מחבר: דר' מרום רבקה

בסיום קורס של לימודי תעודה, כמסיימים תואר, מקבלים תעודה שאומרת שאנו כשרים לעבודה בתחום. גם כשילדים מסיימים שנת למודים הם מקבלים תעודה. מבלבל קצת. הילדים סיימו שנת לימודים, הם כשרים לעלות כתה. מרבית בתי הספר בארץ שינו את שם הדף לתעודת הערכה. מה מטרת תעודת הערכה זו?
בויקיפדיה נמצא שהערכה היא בִּקֹּרֶת, תֵּאוּר פְּעֻלּוֹתָיו שֶׁל אָדָם אוֹ דָּבָר, קְבִיעַת מַעֲלוֹתֵיהֶם וְחֶסְרוֹנוֹתֵיהֶם. ואין טוב מזה להסביר מה אנחנו עושים בפועל באמצעות אותה תעודה שמקבל תלמיד בסוף שנה. מטרתה להכיר ולהוקיר את העשייה החיובית שנעשתה על מנת להגיע למצב בוא ניתן לעלות כיתה. הערכה משמשת חלק בלתי נפרד מתהליך ההוראה-למידה השוטף והיום-יומי המתרחש בכיתות. תפקידה לספק למורים נתונים לצורך תכנון ומשוב, לשם בקרה על התהליכים המתרחשים בכיתה ולשם קידום הישגי הלומדים (חוזר מנכ"ל בנושא הערכה).
חשוב שנבין קודם ביצוע הערכת התלמידים, מה התבחינים אותם אנו רוצים להעריך. כמורה מזה 30 שנה, אני אתמקד בפעולותיו המעשיות של התלמיד/ה לקיום תלמידות. למשל, הבאת ציוד מלא לשיעור, הגעה בזמן, עבודה בזמן השיעור, הכנת משימות הבית, נחישות להבנת החומר הנלמד, כמו הגעה לשיעורים פרטניים ביוזמה ולא כי אני ביקשתי שיגיע. בעבורי תלמיד/ה שעושה למען ההצלחה שלו, מגיעה לו הערכה גבוהה, גם אם הציונים לא משקפים שליטה בחומר הנלמד. התלמיד לא יקבל ציון 100 בתעודת הערכה, אבל בטח ובטח לא 70 , אם אכן התנהל בשיעור על פי כל הקריטריונים שפרשתי למעלה. ולמה?
כי מדובר בהערכה. כי גם אנחנו אם השקענו בעבודה: השתדלנו להגיע לבית הספר גם כשלא היינו במיטבנו, בחרנו להביא לכיתה מערכי שיעור שעבדנו עליהם שעות, ידענו להיות בשביל התלמידים שלנו גם כשהם התקשרו בערב בדיוק כשהשכבנו את הילדים לישון, אנחנו מצפים למשכורת מתגמלת. כך גם אם התלמידים שלנו לא ממש הצליחו להבין את כל החומר שלימדנו, אנחנו מצפים שלא יפגעו לנו במשכורת. כי אם יפגעו במשכורת, נאמר לעצמנו "אין הערכה לעשייה שלנו, בשנה הבאה לא אשקיע כל כך, בשביל מה"?
בדיוק אותו דבר התלמידים שלנו. מתוך היותי מאמנת אישית וכמנתחת התנהגות, מוכח שהתנהלות נכונה, התמדה ונחישות להשגת המטרה מביאה בסופו של דבר לתוצאות טובות. ההוקרה להתנהלות נכונה כתלמיד, תביא את הילד לרצות להמשיך ולהשקיע, כי מאמינים בו ורמת ההישגים תעלה אט אט. זה יקרה, כי הצלחנו לאסוף את הילד ללמידה. מדובר בהערכה דינמית שבניגוד להערכה סטטית המעריכה את התוצר בלבד, מאופיינת באינטראקציה עם התלמיד במטרה להעריך היבטים קוגניטיביים ורגשיים בתהליכי הלמידה שלו כגון; אסטרטגיות הלמידה, תהליכי הבקרה, מוטיבציה ודימוי עצמי כלומד.
היו חכמים, אל תהיו צודקים. גם במסגרת החינוכית וגם במסגרת הביתית. ילד שמרגיש שמעריכים את העשייה שלו יעשה עוד לקבל הוקרה וחיזוקים חיובים. ילד שעושה למען ולא מעריכים יפסיק לעשות. בהצלחה.

שבועיים לפני תום שנת הלימודים. מאבק הכוחות שבין המורים לתלמידים להמשיך במסגרת חינוכית ראויה ומכבדת, מגיע לרף גבוה וכמעט בלתי אפשרי לשליטה. ברור לנו שהגישה הפשוטה ביותר לסמכות, היא תיאור של מאבק כוחות בין גורמים שונים על שימור כוחם, וצבירת כוח בידי גורם מסוים. במקרה זה, במסגרת החינוכית המורים עושים הכל לשמר את כוחם הסמכותי בעוד התלמידים מצידם צוברים כוח אל מול אותם מורים. מבחינה זו, הסמכות פועלת מתוקף שיקולי עלות-תועלת של כל אחד מהצדדים ועוצמתה נקבעת בהתאם לנסיבות אלו.
הציות מהווה תנאי לקיומה של הסמכות. ענישה ועידוד, כאמור, הן הפעולות לאכיפת הסמכות בפועל. ציות הוא הכלל, ואילו אי ציות הוא הפרה של הסמכות והתנגדות לכוח המופעל. הפרת הסמכות אמורה לפי כל תקנון התנהגותי להביא לחיזוק שלילי או ענישה, המוטלת על ידי בעל הסמכות. חומרת הסנקציה והאיום אותו היא מהווה, תלויים בסיטואציה החברתית המסוימת וביחסי הכוחות.
רוברט פול וולף דוחה את גישת הציות כמאבק כוחות. לשיטתו, כאשר מושא הסמכות מציית לסמכות מתוך שקילת שיקולי עלות תועלת, לא מדובר בסמכות אלא בריצוי הסמכות. במקרה שלנו הילדים יודעים שהם מתוגמלים בציון בתעודה. אלא שהם גם יודעים שהציונים ניתנים לפחות שלושה שבועות לפני סיום שנת הלימודים. כך שעד לתקופה זו שלפני החופש, התלמיד בוחר "האם לבצע פעולה", הוא שוקל שיקולים בעד ושיקולים נגד, ומאזן ביניהם. בשלב זה, לפי הפילוסוף יוסף רז, הסמכות אינה מהווה טעם בפני עצמה לשיקול באופן ההתנהגות. כך שאם מורה אומרת לתלמיד "תכנס עם הציוד הנדרש לכיתה", הציווי לא חל על שיקולים כמו הציון בתעודה או שיחת נזיפה בשיחות הורים.
מכיוון שסמכות מורית היא יכולת של המורה להכפיף דפוסי התנהגות מסוימים על תלמיד. סמכות נחשבת לאחד מיסודות החברה האנושית, ועומדת כנגד שיתוף פעולה. אימוץ דפוסי פעולה כתוצאה מסמכות מכונה ציות, והסמכות כמושג מקיפה את רוב מקרי ההנהגה. שהרי אם נשווה לאדם הדתי המאמין בסמכות האלוהית. אין מצב שהציות יתחם לתקופה, שהרי הסנקציות הן לכל החיים, לכל הגלגולים ואתה אף פעם לא תדע מה ההשלכות של המעשה הלא מוסרי שעשית.
האם לזה נקרא יראת כבוד. שהרי אנו יראים עוד לפני שאנחנו מכבדים. האם כוח הסמכות עשוי להיות ממשי ואם לא אז אין סמכות? מתברר שכוח הסמכות נקבע על שום השימוש האפשרי בסנקציה: פעולה הפוגעת באדם שאינו מציית לסמכות. ומי מאיתנו מעוניין להיות צייתן לסמכות המאיימת עלינו בכאב (ציונים שליליים)? כשהמצב כזה ואכן משתחרר שלושה שבועות לפני תום השנה זה הזמן לשחרור כל הכבלים.
אם נחכים ונדע להביא את הסמכות מלכתחילה כמתכון לרוגע, שלווה, הצלחה, חוויות משמעותיות. לא תהא התרופפות במשמעת לסמכות. אם ידעו הילדים שהתנהגותם נבחנת עד ליום האחרון ללמודים. פרס משמעותי יינתן רק אם המשמעות לא תתרופף – ספק יוותרו על הפרס. הגמול חייב להיות לכלל השכבה כדי שתהא מחוייבות חברתית. אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. בעל הסמכות, המורה, יזכה בפרס ביחד עם התלמידים. הסמכות תהא המאמן שמנצח ביחד עם הקבוצה במשחק. ובא לציון גואל.

בכל עיר וקריה מתקיים ארוע "שבןע הספר" שמטרתו להעצים את המודעות לקריאת ספרים. עיקרו של הספר הוא התוכן הנכלל בו, בין אם זה תוכן עיוני, מדריך שימושי או סיפורת. סביב תוכן זה נכללים מרכיבי תוכן נוספים, חלקם המופיעים בכל ספר, חלקם המופיעים בסוגים מסוימים של ספרים, וחלקם מופיעים בהתאם לשיקול דעתם של המחבר והמו"ל. הרעיון המסתתר מאחורי קריאת הספר הוא שכל קורא לוקח את הטקסט לחייו שלו. שני אנשים שונים ממגדר שונה, מדת או מעדה שונה, כל אחד יספר את הסיפור שקרא אחרת. מכיוון שאנו מונעים על ידי ספר חוקים, ספר היסטוריה שונה אחד מהשני.
בבית הספר מתבקשים הילדים לבחור ספר ולכתוב עליו יומן קריאה. כתיבת יומן הקריאה מלמדת את המורה רבות על התלמידים. גדולתו של המורה היא להכיר את ההיסטוריה המנטלית של הילדים מתוך הניתוח של הספר שהם קראו. ובדיוק כך חשוב שגם הורים שקוראים לילדיהם ספר, לשוחח על הספר ולשאול את הילדים היכן הסיפור פגש אותם? מה הם אהבו בספר? שיח שכזה יפתח אתכם לעולם הפנימי של הילדים.
הספרים שלי מיועדים לנוער, לבוגרים, להורים ומורים ולכל אחד שמבין שחינוך לא מתקיים רק במסגרת חינוכית. חינוך מתקיים בכל תקשורת בין אישית שאנו מקיימים עם הזולת ויהיה גילו ומגדרו מה שיהיה. מטרתם להביא לתובנות וליישום התנהגותי שיטיב עמנו לחיים טובים ומאושרים. הספר "גלגולו של חינוך" פונה אל הקורא ומאפשר לו להכיר בכוח הרב שבגנטיקה המנטלית. עד כמה ההורים שלנו הם אבן דרך שלנו להצלחה בחיים. הכרות עם הנכון והשגוי בחייהם, מאפשרת לנו לנתב נכון את חיינו ואת חינוך ילדנו. הספר "הרוח בחינוך" נותן להכיר בערך האדם כאדם לומד וצמא ללמידה מיום היוולדו ועד ליום מותו. להכיר ולהוקיר את רוח האדם כשותף ללמידה משותפת של היחיד והסביבה. ההכרה ברוח האדם כגורם מאבחן לתוצאת ההתנהגות מאפשרת שליטה מירבית בהצלחה של כל אחד ואחת.
הספר "גורי הכלב שמתנהג כמו בן אדם" שכתבה יובל עדן, והיא בת 22 בלבד, זכה להצלחה רבה בזכות החיבור של הקוראים הצעירים לתוכן המספר על אימוץ כלבים. הספר "אמא, מה זה זמן?" שכתבה אירית ויסמן-מינקוביץ' והוא אחד מ28 ספרים שכתבה עד היום, מחבר את הילדים למושג הזמן שהוא כל כך גם לא בדיוק ברור למבוגרים. תוך כדי קריאת הספר המבוגר שקורא מבין עד כמה המושגים שלנו המבוגרים, כל כך לא ברורים לילדים. הספר "דמיון מודרך" שכתבה שרה מונטה, ספר מעניין שניתן תוך כדי קריאה ליישום של הפעלה מעניין. הספר יכול להיות ידיד נפש לכל אדם בכל גיל. צאו ובחרו את הספר שיעשה לכם טוב.

השבוע הזמנתי הורים להגיע לבית הספר לשיחה. יומיים אחרי הדרישה הגיעו ההורים לשיחה. ההורים בשיחה שהתקיימה הבינו שכשביקשתי שיגיעו, השיחה הייתה צריכה להתקיים בבוקר שלמחרת הסיבה להזמנה. לא דוחים. להצלחת התלמידים בבית הספר יש התניה ברורה במעורבות הורית ועבודה משותפת של בית ובית הספר.

הנוכחות המתבקשת בבית הספר, היא של התלמיד והוריו. ילד הוא חבילה אחת עם הוריו. ברגע שנבין שחובת ההכרה בהיות הילד חלק משמעותי מאישיות ההורים וההתנהלות הביתית ממנה הוא מגיע, דרכנו להצלחת חינוך הילד תהא סלולה ובטוחה. בספר שלי "גלגולו של חינוך", אני כותבת "יחסים פונקציונליים הם הדבר המשמעותי ביותר במחקר מדעי, בהקשר שבין התנהגות לבין קביעת משתנה מכריע. קיים הקשר בין התנהגות לבין המשתנים השולטים בה. המניעים שלנו להתנהגות תלויים במוטיבציה שלנו להשיג את המחזק בנקודת הזמן הספציפית" והדגש על נקודת זמן ספציפית. לזמן יש משמעות כבדת משקל בכלל בכל תחום בחיים ובמיוחד בהשפעה לשינוי התנהגות. תנאי נוסף הכרחי להצלחת הילד לשינוי התנהגות, הוא השיתוף פעולה עם ההורים. ההורים חייבים להרגיש מחוייבים למסגרת החינוכית בה הילד נמצא. הילד חייב לראות בהורים ובמורים שלו גוף אחד שרוצה בטובתו. שאם לא כך, הילד לא יהיה בעל מוטיבציה מירבית לשינוי התנהגותו כשהוא חדור אמונה שאכן ההתנהגות הלא רצויה אינה מטיבה איתו.

בספרי, אני מספרת סיפור על תהליך של שינוי התנהגות תלמיד, תוך הבניית תוכנית התערבות בה מתקיימת ברית של שיתוף פעולה עם הבית ומוכיחה עד כמה שיתוף פעולה זה מהווה תנאי מקדים והכרחי להצלחת התוכנית. "יצירת קשר ואמון בין בית הספר להורים מאפשרת לתעל את הכוחות לכיוון של עזרה לתלמיד ומעצימה את תחושת המסוגלות של ההורים בהשפעה על חינוך הילד." הילד חייב להרגיש את האינטרס המשותף של ההורים והמורים בהצלחתו.

התנהגות הילד היא המראה למצבו המנטלי ולצורך ענייננו גם מצבו האקדמי. ילד שמתנהג לא נכון, דורש "תראו אותי". במקום שכזה, מן הראוי בזמן אמת שהמורה ישקף להורה את שקרה ושההורה יגיע לשיחה למען שיקוף המצב לילד ומציאת דרך נכונה למיטביות. הבניית הדרך חייבת להיות אותנטית למצבו של הילד והמסוגלות שלו ולכן חשוב מאוד לשמוע את ההורים בזמן אמת ולתאם ציפיות ועמדות להתנהלות בהמשך. ההורים מכירים את הילד שלהם ואת עצמם. ההורים חייבים לקחת אחריות בשיתוף פעולה ומעורבות בחיי הילד במסגרת החינוכית ועל כך אני מרחיבה בספר "הרוח בחינוך". המורה המחנך, המורה מקצועי וכל הצוות החינוכי שנפגש עם הילד בבית הספר, משלים את החינוך שקיבל הילד 7 שנים לפני שהגיע לבית הספר ועושה הכל לשדרג ולהטיב. אבל, אבל גדול, המורה לא יכול לעשות את עבודת החינוך לבד ללא מעורבות מלאה של ההורים.

התקשר אלי אבא של ילדה מתבגרת. אמר: "אני אשתדל לא לבכות, אבל אני ממש לא יודע לאן לפנות, הבת שלי נאנסה". לאחר שיחה קצרה הזמנתי אותו להגיע אלי לקליניקה עם הבת. כשהגיעו לקליניקה, פגשתי ילדה שהשתחררה מהצבא. הילדה פחדה לספר לאבא, שמא לא יאמין ואולי גם יאשים.

חברה של הילדה סיפרה לאבא. האמא עדין לא ידעה כלום. חשוב להגיע למיון הכי קרוב לזמן האירוע.  לידיעתכם, כל נפגעת או נפגע של תקיפה מינית שמגיעים לחדר מיון יטופלו תוך הקפדה על שמירת פרטיותם, ושמירה על סודיות רפואית. נפגעות ונפגעי תקיפה מינית המגיעים לחדר מיון בעקבות התקיפה, גם אם הם חסרי ביטוח רפואי, יטופלו ללא תשלום וללא צורך בסידור התחייבות מקופת חולים. חשוב להגיע למשטרה ולדווח על האירוע. חוקר/ת מיומנים ומקצועים ישבו עם הנפגעת וידעו לשאול את השאלות הנכונות. כדי למצוא את האשם ולהביאו לדין חובה לדווח למשטרה. חשוב הגיע אל רופא המשפחה כי לו יש את כל המידע על המוסדות המיוחדים לנפגעי תקיפה מינית.

יש בתים שכל מטרתם טיפול הדרגתי, תהליך של החלמה מהטראומה. בבית יש מדריכים, מטפלים, רופאים וכל מה שצריך. מה שחשוב הוא להקשיב לנפגע ולתת לו הרגשה שאתם שם בשבילו. לעטוף אותו בהמון אהבה ואכפתיות. אמפתיה וסובלנות.

ביחד ישבנו ובנינו תוכנית פעולה לאפשר לילדה לבנות חומות של מוגנות. כתיבת הדברים מאפשרת להיכנס למסגרת מובנת של שליטה. השליטה משרה ביטחון. חשוב מאוד לשתף את ההורים ואם האחים בוגרים דיים, לשתף גם אותם. אין צורך להיכנס לפרטי האירוע. הצעידה ביחד להחלמה היא הכוח שמקבל הנפגע להרים ראש מהטראומה.

למרות שהמגע עצמו קשור באקטים מיניים, תקיפה מינית היא לא סקס, היא אלימות. זו אלימות שאדם אחד מפעיל על אחר, כופה אותה עליו. אישה מוכה תמיד מרגישה שהיא אשמה, היא "עצבנה" את בעלה. אז, לא. גם אם גרמנו לאדם אחר לכעוס, אין לו זכות להכאיב לנו. מי שמתקשה, שילך לסדנא של "שליטה בכעסים". לא מרימים ידיים ועושים הכל כדי לא לפגוע. "המלבין פני חברו ברבים, כאילו שפך דמים"(פרקי אבות). הפגיעה הזו שנעשית בכפייה גורמת לעלבון ולהשפלה והיא משולה במשנה לרצח.

הנפגעת נפגשה עם אמא שלה ואבא שלה בקליניקה שלי וביחד עברנו תהליך עד שהצלחנו למצוא מקום בבית תקווה בכרמיאל. יש גם את הכפר המאזן בקיסריה ועוד בתים שנותנים מחסה וטיפול ממוקד בתהליך החלמה. חשוב מאוד לא לפחד לדבר ולשתף. למצוא את המבוגר האחראי הקרוב ביותר ולספר. אדם שעובר כזו טראומה מתקשה להגיע לשיקול נכון בהבניית תהליך החלמה, ולכן חשוב מאוד לספר ולקבל ליווי מאדם קרוב.

זוג הורים הגיעו אלי לקליניקה כשמצאו עצמם בזמן ניקיון הבית מפנים חפצים ישנים ששירתו אותם בעבר ולא משרתים אותם היום. בהפסקה שעשו, התיישבו על הספה וביחד אמרו "הלואי והיינו זורקים את הכעס, את הכאב, את ה.." והמשיכו כך בפינגפונג… עד שהחליטו, נלך לשיחה ייעוצית ונבין כיצד עושים זאת.

כדי שהאביב יהיה בחיינו ויהווה התחדשות, עלינו למהר ולזרוק מספר דפוסי התנהגות, שמעכבים אותנו מצמיחה והתחדשות. סוגי ההתחדשות שונים, הצורך להתחדש, התחושות שמלוות את ההתחדשות וההצלחה האישית שבאה בעקבותיה, הם האביב בחיינו. נשאלת השאלה כיצד נצליח לזרוק את אותן משוכות שמהוות לנו קושי ואולי אף פחד מלהתחדש? וכיצד נדע לפסוח על אותם דפוסים שכן נכונים לנו, משמרים אותנו עם חוסן נפשי ומהווים קרקע פורייה לחוויות ההצלחה שלנו, ובהם לא ניגע?

בפגישה כל אחד מבני הזוג כתב על שלושה פתקים את דפוסי ההתנהגות שהיה רוצה לזרוק, כמו לצעוק כשכועסים. ועל שלושה פתקים נוספים את אותם דפוסי התנהגות שהיה רוצה לפסוח עליהם ולשמר ושאיש לא ייקח ממנו, כמו למשל לפרגן על עשייה במסגרת הביתית. התחלנו והעצמנו את דפוסי ההתנהגות שמיטבים עם המתנהג והסובבים. בני הזוג פרגנו אחד לשני על העשייה למען והאכפתיות. משם עברנו לחלק הקשה יותר, כיצד זורקים דפוס התנהגות? האם כך אפשר, האם זה חפץ? נכון, לא מדובר בחפץ וחשוב להבין מה שירת אותו דפוס התנהגות בעולמנו, שלא הטיב איתנו ועם הסביבה. כשאנחנו מבינים שאותה התנהגות שירתה אותנו, למשל צעקה. היא יצרה מצב ששמעו אותנו. בשיחה של תאום ציפיות. קביעת כללי התנהגות שיאפשרו לנו להישמע ולהראות מבלי שנצעק. נקבע כלל של סימן "פסק זמן" ואמירה בתקשורת מכבדת. זו תהא ההתחדשות שלנו. האביב יפרח ויאיר את ביתנו.

התחדשות נובעת משינוי צורת חשיבה. ההתחדשות הפנימית מגיעה מחשיבה שונה מזו שהייתה לנו קודם. להבין שקיבעון מחשבתי יוצר עיכוב בצמיחה. אנחנו יודעים להתחדש בבגדים חדשים, בכלי מטבח חדשים, עלינו ללמוד שגם דפוסי התנהגות ניתן לקנות. לא בחנות אומנם, אבל יש למידה מחודשת של דפוסי התנהגות שיביאו אותנו להצלחה אישית שאותה אנו רוצים להגשים. ההתחדשות תתקיים כשנבין שיש מקום להתחדשות. שנכיר שהגיע תקופה אחרת, זמן אחר ואנו, רק אנו יכולים להביא לשינוי משמעותי, שיביא אותנו לפריחה. המרכיב העיקרי להתחדשות תלוי בנכונות שלנו להשתנות. אנו נדרשים שוב ושוב לאומץ לעשות את מעשה אברהם – להעז לא לדעת, לשאת ספק, לשאול שאלות. גם כשראה שכולם מתפללים לפסל, הוא מצא לנכון לחשוב על שינוי דפוס. האם ידע לאן פניו? האם ידע מה ההתחדשות המתבקשת? בכל זאת, ראה שהקיים לא משרת אותו ובחר לשנות.

תקופה לא מבוטלת אני מקבלת בקליניקה הורים לילדים שמסרבים ללכת לטיולים במסגרות החינוכיות, הפורמליות ובלתי פורמליות. על מנת להיות ממוקדת יותר בדבריי, ראיינתי בתוכנית הרדיו "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום" ברדיו קול הגולן,  את ליבנה שלוי מחברת "קשת יונתן" העוסקת בהדרכת טיולים ומלווה תלמידים במסגרות החינוכיות ובמסגרות חברתיות. הבאתי כאן ציטטות מחוזר מנכ"ל טיולים. ביחד חשוב שנבין את הערך המוסף בטיולים שמהווים חלק בלתי נפרד בתוכנית הלימודים.

משרד החינוך מדגיש את הקשר בין הטיולים לתוכניות הלימוד ולמעשה החינוכי והערכי המתקיים בבית הספר תוך הקפדה על שלום התלמידים, על ביטחונם ועל בטיחותם. הטיולים המתקיימים במערכת החינוך מיועדים לעורר בקרב התלמיד את האהבה לארץ (הכרה עמוקה במשתמע מ"דרך ארץ", שקדמה ל"תורה"), לנופיה ולמורשתה ההיסטורית באמצעות היכרות ישירה וחווייתית המתרחשת בעת הטיול והסיור.

ילדים ששרים את השיר "לטיול יצאנו" של נעמי שמר, לא יבינו מהי אספסת אלמלא יצאו לשטח ויבינו שעדיף שלא לשחק תופסת על חלקת אספסת, כי אפשר שמתחת לצמח הנמוך והשרוע מתחבא נחש או חיה אחרת שמצאה מקום. היציאה לשטח מלמדת את הילדים תחומי עניין שבכיתה לא ניתן ללמד. למידה משמעותית וחוויתית כאחת מתקיימת בשטח הפתוח. הטיולים בנופי הארץ מזמנים לתלמיד מפגש בלתי-אמצעי עם תופעות טבע ואדם רבות ומגוונות וישולבו בהם פעילויות שיעצימו את החוויה הלימודית וידגימו תופעות המעוררות סקרנות אצל התלמידים.

הטיול המתקיים מחוץ לכותלי בית הספר מתקיים בזיקה ישירה לתחומי הדעת הנלמדים בבית הספר ולהוויה החינוכית, לאקלים ולתרבות של בית הספר. מורי בית הספר ותלמידיו מעורבים בשלבי הכנת הטיול, הביצוע, הסיכום והעיבוד של הטיול גם עם הטיול מודרך ע"י חברת הדרכה חיצונית כמו "קשת יונתן" או רשות הטבע והגנים.

האתגרים שהסיור בשדה מזמן מחייבים התמודדות המסייעת להתפתחותו האישית של התלמיד. טיפוח "תרבות הטיול", מה מותר ומה אסור לעשות במסגרת הטיול והקניית מיומנויות והרגלים כגון התארגנות בשדה ושהייה בו, תנועה, התמצאות, התבוננות ושמירת הטבע והסביבה, הבטיחות והביטחון מסייעים לטיפוח התלמיד כ"מטייל עצמאי" בחייו שלו, לא רק בטיול בטבע. המפגש הבלתי-אמצעי עם אתרי מורשת ואקטואליה ועם החברה הישראלית הרב-גונית מזמן לתלמיד היכרות עם סוגיות ערכיות תוך התרשמות ישירה ומעורבות רגשית. מעגלי השיח בכיתה על מעורבות חברתית וערבות הדדית מקבלים מקום לעשייה. להכיר מקרוב ולהתמודד עם דילמות חברתיות. ההיחשפות למצבים בלתי-שגרתיים וההתמודדות עם אתגרים פיזיים ונפשיים הכרוכים בסיור ובטיול מזמנות כר נרחב לכל תלמיד להביא לידי ביטוי את סגולותיו הייחודיות, ומחוללות יחסי גומלין חברתיים המגבשים את הכיתה כקבוצה חברתית ומאפשרים לכל תלמיד להשתלב בחברה על פי סגנונו ונטיותיו. הילדים לומדים קבלת החלטות בשטח תוך כדי עשייה. גם אם הוחלט שאנחנו יורדים לחוף הכנרת במסגרת "כנרת נקייה" ודברנו על טבילת הרגלים, ברגע שמכריז אחראי הטיול "אנחנו לא נכנסים למים כי כרגע הם סוערים". הילדים לומדים לקבל מרות וסמכות מלמעלה. קבלת ההחלטה נוגדת את התאום ציפיות שנעשה בהכנה לטיול ובכל זאת יש לקבל את ההחלטה מהאחראי הטיול. חשוב מאוד להבין ששילוב הטיולים במסגרת החינוכית היא חובה ובעלת ערך גבוה של חינוך ולמידה. חשוב לעודד את הילדים לצאת לטיולים ורק במקרי קיצון לאפשר אי יציאה לטיולים.

ראיינתי בתוכנית הרדיו שלי "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום", המשודרת מדי יום שני ברדיו קול הגולן את נורית בורגר ינאי שהיא מלווה אימהות שעברו לידה שקטה. אחד הדברים הקשים בסיפור שהן מרגישות בודדות. לבד במערכה. נשאלה השאלה האם נכון או לא נכון לשתף את הילדים בטראומה שאמא/אבא עוברים? או עד כמה לשתף את הילדים בקשיים  בכלל בבית?

המצב הכלכלי, הדאגות לעתיד והחששות לבריאות – האם לספר לילדים מה עובר עלינו או שאולי עדיף "לשמור" עליהם כדי למנוע כאב? האם זה רק ילחיץ את הילדים ויעורר בהם תחושת חרדה, או שזה דווקא ייתן מילים לדברים שהם ממילא מרגישים ויגייס אותם לעזור, מה שייתן להם תחושת שליטה מסוימת במצב?כדאי למצוא פשרה ולשתף את הילדים באופן מווסת ומתוכנן ולא באופן סוער, דרמטי וספונטני, כדי שיקבלו מההורים מידע שתואם לגילם ולרמה ההתפתחותית שלהם. השיח צריך להיעשות תוך מחשבה על מה הילדים יכולים בגילם להכיל ומה לא.

אם כך, אז כיצד נדע מה תואם לגילם ומהי הרמה ההתפתחותית שלהם? ככל שההורים בעלי מודעות רגשית גבוהה יותר, כך הם ינסו לשמור יותר על הילדים, מתוך תפיסה שנפשם של ילדים רכה וצומחת, ואינה יכולה להכיל תכנים קשים או מפרקים מדי. ישנם גם הורים עם מודעות רגשית גבוהה, שגישתם ההורית והחינוכית היא כזאת שחשוב לשתף את הילדים בקשיים ולתת להם אחריות בבית. גישה שנובעת מתפיסה הורית שרואה חשיבות במעורבות הילדים ומאמינה שכך יתפתחו טוב יותר מבחינה תפקודית ורגשית.

אישיותו של הילד והכוחות שלו מכתיבים פעמים רבות עד כמה ההורים יגוננו עליו, כי על ילדים רגישים ישנה נטייה הורית לגונן יותר מאשר על ילדים שההורים תופסים כבעלי חוסן נפשי. אומר שזה "הביצה או התרנגולת". האם הגנת היתר שלנו לא מאפשרת לילדים שלנו לחזק את חוסנם הנפשי? ילדים שמטבעם מפגינים יותר חוסן ויכולת התמודדות הם ילדים שנקלעים למצבים שדורשים חוסן נפשי והם מקבלים מיומנות זאת באימון טבעי, וישנם לעומתם ילדים רגישים וחרדים יותר הם אלו שלמעשה אינם מצוידים בארגז כלים שיחזק אותם. הילדים שמתעניינים מיוזמתם ולוקחים אחריות הם הילדים שמקבלים מודלינג מההורים, שאינם מתעלמים מהקשיים ואינם מתמקדים בענייניהם כדי להגן על עצמם, מכיוון שהם חוששים מכאב או התפרקות אם יהיו מעורבים. הילדים שלנו זקוקים לאמונה שלנו בהם כחזקים וכחלק מהכוח שיניע לצאת מכל קושי. ביחד. זו המילה המחזקת. ילדים שההורים לא מקיימים איתם שיח על הקשיים בבית יכולים גם לא לפתח יכולות התמודדות עם קשיים ומשברים ולצמוח כילדים עם נפש עדינה ושבירה מדי.

חשוב לתת לילדים מידע ענייני על המצב, להתמקד בעוגנים שיש למשפחה ובתקווה שהדברים יסתדרו. אפשר לספר להם מהן דרכי ההתמודדות ולתת להם משימה קטנה (ולא תובענית מדי) שיכולה לעזור למשפחה. גם כשהמצב בבית מאתגר, הילדים צריכים לחוות את הוריהם כמי שמתמודדים, מחפשים פתרונות ובעיקר – שומרים עליהם.

הורה התקשר אלי שמח ומאושר ושאל אותי: "מה את עושה שהילד שלי בגיל ההתבגרות מגיע הביתה ומהרגע שהתיישב לאכול מספר לי על שיעור מתמטיקה ועל המשימות שיש לו במתמטיקה וכמה חשוב לו לעשות אותן, לפני שחבר זה או אחר יקרא לו לצאת לשחק במגרש הכדורסל?"

אספר לכם בקצרה שמדובר בהרבה אהבה. המפגש בכיתה הוא מפגש אהבה. מפגש חברתי. כשהמפגש הוא בבסיסו מלא באכפתיות והתייחסות לרוח התלמיד, לנשמה שלו והכרה במה שקורה לו ברגע זה, הילד מרגיש והוא שם בשביל לעשות את מה שאתה המבוגר האחראי מבקש ממנו. זה נכון לא רק לכיתה, גם בבית. הילדים באים לעולם כדי ללמוד. הם מגיעים עם דחף חיקוי. המתודה להצלחת הלמידה מתחילה בהכרות עם הנתון שעומד מולנו. גם רופאים לא ניגשים לנתח אדם, עד שלא למדו את ההיסטוריה הרפואית שלו: למה הוא אלרגי? למה הוא רגיש? וכמובן מכירים את הסביבה התומכת, מי שם בשבילו? רק כשאנחנו יודעים מה החומר שמולנו, אנחנו יודעים אם ניתן לעסות אותו וכיצד נצליח ליצור את היצירה הכי מופלאה.

השראה ללמידה היא פעולה במסגרתה חווה ההשראה (התלמיד) מקבל קלט כלשהו, בדרך כלל מאחד מחמישה חושים (ראיה, שמיעה, ריח, מישוש וטעם), בעזרתו הוא מצליח לבצע פעולה הנובעת ממצב תודעה גבוהה יותר (אני מאמינה שלכל אדם יש).

חשוב מאוד שמורה שנכנס לכיתה ייתן דעתו על התדמית החיצונית שלו. תלמידים מגיל קטן מאוד בוחנים את ניראות המורה. האם השקיע והגיע לכיתה בלבוש מכבד? תחילת השיעור היא הרגעה.  כולם נכנסים למצב שקט. הילדים חוזרים מהפסקה מאוד נסערים. מעבר בין שיעורים, אנרגיה של פעילות גופנית ושכלית. יש להירגע. עדיף להספיק פחות חומר לימוד, אבל לדעת שמה שילמד יופנם. חשוב מאוד לפתוח חלון ולדאוג שהריח בכיתה יהיה נעים ומרגיע. כשהמצעים נעימים למגע אפשר להתחיל בעבודת ההוראה. חשוב מאוד ליצור מצב של נוכחות קרובה לתלמידים. לא חייב מגע. אם כי מצאתי שגם לבנים וגם לבנות חשוב מאוד אנרגיה מקרבת, תקשורת מקרבת. מניסיון, זה לא פוגם בכבוד ובקבלת הסמכות. רק אחרי שאני מרגישה שיש מקום ואווירת למידה, מתחילים.

ישנם חוקים מאוד ברורים בהתנהלות השיעור. הכבוד הוא הדדי. הילדים מרגישים שאני אוהבת אותם ואני מלמדת אותם כי אני אוהבת אותם. הם קולטים בעזרת כל החושים והאנרגיות עד כמה ההצלחה שלהם חשובה לי. הם יודעים שאני לא אוותר להם, כי אני לא אוותר עליהם. אני אהיה בשבילם לא רק בשאלות מתמטיקה, הם יודעים שאני שם בשבילם בכל דילמה חברתית ואפילו משפחתית.

רבים מבתי הספר דוגלים בתורתו של קורצ'אק. קורצ'אק היה קודם כל אבא של הילדים שחינך. סמכות, כבוד, אהבה, הכלה ועם זאת מחנך. התלמידים שלי (גם בכתות צעירות יותר, גם בחטיבת הביניים) לומדים שהצלחתם תלויה בעשייה שלהם. אני אלווה אותם, אתן יד, אוביל, אני לא יכולה לעשות את העבודה במקומם. בכל הזדמנות אני מספרת להם עד כמה אני עושה כדי להצליח. כמה שנים השקעתי בלמידה, הראיונות ברדיו שתמיד מהווים בית ספר ללמידה, גם עבורי ואני משתפת אותם כל פעם במשהו חדש, שלמדתי ממרואיין זה או אחר. הכתבות בעיתונות וכתיבת הספרים שהם הילדים מהווים השראה עבורי בכתיבתם. ההשראה מגיע כשאתה מאמין ביכולות של עצמך, כי רק אז אתה מחפש מודל חיקוי שייתן לך השראה להצלחתך שלך. העצמת הילדים ואהבתם מאפשרת להם להאמין בעצמם.

מגיעים אלי פניות לליווי ילדים שההורים מאבחנים כסובלים מחרדה או מדיכאון. חשוב שנשאיר את האבחון לאנשי המקצוע. להורים מקום יקר וחשוב בשיקוף מצבו של הילד באמצעות תיאור התנהגותו. כשאדם טוען שכואב לו הראש כולנו יודעים באיזה איבר מדובר. כשאדם מסתגר בחדרו, מתבודד, חשוב שנמצא דרך לחבר לו את איש המקצוע שיסייע לו להבין מה הגורמים למצבו זה.

קיים טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT). טיפול ממוקד (בסימפטומים) וקצר מועד. הטיפול מקנה למטופל שיטות להתמודד בעצמו עם הבעיה, כגון טכניקות הרגעה, איתור מחשבות אוטומטיות שליליות, שינוי דפוסי חשיבה, מיינדפולנס ועוד. מטרת הטיפול, שהמטופל ילמד את הכלים הללו, יוסיף אותם לארגז הכלים שלו וכך יוכל להתמודד בכוחות עצמו גם עם קשיים אחרים בהמשך חייו.אהרון בק (1967, 1976) פיתח את גישת "הטיפול הקוגניטיבי", בה ניתן דגש על תפקיד ה"דיאלוג פנימי" (=דיבור פנימי) המשפיע על רגשות והתנהגויות של הפרט.

יחד עם זאת אנו יודעים שגם בשטח יש מאמנים בתחום הספורט שהבינו שקיים קשר בין קוגניציה (מחשבה), רגש ופעולה/ התנהגות.רוני כהן, מאמן קוגניטיבי, התראיין בתוכנית הרדיו שלי "עוצמה עם דר' מרום" בקול הכנרת ושיתף בעשייה המדהימה ובהצלחות בשטח ביישום אימון קוגניטיבי-התנהגותי. זהו תהליך המשלב טכניקות קוגניטיביות והתנהגותיות, המאפשרות למתאמנים להגשים את מטרותיהם באמצעות שינוי הרגלי חשיבה והתנהגות. מחקרים מראים, כי אימון קוגניטיבי-התנהגותי הוא אחד המודלים, הנפוצים ביותר, שנעשה בהם שימוש בתהליכי אימון פסיכולוגיים, שנעשו בבריטניה.

אימון קוגנטיבי-התנהגותי ognitive Behavior CoachingC הוא אימון הגישה המשלבת בין טכניקות קוגניטיביות, התנהגותיות, דימוי עצמי ואסטרטגיות מתחום הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי CBT.האימון מתמקד בפיתוח יכולות של התבוננות מחשבה ורגש, שינוי פרספקטיבה (חשיבה רציונאלית מקדמת), עיצוב ה- BEING (הכולל אני עתידי, חזון וערכים) וכלים לניהול עצמי להשגת מטרות/ הטמעת השינוי.

לקחתי באהבה את המודל והבאתי את מגרש הכדורגל אל הכיתה. בשיעור מתמטיקה בכתה ז' התקיים מבחן ליישום הבנה בפתרון משוואות עם נעלם. אחד התלמידים קיבל את המבחן וסיבב בין אצבעותיו את העיפרון, כך שנזרק לעבר הקיר. נגשתי לילד ושאלתי "מה קרה?" ענה בזעף: "אני לא יודע ולא רוצה קחי את המבחן". התיישבתי לידו כדי להיות אתו בגובה עיניים ושאלתי: "אתה שחקן כדורגל, נכון?" ענה: "כן". "אתה עולה למגרש במשחקים?", שאלתי. ענה: "כן". "קבוצות שקל לנצח אותם?" המשכתי. נועם התיישר. "נראה לך? אלו קבוצות שקורעות אותנו על המגרש". "ואתה? איך? כשקשה מולם, זורק את הכדור בעצבים מחוץ למגרש?" הקשתי. "מה את חושבת שאני מוותר? אני מעביר אותם, נלחם עד השער", אמר בנחרצות. קמתי, הלכתי להרים את העיפרון, התעכבתי ליד המחדד שעל שולחני, הגעתי לנועם ואמרתי: "אני מחזירה לך את הכדור (הגשתי לו את העיפרון), אני בטוחה שאתה לא מבקש מהמאמן שלך שיבקיע את הגול, קח את "הכדור" וקדימה תבקיע אתה את הגול". נועם הסתכל עלי חייך. ליטפתי את ראשו. בצלצול נועם הגיש את המבחן. לא התאפקתי. את המבחן בדקתי בהפסקה. נועם קיבל 100. מיד כשסיימתי נכנסה הודעה מנועם בפלאפון שלי: "תודה שאת המורה שלי".

שינוי פרספקטיבה, מפתח יכולות של התבוננות מחשבה ורגש. נועם הגיע גם לשיעורים פרטניים לחיזוק ההבנה שלו בתחום וחיזוק הדימוי העצמי בתחום המתמטיקה. אל תוותרו על הילדים והם לא יוותרו על עצמם.