח אישיותם. אבחון בעיות בתחומים הקשורים לגוף, לנפש, להתפתחות הקוגניטיבית וליחסים של הילדים עם סביבתם הקרובה. באמצעות הציורים ניתן לקבל תמונה רחבה ומעמיקה לגבי האופן בו ילדים חווים את העולם שסביבם. השיטה מסתמכת על מחקרים שנערכו על ידי פסיכיאטרים, פסיכולוגים, אמנים, אנשי חינוך וגרפולוגים, אשר מצאו קשרים חיוביים בין ההבעה החזותית והבחירות הלא-מודעות של הילד בזמן הציור לבין מאפיינים נפשיים ורגשיים.
ילדים צעירים מתקשים לבטא את עצמם בצורה מילולית, והציור מספק להם כלי להביע את רגשותיהם וחוויותיהם. הילדים נעזרים בציורים כאמצעי גישור על הפער בין שפתם לבין שפת המבוגרים. רצוי לפנות לאבחון ציורי ילדים כאשר אנו רוצים להבין את דפוסי התנהגותו של הילד, כאשר אנו רוצים לאתר פחדים ומצוקות. חשוב לציין כי יש לאסוף ציורים תקופה ארוכה (חצי שנה ויותר) מסביבות שונות על מנת לאתר מגמות התנהגותיות שונות המאפיינות את הילד לאורך זמן ולא התנהגות חד פעמית.
לילדים נגיש את כל סוגי הצבעים, הגירים והטושים. בחירת כלי הציור גם לו מקום נכבד בפיענוח. לצבע משמעויות בהיבטים שונים: משמעות קולקטיבית (הכחול כצבע לשמיים ולים, הצהוב כסמל לשמש), משמעות תרבותית (לבן כצבע של טוהר בתרבות המערב ושל מוות בתרבות מזרח), משמעות מקומית (כחול ולבן כצבעי הלאום) ומשמעות אישית. בשנת 1810 חילק גיתה את הצבעים לצבעים קרים (בעלי אורך גל קצר) וצבעים חמים (בעלי אורך גל ארוך). הוא ייחס משמעויות שליליות לצבעים הקרים וחיוביות לחמים. אבחנתו זו קשורה לרגשות אותן מעוררים הצבעים יחד עם תחושת הפרספקטיבה: קרבה או ריחוק. צבעים קרים נראים רחוקים מהעין וצבעים חמים נראים קרובים.
כאשר מתבקש הילד לצייר דמות איש או אישה, עשויים מאפיינים בדמות זו לשקף מאפיינים שונים בדמות העצמי של הילד, כפי שהוא תופס אותה. ציור אחר שעשוי לבטא זאת, הוא ציור עץ – הוא עשוי לייצג את ה"אני" על היבטיו השונים: האישיות, הביטויים המעשיים הנראים לעין של האישיות, ההתייחסות לסביבה, לבית, לעבר או לעתיד, ושלבי התפתחותו של הילד. מאפיינים כגון עץ גדול עשויים להצביע על תחושת "אני" מפותחת ועל שתלטנות, בעוד עץ קטן מצביע על דימוי עצמי נמוך. עץ קטן המצויר ביד בטוחה ובלי שבירות עם אדמה ושורשים מראה על ביטחון עצמי וחוסן נפשי. הגזע מלמד על אישיותו של המצייר, אם הוא חזק, חלש, יציב, אגוצנטרי ועוד. "עיניים" או שברים בגזע עשויים להיות סימן לקשיים או מצוקות בתחושתו של הילד. גזע או ענפים משוננים או חדים יכולים ללמד על בעיות תקשורת ביחסים של הילד עם סביבתו, תוקפנות חיצונית או פנימית של הילד. איכות קו תקינה מעידה על ביטחון עצמי תקין, בעוד קווים שבורים ורועדים מעידים על חוסר ביטחון. הוציאו את הדפים והצבעים והזמינו את הילדים לצייר.

שיח רגשי הוא מקום לשיקוף מערכת יחסים תומכת, מכילה ועוטפת באהבה. הגיע אלי לקליניקה בחור צעיר שעבר טראומה ובעקבותיה אושפז במחלקה פסיכיאטרית. הסיבה שהגיע אלי הייתה שאינו יכול להבין מדוע האחים לא מצאו לנכון להרים טלפון ולשאול לשלומו במשך הזמן ששהה באשפוז, גם אם לא הצליחו להגיע לבקר אותו. למעשה מה שמבקש הבחור הצעיר היא אמפתיה למצב שלו.
אמפתיה היא תהליך פסיכולוגי, רגשי ⁻ שכלי, שבו אדם קולט ומבין במידה מסוימת את מצבו הנפשי של הזולת. תהליך זה דורש יכולת לצאת לזמן-מה מן האני, ולכוון את הרגש וההבנה לקליטת מצבו הנפשי של הזולת. יכולת זו נקראת יכולת אמפתית. בתהליך האמפתי מתפתחת רגישות וקרבה כלפי הזולת. בהגדרת האמפתיה כלולה לא רק קליטת מצבו הנפשי של הזולת והבנתה, אלא גם את העברתה לזולת, כך שהוא ירגיש מובן-נפשית, או ש״מרגישים יחד איתו״.
קירבה רגשית לאדם שעומד מולנו מקשה עלינו מאוד להיכנס לנעליו. שהרי מדובר במסוגלות שהיא תלויה בחוסן הנפשי של האדם המתבקש לאמפתיה. צפייה בכאבו של אדם אחר מגבירה את המוטיבציה להתנהגות פרו חברתית שמטרתה לסייע לאחר להפחית את כאבו. בגלל הבולטות של מצבי הכאב. השאלה שמובילה מחקרים בתחום זה, היא האם כאבו של האחר מפעיל בנו את אותן המערכות המוחיות שהיו פועלות אילו אנחנו עצמנו היינו חשים את הכאב. לגמרי מרתיע.
התגובה הראשונה שיפעל אדם שמפחד לגעת בכאב, באותו כאב של האדם שהוא כל כך אוהב, תהא אותו ביטוי פעולה שבה מבצע אדם פעולה בהשפעת פריצת תכנים מהלא מודע. אקטינג אאוט הוא מעשה המובחן באופן ברור מההתנהגות השגרתית, ופעמים רבות מקושר להתנהגויות אימפולסיביות ו/או תוקפניות כלפי העצמי או האחר, אם כי לא בהכרח. הפעולה היא "אני לא רואה ולא שומע" – זו פעולה. או לצאת בהתרסה אל מול האדם הכואב "אני לא רוצה שתהא שם (במקום הכואב הפיזי (האשפוז) והרגשי (הבור השחור), אני חושב שצריך לעשות א, ב, וכן הלאה". מכל מקום לדלג על האמפתיה. שהיא מסוגלות שאני לא קיבלתי את הכישורים לה.
השיח הרגשי שיתקיים עם האחים מהווה מקום להבין את ההבדל שבין הזדהות עם הכואב (לא עם הקורבן) לבין אמפתיה למצבו. האחים שותפים בדרך מסוימת לטראומה שעבר אחיהם. תוכן רגשי שעבר האח הכואב, מאיים או בלתי נסבל עבור הנפש, תוכן זה מבקש לפרוץ ולהתבטא ולכן מוצא את ביטויו באמצעות פעולה. תכנים אלו עשויים להיות זיכרונות עבר טראומטיים, מודחקים בדרך כלל, או רגשות, דחפים ומשאלות הנתפסים כבלתי לגיטימיים. לכן חשוב מאוד להגיע לשיח הרגשי ממקום של הכלה ולא ממקום של האשמה. לבחון את התכנים הקשים ומשם להכיר את התהליך לקבלת הכלים לאמפתיה. לראות את הדרך להעצמה משולבת. יוצאים ביחד מהבור השחור. לא בהזדהות וכניסה לבור השחור, אלא מתוך אמפתיה: הכרה בטראומה של הבחור הצעיר ואפשרות ללמוד על עולמם הפנימי של הנוכחים בטיפול. אקטינג אאוט אינו מתרחש בדרך כלל כאשר האדם יכול לחוות, לעבד ולבטא במילים זיכרונות או רגשות מכאיבים. ההבנה שהאחים אוהבים באמת תסייע לחבר לעשיית שיח רגשי עתידי.

מסיימים שנת לימודים ואנו לפני החופש הגדול. ממה הכי חוששים ההורים? מ"דרמות". בפסיכולוגיה קוראים זה החצנת התנהגות. התפרצויות זעם בגיל הילדות שנובעות מתסכול ואי הסכמה יכולות להתפרש כאפיזודות של החצנת התנהגות. עבור ילדים צעירים אשר טרם פיתחו יכולות תקשורת להבעת מצוקותיהם, החצנת התנהגות היא דרך יעילה להסב את תשומת לב ההורים ואף לזכות במיידי במה שביקשו למרות אי ההסכמה. באופן אידיאלי, ככל שילדים מתפתחים הם לומדים להחליף את הדרכים הללו לקבלת תשומת לב, באסטרטגיות תקשורתיות מקובלות חברתית ויעילות יותר. בגיל ההתבגרות, החצנת התנהגות יכולה להתבטא בצורת מרד: התנהגויות כמו עישון, גנבות ושימוש בסמים. התנהגויות אלה, על סף העבריינות, יכולות לנבוע מתוך הצורך בהכלה מצד הורים או מצד דמויות משמעותיות אחרות. התנהגות זו בגיל הנעורים יכולה לבטא את חוסר היכולת של הנער לווסת רגשות בדרך אחרת. על מנת לא להגיע לשם. חשוב ללמוד לנהל שיח רגשי במסגרת המשפחה. לתת מקום לביטוי רגשות. אל לנו לשכוח שהפרשנות והתגובה לאדם המבצע החצנת התנהגות הן תלויות הקשר, מצב, וקהל הנוכח בסיטואציה.
במהותה של החצנת התנהגות עומדת הנטייה לפעול במקום לדבר או להיזכר. כאשר תוכן רגשי מסוים הוא מאיים או בלתי נסבל עבור הנפש, הוא מבקש לפרוץ ולהתבטא, וכך עשוי למצוא את ביטויו באמצעות פעולה. החצנת התנהגות באה לידי ביטוי לעיתים בהתפרצויות זעם. לרוב, החצנת התנהגות היא פוגענית כלפי האדם או כלפי הסביבה, ועלולה למנוע מהאדם לפתח דרכי התמודדות יעילות יותר להתמודדות עם רגשותיו הקשים. החצנת התנהגות של רגשות מכאיבים עשויה להופיע במקום דרכים יעילות יותר להקלת המצוקה: דיבור, תרפיה, פסיכודרמה ועוד. פיתוח היכולת לבטא את הקונפליקטים של אדם בצורה בטוחה ומועילה הוא חלק חשוב של שליטה בדחפים והתפתחות אישית.
פרויד כתב: "המטופל לא זוכר דבר ממה שנשכח או הודחק, ובמקום זאת הוא פועל אותו. הוא מייצר את הדבר מחדש לא כזיכרון, אלא כפעולה; הוא חוזר על הדבר, ללא הכרה בכך שנעשית כאן חזרה". הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט, אינו רואה בהחצנת התנהגות תוצרים של "חולשות אני וחוסר שליטה על דחפים" אלא צורך של אדם לבטא את עצמו באופן התנהגותי כדי לחזק את עולמו הסובייקטיבי. לפיו, יש לראות בהתפרצויות הקשורות להחצנת התנהגויות תוקפניות תוצרי פירוק של העצמי, אותם אין לפרש, אלא לחפש אחר הכישלון האמפתי של האדם שהביא להתפרצותם.
השיח הרגשי במסגרת משפחתית מאפשר לילד לחוש חוסן נפשי מהמסגרת ואמפתיה לרגשות ולחולשות המלוות אותו. כשההורה נותן מקום לחולשות שלו, להיותו אדם, כך הילדים לומדים שמותר לא להיות מושלם ויש מקום לדבר ולהתעצם במקומות החלשים. שבו עם הילדים, תבררו כיצד עברה עליהם שנת הלימודים, מה התכנון שלהם לחופש הגדול, ממה הם חוששים? וכיצד אתם כהורים יכולים לסייע מבעוד מועד ולמלא את הריק בחוסן נפשי ובביטחון. ספרו גם אתם לילדים ממה אתם חוששים וכיצד הם יכולים להרגיע אתכם בעשייה חיובית ולא בביטוי פעולה של לאחר מעשה מאכזב ומתסכל.