מחבר: דר' מרום רבקה

הזמנתי לשיחה הורים של תלמידה מכתה ג', בה אני מלמדת גיאומטריה. מפגישות עם הילדה בשיעורים פרטניים הבחנתי בילדה מאוד נבונה, כריזמטית ומצליחה לקלוט יפה ונכון את החומר הנלמד. השיעורים הפרטניים נועדו לצמצם את הפער הלימודי שצברה כשלא הגיעה עם הציוד הנחוץ ללמידה בזמן השיעורים שבמערכת השעות של הכיתה. הילדה נמנעה מלהביא את הציוד במספר שיעורים. מה שהצריך הקשבה למתרחש, לעצור ולהבין מדוע הילדה מגיעה בלי ציוד?

אשתף אתכם בשיחה שהתנהלה עם ההורים והילדה ואסתמך בתוכנית רדיו ששמעתי. תוכנית שמתקיימת אחת לשבוע ברדיו ארץ הגולן. בשידור שולמית בן ציון ודלית דויטש  ראיינו את הגורו שלי, המדריכה שלי לתקשור ושחזור גלגולים הגב' מאיה סלע. מאיה ידועה כמתקשרת ועוסקת בתורת האינטואיציה בארץ ובעולם.

אנו חייבים להבין שיש כל הזמן סימנים בדרך. חשוב שאנחנו במבוגרים אחראים נהיה קשובים לפעימות הלב שסביבנו. במקרה שלנו מדובר בהתנהגות של התלמידה. האינטואיציה שלי אמרה שמשהו כאן לא כשורה. יש להיפגש עם ההורים וביחד בכוחות משותפים, להביא לשינוי למען מיטביות תפקוד הילדה ותחושת ההצלחה שלה.

חובה להבין שכשמתעורר קושי יש לעצור ולצאת לדרך חדשה. דרך אחרת מהמקום בו התנהלנו. אם לא עובד משהו. צריך לעשות חשיבה מחדש. לא לפחד להיכנס לחישוב של מסלול מחדש. גם אני כמורה, גם ההורים שלמעשה לא הבינו מה מעכב את בתם מההצלחה וכמובן החשובה מכל זו הילדה שמשימתנו להכשיר אותה לחיים טובים ומשמעותיים.

מטרת השיחה הייתה לקום ולא לפחד. להעלות את הבעיה. מורות רבות מפחדות שההורים יאשימו אותן באי הצלחתה של התלמידה והפחד משתק את העשייה למען שינוי ומיטביות. חשוב להבין שיחידות הזמן לעצירה וחשיבה לא צריכות לחכות לימי הורים, יש מקום לעשות זאת בכל שבוע ואף בכל יום בתום יום הלימודים. כשמרגישים פחד – לנשום עמוק ולפתוח את הריתמוס של היקום לחשיבה מחדש.

השיר של אריק לביא "זה קורה" שגם הוא שודר באותה תוכנית רדיו מעצימה, מורה לנו "שיש ללכת ללכת", גם "אם שום דבר לא ידוע… יש לנוע לנוע". התנועה מאפשרת לא להישאר באזור הנוחות ולפתח את שריר האומץ. אומרת מאיה סלע "האומץ הוא שריר ויש לאמנו – ההתמודדות עם הקושי מחזקת לנו את אותו שריר אומץ". העצלות לא תוביל אותנו לשום מקום. גם אוכל כדי שנצליח לבלוע אנחנו לועסים, זה לא נבלע בנתינת הביס. הלעיסה חייבת להתקיים. זו העבודה בכיתה ובבית. אנו כמבוגרים חייבים להיות ולהוות מודל חיקוי לילדים שלנו.

מודעות וערנות להתנהגות ילדנו בזמן קושי, מהווים תנאי הכרחי להעצמת הילד בעשייה למען שינוי התנהגותו במטרה להביא אותו לחוויות הצלחה. הפחד מהווה תופעת לואי של הפסקת נשימה. לכן חשוב ללמוד לנשום ולבחון דרכים להתמודדות. השיחה עם ההורים שיקפה להורים את ההבחנה שלי שמדובר בילדה נבונה. הפערים שצברה נבעו מאי הבאת ציוד ותפקוד לימודי שוטף. המפגש יצר תוכנית התערבות ברורה, של סיוע לילדה בהבאת ציוד באופן עקבי, מעקב של ההורים על העשייה השוטפת וכמובן תקשורת ישירה ביני לבין ההורים באופן רציף.

המפגש בין המורה לתלמידים בשיעור הוא הבסיס לתהליך הלמידה בבית הספר, ולכן נוכחותו של התלמיד בשיעור היא חובה. קבוצות דיון לימודיות מהוות אחד מהמקומות בהם לומדים יכולים לקבל תמיכה ועזרה מהמורה ומתלמידים מתקדמים. הקשר שבין נוכחות חברתית ללמידה בקבוצות מבוסס על קירבה בין כל המשתתפים. כאשר לומדים מרגישים קירבה למורה ולחברים בקבוצת הלמידה, נוצרת תחושת נינוחות שמאפשרת להפנות משאבים ללמידה מיטבית.

זהות קבוצתית משותפת מובילה לשיפור בתוצרי למידה משותפים. בהסתמך על כך שתפיסת הלמידה מושתתת על שלושה היבטים: נוכחות קוגניטיבית, פיתוח מיומנויות למידה ותפיסת המפגש הלימודי כמצע והזדמנות לאינטראקציה חברתית. אחדד ואומר שנוכחות התלמיד בכיתה, גם אם אינו פעיל מהווה למידה יעילה. בכדי להגיע לידי למידה, יש לעודד אינטראקציות חברתיות ולמידה בקבוצות קטנות וגדולות. אני מתעקשת להביא אתכם להכיר ולהאמין בכוח המסגרת החינוכית בבית הספר ולראות את הלמידה מרחוק כמעכבת למידה משמעותית שלמה במשמעות הרחבה ועוטפת של מהות הלמידה, כפי שציינתי על שלושת היבטיה.

בכדי להבין את מהות הלמידה, חשוב לי שנבין מהי נוכחות בלמידה. נוכחות מתייחסת ל"להיות בתוך" סביבה. האם המדיה איננה סביבה? האם המדיה הינה סביבה המאפשרת אינטראקציה חברתית? מה מידת הקירבה למורה ולחברים בזמן הלמידה מרחוק – אותה למידה המתקיימת במדיה?

הנוכחות שמהווה בסיס ללמידה מיטבית מתבטא בעושר חברתי בכיתה במגוון התלמידים,  בזמן שבמדיה "משתיקים" את התלמידים ברוב המקרים. המורה מדבר ואין עושר חברתי. נוכחות היא הממשות. הקיים, הפיזי. המציאות. המדיה איננה מאפשרת. נפגשים לשעה אחת. הילדים ברובם אף לא פותחים את המצלמה ואם כן, לאחר איפור ושימוש במדיה כדי ליפות את החדר בו הם נמצאים. מדובר באשליה ולא במציאות הקיימת להכרה ולמידה של התמודדות עם החיים. מה ששנים ניסו ללמד ככישורי חיים. החיים עצמם אינם במדיה, הם במציאות ובמפגש החברתי.

הנוכחות בבית הספר מאפשרת התאמה בין התחושה הפיזית, של "אני במסגרת לימודית", ובין התחושה הפסיכולוגית "אני לומד". הנוכחות החברתית בבית הספר מאפשרת את תחושת הביחד, תחושת הכוח שמאפשר התמודדות. החלוצים הקימו מדינה בזכות היותם ביחד. בזכות היציאה ביחד לשדות. בזכות התמיכה ההדדית. העזרה ההדדית. הילד מרגיש קשר לחברה וללמידה כשהוא קיים – נוכח, שייך – חלק מהקבוצה ורצוי – נצרך למען הפרייה הדדית בכיתה. כולם לומדים מכולם. הנוכחות כהצגת העצמי לציבור החברים ותפיסה של החברים באינטראקציה. המדיום עני מאוד בתקשורת בין אישית, תקשורת מקרבת ואינו מסוגל ללמד ולהקנות ערכים של "עושר" חברתי.

הקורונה לימדה אותנו שריחוק חברתי, בידוד וסגר, מהווים מכשול להעצמת החוסן הנפשי של רוח האדם בכלל ומעכב את חיזוק הביטחון העצמי ואת הלמידה המשמעותית של הילדים שלנו. ילדים בריאים מקומם בבית הספר. הורים שילחו ילדים בריאים לכיתות הלימוד.

נפגשתי בקליניקה עם אמא יחידנית ולה שני ילדים משני אבות שונים. האם הגיעה נסערת מאוד. הבן הבכור (24), ביקש לחזור לגור בבית אחרי שירותו הצבאי. הבת הצעירה (15) לומדת בבית ספר לחינוך מיוחד. לאחר שסיפרה האמא שהיא מאוד חוששת. "אני באמת לא יודעת הרבה על איפה בילה הבן הבכור אחרי הצבא ואני באמת לא יודעת מה לעשות?". אכן הדילמה קשה מאוד. הקונפליקט שעומד הורה במצב כזה הוא באמת קשה ועם זאת בלתי נמנע – לקבל את הילד בזרועות פתוחות או לסרב. אי אפשר לברוח מלהכיר שקיים חוסר הסכמה או חוסר התאמה בין שני צדדים וחשוב להשכיל ולבחון כיצד מקיימים את הקונפליקט.

להיות הורה זה תפקיד מאוד חשוב ומשמעותי. לתפקיד הזה אף אחד לא הכשיר אותנו. כשאנחנו הופכים להורים לרוב אנחנו מאמצים את צורת הגידול של ההורים שלנו (אני מרחיבה על כך בספרי "גלגולו של חינוך"), לפעמים בצורה מנוגדת לצורת הגידול של הורינו, כי לנו הייתה חוויה לא טובה ואנחנו רוצים לעשות חוויה מתקנת ולפעמים אנחנו פועלים לפי אינטואיציה. הדרכת הורים עשויה להיות התשובה לכל הורה שמרגיש שדרך הפעולה שלו לא עובדת או כמו במקרה שלנו חושש שיבחר בדרך שלא תהי מיטבית לו ולבני ביתו.

במהלך החיים אנו נתקלים בקשיים שונים בגידול הילדים. עסוקים בדילמות, מתחבטים בשאלות רבות ולא תמיד בטוחים בדרך שאנחנו מתנהלים עם ילדינו. כשאנחנו חווים קושי עם הילד והיחסים ביננו לבין הילד מתערערים אנחנו שואלים את עצמנו "מה עשינו לא נכון? איפה טעינו? לפי ראיון קצר שערכתי עם האם, נחשפתי למערכת יחסים שהייתה בין האם לבן, כשגר בבית לפני הצבא. סמכות הורית לא הייתה שם, האם חששה שהחלטותיה לגבי חינוך הדוגל בגבולות יערער את יחסיה עם הילד והילד נהג באי ציות באופן קבוע, הן בבית וכמובן בבית הספר. העובדה שתמיד ריצתה אותו ומעולם לא שמה גבולות רק חיזק את אי הציות. לא פעם הושעה על אלימות פיזית, חוסר כבוד למורה וסיפרה האם שאף נכתב טופס דיווח לרווחה על נשירה מהלימודים.

כדי לקבל את התשובות לשאלות שאנו מתחבטים בנושא הורות, ניתן להגיע לאיש מקצוע אשר נקרא מנחה/ת הורים. זה, מלווה את ההורה שלב אחרי שלב עד למציאת הפתרון לקושי. אי ציות הוא אור אדום להתנהגות לא מיטבית שמתבטא בפגיעה עצמית ו/או פגיעה בסביבה. אי קבלת סמכות הורית/מורית מהווה אור אדום להתנהלות לא מיטבית בצבא ובעבודה בעתיד. אל תחכו ותחשבו שהדברים יסתדרו. קחו אחריות ופנו לעזרה.פנייה למנתח התנהגות, יאפשר להבנות תוכנית ההתערבות למען שינויי דפוסי ההתנהגות בבית והנחייה ברורה ליישום התוכנית בליווי צמוד.

בתום הפגישה עם האם הוחלט שהאם תתנה את השארות הילד בבית רק אם יסכים לשיחות משותפות בקליניקה לתאום ציפיות ובניית הסכם ברור לחיים משותפים. חשוב לברר שילד בן 24 עובד במסגרת מכובדת שהאם יודעת היכן. הילד בן ה24 שחוזר הביתה, חוזר למסגרת ביתית בה ההורה מוביל את ההתנהלות בבית וילד מתחייב לכבד את החוקים בבית ואת בני הבית.

זיהוי המקומות שבהם ההורים מתנהלים בצורה שיכולה להזין את הבעיה או את הקושי מאפשר להדריך אותם כיצד להתנהל בצורה שונה ממה שהם רגילים להתנהל. הפגישה עם הילד והאם יביאו למצב של קבלת כיוון לעבודה משותפת לשינוי דפוסי התנהגות שמהווים מכשול לחיים משותפים בבית. במידה ולא תצליח האם להביא את הילד לפגישה ננסה לתת דגשים ונציע אפשרויות נוספות להתנהלות עם הילד. הילד ידע בברור שיש התנייה למגורים משותפים בבית. קבלת הילד חזרה הביתה איננה חובה. מדובר בילד בוגר ואחראי. זוהי זכות ויש להכיר בכך ולדרוש את הכבוד המגיע.

סטיבן א' מיטשל, טוען לאינטראקציה שבין מטפל למטופל. כפי שקיים הספר מורה יועץ, שנותן כלים לכל מורה להיות יועץ בכיתתו. אני אקח מהכלים שנותן מיטשל בספרו למטפלים  ואבקש מכל הורה לראות עצמו שותף פעיל במעורבות חוויות הילדים שגדלים תחת חסותו. ברור לנו שכל הורה נמצא תמיד בהתלבטות מה לעשות? כיצד להתנהל מול הילד שמגיע נסער מבית הספר או מעבודה שבה מנסה לחסוך כסף.

כמנתחת התנהגות אני בונה תוכניות התערבות המבקשות להביא משפחות לחיים מלאי אחווה ורעות המנוהלים בהרמוניה ובהדדיות המובילה ערכי כבוד. במהלך יישום התוכנית מגיעים למצבים של שיחות נפש שלא היו לפני שנכנסה התוכנית. התוכנית מחייבת שיחות אישיות ושיחות משפחתיות. ההורים מבינים שלמעשה עד לשלב זה, כל בני הבית זרמו עם החיים. נהגו בקונפורמיות. קונפורמיות היא התאמה של עמדות, אמונות והתנהגות לנורמות החברתיות. כאשר קונפורמיות מתרחשת על ידי השפעה חברתית נכונה, היא מאפשרת בשנים הראשונות לחיים ללמוד ולאמץ את ההתנהגות החברתית הנחוצה על מנת להתנהג באינטראקציה עם אחרים בחברה באופן נכון לחברה ולאו דווקא לאני שלי. שהרי אין צמיחה אישית וחשיבה להכיר ברגש של כל אחד ואחד מבני הבית.

הזרימה והקונפורמיות מבטאת נוקשות חשיבתית ומגבלות על מעורבות רגשית. לדבריו של מיטשל, המשמעות אינה בתהליך‑ אלא ברגישות שבאה לידי ביטוי במעורבות המטפל ואני טוענת שההורה במקום הזה חייב לנקוט בטכניקה אחרת. אין "עשה" ו"אל תעשה" שמונחים על ידי החברה. יש לתת מקום לביטוי הרגש (גם במסגרת שמירה על חוקי המסגרת והחברה בה הילד נמצא). חייבים להכיר בקונפליקט שבין הצורך להיות שם בשביל הילד, להקשיב לו ולנסות להיות אמפתיים לצרכים שלו, לבין האשליה שאכן ניתן להיות שם במלוא המובן להגן עליו מפני כל. הקונפליקט מגיע מההיסטוריה של ההורה עצמו. ההורה אינו מסוגל לנתק את עצמו מחוויות העבר שלו עצמו. החוויה הרגשית של הילד וההיסטוריה של ההורה שזורים בהשתתפות הרגשית, כפי שציינתי בספרי "גלגולו של חינוך". אין לבחור בין פרשנות וחוויה רגשית מתקנת‑ הם הולכות יחדיו. התפיסה המסורתית שפרשנות היא לא פעולה, כך שהיא רק מייצרת תובנה ולכן  חופשייה מאקטיביות/היותה הצעה היא אשליה .

להיות הורה הכוונה היא להיות אותנטי. יצירת משמעות, משמעות המטפחת חוויה וחיים. להציע לילד דרך חיים. דרך בה אחד המימדים הבולטים הוא התבוננות עצמית , חיפוש אחר משמעות במתח בין עבר והווה, פנימי וחיצוני.השפעת ההורה היא קריטית. הכרה בעצמי שלי למען צמיחה אישית מותנים באותנטיות והימנעות מניחומים באשליה.ההורות מהווה תהליך שבו מעבירים לילד אוטונומיה הנבנית מתוך הכרה באינטראקציה  שבין ההורה לילד. הקשבה לרגש, אמפתיה, חיבוק ואותנטיות. הילד מבקש מאיתנו להיות המכוונים ולא להשלות אותם בחלומות שווא.

אמא של נערה בת 15 התקשרה אלי וביקשה שאגיע אליהם הביתה, כי הילדה לא יוצאת מהחדר וכבר שבוע ימים לא מוכנה ללכת לבית הספר.  יום למחרת, התקשרתי חזרה לאם ושאלתי אותה האם הילדה נמצאת בחדר עם המחשב שלה? האם סיפרה שהילדה ארזה את המחשב לפני שבוע וביקשה מאביה לשים אותו במחסן. חברה של הילדה סיפרה לאמא שמשהו בפייסבוק פגע בה.

ביקשתי להיפגש עם הילדה ולהפתעת האם, הילדה מיד הסכימה (שהרי לא הסכימה גם לפגוש את חברותיה). הילדה סיפרה שכשותפה בקבוצה בפייסבוק, השתתפה בדיון על החיסונים ובדיקות הקורונה שהגיעו לבתי הספר. חברים רבים בקבוצה, כתבו כנגד הכפייה שבה נוהגת הממשלה ואי אמון בדרך בה  מתנהלים אל מול הקורונה, כמו שילד ללא תו ירוק או בדיקת ,pcr  אינו יכול להצטרף לטיול שנתי והיא חושבת שכן צריך להתחסן ואפילו הביאה ציטוטים של רופאים שהסבירו את עמדתם החיובית בתחום. כתגובה למה שכתבה, התחיל אחד מהגולשים (שהבינה קצת אחרי שענתה לו, שהוא מבוגר משאר הילדים שכתבו) לכתוב תוכן שגוי על ממצאי קורונה מארצות אחרות, כתיבה לא מכבדת  את הכותבים בקבוצה ואת הרופאים והמומחים שעוסקים בתחום. ברור היה שכל מה שכתב, היה במטרה לעורר אנטגוניזם בקרב כל הגולשים האחרים לכל מה שכתבה הנערה, בעד החיסונים והבדיקות.  ולא הסתפק בכך והתחיל להשמיץ אותה באופן אישי ולכנות אותה בשמות גנאי. "אליו פתאום הצטרפו מלא שממש פגעו בי כל כך" אמרה ופרצה בבכי.

הסברתי לילדה שלתופעה הזו שחוותה קוראים "טרול מקלדת". המונח טרוֹל נפוץ בסלנג האינטרנט ומתאר גולש המפיק הנאה מפעולות שלהוב ברשת. הפעילות המיוחסת לטרולים נקראת "הטרלה" (באנגלית: Trolling). הטרול נוהג לעורר מהומות וויכוחים במרחב האינטרנטי. הטרולים משולחי רסן בהתבטאויותיהם בדפי רשת, ואפשר להניח שפנים אל מול פנים – לעולם לא היו מעיזים ומסוגלים להתנהג כך. מסך המחשב הוא מקור כוחם ובו טמונה התעוזה שלהם.

אין בהם סממני הקשבה, הבנה והיגיון – הם מפיקים הנאה מהנזק וההרס שהם זורעים במרחב האינטרנטי. אותו בחור קיבל במה ותשומת לב בהיקף שספק היה מתרחש בעולם המציאות שלו. התנהגות זו מהווה גורם להתלהמות הגולשים מה שלמעשה מחזק את התנהגותו של אותו טרול – גם אם התגובה תהא שלילית ומתריסה כנגד דבריו.  הנכון הוא להתעלם ולא לנסות להוכיח אותם על דבריהם השגויים, השקריים או הפוגעים. חשוב מיד לדווח למנהל הקבוצה או למנהלי הפייסבוק. מדובר בבני אדם שהתנהגותם החברתית אינה נורמטיבית, לרוב סובלים מלקות רגשית כלשהי בכישוריהם החברתיים בעולם האמיתי.

ביחד עם הילדה פתחנו את המחשב ונכנסנו לפייסבוק, מצאנו את הפוסט ודיווחנו על "טרול המקלדת". יומיים אחרי הדיווח קיבלה הנערה מסר ממנהלי פייסבוק שאכן התלוננו עליו לא מעט והם חסמו את יכולתו להיות שותף בפייסבוק. כל רשת חברתית ניתנת לשליטה ויחד עם זאת חשוב להבין שכשאני אומר את דעתי אפשר שיהיו שיחלקו עלי, חשוב לבקש שפה תרבותית ומכבדת. ואם זה לא קורה, מיד לדווח.

רבים ההורים המתמודדים בתוך המסגרת הביתית עם בעיות התנהגות שנובעות ממערכות היחסים בין האחים והאחיות. כמו למשל אם שסיפרה: "יש לי שתי בנות מקסימות בנות 5 וחצי ו-4. לפעמים הן החברות הכי טובות ולפעמים אויבות (כמו כל האחיות) אבל לאחרונה במיוחד זה מחריף מאוד והקטנה שלי בוחרת להיעלב מכל דבר קטן (כמו למשל מזה שהיא לא קיבלה את הצבע של הצלחת שהיא רצתה – ואחותה כן, או שהיא לא הייתה ראשונה במקלחת, או מכל דבר "שטותי" אחר)". ספרים רבים נכתבו על קינאת האחים כמו הספר "אני לא קנאית" של נורית כהן.

אחת ממערכות היחסים האנושיות המורכבות ביותר היא זו שבין אחים/אחיות. לאורך המקרא ישנם דגמים שונים של מערכת יחסים זו. ניתן למקד שלושה דגמים: א. מאבק שסופו ניתוק של היחסים או אפילו עד כדי רצח, כמו בשלושה סיפורי קנאה החורזים את ספר בראשית מראשיתו עד סופו: קין והבל; יעקב ועשיו; יוסף ואחיו. ב. אחדות ושיתוף ג. מתח ותחרות שסופם השלמה ותיקון.

אתייחס לדגם הראשון, המהווה אתגר לשינויי דפוסי התנהגות למען שלום בית. יחסי האחים הם התנסות של מיני חברה. כולם שווים בחלק מהעניינים וחלק לא. בבית יש אינטראקציה בין חברי הקבוצה שבענייננו היא המשפחה. וכבכל קבוצה כל אחד לוקח תפקיד. ה"תפקיד" מוגדר כמצבור הרגלי התנהגות המתקיים במסגרת המרחב הקבוצתי, אותו מאמץ הפרט כדי להתמודד עם האיום של איבוד הזהות שלו. וזאת כי בכל קבוצה ישנה אמביוולנטיות שבין איום והבטחה בו זמנית.

חינוך בבית להתנהלות נכונה בין האחים מקנה להם דפוסי התנהגות שיטיבו איתם בחברת הילדים ובהמשך חייהם כבני זוג ובכל מסגרת חברתית בה יפגשו. לכן חשוב מאוד לתת את הדעת כיצד לעשות נכון ולהקנות את אותם הרגלי התנהגות.

חשיבה יתרה צריכה להיות בקיום אותן אינטראקציות לגיבוש הקבוצה. ישיבה ליד השולחן בצוותא בזמן הארוחות. צפיה משותפת בסרט. משחק קופסה משותף. יציאה לטיולים משפחתיים. מפגשים אלו מהווים מצע לשיחה, בה לומדים הקשבה, הכלה, פירגון וכמובן תקשורת נכונה ונקייה. שיתוף בהצלחות ובקשיים היומיומיים. כל פרט בקבוצה לומד שמשפחה היא כוח מניע, כוח מכיל ואוהב.

החוויות המשותפות מאפשרות לחבר את האחים להיסטוריה משותפת שהיא הבסיס להבניית העתיד המשותף. כאן תפקיד ההורים יקר מפז. ההורים משרטטים את המסגרת התקשורתית. מה מותר ומה אסור להגיד. כיצד מתנהגים, מה מותר לעשות ומה אסור לעשות. כללי ההתנהגות המוטמעים מגיל צעיר הם אבן הדרך להצלחה בחיים. השותפות מתחילה בחלוקת תפקידים בבית למען עשייה משותפת להצלחת הגיבוש המשפחתי. כל אחד מבני הבית יודע שההצלחה תלויה בכל טבעת וטבעת בשרשרת. כל ילד בוחר את המקום לעשייה. על פי המסוגלות שלו, עם זאת חובה לבחור תפקיד. על אחד ואחת תורמים לגיבוש המשפחתי.

נפגעי האלימות, זקוקים בשלב הראשון להכלה. החיבוק והתמיכה הם במרכז השלב הראשון כשהנפגע מבקש לשתף אותנו. על פי הספר "טראומה והחלמה" שכתבה ג'ודית לואיס הרמן, שלבי ההחלמה היסודיים הם יצירת בטחון. הנפגע מבקש מן העומד מן הצד לחלוק עמו את משא הכאב. הטראומה תובעת מאיתנו להדחיק ולנתק את החלק המנטלי על מנת לשרוד. תהליך ההדחקה אינו מביא לחוסן נפשי ואם הנפגע בחר בנו על מנת להציף את הטראומה, הוא מאמין שנוכל לסייע לו. חבקו והיו שם בשבילו.

החוסן נפשי של אדם מעניק לו הרגשת שליטה, קשר ומשמעות. הטראומה הנפשית ממוטטת מערכת כוח זה ומותירה את האדם חסר אונים. ג'ודית כותבת שגרעין חווית הטראומה הנפשית הוא הנישול מכוח והניתוק מן הזולת, ולכן ההחלמה מבוססת על העצמה ועל קשרים חדשים. ליצירת החלמה חובה ליצור מחדש כשרים הכוללים יכולות בסיסיות לאמון, אוטונומיה, יוזמה וזהות.

חשוב שנבין שהבית יכול להעניק עצה, תמיכה, עזרה, חיבה ודאגה, אבל לא ריפוי. כל מה שאני מבקשת זה לתת ארגז כלים להורים לחשיפה ראשונית של הנפגע. חשוב מאוד לפנות לאיש מקצוע למען הריפוי המלא..

בשלב השני, אחרי החיבוק וההכלה, חשוב להשיב לנפגע את השליטה, השבת הכוח והפחתת בדידותו. צמצום חוסר הישע, השבת האוטונומיה והעצמה. לתת לנפגע בחירה ככל שהדבר מתיישב עם שמירת הבטחון. עקרון השבת השליטה והאוטונומיה לנפגעי הטראומה, הגדרת האינטרסים שלו ובחירת הבחירות החשובות, מאפשרת להתקדם בתהליך ההחלמה. אסור לנקוט עמדה ויש לתת לנפגע אחריות לשליטה בקונפליקטים שעולים בעקבות הטראומה.

הטראומה פוגעת ביכולתו ליצור יחסי אמון. אין מצב שההורה לוקח זאת באופן אישי. זה לא נדיר שהורים מרגישים פתאום קצרי-יד וחסרי תקווה לנוכח המצב. ההורה מרגיש "נטול כישורים" לסייע ונכנס לקיפאון. אל תנציחו את חוסר הישע שמרגיש כרגע הילד שבא לקבל מכם כוח להחלמה. זה לא הזמן לקחת את האשמה "איפה הייתי, אני, ההורה?", שמרגיש שלא היה מעורב מספיק. האשמה זו יכולה להביא למצב בו ההורה מתנשא מעל הילד ומנשלו שוב מכוחו. כמו מאמן טוב למדו אותם לרוץ קדימה. יש להימנע מחזרה על אובדן השליטה בחוויה הקשה.

ג'ודית כותבת: תומה היא היכולת להשלים עם המגבלות הטרגיות של הטראומה, מבלי לאמר נואש. תומה היא היסוד שעליו נבנה אמון בחיים ועליו ניתן לשקם אמון שהתמוטט. השילוב של תומה ואמון, מוליד את ההרגשה של קהילה אנושית שנהרסה. ההכרה בכל הסימפטומים ומוכנות להתנהלות נכונה מול החשיפה לפגיעה אלימה, מעצימה את כוחנו להתמודד נכון ובשיקול דעת למען החלמתו של נפגע. אל תכתיבו את בחירותיו, אל תנקטו פעולה ללא הסכמתו. כל עוד הנפגע לא יפתח תבנית מציאותית ויכולת לבצע אותה, נשקפת סכנה לחשיפה חוזרת לאלימות.  שלב ההחלמה מתבטא כשלנפגע אמון ביכולתו להגן על עצמו. יודע לשלוט ויכול לסמוך שיש לו תמיכה לבניית עצמי חדש, אידיאלי וממשי.

לקליניקה הגיעה אם יחידנית האם שיתפה שבתה בת ה14, עברה לפני שנים תקיפה מינית ורק השבוע חזרה מבית ספר והחליטה לשתף אותה. האם משתפת שהיא מרגישה שעולמה חרב עליה. מה לעשות? איך להיות שם בשביל הילדה? והרי אני כל כך פגועה, למה הילדה לא באה ושיתפה כשזה קרה, מה עושים? החשוב ביותר במצב כזה, להיות שם בשביל הילדה. לשאול לפרטי המקרה. מה הסיבה שלא שיתפה? זו שאלה שיש לה מקום, אבל לא במפגש החשיפה למקרה.

בספר "טראומה והחלמה"  שכתבה ג'ודית לואיס הרמן, היא כותבת: "טראומה של אלימות היא מפגש פנים אל פנים עם חוסר האונים אל מול הרוע האנושי, "והרוע" האלוהי. במקרים רבים מאוד מתוספת לאימת הטראומה גם תגובה מאשימה מצד הסביבה והחברה." ולכן, המקום הנכון ביותר הוא הכלה. אהבה. כרגע לשמוע, להקשיב. מתי זה קרה? איך זה קרה? כמה פעמים זה קרה? לשבת ולהקשיב. להיות שם בשבילה. לא לנסות לדייק בפרטים, הם לא רלוונטים. הרגש, הטראומה שהילדה עברה הוא המוקד. החיבוק, ולו כדי להפגין את הטוב האנושי הקיים כרגע בקרבתך. את במקום מוגן כרגע. ברגע זה הקורבן זקוק לתמיכה. בלי "למה?" כי אין לו כרגע מקום.

הורים יקרים, שימו את הילד/ה במרכז. היו אמפתים ואל תהיו עסוקים בהגנה על שלמות עולמכם שלכם. ועוד מתוך הספר של ג'ודית "מי שמוכרע על ידי האבדן, בעיקר בשל העדר מערכות תומכות, מוצא עצמו חלש יותר, מותש, מריר ומיואש." וזה המקום שלכם, ההורים, לחזק ולמצוא את הדרך להרים את הראש. חשוב מאוד להפנות לגורם מקצועי שיטפל, עד אז, להורים תפקיד חשוב מאוד להאיר את כל הפינות החשוכות המשתקפות מהסיפור כפי שמסופר, בלי ביקורת ושיפוטיות.

חשוב שנדע, שרק כאשר זוכה האמת להכרה, יכולים הנפגעים להתחיל בתהליך ההחלמה. חשוב שהסיפור יצא לאור במילים (במסגרת האינטימית המתאימה לנפגע) ולא בסימפטומים. הבנת האירוע שהתקיים בעבר מאפשר לקורבן להשיב לעצמו את ההווה ולהבנות את עתידו. לכן יש לתת מקום פתוח ומאפשר לחשיפת כל הפרטים שחשוב לקורבן לשתף, גם אם קשה לנו לשמוע את אותם פרטים.

נסכם ונאמר, שלב ראשון כשאנחנו נחשפים לטראומה שעברו ילדנו, אנחנו חייבים לשים אותם במרכז. יצירת ביטחון, שיחזור סיפור הטראומה וחידוש הקשר בין הנפגעים לסביבתם הקרובה. הפניית הילד לטיפול מקצועי וקבלת סיוע מהמטפל להתנהלות ביתית אל מול קורבן הטראומה. בשבוע הבא, אתן את הכיוון להורה כיצד לעבוד בפן האישי לחיזוק החוסן הנפשי מול החשיפה לכך שהילד שלך נפל קורבן לאלימות.

כיועצת חינוכית אני מלווה מורים, הורים וילדים שמרגישים שמושא החינוך לא בדיוק מובן להם. מי מחנך? מתי מתרחש חינוך? והשאלה איך מתקיים חינוך? החינוך מתקיים פיזית בכל מקום שבו אנו נוכחים מהרגע בו נולדנו. מהרגע שבאנו במגע עם אדם וסביבה שהיוותה בעבורנו מודל חיקוי או קול מכוון.

חִנּוּךְ  הוא תהליך מתמשך של למידה שבו האדם רוכש ידע, מיומנות, ערכים או עמדות. החינוך הינו מצבור של פעולות מכוונות המשפיעות על התנהגות האדם ועל עיצוב אישיותו. המחנך יכול להיות הילד ולאו דווקא הבוגר האחראי, אותן פעולות מכוונות של ילד הצעיר יכולות להשפיע על התנהגותנו ואישיותנו. המודעות לשליטה במי המחנך ומי הוא המוביל להתנהגות הרצויה ונכונה לסביבת החיים, תלוית תרבות וחברה, היא שמאפשרת שליטה מלאה על החינוך במסגרת בה אנו שואפים לחנך. אני מדגישה שאין מדובר רק במסגרת החינוכית בה ישנם אנשי מקצוע שלמדו כיצד לנהוג באופן שמצבור הפעולות שלהם ישפיעו על התנהגות החונכים.

החינוך מתקיים הלכה למעשה בעצם הפעולות שאנו עושים אל מול הילדים שלנו ואלה העוסקים בחינוך אל מול התלמידים שלהם. יצר החיקוי הוא אחד היצרים החזקים ביותר באדם והוא מתקיים באופן אוטומטי וכמעט בלתי נשלט. הרחבתי בספרי "גלגולו של חינוך", עד כמה אנחנו מחקים את הורינו, גם אם לעיתים קיימת התעוררות ובה אנחנו מצליחים לשלוט ולשנות תגובה זו או אחרת. אנחנו יודעים שההורים שלנו לא היו מושלמים ובכל זאת אנו באופן גנטי מורישים מורשת חינוך מבית ההורים.

היות וכולנו מאמינים שרצוי לתפוס יותר זבובים באמצעות דבש מאשר באמצעות חומץ, אני ממליצה לכולנו להכיר את הדבש שאותו חשוב לנו לייצר, להטמיע בתוכנו את ההתנהגות הרצויה, ממש חינוך עצמי ולנהוג כך. למשל: להקדים  זה "להגיע בזמן", כשלהגיע בזמן זה "להגיע באיחור" ולאחר – זה "לא להיות". בבית, אל תצפו מילדכם לשבת לשולחן כשקוראים להם לאכול, כשאתם לא מוכנים לעזוב את הטלוויזיה כי עוד חמש דקות נגמרות החדשות. בבית ספר, אל תצפו שהתלמידים יגיעו לכיתה עם הצלצול, כשלכם חשוב לסיים את הקפה שהכנתם בהפסקה. מודל החיקוי נמצא בכל מקום וזמן. כשחשוב לכם שהילדים שלכם ידברו בנימוס ולא יקללו, אל תשרבטו קללה כשהזבוב מציק לכם. ובכיתה, אל תטרקו את הדלת גם אם מאוד הכעיסו אתכם התלמידים המאחרים. כבוד  של אדם הוא הערך שאותו מעריך האדם את עצמו או את סובביו, ופועל על פיו. כבוד הוא חלק ממערכת חליפין חברתית. הסוציולוג פיטר ברגר הגדיר הבחנה בין "כבוד" לבין "כבוד האדם"; "כבוד" במובן הקלאסי מבוסס על הקשרים חברתיים, ובמקרים רבים מבוסס על הקשרים מוסדיים או תרבותיים ואף על הקשרים מעמדיים. בהנגדה לכך "כבוד האדם" מבוסס חשיבותו של האדם מעצם היותו "אדם" במנותק מכל הקשר חברתי, מוסדיי, תרבותי ומעמדי.כערך היסוד הבסיסי אשר מכוננת את כבוד האדם כערך מוחלט ואוניברסלי, כלומר – ערך המחייב תמיד, בכל מקום, ללא יוצא מן הכלל וללא תלות באף נסיבה. מתן כבוד אינו תלוי גיל. המכבד יכובד.

כמנתחת התנהגות הגעתי למשפחה בגליל המערבי. ארבעה ילדים במשפחה (16,14,11,9). ההורים מאוד עסוקים ביישום קריירה. במקביל משקיעים בחינוך, העשרה חוגים להנאתם וחופשות בארץ ובחו"ל. ההורים היו בטוחים שהכל מתנהל נהדר. הילדים תלמידים מצטיינים במסגרות החינוך, תפקוד מלא ונהדר בבית. הבכור לאורך השנים, קיבל תפקיד ראשי בהובלת האחים "דאג שישמעו כל מה שהמטפלת מבקשת ויעשו כל מה שההורים ביקשו", עכשיו מבקש להמשיך ולהיות הסולן.

סולן הוא חבר בלהקה ששר את החלק העיקרי של השיר. הסולן בלהקה לעיתים נקרא האיש בחזית (Frontman). מונח זה מתייחס לתפקידים של המוזיקאי המוביל בקרב חברי הלהקה, כחבר עם התרומה המשמעותית ביותר לתדמית הלהקה בתקשורת לרבות דובר הלהקה בראיונות ובפני הציבור. האחים גדלו ורוצים גם הם לקחת אחריות על התנהלות החיים שלהם. בן ה16 לא רק שמעוניין להמשיך ולשאת בתפקיד הסולן, הוא מבקש להכתיב את ההתנהלות בבית.

בפגישה עם כל המשפחה. ביקשתי לשמוע את הצעיר. שהתקשה מאוד לדבר, כי הוא תמיד צריך לשמוע לחמישה, שכולם מרגישים צורך להיות אחראים לחינוך שלו. הבחור הצעיר נתן את הטון ואמר: "אני מבולבל. כי תמיד יש משהו שאני לא בדיוק עושה נכון ואז כועסים עלי". האמצעיים טענו, שלא מתאים להם יותר לשמוע הוראות תפעול מהאח. ההורים ביקשו שנעשה ביחד סדר. הבן הבכור שבמשך 12 שנים מהווה הדמות המשמעותית שמוביל את האחים גם במפגשים חברתיים במסגרת מפגשי ההורים עם החברה הגבוהה וגם בכל מפגש משפחתי, לא הבין מה בדיוק קורה. הרי תמיד היה בתפקיד הראשי אז כיצד זה אינו יכול לכתוב עכשיו את הסינפונייה.

בימי הביניים הגדירו בשם סינפוניה כל צירוף של צלילים – וכן חיבור ווקאלי רב-קולי.מיוונית: "סינ-" = יחד, ו"פון" = צליל. האמון שילד קיבל עד כה הביא אותו למקום של שליטה מלאה בכל שמתנהל בבית, גם אם המצע היה תכתיב מההורים. הילדים לא קיבלו את ההוראות מההורים אלא מהמטפלת ומהאח הבכור. עכשיו אומרים לו הוריו : "דע את מקומך, אתה הילד כאן ואנחנו ההורים".

חשוב מאוד שהילדים יכירו בהורים כגוף סמכותי, האחראי לחינוכם. חשוב לשבת עם הילדים להיות היד המכוונת והמנחה לחינוך נכון והתנהלות במסגרת הבית, וזה לא פחות חשוב מדאגה לחינוך במסגרות החינוך והצלחתם האקדמית. הקשר בין האחים, התקשורת בין האחים, החוויות המשותפות של כל בני המשפחה מהווים כולם ביחד וכל אחד מהם בנפרד אבן דרך להצלחה בחיים. ההרמוניה שבתזמורת היא המשמעותית ולא לתת לאף אחד במשפחה תפקיד ראשי, רק החיבור בין הצלילים והניקיון שבצליל, מביאים את ההצלחה של המוזיקה הנשמעת.