מחבר: דר' מרום רבקה

מהו "אזור הנוחות"? לכל אחד ואחת מאיתנו יש את המקום בו הכי נוח לנו. זהו המקום בו אנו מרגישים טבעיים, שלווים ושוחים "כמו דג במים". מקום זה, הנקרא "אזור הנוחות", יכול להיות בהקשר של עבודה, זוגיות, יחסים עם אנשים ולמעשה בכל תחום בחיים. לאזור הנוחות יש כמובן יתרונות אך גם לא מעט חסרונות וכאשר האזור הופך ל"נוח מדי", נוצרת לא פעם תקיעות..
למי יש אזור נוחות? לכולם! אין אדם שלא מעדיף להרגיש בנוח ובסביבה הטבעית שלו ולכן כל אחד יוצר לעצמו אזור נוחות משלו. המדובר למעשה במערכת של הרגלי התנהגות אשר גורמים לנו להרגיש מוגנים ובטוחים מפני הסביבה. אזור הנוחות יכול לבוא לידי ביטוי בצורות רבות. חלק מקיפים את עצמם רק באנשים מוכרים ולא יוצרים קשר עם אנשים חדשים, חלק מהאנשים נמנעים מאתגרים חדשים בתחומי הקריירה או החברה ומשמרים את הקיים וחלק פועלים דווקא הפוך – מתמכרים לריגושים או לסיכונים.
כיצד יוצאים מאזור הנוחות?איזור הנוחות נראה בתחילה כמו מקום טוב ומוגן, אך כאשר מגזימים ו"שוהים" בו יותר מדי, איזור הנוחות הופך לחיסרון גדול ויכול ממש לסגור אותנו ב"טבעת חנק". במקרים אלה חשוב לעשות הכל על מנת לנטוש את איזור הנוחות ואין זו משימה קלה כלל וכלל. גם בתחום האישי וגם בתחום העבודה, איזור הנוחות יכול להגביל אתכם ולעצור את ההתקדמות שלכם. תתפלאו לדעת אולם המודעות לאזור הנוחות אומרת שאתם כבר בחצי הדרך מחוץ לה! הצעדים הבאים יהיו להפנות את זרקור המודעות בכל פעם שאזור הנוחות קורא לכם ומאיים על התקדמותכם קדימה. כך בהדרגה נולדים הרגלים חדשים.
כי חשוב להבין: איזור הנוחות הוא מעין "כלוב של זהב". ההרגשה בו היא מאוד נוחה, אך הוא מפריע לנו בדרך כלל להצליח בחיים. כל אחד שיבחר לוותר על איזור זה, רק ירוויח בטווח הארוך וחשוב לזכור שלכל אחד מאיתנו יש את הכוח לעשות זאת ולסגל לעצמו הרגלים חדשים מחוץ לאזור הנוחות!
לפני שאגיע אל הפואנטה, שלשמה אני כותבת את המאמר, בואו נסכם את שכתבתי למעלה. מיקוד. אזור הנוחות שלנו – כשמו כן הוא – האזור שבו נוח לנו. המקומות שכבר בילינו בהם, פעולות ומקצועות שאנחנו צברנו חוויות הצלחה בהם, הימצאות בחברת אנשים מוכרים לנו שאנחנו יודעים מה הם מצפים מאיתנו וכיצד "נרצה אותם" וכד'. זאת אומרת, להשאר באזור הנוחות, זה סוג של הגנה עצמית מהאפשרות שאולי זה יפגע בנו. לכאורה אנו סה"כ שומרים על עצמנו. רובנו לא מצליחים להבין ולהפנים כי הפחד מהשונה, החשש מכישלון, הרתיעה מהבלתי מוכר.. אלו הן התכונות שחוסמות את דרכנו ומונעות מאיתנו להתקדם ולהצליח בחיים – ובגדול.
בחופש הגדול הזה. עשיתי זאת. התבקשתי להיות מנהלת של קייטנת בית הספר. כמנהלת קייטנות ילדים בעבר, שמחתי מאוד. "קטן עלי". מוכר, ידוע.. אין שום בעיה. הופתעתי. זה לא מה שהכרתי.
אני ידעתי שקייטנה היא מסגרת חינוכית חלופית לגן או לבית הספר לילדים בחופשי השנה. הקייטנה כוללת לרוב פעילויות מגוונות, כגון ימי טיולים, סדנאות, פעילות ספורטיבית וביקורים באתרי בילוי ופנאי. בקייטנות מסוימות אף הקדשתי לנושאים מסוימים, החל ממדע וכלה בספורט כמו למשל "העלייה לארץ ישראל". זה קרה בשנה בה עלו מאתיופיה. זה היה בקרית מוצקין. ההמנון של הקייטנה היה "שיר המסע" של גרוניך. גרפתי הצלחה גדולה מאוד. הכרתי מדריכים שהגיעו מרחביי הקריות. עבדנו קשה להכין את הקייטנה ועשינו עבודה שדיברו עליה שנים אחר כך. הייתי בטוחה שאני נכנסת ל"מגרש"" מוכר וידוע. מקום של חווית הצלחה. ומה הבעיה, לחזור על אותם דברים. אבל, לא. היקום קרא לי לצאת מאיזור הנוחות.
התבקשתי לשחרר, להכניס לעולמי אנשים חדשים ואפשרויות חדשות. אדם מצליח בזכות התעוזה שלו, האומץ, הביטחון העצמי, האמונה בעצמו ובמה שהוא מייצג וחוסר הפחד מאפשרויות חדשות. השנה הקייטנה לא הייתה קייטנה רגילה, מוכרת משנים עברו. גם שם חדש קיבלה: "בית הספר של החופש הגדול" תכנית זו היא ביטוי לתפיסה שמוביל משרד החינוך – "מחנכים מסביב לשעון" בשנת הלימודים ובחופשת הקיץ. נושא מרכז, מערכת פעילות ברורה וחד משמעית. אין ימי טיולים, פעילות ספורטיבית וביקורים באתרי בילוי ופנאי. "צאי מאיזור הנוחות" – זעק לי היקום.
ישבתי וחשבתי כיצד אני לוקחת את חוויות ההצלחה ובונה קייטנה שיש בה פעילויות מגוונות, חוויתיות ומשמעותיות. קייטנה שתענה גם על המתבקש מהחינוך הפורמלי ותתחום עצמה בבלתי פורמלי ואני, אני ארגיש משמעותית. שאכן אעשה שינוי משמעותי בעשייה משמעותית. בכל יום חובה להעביר תחום עניין פדגוגי/חינוכי, שהרי מדובר בבית הספר של החופש הגדול, לשלב כמה שיותר פעילויות מגוונות וסדנאות להטמעת המסר החינוכי, מהחינוך הבלתי פורמלי והחשוב לתת לילדים תחושה טובה, מהנה ומאתגרת, כי הילדים באו לקייטנה.
אבל, זה לא נגמר כאן. המדריכים גם הם באו להדריך ב"קייטנה". הם נמצאו באזור הנוחות. כי הם היו בקורס מד"צים, ששם הדריכו אותם לרכז את הילדים לפני פעילויות בימי טיולים, ספורט (הרבה ספורט), ביקורים באתרי בילוי. גם אותם אני צריכה ללוות ולהוציא מאזור הנוחות. אנשים מצליחים לומדים לפתוח את עצמם, כל אחד בדרך אחרת, ועד כמה שזה קל ונוח להישאר בקובייה המוכרת והאהובה, הם פותחים את עצמם ומכניסים לקובייה שלהם אפיקים חדשים, אפשרויות חדשות וכתוצאה מכך גם הצלחות חדשות.
אנחנו לקראת השבוע האחרון של "בית ספר של החופש הגדול". במסגרת הנושא המרכז שלנו "ישראל שלי בת 70" שלבנו פעילויות מגוונות של נגינה בדרבוקות, שירה עם המורים לנגינה של בית הספר, אלקטרוניקה, ריקודי עם, חיות וחיוכים, יציאה לחורשה, פעילויות ספורט מאתגרות ולמדנו על "חומה ומגדל", הומור ישראלי, המיוחד והייחודיות בעם שלנו, סיפורי עם ואגדות העם, הפעלה של בנות השרות מטעם הקרן הקיימת לישראל ועוד.
ומה איתכם? האם אתם באמת רוצים להישאר במקום שבו לכאורה נוח, אבל לא למצוא את ההצלחה הנוספת, האחרת? אולי עדיף להפסיק להתלונן. לקטר. לרטון. אולי זה הזמן להיפתח, לפרוץ את הגבולות המוכרים, להשתחרר מהכבלים העוטפים אותנו ולצאת החוצה – להכיר אופציות חדשות, לנסות דרכי פעולה שונות, כדי להביא את עצמנו להצלחה גדולה יותר ממה שהייתה קודם לכן.
אנו צריכים להושיט לנשמה שלנו יד, להתאמץ, להיפתח, להשתחרר ולקבל את העובדה שאפשרויות חדשות ישנן כל הזמן – אם רק נדע לזהות אותן ולנצל את הרגע הנכון – הרווח יהיה כולו שלנו.
בהצלחה

בבדיקה שנעשתה בפייסבוק מרץ 2018, במחקר על גילגולים קודמים שלי נכתב שבשנת 23 לספירה הייתי שליח של ישו בירושלים ובשנת 1692 הייתי מכשפה בסאלם שבבומביי. בקיצור. עבר מרשים.
נסכים שהתנהגות האדם היא התנהגות נרכשת. כך הוכיחו מדעי ההתנהגות (כשהם חוקרים התנהגות מאז נולד הילוד והתפתחותו בגילגול הזה). על המוכח במדע לא נערער. העירעור והספק יהיה לגבי השפעת תובנות הנשמה על התנהגות האדם, המכיל/המוליך אותה. נוסיף שמדעי ההתנהגות הוכיחו גם שהתנהגות בינאישית היא התנהגות נרכשת.
עובדה היא שכל פעם שנחקור גילגולים קודמים של הנשמה, נמצא קשר לכאן ועכשיו. אם רק נאמין בכך שהנשמה הניצחית שלנו אכן מתגלגלת והיא זו שמביאה איתה חוויות מהעבר המוליכות אותנו בכאן ועכשיו. ניתן יהיה לשפר מיומנויות התנהגותיות ובפרט התנהגות תקשורת בינאישית, שכולה (מוכחת מדעית) מושתתת על רכישת ידע והתנסויות מודעות. נוכל לשפר: ניהול קצב השיחה, ניהול כעסים, זיהוי קצרים בתקשורת, הפגנת אמפתיה לדובר שממול, הגברת הסבלנות והסובלנות, הפעלת טכניקה להורדת מתחים, וגם, פיתוח מודעות להתנהלות שלנו: האם ניתן "לקרוא" מצבים עתידיים שלא יהיו מיטביים לנו ולמנוע אותם? האם ניתן להיבנות אחרת להצלחה מיטבית?
מודעות ולמידה של הנשמה שלנו, יאפשרו לנו לנהל את ההתנהגות שלנו ולהשיג את מטרותינו במרחב גדול של תחומי העיסוק שלנו בחיינו.
החשוב הוא להבין שההבנה של המסרים מהנשמה שלנו, מאפשרת לנו להתערב בנסיבות. להבין שיש להסיר את הממתקים מהמדף (התערבות בנסיבות). ולהקפיד על כמות וזמנים לאכילתם ולא לחפש רופא כשהשיניים כואבות (התערבות בתוצאות).
ילד שכרגע הפך שולחן בכיתה. לא מיד להעניש אותו על הפיכת השולחן. יש מקום לדבר איתו שכך לא נוהגים. אחרי שנבין מה הביא אותו להפיכת השולחן. ואיך נעשה זאת? חשוב לעקוב ולהבין באילו מצבים הילד הופך שולחן. באילו סביבות בחייו הוא הופך שולחן? – בבית? אולי בבית ספר? האם זה קורה גם וגם? האם זה דפוס התנהגות לזמן כעס, או שזו פעולה שהוא עושה בסביבה מסויימת בה הוא מקבל חיזוק להתנהגות הספציפית. ובמקביל. מה קרה לפני? האם הגורמים להפיכת השולחן בעלי אופי דומה. האם יש שם אינטראקציה לא מיטיבה עם חברים, מורים, משפחה? מי הגורם המאובחן שאכן מביא את הילד למצב שכזה? משם, ניתן לחקור עוד מה הגורם שהביא לשיבוש באינטראקציה האם הוא תלוי מסוגלות חברתית, מסוגלות לימודית, מסוגלות בהתמודדות מנטלית, או שמה חוסר במילוי צרכים פיזיולוגיים? הילד אולי רעב (לא הספיק לאכול, אין לו מספיק אוכל) אולי קושי באיפוק וברח לו והוא יעשה הכל שיוציאו אותו מהכיתה לפני שמשהו יריח שפספס.
שאלת השאלות, האם ברצוננו לעזור לילד, להטיב את דרכיו שידע כיצד להתמודד בחיים הצפים לו לאחר שיעזוב אותנו? או שאנחנו רוצים כאן ועכשיו פתרון שיתן שקט לנו ולסביבה ברגע הנתון.
הנקודה שחשוב לי להבהיר, שכל סיטואציה כזו שעובדת בפנינו יש לה שני פנים. האחת היא הילד. כן חשוב שכבוגרים שאותנו בחרה נשמתו שנהיה נוכחים, בחרה בנו לסייע לו לצאת מהמצוקה. וחשוב שנמלא את התפקיד המתבקש כי לא סתם היקום הפגיש אותנו עם הסיטואציה.
מאידך ולא במקביל, כי הקווים היקומיים נושקים – הנשמה שלנו בחרה להיות נוכחת בסיטואציה. הנשמה שלנו בחרה להיות שם ולקבל גם על עצמה את התיקון להיות שם ולסייע לילד שבמצוקה. הסיוע לנשמה של הילד, הוא התרמה למערכת הנדרשת מהנשמה שלנו בכאן ועכשיו. וזו הזדמנות פז לעוד כוכב ועוד הוקרה לעשייה משמעותית בשבילנו. אז, אם לא למען הילד/ה, למען נשמתכם. עשו ותתוגמלו. אם לא בגילגול הזה, בגילגול הבא.

הרגל היא פעולה שנוהגים לעשות שוב ושוב עד שהיא נהיית טבע שני. "אני מעשן רק מכוח ההרגל." "בית הספר הקנה לו הרגל של סדר וניקיון." בקלות רבה אפשר להצביע על הרגלים פסולים הטעונים שינוי והגמלות. בדרך כלל יהיו אלה הרגלים המצויים אצל הזולת. קל יותר לבקר ולשפוט את האחר. מה עם הרגלינו שלנו?
קשה להיפרד מהרגל ישן. לא רק משום שאנחנו ללא הסכם כתוב יוצרים זוגיות קטולית עם ההרגל, אלא משום שאנחנו לא רואים בהם הרגלים, אנו רואים בהם את הווייתנו. המבקש לפגוע בהרגלים שלנו כאילו מבקש לפגוע בנו ולהוריד מאיתנו חלק שהוא הווייתנו.
אין אדם שאוחז בהרגלים ישנים שאינם משרתים אותו גם היום. למשל, אם נהגנו כילדים להיכנס הביתה ומיד לרוץ לשירותים. היום כבוגרים אנחנו נלך למקרר נוציא את הסיר, נשים על הגז ואז, ורק אז נרוץ מהר לשירותים. למה? ככה. כי בעבר משהו שם בשבילנו את הסיר על הגז. או כי לא יכולנו להתאפק (השריר עדיין לא היה מיומן בהתאפקות).
ההרגלים של האדם בכל תחומי התנהגותו משקפים את אישיותו, רמתו המוסרית, את הנכון לו בחייו שלו. האם נכון שהרגלנו הישנים מתאימים לנו היום? למי שאנחנו היום, לסביבת החיים בה אנו מצויים? האם לא גדלנו, החכמנו, התעצמנו בינתיים? שבירת הרגלים ישנים ואימוץ חדשים במקומם הם תהליך של עליית מדרגה, של התקדמות אישית. הנהגה טובה והרגל חדש וחיובי שאדם מקבל על עצמו, מחדש את האדם ומעצים אותו.
מהי אותה הנהגה מחדש? חינוך. חינוך הוא תהליך של למידה, בו האדם רוכש ידע, מיומנות, ערכים או עמדות. באופן זה ניתן לראות את החינוך כמצבור של פעולות מכוונות, המשפיעות על התנהגות האדם ועל עצוב אישיותו. הוראה עם מטה-קוגניציה מכוונת לעיצוב תודעת האדם ופיתוח דרכי החשיבה שלו.
החינוך מטרתו להכניס הרגלים חדשים, שלא היו קודם לכן בהתנהגותו של מי שעומד מולנו. להכניס הרגל חדש לחייו של ילד זה ממש לא קל. שיתוף פעולה למען הכנסת אותו הרגל חדש, דורש הכרה בגינויו של ההרגל הישן. ומהו הרגל מגונה? הרגל שאינו מטיב איתי כאן ועכשיו. ייתכן מאוד שאותו הרגל היה נכון לאדם הנושא את ההרגל בתקופה בה נהג בו והיום אינו נכון לו. תפקידנו כמבוגרים לגלות את אותם הרגלים מגונים שאינם מטיבים עם ילדנו ולשנות אותם. לסייע להם להבין שההרגל מגונה ולדאוג לשנות אותו. להביא לחינוך מחדש.
פעמים רבות נתקל באי הבנה והכרה של הילד בהרגל כמגונה. אנחנו כמבוגרים האחראים לחינוך הילדים, להביא אותם למקום הנכון והטוב להם ביותר. דוגמת ההתמכרות למסכים. מתפקידנו למצוא את האיזון. לעמוד על רוטינות החובה בהתנהגות היומיומית של ילדינו. את המידה הנכונה שלא תיצור מגבלה או עיכוב צמיחה לחייהם בעתיד.
מדעי ההתנהגות שעליהם פקד סקינר. מדעי ההתנהגות הינו תחום רב תחומי המכיל בתוכו ידע רב מתחומי הפסיכולוגיה, אנתרופולוגיה וסוציולוגיה.
התחום מבקש לחקור מגמות תרבותיות ותהליכים חברתיים ברמה של הפרט, החברה והתרבות ולחקור את יחסי הגומלין ביניהם. הלימודים בתחום מקנים ידע נרחב בהתנהגות האנושית על כל היבטיה ומקנים גישות יישומיות הרלוונטיות לחברה כיום. הורה שהאינטואיציה ההורית שלו מסמנת לו שההרגלים שלו כלפי ילדיו, או הרגלי הילדים אינם מיטיבים איתם בכאן ועכשיו או לעתיד, זה הזמן לפנות למנתח התנהגות ולבנות ביחד תוכנית התערבות ליישום שינוי התנהגות.

המקור לצירוף המילים "פיקוח נפש" אינו חד משמעי. בתנ"ך אנו מוציאים שימוש במושג פיקוח לציון הסתכלות, גילוי, השגחה וחכמה. כגון "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם…"[בראשית ג', ז'], "וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם…"[בראשית כא', יט']. גם במשנה משמש מושג זה להשגחה על עניינים, כשם שאנו משתמשים בו היום (כגון פיקוח ערוני). לעומת זה במקורות היהודיים ישנם מספר מושגים הלכתיים שונים המתייחסים לשמירה על הבריאות ועל החיים. כגון "שמירת נפש", הצלת נפש".
ההסתכלות, הגילוי, ההשגחה והחוכמה הם שמאפשרים לנו הצלת נפשות. רבים ידברו כנגד הגילוי. החשיפה. למה ירצה אדם לחשוף את הפרטים הקטנים בחייו. כדוגמת הפייסבוק. או כתיבת ספר ביוגרפיה.
כל אחד ואחד מאיתנו נולד כיום לעולם תובעני. עולם הישגי. ברגע שעמד על רגליו והחל ללמוד בחדר, בגן הילדים, בבית ספר או באוניברסיטה, יעשה הכל ללמוד כיצד לשרוד בחייו. איך ינצל הכי נכון את פיקחותו וישתמש בה כדי להשיג כסף, כבוד,שליטה בחייו לטוב ביותר. אדם המאמין בשלמות היקום. בהשגחה עליונה, מבין שעליו לנתב את פיקחותו להטיב את התקדמות האנושות כולה לעבר שלמות היקום. למען כך יעמול בחשיפה למניעי התנהגותו שלו עצמו. ינסה ויחקור תמיד את צעדיו, ינסה לגלות בשכבה עמוקה יותר בתוכו את הסיבות האמיתיות להתנהגותו. לעולם לא יסתפק בסיבות ובהנמקות אותן אמר לזולתו, הוריו, ילדיו וכל מי שנמצא סביבו. האדם הרוחני יעשה כל שביכולתו, לשאוף ולהגיע אל האמת, אל המניעים האמיתיים. אז ורק אז הוא נמצא במישור אחד של פיקחות עם יצרו, אז ורק אז הוא יצליח להציל את נפשו ולתת מתובנות מחקרו לסובבים אותו, המהווים את השלם ביקום בו הוא חיי. שהרי השלם הוא יותר מכל חלקיו.
שתי הגדרות עשיה מתאפשרות כדי שאדם יבקר את מעשיו. אחד יפרוט את מעשיו ויבחין בין טוב ורע. יבקש סליחה ומחילה על הרע. השנייה יבקר את מעשיו למען ייטיב את דרכיו וילמד את הסובבים אותו כיצד לא לנהוג. הראשונה משמשת רק להתרמה עצמית, להצדקת מעשיו ולשיכוך ייסורי מצפונו והשנייה מכשיר נפלא להתקדמות למען השלמות ביקום כולו. אחד המניעים שלנו מלחשוף את עצמנו הוא להראות טיפש: "איזו שטות עשיתי". מעשינו הגשמיים באים בהדרכה עליונה. אינטואיציה. להאמין בטוב. החשיפה היא לטובת הכלל ובזכות הכלל. אין דבר וחצי דבר שאדם עושה ואין הסביבה שותפה לו. כפי שנמצא רבים השותפים לדבר עבירה, יש רבים וטובים השותפים לנו למעשים טובים ולהתקדמות לקראת השלמות. החשיפה שלנו לקהל הרחב היא שמוקירה את כל השותפים לעשייה. שהרי לכל מעשה שנחשוף ישנם לא מעט מלאכים בדמוי אדם שנמצאים שם על מנת לסייע לנו להגשים את אותו מעשה שאותו אנו חושפים. הרצון לחשוף מעשים טובים מונע מאיתנו שלא נעשה מעשים שאנחנו לא רוצים שיחשפו. "שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד". גם בספר "גילגולו של חינוך", בו אני חושפת את חיי שלי, את ההתקדמות שלי אל השלמות (עוד ארוכה הדרך), אני חושפת את כל המלאכים סביבי שבזכותם הגעתי עד הלום. אלה ההולכים איתך בדרכיי החיים, הם המלאכים המנתבים את ההצלחה שלך. לחיים טובים ולשלום.

רבים החילוניים המציבים שאלה בפני הדתיים "האם יתכן שאלוקים יכול לברוא אבן שהוא עצמו לא יוכל להרימה?" . אם אנחנו מבינים שכשאלוקים ברא את האדם והפיח אויר בגופו, למעשה הכניס בנו מרוחו שלו, הרי ברור לנו שכל אדם ואדם שנברא בצלם, הינו בעל יכולת בריאה.
האם אדם יכול לחלום, לשים לעצמו יעד להגשמה שאינו מסוגל לבצעו? חשוב שנבין שחלומות מתגשמים וזו עובדה. נחישות והתמדה מביאה להגשמת חלומות. גם החלומות הבלתי סבירים. "סביר" פירושו: מתקבל על הדעת; הגיוני; אפשרי. זאת אומרת שבלתי סביר, הוא משהו שאינו מתקבל על הדעת. הדעת של מי. מהי דעת? "דעת" פרושה: מחשבה ברורה ובהירה, חשיבה צלולה; חכמה; תבונה. ואם כך הדבר ברור שדעתו של אדם היא מחשבה שהוא חושב, היא חוכמה שהוא הגיע עליה בעבור עצמו לפי היסטוריית הלמידה שלו. ההיגיון, החשיבה והתובנה של אדם נבנית מתוך מגע עם המציאות שחווה בגלגול זה או בגלגולים קודמים. ולכן אדם אחד יאמר שלהצליח בלימודים הם יעד מאוד סביר וקל והשני יאמר שהיעד אינו סביר ואינו הגיוני.
כשאלוקים ברא את העולם הוא ברא את האור והחושך. כי צריך גם את זה וגם את זה. כי לא נוקיר את האור אלמלא היה החושך. כשברא אלוקים את בעלי החיים בחר זכר ונקבה. כן כי רק כשיש מקור השוואה יש מקום להוקיר על מי שאתה ולשים לך אתגר להישגיות אחרת.
כל אדם חייב שישים לפניו יעד בלתי סביר להשגה. לנהוג בנחישות, רצינות ובהתמדה על מנת להשיגו. באותה נשימה ומידת הוקרה לעשייה האישית. על אדם להבין שנכון הוא לאדם למצוא את השותפים הנכונים להגשמת חלומו. השותפים הנכונים, אלו שיעודדו אותו. שיתנו לו את הכוח להאמין שהוא מסוגל, שהוא יכול, שלכל מכשול להשגת המטרה יש פתרון.
כבר בגן, כל ילד לומד שבארגז החול, בפינת הבובות או בפינת המשחק יש "חוקי משחק" של מציאות פיזית. את חוקי המשחק אנחנו קובעים. ההיגיון הוא תוצר של הבנה מפורשת ומופשטת של חוקי המשחק. מה שנכון ויכול פיזיקאלית להתממש ומוגדר שייתכן ע"י המדע, אין מצב שלא נצליח בו. ההצלחה תלוי רק בנו. רבים מאיתנו חוו את מי שאמר לנו:"אתה לא תוכל" "לא נולדת למשפחה הנכונה" "לא קיבלת את הגנים הנכונים" "אתה לא כמו אחיך". תמחקו.
כנסו למדיטציה, דמיינו את הפסגה. את מה אתם רוצים. בחרו יעד אחד. One at a time. התמקדו בו. התעוררו מהמדיטציה וכתבו רשימה עם הגדרות ברורות לכל משימה. תפרקו את המשימות עד לקטנות ביותר, כדי שתוכלו לחוות הצלחות כמה שיותר. כיתבו הנחייה ברורה אייך ניתן להשיג את היעד שאתם חולמים עליו והחלו ברגע שסיימתם, ללא דחייה. כל יום עשו דבר אחד בדרך אל הגשמת היעד. לרגע אל תאבדו אמון בכך שתצליחו… כשתגיעו להגשמת היעד שתפו אותי. כי אני בטוחה שתצליחו.
גם כשאלוקים ברא את האבנים הכי גדולות, הוא ידע והאמין שמשהו מהברואים שברא והאמין בו יצליח להרים את האבן. היו כאלוקים והאמינו בבריאה לחלום, להגשים ולהצליח.

קשה לתפוס את החיים ואת הקיום בכלל, אם נוציא את מימד הזמן. ולכן, חשוב שנבין מהו זמן ולמה חשוב שנבין את מהותו. אנחנו שקועים כל כך עמוק בתוך הזמן שנדמה כי הוא מרכיב חיוני לעצם קיומם של החיים. למעשה, על פי התפיסה הרווחת הזמן הוא החיים: כשהוא נגמר, גם הם מסתיימים. כשבא פיזיקאי ומצהיר שזמן אינו אלא אשליה תפיסתית של האדם, הוא צפוי להיתקל בספקנות. אפילו אם למדען הזה קוראים אלברט איינשטיין. פרופסור שון מייקל קארול, פיזיקאי וקוסמולוג מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה, מציג במגזין ה-Smithsonian את הדיון בין איינשטיין ודומיו ובין פיזיקאים ותיאורטיקנים שטוענים כי הזמן הוא אמיתי ואף ממלא תפקיד ביצירת היקום ובהתפתחותו. קארול מספר שאיינשטיין שלח מכתב תנחומים למשפחת חברו המנוח ובו כתב כי "זה לא חשוב. עבורנו, הפיזיקאים המשוכנעים, ההבחנה בין עבר, הווה ועתיד היא רק אשליה, גם אם מאוד עקבית".הפיזיקאי לי סמולין והפילוסוף טים מאודלין יצרו מודלים מתמטיים שמסבירים בצורה פיזיקלית את הקביעה כי "לזמן יש מה שאפשר לקרוא לו 'תפקיד מחולל': הוא אכן מביא את העתיד לכדי קיום". כלומר, על פי התפיסה שלהם (וגם זו הרווחת ביחס לחיי היומיום שלנו), כל נקודה בזמן משמעותית בייצור הנקודה הבאה אחריה וכן הלאה.
ואם כך הדבר, מדוע יש בנו דפוס התנהגות של זלזול בזמן, בכאן ועכשיו ואנו נוהגים בדחיינות. כמה פעמים קורה לנו שהאינטואיציה מזכירה לנו לעשות דבר מה שחשוב מאוד למען נקודת זמן עתידית טובה יותר ואנחנו דוחים. האם חשבתם פעם מה הסיבה לדחיינות?
רצינו להרים טלפון לבוס ולאמר לו שמשהו בהתנהלות במסגרת אינו תקין. האינטואיציה אמרה לנו שחובה לצלצל, אבל אנחנו מלכי התירוצים העצמיים. הרי מדובר רק ב..להרים את שפורפרת הטלפון או סתם ללחוץ על הרמקול, אבל לא. היום משום מה לא מתאים לדבר איתו, זה לא נכון היום להכניס אותו לתמונה.
אמא שלי תמיד אמרה לי: "חכי לרגע המתאים". משום מה אף פעם זה לא הרגע המתאים. תמיד רציתי לאמר לאבא שלי: "אני מרגישה שאתה אוהב יותר את האחים שלי", לא אמרתי (הוא לא יבין אותי). תמיד רציתי לאמר לאחיי: "אני לא מרגישה שאתם מתנהגים איתי כאחות", לא אמרתי (אולי כשאגדל, יתאים יותר, כי כרגע ישייכו את האמירה להיותי קטנה ותינוקית). תמיד רציתי לאמר לילדיי: "אני פגועה שאינכם באים יותר, מתעניינים יותר", לא אמרתי (יגידו שיש לי בעיה, שיש לי רגשי נחיתות). אז לא אמרתי, חיכיתי לרגע הנכון.
כך עברו להם 50 שנה. אז זהו החלטתי. היום, היום זה היום. וכשכבר העזתי למשהו לפנות ולאמר, כאשר יגורתי בא לי וחטפתי. אז, אולי כדאי לא לאמר?
בעייתי, מה? כך חיים בקרבנו אנשי הדחיינות שעדיין לא קם אגף באחד מבתי החולים בעבורם, או איזה אבחון בגיל הגן שיבקש דחוף טיפול.
אדם שדוחה למחר, סביר שהפעולה שדחה לא תתממש ואם תתממש, לא תהא ממומשת באנרגיה שהתבקשה לה ברגע שצפה כרצויה ונכונה לאדם וליקום. תמיד מלווה הדחייה בנימוק חזק ומשכנע. על כל פנים איש המחר עצמו משוכנע שהנימוק משכנע.
מה טיבה של מחלה איומה זו? היש לה מרפא? המחלה הזאת לא הייתה מעניינת אותנו כל כך, לולא הבושה להודות על כך, אבל כל אחד מאיתנו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מזהה בעצמו אחוז מסויים מסימני המחלה של אנשי המחר. דחיינות היא אסון.
ולכן הטיפול הוא אומר ועושה. שהרי גם כאשר אנחנו יודעים היטב שחובה להרים עכשיו טלפון לבנק ולידע אותם שהמצב כרגע לא טוב ולבקש שיעזרו בסבלנות כי בעוד יומיים נגיע לסדר הלוואה ויהיה בסדר, גם את השיחה הזו נדחה, למה? "כי לא נעים".
השיטה לדחות עשיית דבר מה מ"עכשיו" אל "מחר" לא הייתה כל כך נוראה, סך הכל יום יומיים, לולא החשיבה הראלית, פיזיקאלית (ולא רק רוחנית) של המשהו הבלתי נתפס הנקרא "זמן". כשעובר רק יום אחד (ה"עכשיו" שלנו), אנו נמצאים במחר, שגם הוא בהיותנו בו "עכשיו" ואז אפשר לדחות ל"מחר". כך שהדחיינות לא נגמרת לעולם. לדפוס התנהגות זה, יש טווח זמן בלתי מוגבל. גם בשירים נמצא "כשיבוא יבוא שלום", "מחר אולי נפליגה בספינות", "עוד נגיע ליום המחר"… בואו נתעורר אחים.
העתיד אינו נתון בידנו. מכאן ועד העתיד הקרוב ביותר יכול לקרות הכל. אם משהו נמצא בכלל בידינו, הרי זה רק הרגע של ההווה. רק בו אנו מחזיקים עכשיו, ורק בו אנו מסוגלים לפעול. כל מי שמעשיו משמעותיים לעצמו וליקום, הוא מי שמחליט, אומר ועושה. לא מחר, לא אחר כך, אלא באותו רגע ממש.
כל אדם רציני הרוצה באמת למלא את חובתו לטובת העניין ולטובת עצמו, אין לו ברירה אלא להיות בלתי טבעי. על טבעי. עליו להתגבר על טבעו החומרי הבסיסי ולפעול בזריזות להשגת המטרה.
זה הזמן להודיע על יציאה ממועדון "הדחיינות" וכניסה חינמית למועדון "אומר ועושה". דיי לדבר על מחר יבוא שלום על ארץ. די לדבר על קיום משותף. זה הזמן להיפגש ולעשות למען. מפגשי בתי ספר. מפגשי מתנס"ים. נעשה ונבנה נכונה את עולמנו.

את הפסוק הזה, האמרה, הפתגם ששמעתי הבוקר לפני שעת היקיצה מסבא רבא שלי הרב צביקה אדלר ז"ל. כך אמרה לי הישות שאינני יודעת מי היא ועלי לחקור אודותיה. ומשפט זה מתחבר לי, לארוע שהתרחש בחיי . התכנסנו חברים ליד קברו של שלום צור ז"ל, לגילוי מצבה, איש יקר ואהוב. חבר נשמה שלא אמצא עוד כדוגמתו.
ימים ספורים לפני, ביקשה ממני אשתו, בת דודתי, לכתוב מספר מילים. התיישבתי לכתוב. נשמתו של שלום התיישבה בסלון ביתי ובאצבע המורה בקול נחרץ אמר: "את לא כותבת כלום, תגיעי למקום ותדעי מה להגיד". משניסיתי שוב לקחת את העט ולכתוב שוב בכעס אמר: "את לא כותבת". מצאתי עצמי מקבצ'צ'ת את הנייר, הרמתי ראש והנשמה כבר לא הייתה בחדר. שיתפתי את בת דודתי בכל שהתרחש והמתנתי.
הגעתי ליד מרדכי. התיישבתי בבית המארחת וידיי התמלאו מלט. ידיים יבשות ולא יכולתי לאגרף אותן. הבנתי ששלום מבקש לאמר לי משהו. הכאב שבצריבה מהמלט הכביד עלי להתעמק וביקשתי קרם ידיים מהמארחת. אמרתי לשלום: "ארגיע את ידיי ואכתוב את דברייך". כך היה, מרחתי את הקרם, הידיים נרגעו וביקשתי מבתה של המארחת דף ועט".
ידיי שרבטו ללא משים: "מלט, בנין, בית, הבנייה – קונסטרוקציה, בינה – הבנה, מבנה". שאלתי את בת דודתי: "מה כתוב על המצבה?" אמרה לי: "איש בינה…". ברגע זה "נפל האסימון". שלום ביקש למסור את דברו. ואכן תמצתתי את דבריו, כשנשאתי דבריי באזכרה. כאן אוסיף והשלים את התובנה.
"וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלקיך זה ארבעים שנה במדבר" (דברים ח ב). יש לזכור תמיד את כל הדרך מראשיתה ועד אחריתה, כדי לראות את כל התחנות והקשיים ולהבין כיצד כולם היו לטובה. בן ארבעים שנה אדם מגיע לבינה (פרקי אבות ה). רק אחרי ארבעים שנה יש לאדם פרספקטיבה רחבה על החיים ותכליתם, ועל הדרך שעשה עד כה עם קשייה וסיבוכיה. הדרך שעשה. הדרך שהיבנה לעצמו ולקהל הסובבים אותו. אדם שמגיע לעולם לא עושה רק על מנת להשכיל ולהרחיב בינתו למען עצמו. כל אדם נכון שיבין שכל מעשיי ידיו הם למען היקום כולו. כל אחד מאיתנו מבנה את הפנים המוצקות והגשמיות של היקום בכלל. בינתנו השכלית היא למען הבנייתנו כעם וכלאום. כל אחד מאיתנו חשוב שיתן דעת למשמעות העשייה שלו בחיים אלו, למען אותה משמעות קונבציונאלית של כלל היקום.
עשו למען… באהבה

התורה מספרת לנו בבראשית כא, שהגר, שפחת אברהם ובנה תעו במדבר ללא מים. את תפילתם שמע ה' "ויפקח אלוקים את עיניה ותרא באר מים", לא מסופר כאן שנבראה באר מים להשקותם, אלא שעיניה של הגר נפקחו לראות את הבאר שהייתה שם גם קודם לכן. על זאת אמרו חז"ל: הכל בחזקת סוֹמין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם.
מתברר, שקיימת מציאות אחרת, שאנו רואים אִתה ובתוכה, ואולי רק בגלל איזו מִגבלה בחוש הראיה שלנו איננו מסוגלים לראותה. כאשר אנו איננו מודעים אנו איננו מבחינים בנמצא מולנו. שהרי ברגע שמישהו או משהו מסב את תשומת לבנו, מחדד את האבחנה מדעת, אנו רואים את שהיה עוד קודם לפנינו, אך נמנע מאיתנו לראותו.
מורגלים אנו במחשבה ש"רב הנסתר על הנגלה", והנסתר פתוח לעוסקים במלאכת הרוחניות. רק אנשי מעלה יודעים אותו ומבינים אותו. באר המים שראתה הגר היא באר מוחשית הנראית לעיניים המציאותיות ואשר מימיה ניתנים לשתייה ומרווים בצמא, מהם מילאה הגר חמת להמשך הדרך.
את המציאות האחרת ניתן לחשוף על ידי הרחבת כושר החושים עצמם, באמצעות תהליך פנימי כמו תפילה אצל הגר ועוד נתיב שעליו אסביר כעת.
הגיעה אלי אתמול לטיפול בחורה נחמדה, נשואה ואם לשלושה ילדים. מצבה הכלכלי בכי רע. העסק בפשיטת רגל. חיי הנישואין קורסים. תקשרתי עם הנשמה וראיתי רקפת צומחת מתחת לסלע. הסלע ענק. רוח רע מנסה בכל זווית אפשרית לדחוף את הסלע ולרמוס את הרקפת היפיפייה. ואז הרקפת מרימה ראש (האבקנים פונים כלפי מעלה) וענן כבד ואפור ממטיר גשם עז על הסלע וממיס אותו עד לגודל המאפשר לרקפת לצמוח מתחת לסלע כמתבקש בטבע.
בפגישה עם המטופלת, בראיון ראשוני, ברור היה שהיא רואה את חייה נרמסים. היא רואה היטב את פשיטת הרגל, היא רואה את חיי הנישואין הקורסים. בשיחה המבקשת לראות את הדברים הטובים בחייה, החלה למנות את שלושת ילדיה המקסימים, הבריאים, המוצלחים. הקשר המשפחתי החם, המחבק והתומך (מנטלית), את מקום מגוריה הפסטורלי, את השכנים האוהבים, את מקום העבודה שלה שכל כך מאפשר לה לתת ולקבל העצמה… וזה המשיך..
החיים שלנו רצופי למידה, שהרי באנו ללמוד. באנו לתקן. אל לנו להיכנס למרה שחורה כשמשהו לא מסתדר. כשנתקלים בקושי. הרמזור מבקש לעצור. להתבונן. לחשוב. ולבצע.
להתבונן על הטוב. לחשוב איפה לא הערכנו מספיק? איפה לא הוקרנו? יש להוקיר כל יום לפחות על שלושה דברים. לראות כיצד מעצימים את האור כך שלא יהיה מקום לחושך.
את פשיטת הרגל, אין אפשרות לעצור. היא חייבת להתממש. השאלה: מה היא באה ללמד? מה היא מבקשת שנראה, שלא ראינו. אולי את המשפחה,שקצת שמנו בצד, כי כל כך צמאנו להצלחה חומרית? אולי את עצמנו שמנו בצד ולא טיפחנו את מה שחשוב היה לנו באמת?
הקושי, הוא מקפצה לדבר טוב יותר. עצרו. חשבו. מה מבקש היקום שתראו ולא ראיתם קודם. נסו קודם לעשות זאת לבד. אחר כך בעזרת חבר או בן משפחה ואם לא הצלחתם גשו לאיש מקצוע שיסייע לכם. לעולם לעולם אל תשברו. כל קושי הוא פתיר. האמינו לי עברתי כמעט הכל.

אובדן מהווה חלק בלתי נפרד מהקיום שלנו כבני אדם. אנחנו מתנסים בחוויות של אובדן לאורך כל החיים, חלקן מודעות לנו וחלקן אינן מודעות. יש חוויות של אובדן אשר שזורות בתהליך ההתפתחותי הנורמאלי שכל אחד עובר במהלך חייו, והן ממלאות תפקיד חשוב בהתפתחות הפסיכולוגית. יש חוויות של אובדן אשר מתפתחות בעקבות אירועים בלתי צפויים שאנחנו נחשפים אליהם במהלך החיים. האירוע המוכר ביותר שמוליד חוויה של אובדן הוא מוות של אדם קרוב, ואכן חוויה כזאת נחשבת לאחת המצוקות הפסיכולוגיות הקשות ביותר.
התכנית החברתית "בניית זהות", במסגרת כישורי החיים בבית הספר, באה להפנים ולהעמיק את הבסיס לבניית הזהות האישית, את האזרחות במדינה, ואת היכולת להתמודד עם עתידם במדינה. אחד הנושאים המרכזיים המטרידים מתבגרים, הינו התהייה והברור של זהותם האישית אל מול זיקותיהם לחברים, לחברה, למשפחה, לדת, לתרבות, לאמנות, למדינה ולעולם.
מכאן נובע, שזהות אישית, היא השייכות שלנו. השייכות היא שמאפשרת לנו יציבות וביטחון באשר למי שאנחנו. כך, שאם הזהות שלי מתבטאת ב"אני הבן של.." "אני בן שלישי במשפחה", "אני אמא לשלושה ילדים"… זו הזהות שלנו. מעבר להישגיות שלנו בחיים. להבדיל מהישגיות שבאה לידי ביטוי ב"אני מורה בבית הספר.." והופ. קרה שעברת בית ספר. חווים אובדן. במיימדים קטנים. אבל, משהו בזהות שלך התערער. אתה חווה חוסר יציבות לתקופה קצרה עד ליציבות בזהות החדשה שלך.מעבר לבית ספר אחר.
גירושין גם הם סוג של אובדן. היית אשת איש ועכשיו? גרושה,
בכל ה"אובדנים" שאנו עוברים בחיים אנחנו מבינים שאנחנו בתקופה של בניית זהות חדשה, קבלת איזון חדש, יציבות חדשה (ואולי טובה יותר?) ובניית הביטחון בסטאטוס החדש.
וכשאנו מדברים על אובדן של קרוב משפחה. אנו מתערערים קשה יותר. כובד המשקל של אותו קרוב משפחה בזהות האישית שלנו גדולה בהרבה יותר ממקום עבודה, מדירה או כל מושא אחר שנבחר כרגע. קרוב משפחה זה אנחנו. חבר, זה אנחנו.
הדוקטורינה שמלווה אותנו אנשי האור והאהבה, היא שהנשמה היא נצחית, הנוכחות הפיזית של החבר שהלך לעולמו, קרוב המשפחה, אינה במוחשי לידנו, אך האנרגיה של הנשמה נמצאת איתנו ומתלווה אלינו. אנחנו יכולים לחוש בה אם נשב בשקט ונאפשר לה להגעת בנו. ממש נרגיש את חום האנרגיה לידנו. אנשים סיפרו שחשו ליטוף ואפילו נשיקה. אם רק תאמינו באמת, אפשר לשאול שאלות את הנשמה והיא תענה. הקשיבו. קבלו סימנים. במקרה של אובדן קרוב, המעבר הוא מתחושה פיזית, ראייה ארצית לתחושה וראייה מנטלית.
הכוח המנטלי והפיזי שמסוגלת הנשמה לתת לקרובים לה מהעולם האחר הוא חזק ואמיתי. בקשו בריאות, אהבה, משמעותיות. התחזקו באמונה שאנחנו לעולם לא לבד.

יש פסוקים בתנ"ך המתארים גמול שנמשך לדורות:
(שמות כ ד): "לֹא תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי", ודומה לזה בדברים ה ח-ט (ראו פוקד עוון );
דברים ז ט: "וְיָדַעְתָּ כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים, הָאֵל הַנֶּאֱמָן, שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מצותו[ [מִצְו‍ֹתָיו] לְאֶלֶף דּוֹר. וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ, לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ, אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ"
(תהלים כה יב): "מִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא ה' יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר? נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ"
(תהלים קיב א): "הַלְלוּ יָהּ, אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה', בְּמִצְו‍ֹתָיו חָפֵץ מְאֹד. גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ, דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ"
(משלי יד כו): "בְּיִרְאַת ה' מִבְטַח עֹז, וּלְבָנָיו יִהְיֶה מַחְסֶה"( פירוט )
(ירמיהו ב ה): ""כֹּה אָמַר ה': מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ?… לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם, נְאֻם ה', וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב"(ראו מאבות עד בני בנים בספר ירמיהו ).
אפשר היה להתייחס לכל פסוק ופסוק בהקשר התוכן בספר ובסיפור בו הוא נכתב. ואולי אעשה זאת בשבתות הבאות. היום ברצוני להתייחס לגמול לדורות באופן גורף לכל הסיפורים וההיסטוריה של העם היהודי.
הבוקר הבן שלי אמר לי "לא רק הגולן כבוש גם חיפה כבושה וגם ירושלים". אמרתי לו "נכון". ואז אמר: "אבל זה היה שלנו מקודם".
ופה נכנס המושג גמול לדורות.
אני גרה ברמת הגולן. על זה כולנו מסכימים שמדובר באזור כבוש. אני מלמדת על טבריה שנרכשה ע"י דונה גרציה למען יישוב יהודים בטבריה כשהיו שם טורקים וערבים ועוד. העיר שלמעשה בה עורכים תושבי דרום הגולן את הקניות והסידורים הרגילים.
ברמת הגולן חיים יהודים וערבים עם ביחד בישובים או בישובים נפרדים. שאל אותי בני: "את היית יכולה לחיות עם ערבים?". "קודם כל, כן" עניתי לו. "יש לי חברים ערבים בכל הארץ". אני בתור ילדה לאבא קבלן בניין, ערבים היו בבתי, בני בית. ומשפחת עוקל בשפרעם הייתה משפחה שלי לכל דבר ועניין. בחגים, בשמחה ובאבל."
"שאלה טובה לכלל העם היהודי" אמרתי לו. בוא נחשוב ממתי יש יהודים וערבים? הרי כולנו מאמינים באברהם אבינו. כולנו מאמינים שנולדו לו שני בנים. יצחק וישמעאל. מי היה ראשון, תזכירו לי בבקשה… אהה. נכון ישמעאל.
ומה קרה? למה ישמעאל לא נשאר לרשת את הארץ הזו? כי שרה אמנו בחרה לגרש את הגר, אחרי ששימשה אותה בזמן מצוקתה (אז, היא הייתה טובה). שרה הייתה אשה טובה שידעה לקבל אורחים. מיד רצה והכינה אוכל לאורחים ושטפה להם את הרגלים. ואני באמת חושבת שהיא הייתה "אמא טובה דייה"(מושג שמוסבר באופן פילוסופי בסיפרי "גילגולו של חינוך").אבל, כמו כל נשמה עשתה מעשה שאנחנו בניה צריכים לתקן.
שרה אמנו עשתה מעשה שאנחנו כולנו משלמים בדם. אולי הגיע הזמן שנעשה כולנו על מנת להפסיק את הגמול הנוראי למעשיה לדורות. די.
צאצאי ישמעאל וצאצאי יצחק, משפחה אנחנו. זה הזמן להגיד די! לעשות תיקון. לקבל באהבה חזרה לביתנו את הילד שגורש כבר אז לפני הרבה הרבה שנים מביתו. בואו נחייה ביחד. משפחה. נאהב ונקבל אחד את השני.
באור ואהבה נביא שלום לעולם.