התורה מספרת לנו בבראשית כא, שהגר, שפחת אברהם ובנה תעו במדבר ללא מים. את תפילתם שמע ה' "ויפקח אלוקים את עיניה ותרא באר מים", לא מסופר כאן שנבראה באר מים להשקותם, אלא שעיניה של הגר נפקחו לראות את הבאר שהייתה שם גם קודם לכן. על זאת אמרו חז"ל: הכל בחזקת סוֹמין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם.
מתברר, שקיימת מציאות אחרת, שאנו רואים אִתה ובתוכה, ואולי רק בגלל איזו מִגבלה בחוש הראיה שלנו איננו מסוגלים לראותה. כאשר אנו איננו מודעים אנו איננו מבחינים בנמצא מולנו. שהרי ברגע שמישהו או משהו מסב את תשומת לבנו, מחדד את האבחנה מדעת, אנו רואים את שהיה עוד קודם לפנינו, אך נמנע מאיתנו לראותו.
מורגלים אנו במחשבה ש"רב הנסתר על הנגלה", והנסתר פתוח לעוסקים במלאכת הרוחניות. רק אנשי מעלה יודעים אותו ומבינים אותו. באר המים שראתה הגר היא באר מוחשית הנראית לעיניים המציאותיות ואשר מימיה ניתנים לשתייה ומרווים בצמא, מהם מילאה הגר חמת להמשך הדרך.
את המציאות האחרת ניתן לחשוף על ידי הרחבת כושר החושים עצמם, באמצעות תהליך פנימי כמו תפילה אצל הגר ועוד נתיב שעליו אסביר כעת.
הגיעה אלי אתמול לטיפול בחורה נחמדה, נשואה ואם לשלושה ילדים. מצבה הכלכלי בכי רע. העסק בפשיטת רגל. חיי הנישואין קורסים. תקשרתי עם הנשמה וראיתי רקפת צומחת מתחת לסלע. הסלע ענק. רוח רע מנסה בכל זווית אפשרית לדחוף את הסלע ולרמוס את הרקפת היפיפייה. ואז הרקפת מרימה ראש (האבקנים פונים כלפי מעלה) וענן כבד ואפור ממטיר גשם עז על הסלע וממיס אותו עד לגודל המאפשר לרקפת לצמוח מתחת לסלע כמתבקש בטבע.
בפגישה עם המטופלת, בראיון ראשוני, ברור היה שהיא רואה את חייה נרמסים. היא רואה היטב את פשיטת הרגל, היא רואה את חיי הנישואין הקורסים. בשיחה המבקשת לראות את הדברים הטובים בחייה, החלה למנות את שלושת ילדיה המקסימים, הבריאים, המוצלחים. הקשר המשפחתי החם, המחבק והתומך (מנטלית), את מקום מגוריה הפסטורלי, את השכנים האוהבים, את מקום העבודה שלה שכל כך מאפשר לה לתת ולקבל העצמה… וזה המשיך..
החיים שלנו רצופי למידה, שהרי באנו ללמוד. באנו לתקן. אל לנו להיכנס למרה שחורה כשמשהו לא מסתדר. כשנתקלים בקושי. הרמזור מבקש לעצור. להתבונן. לחשוב. ולבצע.
להתבונן על הטוב. לחשוב איפה לא הערכנו מספיק? איפה לא הוקרנו? יש להוקיר כל יום לפחות על שלושה דברים. לראות כיצד מעצימים את האור כך שלא יהיה מקום לחושך.
את פשיטת הרגל, אין אפשרות לעצור. היא חייבת להתממש. השאלה: מה היא באה ללמד? מה היא מבקשת שנראה, שלא ראינו. אולי את המשפחה,שקצת שמנו בצד, כי כל כך צמאנו להצלחה חומרית? אולי את עצמנו שמנו בצד ולא טיפחנו את מה שחשוב היה לנו באמת?
הקושי, הוא מקפצה לדבר טוב יותר. עצרו. חשבו. מה מבקש היקום שתראו ולא ראיתם קודם. נסו קודם לעשות זאת לבד. אחר כך בעזרת חבר או בן משפחה ואם לא הצלחתם גשו לאיש מקצוע שיסייע לכם. לעולם לעולם אל תשברו. כל קושי הוא פתיר. האמינו לי עברתי כמעט הכל.
התמודדות עם אובדן
אובדן מהווה חלק בלתי נפרד מהקיום שלנו כבני אדם. אנחנו מתנסים בחוויות של אובדן לאורך כל החיים, חלקן מודעות לנו וחלקן אינן מודעות. יש חוויות של אובדן אשר שזורות בתהליך ההתפתחותי הנורמאלי שכל אחד עובר במהלך חייו, והן ממלאות תפקיד חשוב בהתפתחות הפסיכולוגית. יש חוויות של אובדן אשר מתפתחות בעקבות אירועים בלתי צפויים שאנחנו נחשפים אליהם במהלך החיים. האירוע המוכר ביותר שמוליד חוויה של אובדן הוא מוות של אדם קרוב, ואכן חוויה כזאת נחשבת לאחת המצוקות הפסיכולוגיות הקשות ביותר.
התכנית החברתית "בניית זהות", במסגרת כישורי החיים בבית הספר, באה להפנים ולהעמיק את הבסיס לבניית הזהות האישית, את האזרחות במדינה, ואת היכולת להתמודד עם עתידם במדינה. אחד הנושאים המרכזיים המטרידים מתבגרים, הינו התהייה והברור של זהותם האישית אל מול זיקותיהם לחברים, לחברה, למשפחה, לדת, לתרבות, לאמנות, למדינה ולעולם.
מכאן נובע, שזהות אישית, היא השייכות שלנו. השייכות היא שמאפשרת לנו יציבות וביטחון באשר למי שאנחנו. כך, שאם הזהות שלי מתבטאת ב"אני הבן של.." "אני בן שלישי במשפחה", "אני אמא לשלושה ילדים"… זו הזהות שלנו. מעבר להישגיות שלנו בחיים. להבדיל מהישגיות שבאה לידי ביטוי ב"אני מורה בבית הספר.." והופ. קרה שעברת בית ספר. חווים אובדן. במיימדים קטנים. אבל, משהו בזהות שלך התערער. אתה חווה חוסר יציבות לתקופה קצרה עד ליציבות בזהות החדשה שלך.מעבר לבית ספר אחר.
גירושין גם הם סוג של אובדן. היית אשת איש ועכשיו? גרושה,
בכל ה"אובדנים" שאנו עוברים בחיים אנחנו מבינים שאנחנו בתקופה של בניית זהות חדשה, קבלת איזון חדש, יציבות חדשה (ואולי טובה יותר?) ובניית הביטחון בסטאטוס החדש.
וכשאנו מדברים על אובדן של קרוב משפחה. אנו מתערערים קשה יותר. כובד המשקל של אותו קרוב משפחה בזהות האישית שלנו גדולה בהרבה יותר ממקום עבודה, מדירה או כל מושא אחר שנבחר כרגע. קרוב משפחה זה אנחנו. חבר, זה אנחנו.
הדוקטורינה שמלווה אותנו אנשי האור והאהבה, היא שהנשמה היא נצחית, הנוכחות הפיזית של החבר שהלך לעולמו, קרוב המשפחה, אינה במוחשי לידנו, אך האנרגיה של הנשמה נמצאת איתנו ומתלווה אלינו. אנחנו יכולים לחוש בה אם נשב בשקט ונאפשר לה להגעת בנו. ממש נרגיש את חום האנרגיה לידנו. אנשים סיפרו שחשו ליטוף ואפילו נשיקה. אם רק תאמינו באמת, אפשר לשאול שאלות את הנשמה והיא תענה. הקשיבו. קבלו סימנים. במקרה של אובדן קרוב, המעבר הוא מתחושה פיזית, ראייה ארצית לתחושה וראייה מנטלית.
הכוח המנטלי והפיזי שמסוגלת הנשמה לתת לקרובים לה מהעולם האחר הוא חזק ואמיתי. בקשו בריאות, אהבה, משמעותיות. התחזקו באמונה שאנחנו לעולם לא לבד.
גמול לדורות
יש פסוקים בתנ"ך המתארים גמול שנמשך לדורות:
(שמות כ ד): "לֹא תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי", ודומה לזה בדברים ה ח-ט (ראו פוקד עוון );
דברים ז ט: "וְיָדַעְתָּ כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים, הָאֵל הַנֶּאֱמָן, שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מצותו[ [מִצְוֹתָיו] לְאֶלֶף דּוֹר. וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ, לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ, אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ"
(תהלים כה יב): "מִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא ה' יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר? נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ"
(תהלים קיב א): "הַלְלוּ יָהּ, אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה', בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד. גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ, דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ"
(משלי יד כו): "בְּיִרְאַת ה' מִבְטַח עֹז, וּלְבָנָיו יִהְיֶה מַחְסֶה"( פירוט )
(ירמיהו ב ה): ""כֹּה אָמַר ה': מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ?… לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם, נְאֻם ה', וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב"(ראו מאבות עד בני בנים בספר ירמיהו ).
אפשר היה להתייחס לכל פסוק ופסוק בהקשר התוכן בספר ובסיפור בו הוא נכתב. ואולי אעשה זאת בשבתות הבאות. היום ברצוני להתייחס לגמול לדורות באופן גורף לכל הסיפורים וההיסטוריה של העם היהודי.
הבוקר הבן שלי אמר לי "לא רק הגולן כבוש גם חיפה כבושה וגם ירושלים". אמרתי לו "נכון". ואז אמר: "אבל זה היה שלנו מקודם".
ופה נכנס המושג גמול לדורות.
אני גרה ברמת הגולן. על זה כולנו מסכימים שמדובר באזור כבוש. אני מלמדת על טבריה שנרכשה ע"י דונה גרציה למען יישוב יהודים בטבריה כשהיו שם טורקים וערבים ועוד. העיר שלמעשה בה עורכים תושבי דרום הגולן את הקניות והסידורים הרגילים.
ברמת הגולן חיים יהודים וערבים עם ביחד בישובים או בישובים נפרדים. שאל אותי בני: "את היית יכולה לחיות עם ערבים?". "קודם כל, כן" עניתי לו. "יש לי חברים ערבים בכל הארץ". אני בתור ילדה לאבא קבלן בניין, ערבים היו בבתי, בני בית. ומשפחת עוקל בשפרעם הייתה משפחה שלי לכל דבר ועניין. בחגים, בשמחה ובאבל."
"שאלה טובה לכלל העם היהודי" אמרתי לו. בוא נחשוב ממתי יש יהודים וערבים? הרי כולנו מאמינים באברהם אבינו. כולנו מאמינים שנולדו לו שני בנים. יצחק וישמעאל. מי היה ראשון, תזכירו לי בבקשה… אהה. נכון ישמעאל.
ומה קרה? למה ישמעאל לא נשאר לרשת את הארץ הזו? כי שרה אמנו בחרה לגרש את הגר, אחרי ששימשה אותה בזמן מצוקתה (אז, היא הייתה טובה). שרה הייתה אשה טובה שידעה לקבל אורחים. מיד רצה והכינה אוכל לאורחים ושטפה להם את הרגלים. ואני באמת חושבת שהיא הייתה "אמא טובה דייה"(מושג שמוסבר באופן פילוסופי בסיפרי "גילגולו של חינוך").אבל, כמו כל נשמה עשתה מעשה שאנחנו בניה צריכים לתקן.
שרה אמנו עשתה מעשה שאנחנו כולנו משלמים בדם. אולי הגיע הזמן שנעשה כולנו על מנת להפסיק את הגמול הנוראי למעשיה לדורות. די.
צאצאי ישמעאל וצאצאי יצחק, משפחה אנחנו. זה הזמן להגיד די! לעשות תיקון. לקבל באהבה חזרה לביתנו את הילד שגורש כבר אז לפני הרבה הרבה שנים מביתו. בואו נחייה ביחד. משפחה. נאהב ונקבל אחד את השני.
באור ואהבה נביא שלום לעולם.
חומה פסיכולוגית/חברתית, לא!
כמה פעמים נאמר לנו שאם משהו פוגע בנו, שנבנה חומה. כשקורה לנו שקשה לנו למולו, שנבנה חומה. אל תכנסו לשם. שינוי הרגלים, התמודדות עם קושי אינם מתקיימים כשאנו בונים חומה.
בבניית החומה אנו יוצרים מעכב רגעי. מכיוון שהנשמה היא זו שיצרה את המצב הלא נוח למעננו. שנתמודד. שנרים ראש. שנשכיל כיצד להגיע לידי פתרון הבעיה. חשוב שנבין שכל דבר שעומד בפנינו, הנשמה יודעת שאנחנו מסוגלים להתמודד. מסוגלים למצוא פתרון. לכן נאמר "כל דבר לטובה".
אנחנו יכולים בקלות למצוא את עצמינו מאמינים ויודעים את כל מה שצריך לדעת על אומץ ופחדים, ועדיין להמשיך להתנהל באותה רוטינת חיים כמו האנשים מהשיר העצוב של גו'אל. שמעתי פעם שכדי לעבור חומה או גדר גבוהה במיוחד, צריך קודם כל לזרוק את התיק לצד השני. השלכת התיק מעבר לחומה, לא משאירה לנו ברירה אלא לעבור את החומה, בדרך כלשהי.
אז, על איזה תיק מדובר? אנו מדברים על תיק עם כלים להתמודדות.
את הכלים כל אחד ואחד יכול להבנות בעצמו. ברגע שנוצר קושי, חשוב לשבת ולנסח אותו בכתב. למשל: "הבת שלי הגיעה אלי הביתה וכל מה שעשיתי הייתה לה הערה, ביקורת". בעבר, אמרנו "חומה" ולא המשכנו הלאה אל מול הקושי.
הביקורת לא תפסיק לעולם. ההתעלמות לא תביא לשינוי. אם אנחנו לא נעשה משהו על מנת לשנות את הקושי שעמד למולנו.
כשהילדה הלכה. תשבי בשקט עם עצמך, תכתבי על מה היו הטענות. מה בדיוק רצתה?
אם את מוצאת שיש באפשרותך לשנות ויש מה לשנות. אולי זה הזמן. לעשות שינוי.
אם את מוצאת שחלק מהטענות ניתנות לשינוי וחלק לא. הזמיני את הילדה לכוס קפה איפה שהוא (לא בבית שלך ולא בבית שלה). רק את והיא. הסבירי לה שישבת וחשבת על כל הערותיה. תציגי לה שאכן חלק מהטענות נכונות ואכן את תעשי הכל על מנת לשנות. צייני בפניה, בראש מורם וטון אסרטיבי וברור מה הנקודות שעליהם טענותיה אינם ניתנות לשינוי ואולי גם הסבירי מדוע.
צייני שהיא חשובה לך מאוד ולכן נתת את הדעת בעניין. אבל, פה זה נגמר. בכל ביקור את מצפה לאווירה נאותה.
נחזור לבניית ארגז הכלים. כלים שיסייעו לכם לא לבנות חומה ולהישאר במקום של נוחות וללא שינוי אמיתי שיטיב איתכם. מכיוון שבניית חומה, חוסמת בפניכם את שנמצא מעבר לחומה. והאמינו או לא? אפשר לראות רק טוב מעבר לחומה, אם רק תחליטו שאתם פשוט לא בונים אותה.
אשמח להתייחס לכל דילמה שתעלו כאן, בה נאלצתם לבנות חומה ולסייע לכם בייעוץ לחשיבה בונה ומעצימה, אל מול הדילמה.
"הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית־נוֹף מוֹלַדְתּוֹ".
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא… / שאול טשרניחובסקי
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה,
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ,
רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה אָזְנוֹ עוֹדָהּ רַעֲנַנָּה,
רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה עֵינוֹ טֶרֶם שָׂבְעָה לִרְאוֹת,
כָּל אֲשֶׁר פָּגַע בְּמִשְׁעוֹלֵי־טְלָלִים יֶלֶד
מִתְלַבֵּט, נִכְשָׁל עַל כָּל גּוּשׁ וְעִי־אֲדָמָה,
בְּעוֹד בְּסֵתֶר נַפְשׁוֹ וּלְבֹא־דֵעַ עָרוּךְ
מִזְבֵּחַ, עָלָיו יַקְטִיר מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ
לִמְלֶכֶת־הַשָּׁמַיִם, לְכוֹכָב וּמַזָּלוֹת.
וְאַךְ בִּרְבוֹת הַיָּמִים וּבְמִלְחֶמֶת־יֵשׁוּת,
וּמְגִלַּת־סֵפֶר חַיָּיו הוֹלְכָה מִתְפָּרֶשֶׁת, –
וּבָאוּ אֶחָד אֶחָד, וְיִגָּלֶה פֵּשֶׁר
כָּל אוֹת וָאוֹת וְסֵמֶל סֵמֶל כָּל הַבָּאוֹת,
שֶׁחֹקְקוּ עָלֶיהָ בְּרֵאשִׁית בְּרִיָּתָהּ, –
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית־נוֹף מוֹלַדְתּוֹ.
טשרניחובסקי כתב ורבים משתמשים בביטוי "הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית־נוֹף מוֹלַדְתּוֹ" מבלי לדעת שהמשפט נכתב בשיר, לא מתוך מחקר מדעי או איזה מאמר פילוסופי. טשרניחובסקי התכוון , שהאדם הוא כזה או אחר משום שנוף מולדתו עיצב אותו, השפיע עליו, הטביע בו את חותמו.
מנקודה זו, נחדד את שמדעי ההתנהגות טוענים שהוכח מדעית שאכן כך שתי ישויות נפרדות משפיעות על התנהגות האדם: האורגניזם והסביבה. האורגניזם למרות שהוא תוצר הסביבה, שהרי ללא הפרייה של מין אחד בשני לא היה בא לעולם, אין הוא משפיע יחיד ולא בודד על הווייתו. הקשר שבין האורגניזם והסביבה הוא הגורם, הוא הסיבה להתנהגות זו או אחרת של האורגניזם, הוא האדם.
מכאן חשוב לנו לזכור שהתנהגותו של אדם זה או אחר תלויה תלות חד משמעית שהוכחה מדעית, בהתנהגותנו שלנו. אנו נוטים לחזק התנהגות לא נאותה של האדם ממולנו באופן לא מודע. אם נעלה את רמת המודעות שלנו להתנהגות שלנו נצליח לשלוט שליטה מלאה בהתנהגויות מולנו.
אתן שתי דוגמאות:
רבים מאיתנו נתקלים באנשים בסופר שאינם מוכנים להמתין בתור לתורם בקופה. לא כול מי שנוהג כך, הוא אדם שאינו יודע לעמוד בתור. כן, בין אלה ישנם אנשים שבאמת המצב שלהם כרגע דורש שימהרו ואם נסייע להם רק נקבל הוקרה מהם ומהיקום. מאידך, אם מצאנו שאדם מסויים עושה זאת לבקרים, עלינו לעמוד על כך שלא יקבל את האפשרות לעשות זאת. כי בכל פעם שאנחנו מאפשרים לו לדלג מעל העומדים בתור ולא להצליח להתאפק ולחכות לתורו, אנחנו מחזקים את ההתנהגות שלו. כל יום שהצליח לא לעמוד בתור רק יוביל לכך שיקשה עליו בעתיד להיפרד מהרגל זה. הקושי שלו להיפרד בעתיד מהרגל זה יביא להקצנה בתגובה שלו כשיבקשו ממנו להמתין בתור.
ועכשיו, דוגמה מהבית. כמה ילדים מגיעים הביתה ומשאירים את הילקוט ליד הדלת. והאמא אומרת:"כמה פעמים אמרתי לך לא להשאיר את הילקוט ליד הדלת". אמא יקרה, אם אמרת את המשפט הזה יותר מפעמים, הגיע הזמן שתביני שלא מספיק לדבר. לא את לוקחת את התיק מהדלת. הילד רץ לשירותים ומיהר, זה מקובל, אבל כשסיים, את התיק לוקחים לחדר. לא מדליקים טלוויזיה, לא יושבים על הספה ולא עושים כלום לפני שלוקחים את התיק לחדר. אסרטיביות וסמכות הורית היא תנאי הכרחי להתנהלות נכונה של ילדכם בסביבה שתסייע לו לעצב את התנהגותו לנכון ביותר.
"הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית־נוֹף מוֹלַדְתּוֹ" – הורים יקרים כפי שעוגה שנאפית בתבנית מקבלת את הצורה של התבנית, הילד שלכם הוא החומר שמעוצב על פי התבנית שאתם ורק אתם קובעים את צורתה.
מַעֲשֶׂה אָבוֹת – סִמַּן לְבָּנִים.
דַּבְּרִי חֲזַ"ל בבראשית רְבֵה: "אָמַר לוֹ הקב"ה (לְאַבְרָהָם): שָׁב, אַתָּה סִמַּן לְבָנֶיךָ!".הרמב"ן בפירושו על ספר בראשית מרחיב את עקרון זה לכלל, שעל פיו מפרש את כל מעשי האבות שבתורה[פרוש הרמב"ן לפסוק שנכתב בספר בראשית פרק יב',ו. ], שם כותב: "כל מה שאירע לאבות – סימן לבנים" ובמקום אחר: "לא נפל מכל מאורע האב שלא יהיה בבנים…"(פסוק י'). לימים התגלגל שמו לביטוי המצוי בימינו: 'מַעֲשֶׂה אָבוֹת – סִמַּן לְבָּנִים.'( סיני קל"א, עמ' עז-צו).ובנקודה זו עסקינן היום.
נתון הוא שמדובר במעשה. כך שלא מדובר במחשבה, או בהגיגי הנפש שמדבר האב ולצורך ההבנה העכשווית בה ההורים הם הדמות המחנכת. נתייחס ל"אבות" כהורי הילד/ה. מעשיהם של ההורים, התנהגותם בפועל. העשייה היומיומית היא שמהווה מודל לחיקוי בעבור הילד הצופה בהם. ילד הוא נשמה שבאה לעולם הזה ללמוד. באה להחכים/לתקן. הנשמה בוחרת בהורה לכוון, להדריך, לתמוך, לסייע במילוי התיקון שבאה לעשות בגילגול הזה. הבאת ילד לעולם היא משימה מאתגרת שלוקח ההורה כנשמה בוגרת בגלגול הזה. מהרגע שנולד העולל, חובת ההורה לחשב כל מעשה שעושה. לתכננו היטב. גם אם המצב קשה. הכלכלה לא משהו, החינוך שקיבל ההורה לא מאפשר לו להחכים בחינוך נכון. זה הזמן ללמוד כיצד. כיצד לשנות התנהגות שתטיב עם ההורים בניהול נכון של בית ומשפחה ולהוות מודל חיקוי לילד לשנים. ילד שמתנהג התנהגות לא נאותה, קיבל את המודל לחיקוי מהוריו, מהורי הוריו, מסביבתו הקרובה ביותר. חיקוי התנהגות זה או אחר מחוזק ע"י הסביבה כנכון ולכן מתקבל כטבע שני של המתנהג. על מנת לשנות התנהגות לא נאותה של ילד חייבים ההורים לשבת עם בעל מקצוע ולנתח את התנהגותם, לנסות להבין ביחד מה בסביבתו הקרובה של הילד מחזק את ההתנהגות הלא נאותה ורק אז, ניתן להבנות תוכנית התערבות שתסייע להורים להכחיד את המחזק ולסייע לילד לקבל חיזוקים על התנהגויות נאותות המיטיבות איתו ושיביאו אותו להצלחה.
"חָנוֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דָּרְכּוֹ גַּם כִּי יזקין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כ"ב, ו').
חינוך פירושו לצעוד עם הילד בדרכו שלו, להתחשב באופיו המיוחד ולבנות אותוׁ (על נקודה זו אתעכב בהמשך).
נוכל לחיות בשלווה, אם נדע שעלינו לעשות רק כמיטב יכולתנו. זה בעצם מה שנדרש מאתנו כהורים. אין תפקיד ההורים להתעסק בתוצאות, כיוון שהתוצאות אינן בשליטתנו. הילדים אינם מהווים מדד להצלחתנו כהורים!
זה נכון שהתוצר הסופי של הילד – לאן בסופו של דבר ייקח את הדברים, כשיגיע לבגרות, זה שלו ולא שלנו. אבל, תמיד תכרסם בתוכנו השאלה: "האם עשינו מספיק?"
על המספיק הזה בדיוק אני רוצה להרחיב
החינוך שלנו הוא כן ליצור מצב של עימות כלשהו בין אותם דחפים יצריים שאתם נולד העולל ולחינוך המתבקש על פי התרבות, הסביבה והמסורת המשפחתית. העימות הזה שהילד יגיע בבגרותו, הוא התלבטות אם קו החינוך של הוריו נכון לי או לא. העימות הזה מגיע במקום שהילד מרגיש שלא הצליח. שהרי אם הצליח וחייו משמעותיים והוא מאושר, לא יגיע לידיי עימות וחשיבה לגבי החינוך שקיבל, אם טוב הוא או לא?
כך שבכל זאת אנו חוזרים שוב לאחריותינו כהורים להבנות את תפקודו והתנהגותו של ילדנו בעולם שמבקש עשייה למען תחושת משמעותיות והצלחה ביישום חיים מאושרים.
הבנייה נכונה להתנהגות נאותה שתסייע לילד שלנו למצות את החוזקות שלו. לעסוק במה שהוא באמת אוהב ומה שחנן אותו בורא עולם, תלויה בחינוך נכון שלנו כהורים.
הנשמה של הילד שלנו בחרה בנו להגיע לעולם הזה ולא סתם. הנשמה שלו ידעה שאנחנו הכתובת הנכונה להבנייה נכונה של המסלול הנכון להצלחתו. כשדיברתי על כבוד להורים (בפוסט הקודם), כן התכוונתי להישמע להנחייה, להשמע להדרכה. קבלת סמכות הורית, היא חלק יקר וחשוב באותה הבניית מסלול בחיים להצלחה. יראת הכבוד לסמכות המובילה, היא שמסייעת להקשבה לקולות ולסימנים שמדריכים נכונה את הנשמה להצלחה.
ילד בהגיעו לבגרות יוכל לקחת את כל שלמד עד כה ולהחליט לאן פניו. אבל, עד הגיעו לגיל בגרות 12/13, מן הראוי והנכון שיקשיב , שיקבל סמכות, שינהג על פי המוסכמות הנכונות שינחו הוריו או המורים אותם בחרו הוריו ללמדו.
כבד את אביך ואת אמך למען יעריכון ימייך – זו לא שגיאת כתיב
"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ"(שמות כ יא). באף אחד מתשעת הציוויים האחרים לא מצאנו אזכור ביחס לשכר הצפוי למקיים המצווה. ביטוי: "על האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך", יכול להתפרש כביטוי כולל למציאותנו בעולם הזה. בעולם הפיזי. להבדילו מעולם הנשמות.
הכניסה הפילוסופית לדיבר הנ"ל, התרחשה בשיעור שיר עברי שניהלתי בכתה ב'. הילדים ששמעו את הדיבר ולא קראו אותו פירשו זאת כ"יעריכו". ואני שמאמינה באימרה "מכל מלמדיי השכלתי ומתלמידיי יותר מכולם", נמצאת בהקשבה טוטלית לנאמר מפי האדמורים הצעירים שמלווים אותי מזה 26 שנים. הילדים נותנים לנו סימנים ומחוונים (זו לא שגיאת כתיב)אותנו לחיים טובים יותר.
ההורים שאנחנו בוחרים כנשמה להגיע אליהם, הם המגנים שלנו להצלחה בתיקון שבחרנו לעשות בגלגול הנתון. מצוות כיבוד ההורים, היא מצווה שכוללת בעיקר עשיית מעשים חיוביים לצורך כבוד האב, בניגוד למצוות מורא אב ואם שנלמדת מהפסוק: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא, י"ט, ג'), אשר לפיה יש להיזהר מלעשות מעשים שלילים, הנוגדים לעקרון הכיבוד. זאת ינחה אותנו שכשמבקשים שנכבד את ההורים אין הכוונה לאותה יראת כבוד שהיא חובה בדאורייתא. הכוונה של הפסוק היא לתת את מלא כובד המשקל בהתייחסות לימיהם ולדבריהם של ההורים. להוויה שלהם. למי שהם. ההורים שלנו הם הwize שלנו בחיים. הם המחוונים לעשייה נכונה או לא נכונה למען השגת המטרה שלנו בחיים: התיקון. מחוון הוא כלי להערכת מטלה/פעילות. המחוון כולל רשימה של קריטריונים (תבחינים) המאפיינים את המיומנויות המוערכות באמצעותו. את הקריטריונים קובעים ההורים שלנו. שהם המחנכים, המדריכים שהנשמה שלנו בחרה לחיים אלו. ואם הנשמה שלנו בחרה אותם, הייתה לה סיבה טובה. בואו נאמין בה.
הכרה והוקרה בחייהם של הורינו. הקשבה ואכפתיות להנחייה שלהם, היא שתביא אותנו לעשייה משמעותית בחיינו. עשייה שנוקיר ונעריך כל עוד אנו על האדמה. הזמן שלמעשה אלוהים נתן לנשמה שלנו לזמן תיקון. המדריכים הרוחניים שלנו שומרים עלינו מלמעלה. ההורים שלנו הם המלאכים והמדריכים שלנו כאן בעולם הזה. הֵיו קשובים. הֵיוּ נכונים להיות שם, כשהם מדריכים אתכם. למדו היטב ותצליחו.
באור ואהבה
דר רבקה מרום.
רציונל המסעות עם הקשישים
המגע , הטיפול והעבודה עם הקשישים מסתמך על מחקר אודות ההתפתחות בגיל המבוגר, שנערך באוניברסיטת הרווארד. המחקר נחשב למחקר ארוך הטווח ביותר שנערך אי-פעם בעולם בנושא ההזדקנות והוא נמשך יותר מחמישים שנה. בתהליך העבודה שלי, אני שמה למטרה להכיר בהזדקנות מוצלחת ולהביא את הקשישים לשביעות רצון בשלהי חייהם. דר' ג'ורג' ווילאנט, שעמד בראש המחקר, הגיע למסקנה מדהימה אשר לפיה ההחלטות שלנו והבחירות שאנו עושים באשר לאורח-חיינו במשך השנים, משפיעות על מצבנו ועל אושרנו בשלהי החיים יותר מתורשה, מצב כלכלי איתן, גזע ו/או גורמים חשובים אחרים.
הנחיית קבוצת הקשישים, מאפשרת מגע עם הנפש של הקשיש והעצמתה לרמה מיטבית ולחוסן שמאפשר התמודדות עם הזיקנה הפיזית של הקשיש.
אקשר את המטרה גם לנושא הבחירות עליו מדבר המחקר
מטרות רבות בהנחיית קשישים, כמו:
*העצמת הזהות האישית של הקשיש.
*הכרות הקשיש עם הקשיש שבתוכו (ה"קשיש" המוטבע בזיכרון התאי) והטמרת התודעה במושג.
*מיקום הקשיש בקבוצה אליה הוא משתייך כיום (ריגשית ומנטלית).
*בניית חברויות חדשות במסגרת בה הקשיש נמצא היום.
*בניית קלילות, מעוף וגמישות מחשבתית והעצמת חשיבותם ככלים משמעותיים בחיים.
ועוד מטרות נוספות הן תוצר של צרכי הקבוצה.
ההנחיה שמשלבת הבנה והכרות עם הנשמות הפועלות בקבוצה, מאפשרת העצמה מיוחדת לקשישים. הפגישות שכוללות שיחות על עבר הווה ועתיד, זורעות אור בעייני הקשישים ופניהם מוארות בחיות ובציפייה למפגש הבא וליעד שכל קשיש בונה לו בכל מפגש.
ההרצאה מול מנהלות וצוותים של בתי האבות
ההרצאה תפתח בשיקוף רציונל תוכנית העבודה שבניתי. התוכנית היא מתווה ואינה זהה בכל בתי האבות. הרעיון המוביל והמסגרת שווים אך התהליך שונה, בהתאם להרכב הקבוצה ולצרכי האנשים בה..
המפגשים הראשונים עם הקבוצה הם משחקי הכרות עם החברים, ובניית הקבוצה כקבוצה טרפויטית לכל דבר. וכיצד בונים אמון? תוך כדי משחקי ההכרות מתגלים סיפורים אישיים, מתוך הקבוצה ושיתוף של חוויות אישיות ומקצועיות שלי.
לאחר כשלוש פעילויות שמטרתן הכרות ובניית אמון , שהם חלק מהתכנית . תחילה מתקיימת חשיפה : מבט על הפסיכולוגיה של הגיל השלישי ומחקריו של אריקסון ואחריו יונג. הגיל השלישי בעל אספקטים חזקים מאוד בהתפתחות הנפש. מבט גם על הזיקנה ממקום של "אריכות ימים"…. הברכה הגדולה ביותר בתורה. זרימה עם מה שעולה בזמן שאני מדברת…
מדברים על צמיחה. על פריחה. נבט … צמח … פרח .
בדיוק כמו:
ילדות … בגרות …. הגיל השלישי.
פתיחת קלפי מרלין ומציאת הקשרים לסיפור הדיירים, אפשרות שניתנת כדי לאפשר תהליך של הבעה ופתיחות, שהם סודם של הקלפים הטיפוליים.
משל הצפרדע
היה היה פעם מרוץ של צפרדעים…
המטרה הייתה להגיע לקצה העליון של מגדל גבוה.
הרבה אנשים התכנסו כדי לראות את הצפרדעים ולתמוך בהן.
המרוץ התחיל…
למען האמת, האנשים לא האמינו ממש שהצפרדעים מסוגלות להגיע עד למעלה.
כל המשפטים שנשמעו היו מסוג :
"אין טעם !!!
הן לא יצליחו אף פעם !"
הצפרדעים התחילו לאט לאט להתייאש, חוץ מאחת שהמשיכה לטפס.
האנשים המשיכו :
"… באמת חבל על הזמן !!! הן לא יצליחו לעולם ! … "
הצפרדעים הרימו ידיים, חוץ מאחת שהמשיכה למרות הכל …..
לבסוף, כולן נטשו את המרוץ חוץ מהצפרדע הזאת שלבד, במחיר של מאמץ עצום,
הגיעה למעלה, לראש המגדל הגבוה.
האחרות, נדהמות, רצו לדעת איך היא עשתה זאת.
אחת מהן התקרבה אליה כדי לשאול אותה מה היא עשתה כדי
לסיים את המרוץ ולהגיע אל המטרה.
וגילתה שהצפרדע הייתה …
חירשת ! …
****כמובן, שמשל זה נותן מקום לשיח עם קהל היעד בהרצאה!!
שאלה: למה הבאתי את המשל הזה?
לזרום עם הקהל… לחיות את האמת שלנו בלי להיכנס לאמת של האחרים.
סיכום:
מסקנה, אל תקשיבו לאנשים שיש להם את ההרגל המגונה להיות
ספקניים ונטולי אמונה .
הם מונעים את מירב התקוות מלבכם !
זכרו את הכוח שיש למילים שאתם שומעים או שאתם קוראים.
והיו תמיד –
אופטימיים ! בטחו בעצמכם וביכולותיכם. האמינו בעצמכם והכי חשוב:
היו תמיד "חרשים" כשמישהו אומר לכם שאתם לא יכולים
להגשים את החלומות שלכם .
***לדבר על חלומות בגיל הזיקנה, כי אנשים מאמינים שבגיל הזיקנה אין כבר בשביל מה לחלום.
לאחר בסיום או במהלך השיח… אנחנו מובילים ומוּבילים הכרה ברגשות והעצמה למיטביות.
שלב א: סיפור: היה זה יום אחד לפני הצהריים,
אור בני, חזר הביתה אדום לחיים,
הוא היה נסער והתקשה להירגע,
כך הוא מתנהג כשהוא חש נפגע.
"אור" שאלתי, "קרה בבית הספר משהו לא נעים?"
והוא ענה: "כן, אבל לא רוצה לספר בשום פנים."
שאלתי (קצת בלחץ): "מה קרה? מה קרה?"
ואור בשלו: "ממילא תגידי שזה לא נורא!"
"אני אקשיב ואשתדל לעזור.
אם תספר, יהיה לך קל יותר, אור."
והוא מתעקש: "לא רוצה ו… אני כבר מאחר…
ובכלל אם אספר, לא תביני אותי אלא את האחר!"
הבטתי בפניו, ראיתי עצב בעיניו.
רציתי לעזור לו, רציתי לגונן עליו.
"אור" אמרתי,
"עם דברים כאלה צריך להתמודד!
ספר לי, ואני אשתדל לתמוך ולעודד".
אור שתק שניות ארוכות
ואז הביט אלי בעיניים רכות:
"טוב אימא, אני אספר לך הכול,
למרות שלא קל לי לומר זאת בקול."
ואז, קצת בהיסוס, אך בהרגשת הקלה,
הוא החל לספר לי הכול מההתחלה:
"תומר, עומר ושאר החבורה הרגילה
יצאו לשחק כדורסל בהפסקה הגדולה.
'אפשר להצטרף?' שאלתי תוך כדי ריצה,
ותומר ענה לי: 'כבר ארגנו את הקבוצה'.
אני שומע את תומר ולא מאמין:
מה, אני כבר לא שחקן אמין?
הרי לא פישלתי בשום משחק, מעולם!
ואז איך פתאום אני לא טוב בשבילם?
ואפילו שאני לא איזה 'אלוף עולם' –
מה, לא מגיע לי לשחק כמו כולם?
בבת אחת הרגשתי רע,
דחוי ולא שייך, ממש נורא.
הלכתי לי לבדי, רק אני,
והדמעות חנקו את גרוני.
ההפסקה נראתה לי ארוכה,
הרגשתי בודד, עצוב ומדוכא.
בסיום ההפסקה נכנסנו לכיתות.
הרגשתי שהלחיים שלי לוהטות.
תומר וכולם היו שמחים ועליזים,
חשבתי לעצמי: 'איך הם מעזים?!'
עם השיעור האחרון העלבון הלך וגבר,
לא הייתי מסוגל לקלוט שום דבר.
לא הקשבתי, לא ידעתי מה עושים,
בתוכי התרוצצו המון כעסים.
בסוף השיעור אספתי ת'דברים
והלכתי הביתה בצעדים מהירים.
הם ניסו להשיג אותי וללכת איתי,
אך התחמקתי מהם, הם הרגיזו אותי!
הרגשתי מתוסכל ומנותק
ורק הסתכלתי עליהם ממרחק.
מזל שעד הבית נותרו צעדים ספורים,
בקושי סחבתי את התיק והספרים.
ותומר, שהוא כמעט כמו אחי,
ממנו נפגעתי הכי הכי.
ועכשיו, איך אסתכל לו בעיניים?
אין סיכוי שאתן לו שוב את האופניים!
אני ממש לא צריך כאלה חברים!
ולחשוב שאני ויתרתי להם בהמון מקרים…
הם… הם רק בעצמם מתעניינים!
לא משתפים, ממש מעצבנים!
זהו, אני מנתק איתם את הקשרים,
ואל תעני להם אם הם מתקשרים!
זה מה שקרה. סיפרתי לך הכול.
ואת החלטתי איני מוכן שנית לשקול!"
אתחיל את השיחה על השיר דווקא עם שאלות על מה שקרה בשיר עצמו. כך זה לא נוגע לקשישים ישירות והם יכולים לדבר מפרספקטיבה של גיל ומרחק. אח"כ לקשר את הנושא אל הקשישים.
שאלות לדיון בעקבות הסיפור (השאלות ישאלו בהתאם לזרימת השיחה)
- האם קורה לכם שאתם מתרגזים, נעלבים או נפגעים?
- אם כן, האם זה קורה לכם לעתים רחוקות או לעתים קרובות?
- כיצד אתם מתנהגים כשרגשות של עלבון, אכזבה או תסכול מציפים אתכם? האם אתם נאחזים ברגשות אלה ולא מרפים?
- האם חשבתם מה אתם "מרוויחים" ומה אתם מפסידים במצבים כאלה?
- האם במצבים כאלה, אתם נוטים לחשוב שאתם הצודקים ושהצד השני טועה?
- האם קרה לכם שנפגעתם ממישהו וחשתם כלפיו כעס גדול וכעבור זמן התברר לכם שהוא כלל לא התכוון לפגוע בכם?
- האם קרה לכם שאחרים כעסו עליכם או נעלבו מכם, מבלי שהתכוונתם כלל לפגוע בהם?
- האם קרה לכם אי פעם, שבדיעבד הצטערתם על הדרך שבה הגבתם כאשר כעסתם או נפגעתם?
לאחר שתי דוגמאות אלה והתובנות אנו חוזרים אל הרציונל ואני נותנת מבט על התוכנית "אוהב ימים" אופטימיות וראיית האור . נשיר את השיר לגעת באור של אבי טולדנו , ניתן עליו מבט מסכם על ההחלטה של לחיות במיטביות ועל העצמה נפשית.
אכניס לתכנית את הנושא של חשיבה חיובית ושינוי דפוסי חשיבה (פרדיגמות) שממכבידים על חיינו ולא עושים לנו טוב, ומה חשיבותה ועוצמתה של חשיבה חיובית.
הקבוצה הוותיקה ביותר שלי היא קבוצת הקשישים בעין גב, בבית האבות "בית הזית". שמתקיימת בכל יום שני בשעה 17:15. אתם מוזמנים לצפות בפגישה. לקבל חוות דעת ממנהלת המקום דורה, ו/או מהעו"ס במקום יאיר בן דוד שמספר הפלאפון שלו: 0503109232.
להתראות
באור ואהבה, ד"ר רבקה מרום PH.D.
פסיכולוגית הוליסטית? הכיצד?
בדיאלוג 'כרמידס' מסביר סוקרטס לכרמידס הצעיר ש"זאלמוכסים מלכנו, שהוא אלוהים, אומר, שכפי שאין ניגשים לריפוי עיניים בנפרד מהראש, ולא לריפוי ראש בנפרד מהגוף, כך אין מרפאים גוף בנפרד מהנשמה.
טיפול פסיכולוגי הוליסטי מכיל טכניקות טיפול שונות שנוצרו בעקבות הבנה ומידע חדשים שהצטברו בשנים האחרונות, על המתאם הקיים בין הגוף לנפש. או בשפה אחרת: הלחץ מתורגם לאנרגיה שנמצאת בגוף-נפש.
מחקר על הפסיכולוגיה הטרנספרסונאלית
המחקר שיזמתי ויישמתי, בתואר השלישי היה השילוב של הפסיכולוגיה הטרנספרסונאלית שהיא אכן, מתבססת על הפארפסיכולוגיה, עם הפסיכולוגיות הקונבנציונאליות המוכרות ולא כל כך מסייעות לחולה, למטופל – למבקש סיוע.
הסיפורים משולחן העבודה שלי, הם ההוכחה עד כמה חשוב לשלב את האסכולות כדי לעזור למטופל.
תקשור, ייעוץ ואימון אישי
דוגמא ראשונה: לא מתקדם בחיים. אין פרנסה.
הגיע אלי גבר בן 55 . בחור אנרגטי ומקסים. כמובן שלפני שהגיע תקשרתי עם הנשמה שלו, והמסר שקיבלתי בתקשור: סרטון קצר על עלם חמודות שעומד לפני מפל מים ענק. הזרימה כל כך יפה ונקייה.. ואז לאט לאט השתקף מאחורי המפל עולם קסום. פרחים פורחים, בית יפיפה, ילדים מתרוצצים. הכל כל כך מושלם. ביקשתי מהנשמה להיכנס לעולם הקסום והיא אמרה: " אני ארטב מהמים, עוד מעט המים יסורו הצידה ואז אכנס". שאלתי:"ואם המים לא יזוזו, כמה זמן תישארי כאן לעמוד?" והיא אמרה: "הבטיחו לי שהמים יזוזו". התמונה נעלמה.
הגבר הגיע אלי בשעות אחר הצהרים. בשיחה ייעוצית. ראיון פתוח. סיפר האיש על חייו. מזה שנים, מאז שהתגרש מאשתו, אינו עובד. מתגורר עם אביו. במשך כל השנים מאז שהתגרש מאשתו היה אצל מתקשרות רבות. כולן הבטיחו לו שיזכה בלוטו. שיהיה לו הרבה כסף. לאחר שהבנתי את ההקשר בין המציאות בה נמצא המטופל לתקשור.. והבנתי שאין מדובר במעכב צמיחה מגלגולים קודמים… אלא תקיעות של כאן ועכשיו, עברנו במיידי לשיחת אימון מעצימה. הגענו מהר מאוד לתובנה שאם לא ילך לעבוד וכן… קצת "יתרטב", לא יהיה שום כסף בכיסו. היום שבועיים לאחר הפגישה, הבחור עובד ומאושר.
בהרצאה שלי, אני נותנת עוד ועוד דוגמאות מהשטח. הפסיכולוגיה ההוליסטית מוכיחה עצמה חדשות לבקרים!!!